חיים פלק נ. היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 685/00 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה העותר: חיים פלק נגד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. שר הפנים 3. מנכ"ל משרד הפנים 4. עיריית ירושלים עתירה למתן צו ביניים וצו על-תנאי תאריך הישיבה: א' באדר ב' תש"ס (8.3.2000) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 3-1: עו"ד אוסנת מנדל בשם המשיבה 4: עו"ד אליאב אסא פסק-דין השופטת ד' דורנר: העותר מכהן מזה שש שנים בוועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה בירושלים (להלן: הוועדה המחוזית) כנציג הרשות המקומית, בהתאם לאמור בסעיף 7(א)(12) לחוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה1965- (להלן: החוק). במרץ 1990 פנתה החברה להגנת הטבע ליועץ המשפטי לממשלה בטענה, כי כהונתם של נציגי הרשות המקומית שאינם עובדי-ציבור בוועדה המחוזית אינה כדין. היועץ המשפטי לממשלה החל לבדוק את התלונה שהוגשה אליו, ואף העביר העתק ממנה לשר הפנים. כך גם הועברה הנחיה כללית לשרי הממשלה להימנע ממינויים ערב הבחירות למשרות המתפנות. על-אף התלונה, ועל-אף ההנחיה הכללית, מונה העותר, יחד עם עורך-הדין ניסים אבולוף, עורך-הדין שלמה דרעי והרב שלמה זלמן זוננפלד, בתאריך 13.5.99 על-ידי שר הפנים דאז, אליהו סויסה, לנציגי הרשות המקומית בוועדה המחוזית. בתוך כך הוגשה עתירה על-ידי חבר-הכנסת יוסף פריצקי, שבגידרה נדרש שר הפנים להעביר מתפקידיהם את העותרים. ביולי 1999 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיה, לפיה כשירים לכהן בוועדה מחוזית כנציגי רשות מקומית עובדי-ציבור בלבד, דהיינו חברים נבחרים במועצת הרשות או עובדי הרשות. בעקבות הנחיה זו, ולאחר שימוע שנערך לעותר ולנציגים האחרים שמונו כאמור, ביטל שר הפנים את מינוייהם. לבית-משפט זה הוגשו שלוש עתירות נפרדות כנגד ביטול המינוי: עורך-הדין דרעי בבג"ץ 489/00, עורך-הדין אבולוף והרב זוננפלד בבג"ץ 505/00, והעותר בעתירה שבפנינו. הטענות שהועלו בשלוש העתירות היו דומות. ראשית, כי פרשנות סעיף 7(א)(12) לחוק מאפשרת מינוי נציג חיצוני, שאינו עובד הרשות המקומית; שנית, כי אינטרס ההסתמכות של כל העותרים מחייב את המשך כהונתם; ושלישית, כי כהונתם בוועדה המחוזית אינה מעמידה אותם במצב של ניגוד עניינים. עתירתו של חבר-הכנסת פריצקי בבג"ץ 5848/99 אוחדה עם עתירותיהם של העותרים בבג"ץ 489/00 ובבג"ץ 505/00 וכן עם עתירתו של העותר שבפנינו. לבקשתו של העותר שבפנינו הופרד הדיון בעניינו, והוסכם כי עתירתו תידון כאילו ניתן בה צו על-תנאי. דין העתירה - בדומה לעתירה בבג"ץ 5848/99 פריצקי נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה ירושלים, שפסק-הדין בה ניתן יחד עם פסק-דין זה - להידחות. הטענות בשתי העתירות דומות, כאמור, וכך גם נימוקי דחייתן. באשר לפרשנות סעיף 7(א)(12) לחוק נקבע בפסק-הדין האמור, כי פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לחוק היא הראויה. אף טענת ההסתמכות של העותר אינה יכולה לעמוד, כאמור בפסק-הדין האמור לעיל. בעניין זה נפסק: לעותרים לא הייתה יכולה להיות ציפיה לגיטימית לחידוש מינוים מדי חמש שנים, עד אין קץ. המינוי האחרון, שהוא היחיד הרלוואנטי, נעשה על-ידי השר סויסה ערב הבחירות, בעיצומה של בדיקת הטענות שהועלו כנגד מינוי העותרים, וחרף הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה להימנע ממינוים לעת הזאת ... מובן הוא, כי האינטרס שבהשלטת החוק גובר על הסתמכותם של העותרים על ההחלטה הפסולה. במהלך הדיון בעתירה שבפנינו, הסכימה המדינה כי העותר אכן אינו מצוי במצב של ניגוד עניינים, אף לא בכוח. המדינה התבקשה על-ידי בית-המשפט לבחון, האם ניתן במצב עניינים זה, ולפנים משורת הדין, לאפשר לעותר להמשיך ולכהן בוועדה המחוזית. בהודעתה המשלימה, התנגדה המדינה להמשך כהונתו של העותר בוועדה. זאת, הן בשל "הפרשנות המהותית-ערכית שניתנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה למונח 'נציג'", הן בשל העובדה, כי "[העותר], שהינו יו"ר הדור הצעיר במפד"ל, אינו בר-הסמכא בנושאי תכנון ובניה", והן בשל העובדה, כי "[העותר] המבקש לכהן כנציג העיר ירושלים בועדה המחוזית, אף אינו תושב העיר או תושב מחוז ירושלים". בנסיבות אלו, הגם שאין חשש לניגוד עניינים, איננו מוצאים לנכון להבחין בין העותר שבפנינו ובין העותרים בבג"ץ 489/00 ובבג"ץ 505/00. אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את העתירה. כן אני מציעה, בנסיבות העניין, שלא לתת צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: השאלה בעתירה זו - כמו גם בעתירות הקשורות האחרות הנוגעות לשאר חברי הועדה המחוזית שמינויים בוטל - היא האם סעיף 7(א)(12) לחוק התכנון והבנייה שמכוחו מונו מציב תנאי כשירות המחייב כי נציג רשות מקומית המתמנה לועדה יימנה בהכרח על חברי הרשות המקומית או עובדיה, או שמא ניתן למנות גם אדם חיצוני לתפקיד זה. מינויו של העותר בעתירה זו בוטל כתוצאה מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ממנה עולה כי כשירים לכהן בועדה המחוזית כנציגי רשות מקומית רק אלה הקשורים לרשות קשר תיפקודי כנבחרים או עובדים. ביטול מינויו של העותר על ידי שר הפנים נעשה על בסיס הנחיות אלה ועליהן בלבד, כך שלא הובא טעם אחר או נוסף לביטול מלבד הטעם הנעוץ בהעדר כשירותו לתפקיד בהיותו אדם חיצוני לרשות המקומית. יוצא, איפוא, כי בחינת התוקף המשפטי של ביטול המינוי, ככל שהוא עולה בעתירה זו, מוגבל לשאלת הפרשנות הראויה של סעיף 7(א)(12) לחוק שעיקרה הוא - האם חברי ועדה מחוזית המתמנים על ידי שר הפנים מבין מומלצי הרשות המקומית חייבים להיות בעלי זיקה תיפקודית לרשות המקומית או שמא ניתן למנות גם אדם חיצוני לתפקיד. בחוות דעתי בעתירות הקשורות (בג"צ 5848/99; 489/00; 505/00) הבעתי את העמדה כי הפרשנות הראויה של הוראת החוק הנדונה הינה רחבה וכי על פיה ניתן למנות גם אדם חיצוני לתפקיד ובלבד שיהיה מתאים לכך בהיבט האישי והמקצועי ולא יהא דבק בו פסול כלשהו לכהונה. מבחינה זו, עמדתי גם באשר לעותר בעתירה זו הינה כי מינויו כחבר הועדה המחוזית אינו יכול להתבטל רק מן הטעם שהוא אינו חבר או נבחר של הרשות המקומית. הטעמים לעמדה זו שהובאו בהרחבה בעתירות הקשורות יפים גם לכאן. מאחר שהיבט הכשירות היווה הטעם היחידי שעמד ביסוד פעולת ביטול המינוי של העותר על ידי שר הפנים, יש ממילא בעמדה האמורה שהבעתי כדי לקבל את טענות העותר. אינני רואה מקום לנקוט עמדה באשר לטענות אחרות שהועלו במהלך הדיון כלפי מינויו של העותר כחבר הועדה המחוזית במידה שהן חורגות מנושא הכשירות. כך למשל נטען כנגד ביצוע מינויו ערב הבחירות, או הועלתה עובדת מגוריו מחוץ לירושלים כעילה לאי התאמתו לכהן בתפקיד, העולה כדי עילה לבטל את מינויו. ענינים אלה לא הועמדו לבירור חזיתי במסגרת עתירה זו, ומכל מקום, הרלבנטיות שלהם עמדה בסימן שאלה מאחר שאין חולק כי הם לא שמשו בסיס לביטול מינויו של העותר - ביטול אשר הושתת, כל כולו, על בחינת שאלת כשירותו למינוי על פי סעיף 7(א)(12) לחוק. נוכח דברים אלה, דעתי כאן, כבעתירות הקשורות, כי היה מקום לקבל את העתירה וליתן צו בהתאם. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב-דעות, כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ט' בתמוז תש"ס (12.7.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 00006850.L05