בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6846/98
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער:
שלמה בן משה
נ
ג ד
המשיבה: רחל
קפליוק
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 16.9.98 בה.פ. 773/96
שניתן
על ידי כבוד השופט ד"ר ג. קלינג
בשם
המערער: עו"ד דורון כוכבי
בשם
המשיבה: עו"ד רחל קוטלוביץ
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב (כב' השופט ג. קלינג) בו ניתן סעד הצהרתי לבקשת המשיבה לפיו החוזה שנכרת
בינה לבין המערער הופר על ידיו וכי המשיבה ביטלה את ההסכם כדין. כן התיר בית המשפט
למשיבה לפצל את סעדיה ולהגיש בנפרד תביעה לפיצויים.
רקע עובדתי
2. בבעלות המשיבה בנין בן שלוש קומות ברח' בן
יהודה 39 בתל-אביב (להלן - "הבנין"). ביום 24.3.91 נחתם הסכם בין הצדדים
לפיו המשיבה תמכור למערער את זכויות הבנייה על גג הבנין באופן שהדירות שתבנינה על
ידו על הגג תעבורנה לבעלותו, ואילו יתרת יחידות הדיור והחנויות המצויות בבנין
תירשמנה בשם המשיבה. כן נקבע בהסכם כי על המערער להתקין מעלית בבנין עם תחנות לקומה
השניה והשלישית, ועליו לשפץ את חדר המדרגות כולו ואת חלקו החיצוני של הבנין, לרבות
דרכי הגישה אליו, הכל כמפורט בהסכם.
המערער החל בהליכים להשגת היתרי בנייה ובמסגרת
הליכים אלה נערכה בין הצדדים תוספת להסכם במסגרתה קיבל המערער תוספת שטח לבנייה
בתמורה לביצוע שיפוצים נוספים על ידו בשלושת קומות הבנין וביצוע שיפורים בטיחותיים
שונים כדי להבטיח שהבנין לא יוכרז מיבנה מסוכן. התמורה החוזית בגין העיסקה הועמדה
על 150,000 דולר בשני תשלומים - התשלום הראשון במעמד חתימת החוזה והיתרה בתוך 30
יום ממועד החתימה. התמורה החוזית שולמה למשיבה במלואה.
המערער לא נקט כל פעולה ולא ביצע דבר במהלך
מספר שנים - בין בתחום הבנייה על הגג ובין בתחום עשיית שיפוצים ושיפורים בבנין.
ביום 1.4.96 שלחה המשיבה הודעת ביטול ההסכם למערער בעילה של הפרתו היסודית לאחר
שקודם לכן שלחה לו התראות לגבי מחדליו בביצוע השיפוצים שלא נענו. בעקבות ביטול
ההסכם הגישה המשיבה תובענה זו לקבלת סעד הצהרתי, לפיו המערער הפר את ההסכם ואי לכך
הוא בוטל כדין, וכן עתרה לפיצול סעדים כדי לאפשר לה תביעה נפרדת לפיצויים לאחר
גיבושו הסופי של הנזק.
3. עמדות הצדדים בבית המשפט המחוזי היו, בתמציתן,
אלה: המשיבה טענה כי עיקרה של העסקה החוזית היה בביצוע הבנייה והשיפוצים על ידי
המערער, ובהתאם לכך נקבעה גם התמורה החוזית. המערער לא קיים אף אחת מהתחייבויותיו
חרף חלוף זמן רב של שנים, ולא שעה להתראות שנשלחו אליו בענין זה. אי לכך, המשיבה
נאלצה לבצע בעצמה שיפוצים חלקיים בבנין כדי למנוע את הכרזתו כמיבנה מסוכן. בתנאים
אלה, כך טענה, יש לראות את המערער כמי שהפר הפרה יסודית את חובותיו החוזיות ועומדת
לה זכות ביטול ההסכם.
עמדת המערער היתה כי החוזה לא הטיל עליו חובה
לבצע את הבנייה על הגג אלא הדבר הושאר בידו כאופציה בלבד וכי עריכת השיפוצים בבנין
שלובה עם ביצוע הבניה על הגג, אם וכאשר יחליט לממש את האופציה ולבצען. מכאן, שאי
ביצוע הבנייה והשיפוצים אינם שקולים כהפרת חוזה. כן טען המערער כי רכש זכות בעלות
בבנין שאינה קשורה לביצוע הבנייה והשיפוצים וזאת מכח תשלום מלוא התמורה למשיבה.
לפיכך, אין קשר גומלין בין רכישת זכות הקנין על ידו לבין שאלת אי ביצוע הבנייה
והשיפוצים, ומכל מקום המשיבה מנועה מלבטל את ההסכם ומלשלול ממנו בכך זכות בעלות
שרכש כדין.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה במלואה
בקובעו כי מניתוח ההסכם עולה כי המשיבה היתה מעונינת בשיפוץ הבנין וזאת בלא קשר
ובמנותק מבניית הדירות הנוספות על הגג. מכאן, שההסדר בענין שיפוץ הבנין נשא אופי
מהותי ויסודי בעיסקה. אין חולק כי המערער לא ביצע את השיפוצים חרף התראות שנשלחו
אליו ואף לאחר שחלף זמן רב. המשיבה היתה זכאית בתנאים אלה לבטל את ההסכם. כן קבע
כי לאור הלכה פסוקה, ראוי לפצל את התביעות לסעדים ואפשר שבנסיבות הענין אף אין
צורך ברשות לכך.
הערעור
5. אלה טענות המערער בערעור: לא הופרה התחייבותו
לשפץ את הבנין משלא נקבע לוח זמנים חוזי לכך. החוזה בסעיף 20 מדבר בביצוע הבנייה
על הגג ובשיפוצים תוך כריכת אלה באלה, ולגבי שניהם לא נקבע מועד לביצועם, מה גם
שאין טעם ותכלית בשיפוצים בבנין בטרם תבוצע הבנייה על הגג. בנייה כזו מחייבת אישור
תכניות ואורכת זמן, ולכן גם השיפוצים הנילווים אליה טרם בוצעו. לאור זאת, אין לקבל
את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ארע כאן מעשה הפרת חוזה, ואם בכלל, היה מקום לפצל
את ההסכם לחלקיו השונים ולבטל, לכל היותר, את אותו חלק המתייחס לשיפוצים לזכות את
המשיבה בפיצויי הפרה בגינו, ולהימנע מביטול ההסכם כולו. המערער מוסיף וטוען כי
ביטול החוזה במקרה זה אינו צודק בשים לב לכך כי חלפה תקופה ארוכה מאז נערכה
העיסקה, והוא רכש זכויות מכח ההסכם, וביטולו לאחר תקופה כה ממושכת אינו מתיישב עם
התנהגות בתום-לב. כן טען כי המשיבה לא בצעה השבה כלשהי של התמורה שקבלה וגם בכך יש
כדי להוות חוסר תום לב, ומכל מקום יש לחייבה בהשבה במונחים ריאליים. עוד נטען כנגד
נכונות הקביעה כי ראוי לפצל סעדים במקרה זה.
המשיבה טוענת בתשובתה כי מטרת החוזה הינה
להגשים את הבנייה על הגג והשיפוצים ולצורך כך ניתנה למערער שהות ארוכה. הן הבנייה
והן השיפוץ היוו אינטרס מובהק שלה כמוכרת והטילו על המערער חובה לעמוד בכך תוך זמן
סביר. המערער לא עמד בחובות אלה, והתעלם מהתראות שניתנו, ולאור זאת עמדה לה זכות
ביטול החוזה. אשר להשבת התמורה נטען, כי לא היה מקום לביצוע השבה לפני שההליכים
להצהרה על תקפות ביטולו של החוזה הפכו סופיים, ובודאי לא היה מקום לכך לפני מחיקת
הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת המערער במרשם המקרקעין.
הכרעה
6. בחינת מכלול נסיבות הענין מעלה כי יש מקום
לאמץ את קביעות בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור. אלה הטעמים: טענות המערער כנגד
קביעות בית משפט קמא נוגעות לשני מישורים: האחד - מישור פרשנות החוזה על רקע לשונו
ותכליתו בהקשר לבחינת שאלת הפרתו; השני - טענות בדבר פגמים בהתנהגות המשיבה
הפוגמים במעשה ביטול החוזה על ידה.
נבחן היבטים אלה.
פרשנות החוזה
7. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על הקביעה
כי המשיבה היתה רשאית לבטל את ההסכם משלא בוצעו השיפוצים שהמערער התחייב לבצע
בהסכם. אני מצטרפת למסקנה זו. ההסכם - הן על פי לשונו, הן על פי הנסיבות שאפפו את
תהליך ההתקשרות בו, והן על פי תכליתו נכרת, בין היתר, לצורך ביצוע שיפוצים על ידי
המערער בחלקים שונים של הבנין. ענין זה היווה ענין יסודי ומהותי בחוזה ההתקשרות.
ביצוע השיפוצים הוטל על המערער כענין שבחובה בלתי מותנית ולא הושאר כאופציה
להחלטתו, לכשירצה בכך. מניסוחו של החוזה גם עולה כי חובת ביצוע השיפוצים לא היתה
כרוכה, תלויה, או מותנית בביצוע הבנייה על הגג; מאחר שלא הוגדר לוח זמנים לבצוע
החוזה, חל על הענין דין החוזים הקובע כי חיוב חוזי שלא הוסכם על מועד קיומו יש
לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה. המערער לא עמד בלוח זמנים סביר, גם לאחר שקיבל
התראות על מחדליו, ולכן הפר את החוזה הפרה יסודית, אשר נתנה בידי המשיבה זכות לבטל
את החוזה, אותה היא מימשה.
נפרט את הדברים:
לשון החוזה
8. ההקדמה לחוזה מדברת על מטרה משותפת להקים על
גג הבנין מספר דירות שייבנו על ידי הקונה תוך רישום דירות אלה במסגרת צו בתים
משותפים על שם הקונה ורישום שאר חלקי הבנין על שמה של המוכרת. האחריות לבנייה
הוטלה על המערער הרשאי לרשום הערות אזהרה על הדירות הנבנות על הגג (סעיף 14
לחוזה). עם גמר בניית הדירות על הגג, אמור היה הבית להירשם כבית משותף כאשר כל
היחידות הקיימות מקודם תרשמנה על שם המשיבה והיחידות החדשות שתבנינה תירשמנה על שם
המערער (סעיף 16) תמורת הגג וזכות הבנייה על הגג התחייב המערער בתשלום 150,000 דולר
בשני תשלומים כאשר מלוא התמורה השתלם עד חודש לאחר חתימת החוזה (סעיף 5). על פי
סעיף 15 התחייבות המשיבה להעביר את חלקו של המערער במקרקעין על שמו תהיה כפופה
ומותנית בביצוע מלוא התחייבויותיו על פי ההסכם במועדם.
סעיף 20 הנוגע ישירות לענייננו קובע:
"...
הקונה יהיה אחראי לכל נזק שיגרם לבנין או לאלו המאכלסים אותו בעת הבנייה. הקונה
יתקין מעלית עם תחנות לקומה שניה ושלישית של הבנין הקיים במקום שיוסכם עליו. כמו
כן ישפץ את חדר המדרגות כולו, יתקין ויטרינות ודלת כניסה לבנין עם אינטרקום, ישפץ
הבנין שיפוץ חיצוני בחומר קשיח המונע חדירת מים שאינו טיח או שפריץ, ישפץ החצר
ושביל הכניסה לבנין וכן יצפה בשיש חדר מדרגות ויצבע הדלתות בחדר המדרגות."
סעיף זה על פי נוסחו מדבר בחובה עצמאית החלה
על הקונה לבצע שיפוצים ואין היא כרוכה או מותנית בביצוע פעולות בנין על הגג. כן
מדובר בהתקנת מעלית עם תחנות לקומה שניה ושלישית, שהן קומות קיימות בבנין
המקורי, ואין גם לכך קשר לבנייה על הגג. שיפוץ חדר מדרגות הכניסה והשיפוץ החיצוני
אף הם אינם מותנים בבנייה על הגג ואינם תלויים בהם. יוצא, אפוא, כי החוזה על פי
לשונו מדבר בחובות הקונה משני סוגים: בנייה על הגג, המותנית בתכניות ואישורים של
רשויות התכנון, ובצוע שיפוצים. גם התוספת להסכם מדברת בחובת המערער לבצע שיפורים
בטיחותיים בבנין שאין להם קשר לבנייה על הגג. חובת ביצוע השיפוצים מהווה, על כן,
חובה עצמאית המוטלת על הקונה במסגרת החוזה והיא מהווה חלק מהתמורה הניתנת על ידו
למשיבה בעבור זכויות הבנייה על הגג ורישום הקנין על שמו בדירות שתבנינה על ידו,
בבוא העת.
נסיבות ותכלית
9. מחומר הראיות עולה כי שתי מגמות עמדו ביסוד
ההתקשרות החוזית בין הצדדים: האחת - הרצון לפתח את הגג בתמורה ראוייה. השני -
הצורך לשפץ את הבנין, שהיווה צורך חיוני בהינתן החשש כי הבנין יוכרז בנין מסוכן.
המשיבה העידה בתצהירה כי לאור מחדלי המערער בביצוע השיפוצים, היא עצמה שיפצה את
הבית באופן חלקי ב1994- לאחר שקבלה התראה מעירית תל-אביב כי הבית מהווה סכנה
לעוברי אורח (סעיף 9 לתצהיר). אותם שיפוצים היוו חלק מהתחייבויות המערער. המשיבה
גם העידה בתצהירה כי שיפוץ הבנין היווה מבחינתה התכלית העיקרית של ההסכם כדי
להעלות את ערך הנכס, ובהתראה שכתבה למערער ביום 7.11.94 ציינה כי בגלל אי ביצוע
השיפוצים מסרבת העיריה לתת רשיון-עסק לסנדלריה הנמצאת בבנין. המשיבה אף שילמה מס
שבח על מרכיב השיפוץ שבתמורה החוזית, וכל אלה מעידים על החשיבות הגדולה שראתה
בביצוע השיפוצים כתנאי מהותי בהסכם שאינו תלוי בבנייה על הגג. למשיבה היה, אפוא,
ענין להעלות את ערך הבנין הן על ידי בנייה על הגג והן על ידי שיפוצו כדי למנוע
הכרזתו כבנין מסוכן. אין כל ראייה, בין בנוסחו של ההסכם ובין בנסיבות ובתכלית
שברקעו, לכוונה לקשור בדרך כלשהי בין השיפוצים לבין הבנייה. הבנייה מטבע הדברים
כרוכה בתכניות בנייה ובהליכים בפני מוסדות התכנון. לא כן באשר לשיפוצים שאותם יכול
וחייב היה המערער לבצע בלא קשר לבנייה. חובת השיפוץ היוותה, אפוא, חובה חוזית
עצמאית ובלתי תלויה בכל תנאי אחר. היא היוותה אחת המטרות העיקריות להתקשרות
החוזית.
עיתוי ביצוע ההתחייבות בענין השיפוצים
10. החוזה אינו נוקב במועדים לביצוע הבנייה
והשיפוצים. בנסיבות אלה, יש להחיל על הענין את סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי)
לפיו - חוזה שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתתו (ע"א
3940/94 רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבין בע"מ,
פד"י נב(1) 210, 220).
הפרת התנאי וביטול ההסכם
11. בנסיבות המתוארות, יש לראות את חובת המערער
לבצע שיפוצים כתנאי יסודי בהסכם ואת הפרת חובה זו כהפרת תנאי יסודי. "הפרה
יסודית" היא "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה
אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה" (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת
חוזה) התשל"א1970-). בענייננו יש להניח כי המשיבה לא היתה מתקשרת בהסכם עם
המערער אילו ראתה מראש את ההפרה ותוצאותיה משהובהר כי ביצוע השיפוצים בבנין היה
מרכיב מהותי בקשר החוזי בין הצדדים, ובלעדיו נותרה העסקה חסרה נדבך מהותי, שבין
היתר, בשלו נתגבשה העיסקה.
לא מצאתי כל עיגון משפטי לטענת המערער לפיה יש
למתוח אבחנה בין זכויות רכושיות שכביכול רכש לאור תשלום התמורה על ידו לבין חובתו
לבצע שיפוצים, ולדבריו לפיהם אי קיום החובה האחרונה אינו צריך להשפיע על זכויות
הקנין שרכש בנכס. ההסכם מדבר במפורש על כך שהעברת זכות הקנין לידי הקונה תיעשה רק
אחרי שימלא את כל התחייבויותיו על פי ההסכם במלואם ובמועדיהם (סעיף 15). מכאן,
שקודם לביצוע השיפוצים והשלמת הבנייה לא היתה אמורה לעבור לידיו זכות הקנין בנכס.
כל שהוקנה לו בשלב זה הוא זכות אובליגטורית על פי ההסכם וזכות לרישום הערות אזהרה
על הדירות שתבנינה על ידו - זאת ותו לא.
הפרת התנאי בדבר ביצוע השיפוצים ארע לאורך
תקופה ארוכה. המשיבה המתינה מעת חתימת החוזה ב24.3.91- ועד ל31.5.92- - עת שלחה
התראה ראשונה למערער על חובתו להתחיל בשיפוצים. ביום 18.10.92 פנתה אליו שנית
בענין זה, ולאחר מכן פנתה שוב ב7.11.94- והתרתה כי אם בתוך 60 יום לא יבוצעו
השיפוצים תשקול הגשת תביעה. חרף מעבר זמן זה וההתראות שנשלחו, לא ביצע המערער את
השיפוצים או חלק מהם, ואף לא הראה נכונות כלשהי לפעול לקידום ביצועם. על רקע זה
כתבה המשיבה למערער ביום 1.4.96 מכתב המודיע על ביטול ההסכם על כל המשתמע ממנו.
על פי סעיף 7(א) לחוק התרופות, זכאי נפגע לבטל
חוזה אם הופר הפרה יסודית. כזו היתה ההפרה במקרה זה. חלפו כחמש שנים מאז גיבוש
ההסכם ועד לאקט הביטול שהם הרבה מעבר לזמן הסביר הנדרש לצורך ביצוע השיפוצים; אף
שהמשיבה לא היתה חייבת במתן אורכות והתראות היא עשתה כן כדי לתת למערער הזדמנות
לבצע את חיוביו ולאפשר קיומו של החוזה. האורכות שניתנו היו בבחינת "אורכות
חסד" ונתנו למערער שהות סבירה לקיים את התחייבויותיו, אך ללא הועיל (השווה
ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנל, פד"י כט(2) 652, 657; שלו, דיני
חוזים, מהד' 2, עמ' 554). מועד הביטול ארע לאחר עבור זמן סביר ממתן האורכה
האחרונה ב1994- (השווה סעיף סיפא 8 לחוק התרופות). בנסיבות אלה ביטול החוזה היה
כדין ואין לקבל את הטענה לפיה התנהגות המשיבה לקתה בחוסר תום לב בעשותה שימוש
בזכות הביטול. הטענה כי מעבר הזמן הרב מאז חתימת החוזה ועד הביטול מכתים את פעולת
ביטול בחוסר תום לב אינה יכולה להתקבל, שכן דוקא מעבר זמן זה וההתראות שניתנו
במהלכו נועדו למצות את האמצעים לקיום ההסכם ולתת למערער הזדמנות לבצע את
התחייבויותיו. אם ארע שיהוי, לא היה זה שיהוי מצידה של המשיבה אלא מצידו של המערער
אשר מחדליו הם שהביאו לביטולה של העיסקה. אין למצוא, על כן, פגם במיצוי זכותה של
המשיבה לבטל את החוזה בנסיבות מקרה זה (ע"א 2825/97 אבו זייד נ'
מקל, פד"י נג(1) 402, 409, 412-414).
פיצול ההסכם לחלקים
12. הטענה כי היה על המשיבה להגביל אם בכלל, את
ביטול החוזה רק לענין השיפוצים ולא לבטל את החוזה כולו הועלתה לראשונה בפנינו ולא
נטענה בפני הערכאה הדיונית. טעם זה, גם כשהוא לעצמו, היה מספיק כדי לדחותה. אולם
יש לדחותה גם לגופה. ההתחייבות לשפץ את הבנין היתה התחייבות מהותית ונכרכה במערכת
הכוללת של החובות והזכויות שבשלם נקשרה העיסקה. ביטול חלק זה בלבד של ההסכם פירושו
הטלת חובה על המשיבה להסכים לעשיית עסקה השונה באורח מהותי מהעיסקה שהצדדים
התכוונו לה, במקורה. סעיף 7(ג) סיפא לחוק התרופות מורה כי אם היה בהפרת חוזה משום
הפרה יסודית, "זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".
ענייננו בהפרה יסודית של החוזה ומכאן שרשאית היתה המשיבה לבטל את ההסכם כולו, כפי
שעשתה, ולא היתה מוטלת עליה חובה לפצלו לחלקים ולבטלו לשיעורין ובלבד שעשתה כן
בתום לב. (מ. דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו, עמ' 210; שלו, שם, עמ' 588).
בנסיבות הענין, היו שני חלקי החוזה, קרי: החלק הדן בבנייה על הגג והחלק העוסק
בשיפוצים אחוזים ושלובים זה בזה ולו במובן זה שביצוע השיפוצים היווה חלק מהתמורה
שהיה על המערער לשלם למשיבה עבור רכישת זכויות הבנייה. מבחינת המשיבה, היתה חשיבות
גדולה להיבט השיפוצים במכלול התנאים החוזיים לא רק מן הטעם האסתטי-חיצוני אלא גם
נוכח החשש כי הבנין יוכרז בנין מסוכן על כל הכרוך בכך. מכאן שהמשיבה נהגה בתום לב
ומתוך שיקולים ענייניים ומעשיים כאשר בחרה לבטל את החוזה כולו במקום לבטל את חלקו
בלבד. מעבר לכך, משמדובר בהפרה יסודית של ההסכם אין בדרך כלל מקום לבירור השאלה
אם הביטול צודק אם לאו כפי שביקש המערער לעשות, בהיות טענה זו ישימה להפרה בלתי
יסודית להבדיל מהפרה יסודית שהיא המקרה שלפנינו (ע"א 187/89 רובין נ' זהר,
פד"י מה(5) 824, 836; ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פד"י לד(1)
813, 816-7; ע"א 672/79 לוי נ' איצקוביץ, פד"י לה(2) 636, 640).
השבה ופיצול סעדים
13. אין לקבל את טענת המערער לפיה לא היה מקום למתן
סעד הצהרתי בדבר תקפות ביטולו של החוזה מקום שהמשיבה לא החזירה את התמורה החוזית
שקבלה מהמערער במונחים ריאליים בטרם הגישה את התובענה. כן יש לדחות את טענתו כי על
בית המשפט היה להורות על השבה בהליך זה ולא להיעתר לבקשה לפיצול סעדים.
משבוטל חוזה, חייב מפר להשיב לנפגע את מה
שקיבל ממנו והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל ממנו (סעיף 9 לחוק התרופות).
(ע"א 7211/90 ס.י.ק.ר. חברה זרה נ' צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ,
פד"י נב(4) 259). המשיבה טוענת, ובצדק, כי כל עוד עמדה שאלת תקפות ביטול
ההסכם לבירור בהליכים משפטיים לא היה מקום לבצע השבה, ומשההליכים יסתיימו במתן
תוקף סופי לביטול היא תפעל להשבת התמורה בהתאם לחוק. יש גם טעם בטענת המשיבה לפיה
כל עוד רשומה הערת אזהרה על שם המערער, אין מקום להשבת הכספים. לפיכך, אין לפנינו
מצב של סירוב לבצע השבה העלול בנסיבות מסוימות לשלול זכות ביטול של החוזה (פרידמן,
כהן, חוזים, כרך ב', עמ' 1142-3). מעבר לכך, טענה זו בדבר חובת ההשבה בד
בבד עם ההצהרה על ביטול הסכם לא הועלתה אף היא בערכאה הראשונה, ולא הובא טעם טוב
מדוע ניזקק לה לראשונה בהקשר לערעור זה. (ע"א 499/85 עזבון שפייר נ' מנהל
מס שבח, פד"י מד(3) 256, 259; זוסמן, סדר דין אזרחי, מהד' 7, עמ'
818; ע"א 776/86 עודא נ' מדינת ישראל, פד"י מד(4) 652, 658). כדי
להורות על השבה במסגרת הליך זה, יש צורך לברר נתונים רלבנטיים לענין היקפה של
ההשבה הנדרשת שלא נדונו בערכאה הדיונית, ואפשר אף שיש לבררן בהקשר לסעד הפיצויים
שיתברר בנפרד, כדי לאפשר, במידת הצורך, קיזוז ביניהם. (השווה סעיפים 19 ו20- לחוק
התרופות).
14. אין גם מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי
בענין פיצול סעדים. החלטה זו התבססה על הנכונות להרחבת הזכות לפיצול סעדים כפי
שבאה לידי ביטוי בהלכה הפסוקה בענין ע"א 4646/90 בר חן נ' מנחם שמעון,
(פד"י מו(5) 798, 805-6). באותו ענין נטה בית המשפט לקביעה כי מי שזכה בסעד
הצהרתי על יסוד עילה מוגדרת זכאי לתבוע בתביעה נוספת סעד אופרטיבי כהשלמה להכרה
המוצהרת בזכותו, ואפשר ותביעתו הנוספת אינה טעונה אף היתר לפיצול סעדים. בקיומה
של מחלוקת פוסקים בדבר עצם הצורך בהיתר כזה בנסיבות אותו ענין היה לדעת בית המשפט
משום הצדקה ליתן היתר לפיצול סעדים. בענין ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה,
פד"י נא(2) 669, 679, חזר בית המשפט על גישה מרחיבה זו לענין פיצול הסעדים.
נוכח זאת, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להתיר פיצול סעדים בנסיבות
ענין זה.
לסיכום הדברים:
15. לא מצאתי ממש בערעור זה ואציע לחברי לדחותו על
כל היבטיו, ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיא:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
פרוקצ'יה.
ניתן היום, ט"ז בסיוון תשס"ב
(27.5.02).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו
פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 98068460.R02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il