דוד דדון נ. אמירת בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6849/00 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור המערער (המשיב שכנגד): דוד דדון נגד המשיבים (המערערים כשנגד): 1. אמירת בע"מ 2. עמוס שגב ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.6.00 בת"א 11174/97 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ד"ר ד' ביין תאריך הישיבה: ה' בחשון התשס"ב (22.10.01) בשם המערער: עו"ד עמנואל סולומונוב ועו"ד אתי וישנצקי בשם המשיבים 1-2: עו"ד נתן רסקין פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא השופט ד"ר ד' ביין) קיבל את תביעתו של המערער נגד המשיבה 1 ודחה אותה ככל שהיא מתייחסת למשיב 2. התביעה שהתקבלה כאמור היא לתשלום דמי תיווך. בית המשפט קבע כי נקשר הסכם תיווך בין המערער לבין המשיבה 1. אשר לגובה דמי התיווך דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה הוסכם על 4% ופסק לו 0.3125% מסכום העסקה שנקשרה. על כך הוגשו ערעור וערעור שכנגד. המערער טוען כי בית המשפט שגה בדחותו את התביעה נגד משיב 2 וכן בדחיית גרסתו באשר לשיעור דמי התיווך, בהימנעו מלפסוק לו ריבית מאז קם החיוב לשלם דמי תיווך ובהימנעו מלפסוק לו הוצאות. המערערים שכנגד (להלן: המשיבים) מערערים על עצם החיוב, וטוענים, לחילופין, כי לא הובאה ראיה לשיעור דמי התיווך הראויים. כן מבקשים הם לפסוק הוצאות למשיב 2. דין הערעור להתקבל באופן חלקי ודין הערעור שכנגד להידחות. 2. לא מצאנו ממש בטענות המערער לעניין חיובו של המשיב 2 שהתביעה נגדו נדחתה. 3. אשר לשיעור דמי התיווך, בית המשפט פסק את השיעור שפסק בהתייחס לעדותו של המערער בדבר הסכום שקיבל כדמי תיווך בעסקה קודמת דומה באופייה ובסכום בו נקשרה, לעסקה הנוכחית. באותה עסקה קיבל המערער דמי תיווך המהווים 0.3125% מסכום העסקה. לפיכך, פסק בית המשפט שיעור זה. טוען המערער כי היתה בפני בית המשפט ראיה לפיה הסכום שקיבל בתיווך העסקה הקודמת היווה רק 1/3 מדמי התיווך משום שהיו לו 2 שותפים נוספים לתיווך וכי הוא קיבל את חלקו היחסי ולפיכך היה על בית המשפט לפסוק לו פי שלושה ממה שפסק. לעומתו טוענים המשיבים, כי משדחה בית המשפט את גרסת המערער בדבר הסכמה על דמי תיווך בשיעור של 4%, ומשלא היתה בפני בית המשפט ראיה כלשהי על שיעור דמי תיווך ראויים, היה על בית המשפט לדחות את התביעה. 4. במחלוקת זו מוצאים אנו כי הצדק הוא עם המערער. משקבע בית המשפט כי נקשר הסכם תיווך ונדחתה טענת המערער בדבר שיעור דמי התיווך שהוסכמו מראש, היה רשאי בית המשפט להסתמך על עסקה בודדת מאותו סוג ובאותו היקף כדי להקיש ממנה על המגיע בעסקה נשוא הדיון. בית המשפט קבע כי ניתן לצאת מהנחה שדמי התיווך בעסקה הקודמת נקבעו לפי הנוהג המקובל, אולם התייחס רק לחלקו של המערער בעסקה זו. הוא לא קבע כי אינו מאמין למערער שהיו שני שותפים נוספים שחלקם היחסי בדמי התיווך הופרד מחלקו של המערער, אלא קבע כי "אין זה מענייני מה קיבלו יתר השותפים לעסקת התיווך". בכך שגה בית המשפט. שאלת קיומם של שני השותפים הנוספים, בין אם הם קבלו את כספם בין אם לאו, רלבנטית לענייננו משום שאם היו שני שותפים והמערער קיבל את חלקו היחסי, יש בקביעת בית המשפט משום התעלמות מדמי התיווך בכללותם שהגיעו באותה עסקה. על בית המשפט היה לזכות את המערער בשיעור המלא של דמי התיווך שהשתלמו בעסקה הקודמת ולא רק לפי חלקו של המערער. לפיכך אנו מעמידים את סכום דמי התיווך שעל המשיבים לשלם למערער בשיעור 0.9375% מתוך 15,795,000 ש"ח, שהוא הסכום שבית המשפט המחוזי קבע ששולם בפועל בעסקה, דהיינו הסכום המגיע למערער הוא 148,078.125 ש"ח. לסכום זה לא יוסף מע"מ באשר לא הוכח כי הסכום ששולם בעסקה הקודמת, והיווה את בסיס החישוב, לא כלל כבר מע"מ. 5. בית המשפט נמנע מלפסוק ריבית על הסכום שפסק למערער מבלי לנמק את שלילת הריבית. כבר נפסק לא אחת כי, בהיעדר נסיבות מיוחדות, יש לפסוק ריבית מיום היווצרותו של החיוב (ע"א 126/80 גרדיאן איסטרן אינשורנס קומפני נ' רוסמן, פ"ד לו(3) 295; ע"א 525/81 גזית ושחם נ' רוזן, פ"ד לו(2) 337). בענייננו לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את שלילת הריבית ובית המשפט קמא לא פרט כאלה. המשיבה טענה כי היה שיהוי בהגשת התביעה. התביעה הוגשה ארבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. גם אם היה שיהוי, הרי שלא היה - ולא נטען כי היה - בשיהוי זה משום פגיעה במשיבים, ואין בו כדי להצדיק את שלילת הריבית (השווה לע"א 525/81 הנ"ל). בית המשפט המחוזי הצמיד את הסכום שפסק למערער למדד, החל מדצמבר 1993, שאז נולדה עילת התביעה, אולם, כאמור, לא פסק ריבית על הסכום. לפיכך אנו מקבלים את הערעור בשאלה זו ופוסקים למערער בנוסף לסכום הקרן, הפרשי הצמדה וריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961-, החל מדצמבר 1993 ועד התשלום בפועל. 6. אשר לשכר טרחת עורך דין והוצאות, בית המשפט נמנע מלפסוק כאלה, גם כאן ללא נימוקים, פרט לאמירה כי "בשים לב לתוצאות הדיון, ישא כל צד בהוצאותיו". אכן, כאשר קיים פער גדול בין סכום התביעה ובין הסכום שנפסק, יכול הדבר לפגוע במידה כזו או אחרת בפסיקת ההוצאות ושכר הטרחה, אלא שלא בהכרח יש לשלול ממי שזכה בדין בסכום לא מבוטל, שכר טרחה והוצאות מכל וכל (תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-). לפיכך, הערעור מתקבל אף בנקודה זו. 7. אשר על כן, אנו מבטלים באופן חלקי את פסק דינו של בית משפט קמא ומחייבים את המשיבה 1 לשלם למערער סך של 148,078.145 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, החל מדצמבר 1993 ועד יום התשלום בפועל. בנוסף, תשלם המשיבה 1 למערער הוצאות (אגרה לפי הסכום בו זכה) ושכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 25,000 ש"ח נכון להיום. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק, החל מהיום ועד התשלום בפועל. ערעורו של המערער נגד המשיב 2 נדחה. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב 2 הוצאותיו בשתי הערכאות, בסך 10,000 ש"ח, נכון להיום. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק, החל מהיום ועד התשלום בפועל. 8. ערעורם שכנגד של המשיבים נדחה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, כ"ט בחשוון תשס"ב (15.11.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00068490.J05 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444