סמי קקון נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 6846/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6846/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: סמי קקון נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 9242/07 מיום 12.7.07, שניתן על-ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשס"ח (5.12.2007) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן בשם המשיב: עו"ד דנה גור; עו"ד יצחק בלום פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם) הכריז על סמי קקון – המערער לפנינו – כבר-הסגרה לצרפת לצורך העמדתו לדין בעבירות רצח וגניבה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה. העובדות הצריכות לעניין 2. ביום 2.5.1997 נרצח רוג'ר סומראז (להלן: המנוח) ביריות אקדח, בעת ששהה במשרדו בפריז שבצרפת. המנוח היה בעלים של חברה שעסקה בסחר ביהלומים ואבנים יקרות. 3. מחומר הראיות שהועבר על-ידי הרשויות בצרפת עולה, כי בסמוך לחודשים ינואר או פברואר 1997, הפקיד המנוח בידי המערער אבן יקרה בשווי של כ- 170,000 דולר וכן אבן יקרה נוספת של ארבעה קראט, על-מנת שימכרן לגורם שלישי, אלא שהמערער לא מכרן ולא השיב למנוח את שוויין בכסף. בחלוף זמן, העביר המערער, שלא התכחש לחובו, המחאה בנקאית למנוח בסך 105,000 ליש"ט, שלא כובדה על-ידי הבנק ולאחר דין ודברים ביניהם קבעו השניים להיפגש ביום הרצח במשרדו של המנוח, בכדי להסדיר את החוב. פגישה זו אכן נערכה ומספר שעות לאחריה נמצא המנוח ירוי בראשו ובחזהו מאקדח בקוטר 7.65 מ"מ, ללא רוח חיים, כשהכספת במשרדו פתוחה וחלק מן התכשיטים בה חסרים. האקדח שבאמצעותו נורה המנוח לא נמצא על-ידי המשטרה הצרפתית. כבר בערבו של אותו היום נמלט המערער מביתו ועזב את צרפת. בחלוף מספר ימים טען בשיחות טלפון שקיים עם בני משפחתו ועם חוקרי משטרת צרפת, כי היה עד לרצח המנוח וכי בשל כך נמלט על נפשו פן יאונה לו רע מידי הגורמים המעורבים ברצח. לאחר כחודש וחצי, ביום 17.6.1997, הגיע המערער לישראל. 4. בחלוף שלוש שנים, ביום 21.4.2000, הוצאה בקשת מעצר בינלאומית כנגד המערער על-ידי שופט-חוקר צרפתי. 5. כעבור כארבע שנים נוספות, ביום 3.3.2004, נתקבלה מאת ממשלת צרפת, באמצעות שגרירות ישראל, בקשה רשמית להסגרתו של המערער לידיה של צרפת כחשוד ברצח המנוח. ממשלת צרפת ביקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך העמדתו לדין בתחומה, בגין עבירת רצח לפי סעיפים 221-1 ו- 221-3 לחוק העונשין הצרפתי, ועבירת גניבה לפי סעיף 311-1 ו- 311-3 לחוק העונשין הצרפתי. 6. ביום 31.12.06 נשפט המערער בצרפת בהיעדרו ונדון לשלושים שנות מאסר. עם זאת, הודיעה ממשלת צרפת, כי אם יוסגר המערער לידיה, ייערך משפטו מחדש והוא יזכה להליך משפטי מתחילתו בגדרו תינתן לו מלוא האפשרות להתגונן. יש לציין, כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות, היה המערער בעל אזרחות ישראלית, אך אין מחלוקת שלא היה תושב ישראל. שרת המשפטים של צרפת הודיעה, כי אם יורשע המערער ויוטל עליו עונש מאסר, יוכל לבקש לרצות את עונשו בישראל, בהתאם לאמור באמנה האירופאית להעברת נידונים למדינת אזרחותם. 7. היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתו של המערער כבר-הסגרה לצרפת. 8. ביום 12.7.07, נעתר בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) לבקשה והכריז על המערער בר-הסגרה לצרפת. בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי הראיות המצורפות לבקשת ההסגרה עומדות בתנאי סעיף 2א לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה) לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 9. הטענות שהועלו על-ידי הצדדים וטעונות הכרעה מצטמצמות לשני נושאים שבמחלוקת: האחד, האם הראיות שהועברו על-ידי רשויות התביעה בצרפת מספיקות להרשעתו של המערער באותן עבירות – רצח וגניבה – על-פי הדין הישראלי ובכך עומדות במבחן הראייתי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה? והשני, סוגיית השיהוי. בא-כוח המערער טוען, כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה אינן מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין על עבירות אלה בישראל ומשכך לא השתכללו התנאים להכריז עליו כבר-הסגרה. עוד מוסיף וטוען הוא, כי הבקשה להסגרתו של המערער לוקה בשיהוי משמעותי, שכן ממועד הרצח, בשנת 1997, ועד להגשת הבקשה הפורמאלית להסגרה חלפו כשבע שנים, ועד היום עברו כבר כעשר שנים. שיהוי ניכר זה פוגע לטעמו בתקנת הציבור באופן המצדיק את דחיית בקשת ההסגרה. מנגד, טוענים באי-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי ממכלול הראיות שהועברו על-ידי הרשויות מצרפת יש כדי לבסס כתב אישום כנגד המערער בגין עבירות רצח וגניבה, על-פי המבחן הראייתי הנוהג בישראל. עוד טוענים הם, כי אין לראות בתקופה שחלפה משום שיהוי שיש בו להביא לדחיית הבקשה, לאור ההליך המורכב שקדם להגשת בקשת ההסגרה הפורמאלית. דיון 10. האם הראיות שהועברו על-ידי רשויות התביעה בצרפת, על-מנת להכריז על המערער כבר-הסגרה לצרפת, מספיקות להרשעתו של המערער באותן עבירות - רצח וגניבה – על-פי הדין הישראלי? זו השאלה המרכזית העולה בפרשה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 11. סעיף 1 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה) קובע: "אין הסגרה אלא לפי חוק זה 1. לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". חוק ההסגרה מסדיר את עניין ההסגרה למדינות זרות וקובע תנאים להכרזתו של אדם כבר-הסגרה, אשר רק בהתקיימם במצטבר, ניתן להסגיר אדם. ואלו התנאים: תחילה, נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת יתקיים הסכם הסגרה (סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה). שנית, נדרש, כי האדם נאשם או הורשע במדינה המבקשת בעבירה המוגדרת עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה), קרי: עבירה שאילו נעברה בישראל, דינה שנת מאסר או יותר (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה). שלישית, נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת תתקיים הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה). עם זאת, חוק ההסגרה קובע רשימת סייגים להסגרה (סעיף 2ב לחוק ההסגרה). כך למשל, בקשה בגין עבירות בעלות אופי מדיני, חשד כי ביסוד הבקשה עומדים שיקולי הפליה גזענית או דתית, התיישנות, סיכון כפול וסייגים נוספים. בנוסף לרשימת הסייגים, קובע סעיף 16 לחוק ההסגרה, כי לא יוסגר אדם על עבירה שדינה במדינה המבקשת הוא עונש מוות, כשאין דינה כך בישראל, אלא אם התחייבה מדינה זו שעונש כזה לא יוטל או לא יבוצע. לבסוף, בהתקיים כל התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה, ולאחר שהוכח, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל, קובע סעיף 9 לחוק ההסגרה, כי בית המשפט יכריז, כי המבוקש הינו בר-הסגרה. דיות הראיות 12. בית-משפט זה קבע לא אחת, כי על-מנת שבית המשפט יכריז כי אדם הוא בר-הסגרה, על היועץ המשפטי לממשלה להוכיח, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות על-מנת להעמידו לדין בישראל. כך קובע סעיף 9(א) לחוק ההסגרה: "הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] בית המשפט אינו נדרש לקבוע אם חומר הראיות מצביע על כך, שהמבוקש אשם בעבירות המיוחסות לו, אלא אם יש בו משום אחיזה לאישום. כך, למשל, קבע בית-משפט זה בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "מרכיב הכרחי בהכרה באדם כבר-הסגרה, הוא קיומן של ראיות-לכאורה לאשמתו. החוק, בסעיף 9(א), קובע כי יש להראות ש"המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בית-משפט זה שב וקבע, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון באשמתו או בחפותו של המבוקש. אין מקום לבחינתה של המסכת הראיתית לגופה, לקביעת משקלן של הראיות או לבדיקת המידה בה הן מתיישבות האחת עם רעותה. כל שנבדק הוא "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום". יפים לעניין זה אף דברים שנאמרו בע"פ 7303/02 אברהם הקש ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 481, בעמ' 503: "המבחן לקיום תשתית ראייתית לבקשת ההסגרה נעוץ אפוא בשאלה אם הראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת היו מספיקות להעמדת המבוקש לדין בישראל בגין עבירה זהה לזו שבה הוא מואשם במדינה המבקשת. אך זה מכבר נפסק כי מטרת הבחינה שעורך בית המשפט במסגרת הליך זה אינה להכריע בדבר אשמתו או חפותו של המבוקש, אלא אך לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום"..., היינו אם "[]החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך"..... משמע, שבית המשפט אינו נדרש לבחינת מהימנותן של הראיות, "ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן...". בפסקי-הדין הרבים, בהם נדונה שאלת בחינת דיות הראיות נקבע, כאמור, כי על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מצדיק את בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבוקשת; האם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום; והאם הראיות לכאורה מאפשרות להעמיד את המבוקש להסגרה אילו היו מתבצעות בישראל (ראו בעניין זה ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 449, 460; ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85). ומן הכלל אל הפרט 13. במקרה דנן, צירפו באי-כוח היועץ המשפטי לממשלה את כל התשתית הראייתית, אשר הועברה על-ידי רשויות החקירה בצרפת, הכוללת: ראיות המצביעות על קיומו של סכסוך בין המנוח לבין המערער ובכללן הודעותיהם במשטרה של חברו של המנוח, פילגשו של המנוח ואיש עסקים שהכיר את המערער וידע על חובו למנוח; ראיות הקושרות את המערער לזירת הרצח, ביניהן הודעותיהן במשטרה של אשת המערער ובתו, זיכרון דברים אודות שיחה שערך המערער עם חוקר משטרה והמחאה שחוללה ונמצאה במשרד המנוח והנחזית להיות המחאה שהוסבה למערער בכתב ידו; וכן דו"חות של מומחים, כמו דו"ח נתיחת גופת המנוח ודו"ח בדבר ממצאים מזירת הרצח. 14. בענייננו, קביעת בית המשפט המחוזי - לפיה הראיות המצורפות לבקשת ההסגרה עומדות בתנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה – בדין יסודה. להלן אסקור בתמצית את הראיות המוכיחות לכאורה את מעורבותו הישירה של המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו, כפי שפורטו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ראיות בדבר קיומו של סכסוך בין המנוח לבין המערער הודעתו של אלן וונדרמן, חלפן כספים עצמאי וחברו של המנוח לפי הודעתו של אלן וונדרמן, ביום 28.4.1997, שוחח עמו המנוח ביחס לבעיה שהטרידה אותו – הפקדת אבן יקרה אצל המערער, שאת תמורתה לא קיבל. לדבריו, בסמוך ליום 23.4.1997 ביקר יחד עם המנוח אצל אדם בשם מוריס בנעיוש, אשר גם לו היה חייב המערער כסף. לפי הודעתו של בנעיוש, שהכיר את המערער שנים רבות, הסביר לו המנוח, כי חודשים קודם לכן הפקיד בידי המערער אבן יקרה ששווייה כ- 180,000$, כי המערער טרם השיב לו את האבן או את שוויה הכספי. ביום 19.4.1997 הצטרף בנעיוש לפגישה בין המנוח לבין המערער, שבמהלכה שוחח עם האחרון אודות האבן היקרה, והודה בפניו, כי קיבל את האבן. קריסטין פרטוש, פילגשו של המנוח בהודעתה במשטרה מסרה קריסטין פרטוש, כי המנוח היה מוטרד מן המצב שנוצר בעניין הסכסוך הנדון עם המערער, בין השאר משום שחשש שהאחרון אינו גלוי עמו. ראיות הקושרות את המערער לרצח המנוח ולזירת הרצח הודעתה של קריסטין פרטוש בהודעתה במשטרה, תיארה פרטוש את שיחות הטלפון האחרונות שלה עם המנוח ביום הרצח, ביום 2.5.1997. בין השעות 13:30-14:00 התקשר המנוח לפרטוש בפעם האחרונה ואמר לה, כי הוא מצפה לקבל שיחת טלפון מהמערער, על-מנת שייפגשו וילכו יחדיו לבנק בכדי לסיים את העסקה ביניהם. המנוח אמר לפרטוש באותה שיחת טלפון, כי לעולם לא יעשה עוד עסקים עם המערער. אנט כהן קקון, רעייתו של המערער אנט כהן קקון, רעייתו של המערער, מסרה בהודעתה במשטרה, כי ביום הרצח, ביום 2.5.1997, יצא המערער מן הבית בבוקר. היא ידעה, כי המערער נפגש לעיתים תכופות עם המנוח. לדבריה, המערער חזר לביתו בשעה 20:00, נראה מודאג ומנוכר מתמיד ואמר לה, כי אנשים אשר נוטרים לו טינה ויודעים היכן הוא ומשפחתו מתגוררים מאיימים על חייו וחיי משפחתו ולכן הוא מתכוון להימלט לשוויץ. לטענתה, הוא עזב את הבית בסמוך לשעה 21:00. למחרת, ביום 3.5.1997, התקשר אליה המערער משוויץ ועודד אותה לעזוב את צרפת לישראל עם שני ילדיה. כעבור יומיים התקשר אליה המערער שוב, והפעם ציווה עליה לעזוב לאלתר את צרפת עם הילדים. בהודעתה השנייה במשטרה מיום 8.5.1997, לאחר שנודע לה על רצח המנוח, מסרה קקון, כי ערב קודם, ביום 7.5.1997, שוחחה בטלפון עם המערער שמסר לה, כי הוא פוחד מאוד ומתחבא. לשאלתה אודות רצח המנוח, השיב לה, לטענתה, כי היה עד ראיה לרצח. הוא סיפר לה, כי שעה שביקר במשרדו של המנוח, נכנס לפתע למקום אדם ממוצא רוסי חבוש קסדת אופנוע. אותו אדם מסר למנוח מעטפה ועזב את המקום, אך כעבור מספר דקות שב למשרד, ירה במנוח באמצעות אקדח והרגו. המערער מסר לרעייתו, כי אותו אדם איים עליו, כי אם יפצה את פיו בעניין, הוא ימות. בושושה קקון, בתו של המערער על שיחת הטלפון בין המערער לבין רעייתו העידה במשטרה אף בתו של המערער, בושושה קקון, אשר שמעה ברמקול את חלקה הראשון של השיחה, עת סיפר המערער, כי היה עד לרצח וציין, כי אינו מפחד מהמשטרה אלא דווקא מאלה המאיימים על חייו. זיכרון דברים שנערך על-ידי חוקר משטרת צרפת, ברנר ג'יזבר בזיכרון דברים שנערך על-ידי חוקר משטרת צרפת, ברנר ג'יזבר, תועדה שיחת טלפון מיום 8.5.1997, שהגיעה מאדם שהזדהה כמר קקון, אשר מסר לחוקר, כי היה "שם" וראה את הרוצח וכי יספר לחוקר "הכל" ואף ישלח לו מכתב. עוד הוסיף אותו אדם בפני החוקר, כי הוא חרד למשפחתו ולבסוף ניתק את השיחה. מכתב כאמור לא נשלח למשטרה. מוריס בנעיוש, אדם שגם לו היה חייב המערער כסף בהודעתו במשטרה, מסר מוריס בנעיוש, כי ביום 5.5.1997 התקשר אליו המערער וטען, כי הוא נמצא בספרד. לדבריו, המערער אמר לו, כי הוא מצוי במצב סבוך וכי החזיר את אבן-החן כבר ביום 30.4.1997, אלא שאין בידיו מסמך שיכול להוכיח זאת. ראיות בעניין הימלטותו של המערער מזירת האירוע ומצרפת בתכוף לאחר הרצח מהודעותיהם במשטרה של רעייתו של המערער, של בתו, של מר בנעיוש ומזיכרון הדברים של חוקר המשטרה אשר עמו שוחח המערער בטלפון עולה, כי המערער נמלט במהרה מזירת הרצח ומצרפת בכלל. גב' קקון תיארה בעדותה מספר שיחות טלפון עם המערער ואת בקשתו כי גם היא תימלט עם הילדים מצרפת. שיחת טלפון נוספת של המערער בהימלטותו תוארה על-ידי בנעיוש כשיחה שנתקבלה מספרד. ראיה נוספת המעידה על הימלטותו וחששו מהתייצבות במשטרה היא שיחת טלפון שקיים המערער עם חוקר המשטרה. חוות-דעת פתולוגית וממצאים מזירת העבירה מדו"ח נתיחת גופת המנוח עולה, כי מותו של המנוח הוסב משלוש יריות מכלי נשק: שתי הפציעות האחרונות היו הפגיעות הקטלניות. לפי הדו"ח, על ידו הימנית של המנוח נתגלו פציעות שנבעו מניסיונו של המנוח להגן על עצמו. דו"ח משטרתי מיום הרצח הדו"ח המשטרתי מיום הרצח מתאר את זירת הרצח ואת הראיות שנתפסו בה, לרבות דגימות כתמי דם שנמצאו בחדרו של המנוח, שני תרמילי אקדח בקוטר 7.65 מ"מ, יומן שנמצא בסמיכות לגופת המנוח, כלי תכשיטנות שהיו בחדרו של המנוח, תכשיטים וחפצים אחרים. מבדיקה שערכו נמצא, כי בבעלות המנוח אקדח ברישיון בעל קוטר של 7.65 מ"מ. המחאה בנקאית בין הממצאים בזירת הרצח נמצאה המחאה בנקאית מיום 4.4.1997, משוכה מ- "Barclays Bank Limited", סניף רחוב אוקספורד בלונדון בסך של 150,000 לירות שטרלינג ל"רוג'ר סומארז" ועל גבי ההמחאה נרשם, כי החשבון נסגר. לא ניתן היה להשיג כל מידע אודות חשבון הבנק של בעל ההמחאה. מקסים בן שטרית, מכר קרוב של המערער בהודעתו במשטרה מסר מקסים בן שטרית, מכר קרוב של המערער, כי הוא מזהה את המילים "רוג'ר סומרז" ככאלו שנכתבו על-ידי המערער בכתב ידו. חומר החקירה 15. טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה אינן מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין על עבירות אלה בישראל ומשכך לא השתכללו התנאים להכריז עליו כבר-הסגרה. הוא הדגיש, כי לא נמצאו כל ראיות ישירות לביצוע הרצח, לא אותר כלי הרצח וכל הראיות שהובאו הן נסיבתיות בלבד. עוד טוען הוא, כי לפי דו"ח החקירה של משטרת צרפת בוצעו מספר פעולות חקירה נוספות וביניהן בדיקות בזירת הרצח ואולם בין הראיות שצורפו לבקשה אין התייחסות לתוצאותיהן של בדיקות אלו. כך למשל, לפי הדו"ח בוצעה בדיקת טביעות אצבע בכספת במשרדו של המנוח, אך בחומר החקירה אין התייחסות להשוואת טביעות האצבע לטביעות אחרות, אם היו, ולכן אין די נתונים בחומר החקירה אודות כלי הרצח. טענה זו דינה דחייה. כידוע, הלכה היא, כי הדרישה לצירוף חומר הראיות הרלוואנטי אינה מחייבת את המדינה להציג את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לצורך הליך ההסגרה. וכך נקבע, למשל, בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 337, בעמ' 351: "הלכה היא שאין זה תנאי להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה כי מדינה תציג את כל המסמכים שנאספו על-ידיה לקראת משפטו של מבוקש. מדינה המבקשת הסגרה נדרשת להציג אותם מסמכים אשר ישקפו נאמנה את תמונת תשתית הראיות הקיימת כנגד המבוקש, וזאת ללא מניפולציות אסורות שיש בהן כדי לעוות אותה תשתית". גם בע"פ 7303/02 הקש ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 481, בעמ' 505 קבע בית-משפט זה, כי חזקה על המדינה המבקשת את ההסגרה, כי היא מגישה את הבקשה תוך הצגת תמונה אמינה וברורה של הראיות הקיימות בתיק. במקרה שלפנינו, קיבל בא-כוח המערער לידיו את כל חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה. לאחר בחינת חומר החקירה סבור אני, כי מכלול הראיות בהשתלבותן עולה כדי אחיזה לאישום כנגד המערער בעבירות רצח וגניבה, כי ראיות אלו מאפשרות הגשת כתב אישום נגדו בעבירות אלו לו בוצעו בישראל וכי יש הצדקה להעמדתו לדין בבית-המשפט המוסמך בצרפת לשם בירור אשמתו. נראה, כי בנסיבות בהן בין המערער לבין המנוח היה קיים סכסוך, אשר ככל הנראה בגינו נפגשו הם לפני הרצח; העובדה, כי בעת ביצוע הרצח היה המערער נוכח בזירת הרצח; ההמחאה שנמצאה במשרדו של המנוח, הקשורה למערער; העובדה, כי המערער נמלט במהירות מצרפת; דו"ח נתיחת הגופה; התנהגותו של המערער לאחר הרצח וכפי שתיאר בערעורו: "הוא עזב את צרפת מפחד הסיטואציה המאיימת שאליה נקלע, במצב של לחץ וחרדה, כשגם על הרשויות פחד לסמוך במצב זה, וכשחש חוסר אונים מוחלט" – כל אלה קושרים את המערער למעשה הרצח. מצטרף אני לקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה אדם שהוא עד לרצח, נוכח בזירת הקטל ובפרט כאשר המנוח מוכר לו והוא עצמו נפל קורבן לאיומים, ידווח על כך מיד, יזעיק כוחות הצלה או למצער ימסור עדותו למשטרה בהקדם. ברם, בענייננו, המערער בחר להימלט ממקום הזירה מבלי לדווח לאיש על מה שהתחולל אלא רק מאוחר יותר לרעייתו, יצא במהרה עוד באותו הערב מצרפת, ביקש למלט את משפחתו ובסופו של יום הגיע לישראל. התנהגותו זו של המערער אכן מסבכת אותו, לכאורה, במעורבות ברצח ומהווה ראייה בעלת משקל במכלול הראיות המבססות את האישום המיוחס לו. סוגיית השיהוי ושמירה על תקנת הציבור 16. בענייננו, טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי בהגשת בקשת ההסגרה חל שיהוי ניכר, הן מצידן של רשויות צרפת והן מצידה של מדינת ישראל, אשר הביא לכך, שהבקשה נדונה רק לאחר כעשר שנים ממועד הרצח. לטענתו, שיהוי זה מעיד על כך, שהתיק לוקה מבחינה ראייתית וזו הסיבה להתמהמהות בשתי המדינות בהגשת בקשת ההסגרה. נוכח השיהוי האמור, אם יענה בית-המשפט לבקשת ההסגרה, הדבר יפגע בתקנת הציבור. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה קובע: "סייגים להסגרה 2 ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל." כבר נקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי "תקנת הציבור" שבהוראת סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה "חיצונית" היא, זאת להבדיל מתקנת ציבור "פנימית". עניינה של תקנת הציבור ה"חיצונית" הוא בעקרונות יסוד ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, הראויים הם, כי מעשה ההסגרה יידחה מפניהם (ראו ע"פ 2521/03 רומן סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, בעמ' 346; ע"פ 6914/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, בעמ' 58; וראו גם ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 30.11.05)). על חשיבותה של תקנת הציבור ה"חיצונית" עמד בית-משפט זה בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, בעמ' 346: "תקנת הציבור היא עקרון-על, שיקול-גג לעניין הסגרתו או אי-הסגרתו של פלוני מישראל לידיה של מדינה מבקשת. הנחת היסוד היא כי מכל בחינה אחרת ראוי להסגיר את פלוני למדינה המבקשת את הסגרתו. בא סייג זה של תקנת הציבור ומודיענו כי חרף זאת, ומשיתגלה כי מעשה ההסגרה יפגע בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של ישראל, לא ייתן בית-המשפט ידו להסגרה." ואשר לשיהוי בהגשת בקשת ההסגרה נקבע (שם, בעמ' 346-347): "השאלה שלענייננו אינה אלא אם הסגרתו של פלוני אשר שינה מצבו לרעה בשל שיהוי שנשתהו רשויות התביעה במדינה המבקשת את הסגרתו, פוקדת עצמה עם תקנת הציבור החיצונית של ישראל. על כך נֹאמר שניתן להניח כי בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני - אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה - בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשת המדינה ולא יכריז על פלוני להיותו בר-הסגרה. אלא שבדברנו על תוצאה בלתי צודקת בעליל או על התעמרות קשה אין אנו מכוונים לכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה ומאסר. סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד - באשר הוא - ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, אותם ערכים שלשמירה עליהם נועדה הדוקטרינה של תקנת הציבור. ראו והשוו..... הנה-כי-כן, הסגרתו של פלוני למדינה המבקשת את הסגרתו - מדינה אשר השתהתה באורח ניכר ובלתי סביר בהגשת הבקשה להסגרה - עלולה לפגוע בתקנת הציבור בישראל, אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות-דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל". במקרה שלפנינו, נשאלת השאלה האם בעניינו של המערער נשתהו רשויות התביעה בצרפת באורח בלתי סביר, והאם נוצרו - בגינו של שיהוי זה - נסיבות כה חריגות וכה יוצאות-דופן, עד שהסגרתו לצרפת יהא בה משום פגיעה בערכי היסוד של החברה בישראל? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אינני סבור, כי הסגרת המערער לאחר חלוף תקופה של מספר שנים, עלולה לפגוע בנסיבות המקרה דנן בתקנת הציבור של ישראל ולכן הסייג של "תקנת הציבור" אינו מתקיים בעניינו של המערער. באי-כוח המשיב טענו, כי יש למנות את תקופת השיהוי רק משנת 1999, שכן רק ממנה ואילך אפשר החוק להסגיר את המערער חרף היותו אזרח ישראלי, ועד לשנת 2004 עת הוגשה הבקשה, כלומר שיהוי של חמש שנים. עוד טענו הם, כי בחמש השנים הללו התנהלו מגעים בין רשויות שתי המדינות בעניין ההסגרה, ראיות הועברו טיפין טיפין וישראל דרשה מצרפת ראיות נוספות, תרגום של חומר חקירה והבהרות שונות. לטענתם, התנהלות זו נבעה מאחר ובשיטת המשפט הנהוגה בצרפת, אין הרשויות נוהגות להמציא ראיות במסגרת הליך של הסגרה ולכן תרגומן של ההודעות לאנגלית נתקבל בישראל רק בשנת 2002 והחומר שהומצא לישראל נתגבש לכדי בקשת הסגרה פורמאלית רק בשנת 2004. ואכן, בית-המשפט המחוזי קבע – ובצדק - בפסק-דינו (בעמ' 20), כי שאלת השיהוי שבהתנהלות רשויות צרפת תיבחן בעיקר משנת 1999 ועד להגשת בקשת ההסגרה הפורמאלית ביום 3.3.2004. וכך הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי: "במהלך אותן שנים התקיים קשר בין הרשויות בצרפת לבין הרשויות בישראל בעניין ההסגרה, הוחלפו מסמכים, הועברו ראיות טיפין טיפין ונדרש אף תרגומו של החומר הראייתי הרב, שתרגומו הומצא על-ידי הרשויות בצרפת למשרד המשפטים בישראל בחודש יוני 2002. העיכוב בהמצאת החומר נבע, בין היתר, מכך שבשיטת המשפט בצרפת, אין הרשויות נוהגות להמציא ראיות במסגרת הליך של הסגרה. חלוף הזמן אף נזקף גם לחובתו של המשיב [המערער], שבחר שלא לשתף פעולה עם הרשויות בצרפת, למרות שהבטיח לחוקרי המשטרה בשיחה טלפונית למסור את גרסתו, ונמלט במהרה לישראל בה השתקע למשך שנים" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] מדברים אלה עולה, כי בתקופה זו נושא ההסגרה טופל בידי הרשויות בשתי המדינות. אף אם היה שיהוי בטיפול, בנסיבות המקרה דנן, יש להעמיד מנגד את העבירות החמורות בהן מואשם המערער, בגינן מתבקשת ההסגרה – רצח וגניבה. נראה, כי כפי שטוען המשיב, הראיות נבחנו על-ידו טרם הוגשה עתירה לבית-המשפט המחוזי ובקשת ההסגרה בכללותה נבחנה על-ידי המשיב לאור התנאים הקבועים בחוק ההסגרה ובאמנת ההסגרה האירופית. הראיות נבחנו בחינה מקצועית, על-מנת לוודא שבקשת ההסגרה תוגש תוך הקפדה על תנאי החוק ועל זכויות המערער. אף מטעם זה אין לקבל את טענת המערער, המובעת בערעורו, בדבר הזמן הדרוש לטיפול בבקשת ההסגרה על-ידי רשויות שתי המדינות. הן את האינטרס הציבורי בסוגיית ההסגרה והן את הזכות החוקתית של אדם שלא להיות מוסגר, יש להעמיד למבחן האיזון, על-פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. כך קבע הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר בבג"צ 852/86 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, בעמ' 47: "העיקרון הגדול הוא, כי מבצעים את ההסגרה בהתאם לעקרונות שגובשו בחוק, והחובה לקיים את התכלית החקיקתית של דיני ההסגרה נסוגה אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, שבהן נוצרת פגיעה מהותית בעקרון יסוד, אשר מטה את כפות המאזניים באופן החלטי לכיוון הנגדי. כל מקרה נבחן, כמובן, לאור מכלול נסיבותיו." מכל האמור לעיל שוכנעתי, כי לא חל בעניינו של המערער הסייג של אי-הסגרה מחמת פגיעה ב"תקנת הציבור" ודין טענתו זו להידחות. סוף דבר 17. לסיכום, מסקנתי היא, כי בדין הכריז בית-המשפט המחוזי על המערער כבר-הסגרה לצרפת. אציע, אפוא, לחבריי, כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ב באדר א התשס"ח (28.2.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07068460_H04.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il