איתן ארז נ. עיריית גבעתיים

פסק-דין בתיק עע"ם 6848/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים לעניינים מנהליים עע"ם 6848/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין (בדימ') כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. איתן ארז 2. ליאון אמיראס נ ג ד המשיבות: 1. עיריית גבעתיים 2. עיריית רחובות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 1239/08 מיום 7.7.2010 שניתן בידי כבוד השופטת ש' ברוש תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התשע"ב 19.04.2012 בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבות: עו"ד לימור חייט פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ש' ברוש) בעת"מ 1239/08 שניתן ביום 7.7.2010. רקע עובדתי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. ביום 2.12.1996 ניתן למערער 1 (להלן: ארז) דו"ח חניה על ידי המשיבה 1 - היא עיריית גבעתיים. ביום 26.2.2007 קיבל ארז מכתב התראה מהעירייה (להלן: מכתב ההתראה), בו התריאה מפני נקיטת הליכים משפטיים נגדו מכוח סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) בגין הדו"ח אשר לטענתה נמסר לו כדין. ארז טען לפני העירייה כי לא ניתן היה להמציא לו מכתב דרישה לתשלום הקנס על ידי מי שאינו עורך דין, וכן טען להתיישנות העבירה והתיישנות הקנס, מאחר ולטענתו לא קיבל כל הודעת קנס. ביום 12.3.2007 השיבה העירייה לארז כי מר ידין שטיימר, החתום על מכתב ההתראה, מונה כדין כגובה מס בהתאם לפקודת המסים (גביה); כי הודעת תשלום הקנס נשלחה לו בדואר רשום לכתובתו הרשומה במשרד הרישוי; כי הומצאו למענו דרישות תשלום תקופתיות שנשלחו אליו בדואר רשום וכי משלוח ההודעה בדואר רשום הוא המצאה כדין. ארז טען מנגד כי מעולם לא קיבל הודעה כלשהי מלבד דרישה ראשונה שנתקבלה אצלו ביום 29.5.1997. 2. ביום 12.12.2004 נגרר רכבו של מערער 2 (להלן: אמיראס) בידי נציגי המשיבה 2 - היא עיריית רחובות, לאחר שחנה במקום בו הייתה החניה מותרת, לטענתו. הוא שילם, תחת מחאה, 200 ש"ח בכדי לשחרר את רכבו ממגרש הגרירה. ביום 28.4.2006 קיבל אמיראס, לראשונה, דרישה לתשלום קנס והוצאות גביה. בין אמיראס לעיריית רחובות החלה התכתבות בדבר חוקיות גביית הקנס ובסופו של יום הוטל עיקול על ביתו. אמיראס טען גם הוא כי העבירה והקנס שהוטל עליו התיישנו. בעקבות הדברים האלו הגישו ארז ואמיראס עתירה מנהלית כנגד המשיבות בה ביקשו לבטל את דו"חות החניה ואת הקנסות שהוטלו עליהם בגינם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה שהגישו המערערים עוסקת בעבירות חניה מסוג ברירת קנס, וכי המערערים ביקשו לבטל את הדו"חות שקיבלו ואת הרשעתם שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי בקשה כזו יש להגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, שלו אין כלל סמכות לדון בה. כן קבע בית המשפט כי קנס שלא שולם במועדו נגבה על פי פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר, וכי על פי ההלכה שנקבעה בידי בית משפט זה הדיון בהתיישנותו של קנס שהוטל תתברר בבית משפט האזרחי המוסמך שהוא בית משפט השלום, ולא בבית המשפט לעניינים מינהליים. נוכח כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף. נימוקי הערעור 4. המערערים טוענים כי ההחלטה על דחיית עתירתם על הסף ניתנה למעלה משנתיים לאחר שהוגשה הבקשה לדחייה על הסף, וכי מדובר ב"מצב דברים בלתי נתפס", שכן ההחלטה ניתנה לאחר שכבר הוגשו כתבי טענות והתקיימו דיונים בתיק. המערערים טוענים כי פסק הדין מנוגד לכללי הצדק הטבעי, וכי סכום ההוצאות שנפסק לחובתם (25,000 ש"ח) הוא פי 12 מהסכום שתבעו בעתירה ופי למעלה ממאה מסכום הקנס שהוא מושא העתירה והדבר אינו סביר. המערערים מוסיפים וטוענים כי פסק הדין יוצר מצב אבסורדי לפיו אזרח שירצה להגיש תביעה כנגד רשות מקומית בגין קנס חניה, יצטרך לפנות לשתי ערכאות שונות (בית המשפט לעניינים מקומיים ובית משפט השלום). המערערים מוסיפים בהקשר זה כי אפילו אם צדק בית המשפט בכך שאין בסמכותו לדון בתיק, היה עליו להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט). 5. המערערים מוסיפים וטוענים כי עניינם מעורר שאלות משפטיות חשובות ובעלות השלכות רוחב בנוגע לחוקתיותם של הליכי הגביה המנהליים - שאלות שהושארו ב"צריך עיון" ב-עע"ם 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (טרם פורסם, 16.2.2010) (להלן: עניין רכבת ישראל) וכעת בשלה העת לדון בהן. בהקשר זה טוענים המערערים כי פקודת המסים (גביה) כלל אינה חלה על גביית קנסות חנייה, וממילא אין זה מתקבל על הדעת כי גורם פרטי (ובעניננו - חברת "שוהר") ימונה לתפקיד "גובה מסים" לפי סעיף 2 לפקודת המסים (גביה) כפי שנעשה בעניינם. כן טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי נמנע מדיון בשאלות חשובות בנימוקים פורמאליסטיים וסגר את שעריו באופן בלתי ראוי. נוכח כל זאת מבקשים המערערים כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויחזיר אליו את הדיון לגופו. לחלופין, מבקשים המערערים כי בית משפט זה יקבע כי על היה על בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון לבית המשפט שהוסמך לדון בו. תגובת המשיבות 6. המשיבות טוענות כי העברת שירותי הגביה של העיריות לידי חברת "שוהר" שהיא חברה פרטית, איננה האצלת סמכויות אלא הסתייעות בעניין טכני בלבד. כן טוענות המשיבות כי טענות המערערים בנוגע לעצם נקיטת הליכי גביה ותוקפם, המתייחסות לעניין רכבת ישראל הועלו לראשונה בסיכומיהם ולכן הם בבחינת הרחבת חזית אסורה, וכי בניגוד לעניין רכבת ישראל שם נדון חיוב שנוי במחלוקת, בענייננו מדובר בחוב חלוט. המשיבות סומכות את ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגורסות כי המניע לערעור דנא הוא החיוב בהוצאות שהוטל על המערערים, חיוב שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בו. המשיבות טוענות עוד כי אין בפיצול עניינם של המערערים לשני הליכים שיתנהלו לפני שתי ערכאות משום אבסורד וכי דווקא החלטתם של המערערים להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בגין דוחות חניה חלוטים היא האבסורדית. המשיבות מוסיפות וטוענות כי עניינם של המערערים אינו מעורר כל סוגיה ציבורית חשובה המחייבת את בית משפט זה לדון בה. כן טוענות המשיבות כי אמיראס שילם את הקנס שהוטל עליו ומשכך רואים בו כמי שהודה, הורשע ונגזר דינו. נוכח כל זאת מבקשות המשיבות כי בית משפט זה ידחה את הערעור. תשובת המערערים 7. המערערים דוחים את הטענה לפיה מששילם אמיראס את הדו"ח, הרי שהוא הודה והורשע, ומציינים כי הדו"ח שולם תחת מחאה לאחר "איומים בעלי אופי גס וברוטאלי". דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובתגובת המערערים על נספחיהם, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי לעשות. דחיית העתירה על הסף 9. עיקרו של הערעור שלפנינו נסוב על טענת המערערים לפיה שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לדחות את עתירתם לאחר למעלה משנתיים מיום שהגישו המשיבות את הבקשה לדחייה על הסף ועל הטענה כי אם סבר בית המשפט המחוזי כי אינו מוסמך לדון בעתירה, היה עליו להעבירה לדיון בבית המשפט המוסמך. עיון בבקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהחלטות בית המשפט מלמד כי הבקשה לדחיית העתירה על הסף הוגשה ביום 13.5.2008, ותגובת המערערים לבקשה זו הוגשה ביום 16.6.2008 (להלן: התגובה לבקשת הדחייה). החל ממועד זה התעכב הדיון בתיק כתוצאה מבקשות לדחיית מועד דיון שהגישו הצדדים - ובכלל זה שלוש בקשות שהגישו המערערים - וכתוצאה מדיון בבקשה לפסילת שופט, אותה הגישו המשיבות. יצויין כי בתיק התנהלו שני דיונים (ביום 1.1.2009 וביום 10.6.2009) והפרוטוקול של שני דיונים אלו יחד מונה שלושה עמודים. אכן, מוטב היה אילו ההכרעה בבקשה לדחיית העתירה על הסף הייתה מתבררת מהר יותר, אך נראה כי לא רק שהמערערים לא פעלו להאצת ההליך אלא הם לקחו חלק של ממש בעיכובו. כאמור, בתיק התקיימו בסך הכול שני דיונים קצרים מאוד ובנסיבות אלה לא אוכל לקבל את הטענה לפיה ההכרעה בבקשה לדחיית העתירה על הסף התקבלה בשלב מתקדם של ההליך ובוודאי שאין במועד בו נתקבלה הבקשה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. 10. כידוע, סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. בדרך כלל יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו, אך ישנן נסיבות בהן ימצא בית המשפט כי אין מקום להעביר את הדיון בתיק [ראו: ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י), פ"ד נג (1) 673, 678 (1999); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 89 (מהדורה שביעית, 1995)]. יתרה מכך, ייתכנו מקרים בהם עדיף שבית המשפט יסלק תובענה על הסף עקב חוסר סמכות ולא יורה על העברתה (ראו: רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם, 6.5.2005), בפסקה 8 להחלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). בענייננו נמנע כאמור בית המשפט המחוזי מלהעביר את הדיון בתיק לבית המשפט המוסמך, ולא הסביר בפסק דינו מדוע לא עשה זאת, אך הסביר כי המערערים כלל לא התייחסו לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה שהגישו: "הפלוגתא העומדת לדיון בענייננו היא, האם לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירתם של העותרים [המערערים - י.ד], או שמא סמכות זו נתונה לבית משפט אחר. לפלוגתא זו לא התייחסו העותרים בתגובתם לבקשה ולא התמודדו עמה כלל" (פסקה 8 לפסק הדין). יצויין בהקשר זה כי בתגובה לבקשת הדחייה לא ביקשו המערערים כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנה לו בסעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט במידה וימצא כי הוא חסר סמכות לדון בעתירה שהגישו, וכן נמנעו מלהעלות אפשרות זו בתגובה לתשובת המשיבות, אותה הגישו ביום 1.1.2009. לסיכום נקודה זו, בענייננו נמנעו המערערים מלהתייחס "בזמן אמת" לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה אותם הגישו וכן נמנעו מלבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 79 (א) ויעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך. כמו כן, כפי שאפרט להלן, הסוגיות העולות במסגרת העתירה אותה הגישו המערערים מחייבות את פיצול הדיון בין שני בתי משפט ואין זה ראוי כי בית המשפט המחוזי יורה על פיצול העתירה והעברתה לבתי המשפט המוסמכים ב"חלקים". בנוסף לכך, סדרי הדין בבתי המשפט המוסמכים לדון בעניינם של המערערים שונים מסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט לעניינים מינהליים, לרבות באופן ניסוח כתבי הטענות, ולכן לא ניתן היה להעביר את הדיון בעתירה כפי שהיא לבתי המשפט המוסמכים לכך. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט לדחות את העתירה על הסף. יודגש בהקשר זה כי אין בדחיית העתירה על הסף כדי למנוע מהמערערים מלברר את טענותיהם לפני בית המשפט המוסמך [ראו: נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 208 (1991)] ולכן שערי בית המשפט לא נסגרו בפניהם. מכאן שאפילו אם נפגעו המערערים מכך שבית המשפט המחוזי נמנע מלהעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך הרי שמדובר בפגיעה מוגבלת בהיקפה. סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירת המערערים 11. כאמור, טענתם המרכזית של המערערים היא כי שגה בית המשפט כאשר דחה על הסף את עתירתם לאחר זמן כה רב ולא העביר את בירורה אל בית המשפט המוסמך לכך, וכבר קבעתי כי טענה זו דינה להידחות. עם זאת, המערערים מוסיפים לטעון (גם אם בשפה רפה) כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירתם. גם טענה זו לא אוכל לקבל. בעתירתם טענו המערערים כי יש לבטל את הרשעתם בעבירות החנייה שבגינן ניתנו להם הדו"חות מושא הערעור וכי העונש שהוטל עליהם, קרי הקנס, התיישן ובטל אף הוא. כפי שאסביר להלן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין הוא מוסמך לדון בטענות אלה. 12. עבירות החניה שבענייננו הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט עליהן חלות הוראות סעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס, ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230." המערערים לא שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם ולא הגישו במועד בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט ומכאן שרואים אותם כאילו הורשעו ונגזר עליהם הקנס הנקוב בהודעת הקנס (לעניין זה ראו גם את ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 715, 718 (1999) (להלן: עניין פסי), שניתן בטרם נחקק סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי). אין משמעות הדבר כי דרכם של המערערים להשיג על הרשעתם בדין חסומה (ראו למשל: רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.5.2007) בפסקאות 9-8 להחלטתו של השופט א' לוי) וסעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי מתיר לבית המשפט להיעתר, בנסיבות מסוימות, לבקשה להישפט שתוגש לאחר שחלף המועד הקבוע לכך בדין (ראו לעניין זה גם את הוראות סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי). עם זאת, ברי כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה הנכונה לפניה על המערערים להשיג על הרשעתם. יפים לענייננו דבריו של חברי השופט (כתוארו אז) א' ריבלין: "בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים...דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי." [ראו: ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, 5.12.2005), בפסקה 5 לפסק הדין (להלן: עניין וקס)]. דברים אלו נאמרו בהתייחס לבית המשפט האזרחי והם נכונים מקל וחומר בהתייחס לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר ברגיל סדרי הדין הנהוגים בו הם אלו הנהוגים בבג"ץ ואין הוא פועל כבית משפט אזרחי רגיל, קרי אין הוא שומע עדים ואין מתנהלות בו חקירות נגדיות [ראו למשל: עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט (6) 411, 418-417 (2005)]. מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט). 13. לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719). השופטת ט' שטרסברג-כהן דחתה גם את האפשרות כי התיישנותו של קנס תתברר במסגרת עתירה לבג"ץ והסבירה כי: "גם אם אילו ניתן היה לראות בבקשת המערער "עתירה מינהלית" - ואינני סבורה שכך הוא - עדיין יש לתת את הדעת על כך שההכרעה בשאלת התיישנותו של קנס אינה הכרעה אוטומטית והיא מצריכה בירור עובדתי...גם מטעם זה ראוי ששאלת התיישנותו של הקנס תידון בפני הערכאה שלה הכלים והאמצעים הדרושים לשם קביעת התשתית העובדתית לצורך הכרעה" (שם, בעמוד 720). בהתייחס לכל האמור נקבע בעניין פסי כי בית משפט השלום הוא המוסמך לדון בהתיישנותו של קנס שלא שולם במועדו. קביעה זו נכונה גם לענייננו. 14. מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום (ראו גם: רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש (טרם פורסם, 21.8.2008), בפסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל). בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון באף אחת מטענות אלה, וזאת להבדיל מטענות עקרוניות (ולא כאלה המתייחסות לדו"חות קונקרטיים) הנוגעות למדיניות המשיבות בנוגע לאכיפת עבירות חנייה או בנוגע לגביית קנסות. טענות כאלה עשויות להתברר, בנסיבות המתאימות, בבית המשפט לעניינים מינהליים. 15. התוצאה היא איפוא כי העתירה אותה הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי כוללת שתי עילות אשר כל אחת מהן נמצאת בסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. ככלל, פיצול הדיון בין ערכאות אינו יעיל, מכביד על הצדדים וגורם לבזבוז זמן שיפוטי ולכן פרשנות המונעת את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה. עם זאת, פרשנות כזו תהיה אפשרית רק אם היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו [ראו: רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (טרם פורסם, 23.11.2009), בפסקה 10 לחוות דעתו של השופט א' גרוניס) (להלן: עניין פרפרה)]. 16. סבורני כי במרבית המקרים הנוגעים לענייננו לא יהיה צורך בפיצול הדיון בין ערכאות שונות, כיוון שאדם הסבור כי קנס ניתן לו שלא כדין ומבקש להישפט על העבירה בגינה ניתן לו הקנס (אפילו אם חלף המועד בו יכול היה לבקש להישפט) יעשה זאת ככלל זמן רב בטרם יתיישן הקנס. במקרה כזה יהיה כאמור בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בעניין. במקרים אחרים יטען אדם כי הקנס (אך לא העבירה בגינה הוטל עליו הקנס) התיישן, ואז יהיה בית משפט השלום מוסמך לדון בעניין. אכן, באותם מקרים בהם יועלו טענות הן בנוגע לעבירה עצמה והן בנוגע להתיישנות הקנס, כמו במקרה דנא, לא יהיה מנוס מפיצול הדיון וזאת נוכח הצורך להבחין בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי (שהטענות בנוגע להתיישנות הקנס נכנסות לגדריו) ונוכח הנימוקים הנוספים אותם פירטתי לעיל. כידוע, לבית המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי בית המשפט ובעלי הדין (ראו למשל: רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (לא פורסם, 14.5.2006), בפסקה 4 לפסק דינו של השופט א' גרוניס). ההלכה היא כי קיומו של הליך פלילי אינו מצדיק, כשלעצמו, עיכוב של הליך אזרחי המתנהל באותו עניין. אולם, בנסיבות החריגות האמורות, בהן מי שיפנה הן לבית המשפט הפלילי והן לבית המשפט האזרחי הוא אותו אדם, אפשר כי בית משפט השלום יורה על עיכוב ההליך שלפניו שכן אם תתקבל הטענה שהדו"ח ניתן לא כדין יתייתר ממילא הדיון בהתיישנותו של הקנס (ראו והשוו: ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סולויושנס) בע"מ נ' ליפונסקי, פ"ד נט (3) 497, 522-521 (2004) (להלן: עניין פי.או.אס); ע"א 2173/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' B.G Assistance Ltd (טרם פורסם, 13.2.2006), בפסקאות 6-5 לחוות דעתו של השופט א' גרוניס). במקרה כזה סבורני שההכבדה שתגרם כתוצאה מפיצול הדיון תהיה מוגבלת. בשולי הדברים אציין כי אין זה מקרה בודד בדין הישראלי בו דיון בעניין אחד מפוצל בין ערכאות שונות בשל הבדלים בסמכויות הענייניות שלהן [ראו למשל: עניין פי.או.אס בעמודים 522-519; עניין פרפרה, בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט א' גרוניס; ע"א 25/71 פינשטיין נ' ארגון מורי בית הספר העל יסודיים, פ"ד כה (1) 129, 132-131 (1971). לדיון ביקורתי בהלכת פיצול הסעדים המתייחסת לפיצול תובענות אזרחיות בין שתי ערכאות אזרחיות (בניגוד לענייננו העוסק בפיצול הדיון בין בית המשפט האזרחי לבית המשפט הפלילי) ראו: יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל: בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229 (2008)]. טענות המערערים הנוגעות לגביית קנסות בידי חברה פרטית 17. המערערים מעלים כאמור טענות שונות כנגד העובדה שהמשיבות פתחו כנגדם בהליכי גביה באמצעות חברת "שוהר", שהיא חברה פרטית וכנגד הליכי הגביה המינהליים באופן כללי. משבאתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אינו מוסמך לדון בעתירה אותה הגישו המערערים הרי שאיני נדרש לטענותיהם של המערערים בנוגע להליכי הגביה המינהלים. כמו כן, לא אדרש לטענותיהם הקונקרטיות של המערערים הנוגעות לגביית הקנסות בידי חברה פרטית. 18. למעלה מן הצורך אעיר כי כאמור, גביית קנסות שלא שולמו נעשית על פי פקודת המסים (גביה) המקנה לרשות הגובה מכוחה סמכויות נרחבות הפוגעות מעצם טיבן בזכויותיו של החייב. נוכח זאת מתחייבת הקפדה יתרה על כך שהגורמים הגובים קנסות מכוח פקודת המסים (גביה) אכן הוסמכו לעשות זאת (ראו והשוו: בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים (טרם פורסם, 20.12.2010), בפסקאות 52-50 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן). כידוע, יש להבחין בין אצילת סמכות, הכוללת את הפעלת שיקול הדעת בנוגע לסמכות לבין היעזרות בעניינים טכניים הקשורים להפעלת הסמכות [ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 179-178 (2010) (להלן: משפט מינהלי); יצחק זמיר הסמכות המינהלית 862-853 (מהדורה שנייה מורחבת, 2011) (להלן: הסמכות המינהלית)]. בעוד שהיעזרות הרשות בגורמים פרטיים בהתייחס להיבטים הטכניים של מילוי תפקידן היא מותרת ככלל [ראו: בג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו (1) 410, 422 (1992) (להלן: עניין פיליפוביץ)], הרי שקיימת חזקה פרשנית כנגד אצילת סמכויות לגורמים פרטיים (ראו: משפט מינהלי, בעמודים 186-181; הסמכות המינהלית, בעמודים 847-845). חזקה זו הובילה, בין השאר, לפסילת מינוים של מפקחים שאינם עובדי עירייה לצורך אכיפת הוראותיו של חוק עזר עירוני [ראו: בג"ץ 29/82 הנפלינג נ' ראש עיריית אשדוד, פ"ד לו (2) 537 (1982)]. 19. ההבחנה בין אצילה לבין היעזרות בעניינים טכניים אינה תמיד קלה וקו הגבול בין קטגוריות אלה הוא לעיתים דק (ראו: עניין פיליפוביץ, בעמודים 424-423). בענייננו אין צורך להכריע בשאלה האם השימוש שעושות המשיבות בחברות פרטיות לצורך גביית קנסות שלא שולמו הוא למעשה אצילת הסמכות המוקנית להם מכוח פקודת המסים (גביה) או שמא מדובר בהסתייעות בעניינים טכניים בלבד. יצויין בהקשר זה כי ייתכנו מקרים בהם העברת פעילות לידי גורם פרטי תעורר קשיים גם אם אינה כרוכה באצילת שיקול הדעת השלטוני, וזאת נוכח ההבדלים באתוס הארגוני בין גורמים פרטיים לגורמים ציבוריים העשויים להשפיע על הציבור הנדרש לשירותיהם (ראו: משפט מינהלי, בעמוד 187). כך או כך, סבורני - מבלי להתייחס דווקא למקרה הקונקרטי שלפנינו - כי על רשות העוסקת בגביית חובות להקפיד ולפעול כלפי החייבים בהגינות ובסבירות, תוך שהיא מבטיחה כי זכויות החייב אינן נפגעות במידה העולה על הנדרש. כאשר רשות מסתייעת בגורם פרטי לצורך גביית חובות, ככל שהסתייעות זו מותרת על פי הדין, עליה להבטיח ביתר שאת כי גורם זה יפעל גם הוא על פי העקרונות האמורים מול החייבים [לעניין חובת הפיקוח של הרשות על גופים מופרטים ראו למשל: דפנה ברק-ארז "המשפט הציבורי של ההפרטה: מודלים, נורמות ואתגרים" עיוני משפט ל 461, 514-511 (2008); הסמכות המינהלית, בעמודים 270-269; ע"א 783/86 ראובן גרוס בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג (5) 595, 598-597 (1989)]. בהקשר זה נדרשת הרשות לוודא כי הגורמים בהם היא נעזרת לא יפגעו בזכויות הפרט, גם אם לא בזדון, כדי להשיא את רווחיהם [ראו והשוו: בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות, פ"ד נח (5) 202, 213-212 (2002)] וזאת נוכח פוטנציאל הפגיעה המשמעותי בזכויות החייבים הכרוך מטבעו בהליכי הגביה ונוכח כך שאפילו אם שיקול הדעת בנוגע להפעלת סמכות הגביה נשאר כולו בידי הרשות הרי שהגורם הפרטי בו היא מסתייעת מפעיל כוח סטטוטורי מול החייבים כחלק מתהליך הגביה (לעניין חובתם של גופים פרטיים המסייעים לרשות ציבורית לפעול על פי כללי המשפט המינהלי, בכל הנוגע להפעלת סמכותה של הרשות, ראו: הסמכות המינהלית, בעמוד 524). טענות המערערים הנוגעות להוצאות המשפט שהושתו עליהם 20. הלכה מבוססת היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהוצאות המשפט שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ונדירים [ראו למשל: ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז (2) 517, 528 (1993)]. ההוצאות שהושתו על המערערים על ידי בית המשפט המחוזי אמנם אינן נמוכות, אך לא מצאתי כי בענייננו נדרשת התערבות בית משפט זה בגובה הוצאות שנקבע בידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, דין טענות המערערים לעניין זה להידחות. 21. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור. מכיוון שהמערערים חוייבו בבית המשפט המחוזי בהוצאות על הצד הגבוה, הייתי מחייב את המערערים לשאת בהוצאות כל אחת מן המשיבות בסך של 7,500 ש"ח בלבד. ש ו פ ט המשנה לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. משנה לנשיא (בדימ') השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' בסיון תשע"ב (30.5.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10068480_W07.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il