בנק הפועלים בע"מ נ. משה טוריאל

פסק-דין בתיק רע"א 6845/06 בבית המשפט העליון רע"א 6845/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: בנק הפועלים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. משה טוריאל 2. גלית טוריאל 3. מדינת ישראל - הנהלת בתי משפט ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 20.6.06 בבר"ע 2367/05 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שטופמן תאריך הישיבה: ט"ו בחשון תשס"ט (13.11.08) בשם המבקש: עו"ד ח' חכם; עו"ד נ' רם בשם המשיבים: עו"ד י' רוזנפלד; עו"ד ג' נוי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.6.06 בבר"ע 3028/05 (כבוד השופטת י' שטופמן) בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 14.11.05 שניתנה בתיק הוצאה לפועל 21-03837-04-8 על ידי ראש ההוצאה לפועל ברחובות (כבוד הרשמת ל' שלזינגר-שמאי) אשר חייבה את המבקש לשלם "תוספת אגרה" בלשכת ההוצאה לפועל, כתנאי לזכותו להיפרע מהמשיבים 1-2 כדי "מלוא חוב ההלוואה". לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתגובת המשיבה 3, החלטנו לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. העובדות והליכים קודמים 1. לטובת המבקש נרשמה משכנתה על דירת המגורים של המשיבים 1-2 אשר נטלו מן המבקש הלוואה לצורך רכישתה. משלא קיימו המשיבים 1-2 את חוזה ההלוואה ופיגרו בתשלומיהם, הגיש המבקש בקשה למימוש המשכנתה בהתאם לסעיף 81ב1(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל), אשר קובע כי בקשה לביצוע משכנתה "תוגש תחילה לביצוע החוב שבפיגור", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 81ב1(ה) לחוק ההוצאה לפועל. משלא פרעו המשיבים 1-2 את החוב שבפיגור ולא מילאו אחר דרישות החוק כדי למנוע את מימוש הנכס לשם פירעון חוב המשכנתה כולו על ידי המבקש, עתר המבקש למינוי באת כוחו ככונסת נכסים על דירת המשיבים 1-2 לצורך מכירתה. משכך, ביום 19.6.05 הורתה ראש ההוצאה לפועל ברחובות למבקש להגדיל את גובה החוב המופיע במחשב ההוצאה לפועל ליתרת סכום ההלוואה ולשלם את האגרה בהתאם לסכום המוגדל. עתירתו של המבקש לראש ההוצאה לפועל לביטול ההחלטה האמורה נדחתה ביום 14.11.05 תוך שראש ההוצאה לפועל קבעה כי משעה שהחייב לא פרע את החוב שבפיגור והזוכה מבקש להמשיך בהליכי מימוש המשכנתה, אזי סכום החוב איננו עוד הסכום שבפיגור בלבד, אלא יתרת מלוא חוב ההלוואה. 2. על החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט קמא אשר נדונה כערעור. במסגרת בקשתו טען המבקש, בין היתר, כי שגתה ראש ההוצאה לפועל בחייבה אותו בתשלום תוספת האגרה הואיל וקביעה זו סותרת הן את תכלית חקיקתו של חוק הגנה על נוטלי הלוואה לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב–2002 (להלן - חוק ההגנה), אשר במסגרתו חוקק סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, והן את פסיקתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, טען המבקש כי הוראות סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל קובעות את סדרי חלוקת התמורה בין כלל הנושים המובטחים ושאינם מובטחים, וכשם שנושה מובטח שלא פתח בהליכי הוצאה לפועל בעצמו זוכה לפרוע את החוב המובטח מתוך כספי הפדיון ממכירת הנכס במלואם מבלי שיידרש לשלם תוספת אגרה, כך זכאי אף המבקש לפירעון החוב המובטח מתוך כספי הפדיון במלואם מבלי שיידרש לשלם תוספת אגרה. עוד טען המבקש כי בהעדר כל הוראת חוק מפורשת לחיובו בתשלום תוספת האגרה, אין כל הצדקה לחייבו בתשלום זה. 3. עיקר טענתה של המשיבה 3 בפני בית המשפט קמא היתה כי חיוב האגרה בענייננו מוסדר בהוראות החוק - בתוספת לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), התשכ"ח-1968 (להלן – תקנות אגרות, שכר והוצאות). לחלופין, טענה המשיבה 3 כי יש לגזור גזירה שווה לענייננו מן ההלכה הרווחת לעניין הגדלת סכום התביעה אשר גוררת אחריה את הגדלת תשלום האגרה, בהתאם. 4. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי עיון בלשונו של סעיף 81ב1(ב) לחוק ההוצאה לפועל מעלה, לכאורה, כי הדין עם המבקש הואיל וסעיף זה קובע מפורשות כי "הבקשה תוגש תחילה לביצוע החוב שבפיגור". ואולם, בית המשפט קמא החליט לדחות את בקשת רשות הערעור של המבקש בסברו כי עיון נוסף בלשון סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל מבהיר כי החוב שעל בסיסו על הזוכה בהליכי ההוצאה לפועל לשלם את האגרה הינו מלוא חוב ההלוואה. בית המשפט קמא ביסס קביעתו זו על שני טעמים – לשוני ותכליתי, הואיל ולשונו של סעיף 81ב1(ב)(2) מחייבת את ציונו של מלוא סכום ההלוואה באזהרה הנמסרת לחייב במסגרת פעולות מימוש המשכנתה ותכליתו של סעיף 81ב1 הינה לאפשר לחייבים למכור את דירת המגורים שלהם בלא הפסד ממשי. בשולי הדברים, ציין בית המשפט קמא כי מן הראוי היה שעם חיקוקו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל יתוקנו גם תקנות ההוצאה לפועל ויקבע בהן מנגנון ברור לתשלום האגרות השונות בהתאם להליך המדורג שנקבע בחוק. נימוקי הבקשה 5. במסגרת בקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בהתאם לסעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, אגרות המוטלות על ידי רשות כלשהי חייבות לקבל גושפנקא חקיקתית מפורשת וראויה אשר בלעדיה חיוב באגרה אינו אפשרי. לטענתו, במקרה שלפנינו לא קיימת כל הוראת חוק אשר מסמיכה את ראש ההוצאה לפועל להתנות את מכירתה של דירת המשיבים 1-2 או את פירעון מלוא חוב ההלוואה מהתמורה שתתקבל ממכירתה בחיוב המבקש בתשלום תוספת אגרה. 6. עוד טוען המבקש כי הוראת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל והוראות תקנות אגרות, שכר והוצאות ברורות ולפיהן אין לחייב בתוספת אגרה, כך ששגה בית המשפט קמא כאשר החיל על הוראות אלה את כללי הפרשנות. מכל מקום, לטענתו, הפעלתם של כללי הפרשנות על ידי בית המשפט קמא מצביעה דווקא על כך שהוראות החוק הנ"ל אינן מחייבות את הזוכה בתשלום תוספת אגרה באופן מפורש ודי בכך כדי לשלול את הטלתה עליו. 7. בנוסף, טוען המבקש כי משכל ההליכים שהוא ביצע בהוצאה לפועל נעשו במסגרת הבקשה לביצוע משכנתה וכחלק בלתי נפרד ממנה, הכל בהתאם לסעיף 81ב1(ב) לחוק ההוצאה לפועל, ומששולמה האגרה עבור הבקשה לביצוע משכנתה כנדרש בסעיף (א)(1) לתוספת לתקנות אגרות, שכר והוצאות, הרי שאין מקום לחייבו באגרה נוספת בגין מכירתה של דירת המגורים של המשיבים 1-2 או בגין פירעון מלוא חוב ההלוואה. לטענתו, כשביקש המחוקק לחייב באגרה נוספת הוא עשה זאת באופן מפורש וברור. 8. כן, טוען המבקש כי מטרתו העיקרית של חוק ההגנה הינה סוציאלית – דהיינו, להפחית בהוצאות ותשלומים המוטלים על חייבים במימוש דירתם הממושכנת, ואילו החיוב בתוספת אגרה מהווה פגיעה הן בזכויות המבקש והן באינטרס החייבים אשר האגרה תוטל על שכמם בסופו של יום נוכח סעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל אשר קובע כי החייבים הם שנושאים בתשלום האגרה בפועל. לטענתו, הגדלת חובו של החייב בתיקי הוצאה לפועל על ידי חיובו בתוספת אגרה, נוכח סעיף 9(ב) הנ"ל, תביא לפגיעה בציבור בכללותו הואיל והחייבים, אשר ממילא עלולים להפוך לנטל על החברה משלא יצליחו לפרוע את חובותיהם, ישאו בנטל גדול יותר והדרך לשיקומם הכלכלי תהיה ארוכה, מורכבת ויקרה יותר עבור הציבור. חיוב הזוכים בתוספת אגרה תגרום, כך לטענת המבקש, למוסדות בנקאיים לגלגל עלות זו על לקוחותיהם דבר שיביא לייקור ההלוואות הבנקאיות. 9. כמו כן, המבקש טוען כי במקרה דנן התמורה שתתקבל ממכירת הנכס לא תספיק לכיסוי מלוא חוב ההלוואה, כך שהוא עלול למצוא עצמו, לאחר מימוש דירתם של המשיבים 1-2, עם יתרת חוב בסכום גבוה יותר בשל תשלום תוספת האגרה. 10. המבקש מוסיף וטוען כי חיובו בתוספת אגרה יביא לגריעת מעמדו לעומת נושים מובטחים אחרים, הואיל ובעוד שהמבקש השקיע מאמצים ומשאבים במימוש הנכס הממושכן וכעת עליו לשאת גם בתוספת אגרה, הרי שעל פי סעיף 76(ג) לחוק ההוצאה לפועל כל נושה מובטח אחר יזכה לפירעון חובו המובטח מתוך מלוא פדיון המכירה, מבלי שיחוייב בהוצאות כלשהן. 11. לבסוף, טוען המבקש כי החיוב בתוספת אגרה פוגע בקניינם של הזוכים ושל החייבים, פגיעה המנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 12. לחלופין, טוען המבקש כי בשלב בו מצויים ההליכים בתיק ההוצאה לפועל בענייננו - טרם קבלת כספי תמורת המכירה, טרם בירור הוצאות הכינוס וטרם נתגבש הסכום לפירעון מלוא חוב ההלוואה - אין לחייבו בתשלום תוספת האגרה הואיל ולא ניתן עדיין לדעת את גובה הסכום בו יש להגדיל את קרן החוב או את האגרה הנגזרת ממנו. 13. נוכח כל האמור לעיל מבקש המבקש כי נקבל את הבקשה ונורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא; כי נורה שאין מקום לחייב את המבקש בתשלום תוספת האגרה מעבר לאגרה ששולמה על ידו עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל. לחלופין בלבד, מבקש המבקש להורות כי האגרה בתיק ההוצאה לפועל נשוא בקשה זו תיגזר מהסכום שייגבה בפועל על ידי המבקש ותשולם בעת פירעון סכומי הגבייה בהוצאה לפועל לידי המבקש. תגובת המשיבה 3 14. המשיבה 3 טוענת בתגובתה לבקשת רשות הערעור כי עיקרון תשלום אגרות ההוצאה לפועל מעוגן בתקנה 2 לתקנות אגרות, שכר והוצאות. לטענתה, בהתאם לסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, נדרש עיגון בדין למתן פטור מתשלום אגרות כאמור ואילו במקרה שלפנינו אין חולק כי המבקש אינו פטור מתשלום אגרה ומשכך בית המשפט אינו מוסמך לפטור אותו מתשלומה. 15. עוד טוענת המשיבה 3 כי מלשונו ומתכליתו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל עולה כי שיעור האגרה שעל הזוכה לשלם נגזר מהחוב המהותי שהוא מבקש בסופו של יום לפרוע, הוא מלוא חוב ההלוואה. לטענתה, סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל נועד אומנם להקל על נוטלי הלוואות לדיור, אולם הסעיף אינו מעניק כל פטור מתשלום אגרות ההוצאה לפועל, כפי שטוען המבקש. המשיבה 3 מוסיפה בהקשר זה כי מתיקון תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002 (להלן – תקנות שכר טרחה), אשר מגביל את גובה שכר טרחת עורכי הדין וכונסי הנכסים גם מקום בו מבקש הזוכה לפרוע את מלוא סכום ההלוואה, עולה כי המחוקק במודע, תוך הבחנה מיתר ההוצאות המוטלות בסופו של יום על החייב, סבר שאין להגביל את גובה האגרה. 16. המשיבה 3 מסכימה כי בסופו של יום הופך סכום אגרת ההוצאה לפועל לחלק מן החוב הפסוק שאותו צריך החייב לשלם לזוכה, אולם לטענתה החובה הראשונית לתשלום האגרה מוטלת על הזוכה וכן הפטור מתשלום אגרה מתייחס אף הוא אליו ולא אל החייב. המשיבה 3 מוסיפה כי טענת המבקש כאילו טובתו של החייב היא העומדת לנגד עיניו, אינה טענה אמיתית וכנה הואיל ולא טובתו של החייב מנחה אותו בהתנהלותו, אלא טובתו שלו ורצונו להבטיח שיקבל סכום גדול ככל הניתן על חשבון ההלוואה. 17. בנוסף, טוענת המשיבה 3 כי אין לסעיף 76(ג) לחוק ההוצאה לפועל עניין למקרה דנן, שכן כל שנאמר בסעיף זה הוא כי אין בו לפגוע בחקיקה המסדירה את אופן חלוקת כספי החובות בין הנושים השונים, ולא מצויה בו כל התיחסות לפטור מתשלום אגרה, כך שלא ניתן להקיש ממנו דבר לעניין זה. 18. כן, טוענת המשיבה 3 כי קבלת הבקשה תקנה לבנקים המבקשים לממש משכנתאות יתרון על פני זוכים אחרים בדמות תשלום אגרה מופחתת שאינה תואמת את גובה החוב המלא בעוד שכל זוכה אחר ישלם אגרה בהתאם לגובה החוב, ובכך תיווצר אפליה אסורה בין זוכים שונים. לטענתה, קבלת הבקשה אף תיצור הבחנה פסולה בין מקרים שבהם חייב היה הבנק לפתוח תחילה בבקשה לגביית החוב שבפיגור, בהתאם לסעיף 81ב1(ב), לבין מקרים שבהם מלכתחילה רשאי הבנק להגיש את הבקשה בגין מלוא חוב ההלוואה, בהתאם לאמור בסעיף 81ב1(ג). 19. לבסוף, טוענת המשיבה 3 כי אין ממש בטענות המבקש לפיהן החיוב בהפרש האגרה אינו מתיישב עם מידת הצדק ופוגע שלא כדין בזכות הקניינית שלו ושל החייבים, הואיל וחיוב זה נקבע בחוק ההוצאה לפועל ובתקנות שהותקנו מכוחו. המשיבה 3 מוסיפה עוד כי האגרה משולמת בגין שירות שהמדינה מספקת לאזרחיה ותשלומה אינו מותנה בגבייה של מלוא סכום החוב בסיום ההליך, כך שאין מקום לקבל גם את טענתו החלופית של המבקש לפיה האגרה תשולם לאחר מכירת הדירה בפועל ושיעורה יותאם לתמורה שתתקבל בעד המכירה. 20. לאור כל האמור לעיל, סבורה המשיבה 3 כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, להשאיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו ולחייב את המבקש בהוצאותיה. דיון והכרעה 21. לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתגובת המשיבה 3 לבקשה, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. המסגרת הנורמטיבית 22. עניינה של בקשת רשות ערעור זו הינו בגובה האגרה אותה על המבקש לשלם בגין הליך של ביצוע משכנתה אשר רובצת על דירת מגורים של יחיד, הליך המוסדר בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל אשר הוסף לחוק זה במסגרת חוק ההגנה שפורסם ברשומות ביום 21.3.02. בהתאם למנגנון הגבייה במסגרת לשכות ההוצאה לפועל אשר עמד לרשות הנושים עובר לחקיקתו של חוק זה די היה "בפיגור בתשלום של אלפי שקלים בודדים" מצד החייב בכדי שניתן יהיה להעמיד לפירעון מיידי את מלוא חוב ההלוואה, שלעתים הגיע למאות אלפי שקלים, כאשר סכומי האגרה בגין ההליך נגזרו מהסכום הכולל של ההלוואה ולא מהסכום שבפיגור בלבד [ראו: דברי הסבר להצעת חוק הגנה על נוטלי משכנתה לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002, ה"ח 3092, בעמוד 364]. סעיף 81ב1(א) לחוק ההוצאה לפועל נועד לשנות מצב זה ובבסיס חקיקתו עמדו שתי תכליות עיקריות: תכליתו האחת הינה הגנה על זכויותיהם של חייבים אשר רכשו דירת מגורים שהוטל עליה שעבוד, נקלעו לקשיים כלכליים והם אינם מסוגלים לפרוע את ההלוואה שנטלו. תכליתו השניה של סעיף 81ב1 הנ"ל עניינה שמירה על זכויות הנושים, שלא יקפחו את היכולת לגבות את החוב המגיע להם מן החייבים במהירות וביעילות: "מטרת הצעת החוק היא לקבוע הסדרים שיקלו על אלפי משפחות ששעבדו את עצמן להלוואות כדי לרכוש דירות מגורים ונקלעו לקשיים עקב המצב הכלכלי הקשה במדינה. ההסדרים המוצעים לוקחים בחשבון גם את זכויות הנושים: ברור שמי שנטל על עצמו התחייבות כספית צריך לקיימה. אלא שהיום, מנגנון הגביה הוא קיצוני ומביא להסתבכות נוספת של החייבים, שאין הם יכולים להשתחרר ממנה, במקום לסייע להם לצאת מן הסבך ולקיים את התחייבויותיהם בכבוד." [שם] 23. ואכן, סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל יוצר מנגנון מדורג של פעולות לשם גביית החוב מן החייבים שרק בסופו מצוי שלב מימוש דירת המגורים על ידי כונס הנכסים. בהתאם למנגנון זה, בקשה לביצוע משכנתה או משכון על דירת מגורים של יחיד לא תוגש ללשכת ההוצאה לפועל אלא אם חלפו שישה חודשים מן היום בו היה על החייב לשלם את התשלום נשוא הבקשה [סעיף 81ב1(א)]; הבקשה לביצוע תוגש תחילה לשם גביית החוב שבפיגור בלבד, קרי כל התשלומים אשר לא שולמו במועד שנקבע לפירעונם על פי הסכם ההלוואה, ויצויין בה מלוא חוב ההלוואה אשר לשם הבטחתה נרשמה המשכנתה; עם הגשת בקשת הביצוע תישלח לחייב אזהרה אשר בה הוא יוזהר כי במידה שלא יפרע את החוב שבפיגור יהיה הזוכה זכאי לגבות את מלוא ההלוואה מהתמורה שתתקבל בעד מכירת דירת המגורים [סעיף 81ב1(ב)]; רק אם לא יפרע החייב את החוב שבפיגור, יוכל המבקש להמשיך במימוש מלוא החוב המובטח במשכנתה [סעיף 81ב1(ב)(5)]. יש לציין עוד כי אחד החידושים שבהוראות הסעיף הנדון ביחס למצב ששרר עובר לחקיקתו הוא שלחייב נתונה במסגרתו הזכות להודיע לראש ההוצאה לפועל, בתוך עשרים ימים מיום המצאת האזהרה, על רצונו למכור בעצמו את דירת המגורים לשם פירעון מלוא חוב ההלוואה [סעיף 81ב1(ב)(3)]. לאחר שהחייב נתן הודעה כאמור לראש ההוצאה לפועל, יורה האחרון על עיכוב הליכי הביצוע לתקופה של תשעים ימים מיום קבלת הודעתו של החייב. סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל יצר, אם כן, מנגנון גביה המקשה על זוכים להשאיר את חייביהם ללא קורת גג וזאת מבלי לשלול את יכולתם לגבות את החוב המגיע להם מן החייבים. 24. ואולם, כמו כל הליך הוצאה לפועל גם הליך גביית החוב במסגרת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל כרוך בתשלום אגרה. בהתאם לתקנה 2 לתקנות אגרות, שכר והוצאות, החובה לשלם אגרה הינה חובה בסיסית אשר מוטלת על כל מי שפונה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה שנקבעה בצידה אגרה, כמפורט בתוספת לתקנות האגרות, שכר והוצאות: חובת תשלום אגרות 2. (א) ראש ההוצאה לפועל ולשכת ההוצאה לפועל לא יזדקקו לבקשה שנקבעה לה אגרה בתוספת, אלא לאחר ששולמה האגרה, זולת אם אין המבקש חייב בתשלומה על פי תקנה 5. (ב) בעד הליך לפי החוק או התקנות שלא נקבעה לו אגרה בתוספת, לא תשולם אגרה. מלשון תקנה זו עולה כי ראש ההוצאה לפועל ומנגנון הלשכה לא יטפלו בכל בקשה המוגשת לטיפולם מקום שהמבקש לא שילם את האגרה, אלא אם פטור הוא מתשלומה בהתאם לתקנה 5 לתקנות אגרות, שכר והוצאות. מכל מקום, הליך אשר לא נקבעה לגביו אגרה בתוספת לתקנות אלה, יבוצע על ידי מנגנון ההוצאה לפועל מבלי לחייב את המבקש באגרה כלשהי [ראו: דוד בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות כרך ב (מהדורה שישית, עדכון מס' 5, 2008) סעיף 404 (להלן – בר-אופיר)]. ואכן, בסעיף א(1) לתוספת לתקנות האגרות, שכר והוצאות (להלן – התוספת) נקבע כי: בשקלים חדשים (א) האגרה בעד – (1) בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב ובקשה 1% מהשווי בעת הגשת לביצוע של פסק-דין או של חיוב שדינו כפסק-דין הבקשה ולא פחות מ- שהסכום בהם קצוב, למעט בקשה לביצוע שטר 80 כלומר, לבקשה לביצוע חיוב שדינו כפסק דין, ואין מחלוקת בין הצדדים שלפנינו כי בקשה לביצוע משכנתה דינה כדין בקשה לביצוע פסק דין, נקבעה אגרה בשווי של 1% משווי הבקשה בעת הגשתה. מכאן, שבכדי שלשכת ההוצאה לפועל תיעתר לפתוח הליך של ביצוע משכנתה, או להמשיך בו, שומה על המבקש לשלם אגרה אשר גובהה יחושב בהתאם לאמור בסעיף א(1) לתוספת. 25. באשר למיהות משלם האגרה, קובע סעיף 9(א) לחוק ההוצאה לפועל כי האגרות בגין נקיטת הליך בלשכת ההוצאה לפועל ישולמו על ידי הזוכה וזאת לפני נקיטתו של ההליך. יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק זה, החייב הוא זה אשר נושא בסופו של יום בתשלום אגרות אלה, כאשר סכום אגרות ההוצאה לפועל הופך לחלק מן החוב הפסוק שאותו על החייב לשלם לזוכה. מכאן שהזוכה משמש, ככלל, אך צינור להעברת האגרות לקופת המדינה, בעוד שהחייב משלמן בפועל [ראו: רע"א 8060/95 הנהלת בתי-המשפט, משרד המשפטים נ' אב-חן אחסנה בע"מ, פ"ד נד(1) 357 (2000)]. גדר המחלוקת בין הצדדים 26. צודק המבקש בטענתו כי אין לגבות אגרה ללא הסמכה בחוק או לפי חוק [סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה. וראו: בג"ץ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון-לציון נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (לא פורסם, 18.7.05), פסקה 10; אהרן נמדר דיני מיסים – מסי הכנסה חלק א': הכנסות והוצאות (1993), פסקה 105, הערה 16]. אולם, הוא עצמו אינו חולק על כך שהוצאה לפועל של משכנתה במסגרת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל חייבת באגרה בהתאם לאמור בתקנה 2 לתקנות אגרות שכר והוצאות ובסעיף א(1) לתוספת. כל שטוען הוא כי תוספת האגרה בה הוא חויב בגין הגדלת סכום החוב אותו ביקש לפרוע מן המשיבים 1-2 אינה מעוגנת בסעיף א(1) הנ"ל וכי בהיעדר מקור חוקי לחיובו בתוספת האגרה הוא פטור מלשלמה. משכך, הרי שלמעשה המחלוקת בין הצדדים לבקשת רשות הערעור דנן הינה מחלוקת פרשנית הנוגעת לפרשנותו הנכונה של סעיף א(1) לתוספת, כפי שהגדירה אף בית המשפט קמא בפסק דינו. ואם לדייק, הרי שמחלוקת זו נוגעת לפרשנותו הנכונה של הביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" המופיע בסעיף א(1) הנ"ל. שהרי, אם שוויו של החוב בעת הגשת הבקשה למימוש המשכנתה פירושו מלוא חוב ההלוואה, אף שבשלב הראשון מתבקש על פי האמור בסעיף 81ב1 תשלומו של החוב שבפיגור בלבד, הרי שהדין הוא עם המשיבה הואיל ובמקרה כזה קיים עיגון חוקי לחיוב המבקש בתוספת האגרה. ואולם, אם שוויו של החוב בעת הבקשה פירושו שוויו של החוב שבפיגור בלבד, הרי שהדין הוא עם המבקש הואיל ובנסיבות אלה לא קיים כל עיגון חוקי לחיוב המבקש בתוספת האגרה ואין הוא צריך לשלמה כתנאי להמשך הליכי ההוצאה לפועל במסגרת סעיף 81ב1 הנ"ל. הפרשנות הראויה של סעיף א(1) לתוספת 27. נקודת המוצא בפרשנותו של כל דבר חקיקה הינה הלשון בה נקט המחוקק. אין לאפשר פירוש לביטוי אשר הלשון אינה סובלת אותו [ראו רע"א 7287/06 שלמה ובר - כונס הנכסים למכירת הדירה נ' יעקב יונה (לא פורסם, 12.6.08), פסקה 16 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (להלן - עניין ובר); בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736 (1989)]. יפים לעניין זה דבריו של א' ברק בספרו פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה (1993) בעמוד 84 (להלן – ברק, פרשנות החקיקה): "הנה כי כן, נקודת המוצא של כל פרשנות חוק היא הלשון בה נקט החוק. 'הטקסט' הוא הבסיס לכל פרשנות. השאלה הראשונה אותה צריך הפרשן לשאול את עצמו הינה, מהו התחום אותו 'מכסה' לשון החוק; מהן האופציות הלשוניות אשר החוק מעלה; מהו 'מרחב התמרון' הלשוני; מהו מתחם האפשרויות הלשוניות". כלל זה חל גם כאשר החוק אותו מבקש בית המשפט לפרש הינו חוק המטיל מס או אגרה. "כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה" [ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985) (להלן – עניין חצור); ע"א 10251/05 ברשף אילת בע"מ נ' פקיד שומה אילת (לא פורסם, 19.12.07), פסקה 12; רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 14.5.06), פסקה 15; אהרון ברק "פרשנות דיני המיסים" משפטים כח 425, 432 (1997) (להלן – ברק "פרשנות דיני המיסים")]. סבורני כי הביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" סובל הן את הפירוש לפיו השווי בעת הגשת בקשת ביצוע המשכנתה הינו השווי של מלוא חוב ההלוואה שאת פירעונה מבקש הזוכה לממש והן את הפירוש לפיו השווי בעת הגשת הבקשה הינו שוויו של החוב שבפיגור בלבד. מסקנה זו מתבקשת הן נוכח פשט הלשון של הביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" עצמו והן נוכח בחינתה של לשון ביטוי זה לאורו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 81ב1(ב)(1) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "הבקשה תוגש תחילה לביצוע החוב שבפיגור" [ההדגשה אינה במקור – י.ד.]. מכאן ניתן ללמוד, לכאורה, כי מקום בו מוגשת הבקשה לביצוע משכנתה לשם פירעון החוב שבפיגור בלבד, הרי שגם שווייה של בקשה זו בעת הגשתה הינו אך שוויו של החוב שבפיגור. ואולם, באותו סעיף עצמו נאמר כי "יצוין בה [בבקשה] מלוא חוב ההלוואה שלהבטחת פירעונה נרשמה המשכנתה" [ההדגשות הוספו – י.ד.]. ואילו בסעיף 81ב1(ב)(2) נאמר כי באזהרה שתישלח לחייב, כאמור לעיל, "הוא יוזהר כי אם לא יפרע את החוב שבפיגור... יהיה הזוכה זכאי לפרוע את מלוא חוב ההלוואה מהתמורה שתתקבל בעד דירת המגורים" [ההדגשות הוספו –י.ד.]. קרי, כבר בשלב הראשוני בו מוגשת הבקשה לביצוע משכנתה במסגרת סעיף 81ב1 הנ"ל ואף בבקשה זו עצמה, כמו גם באזהרה שנשלחת לחייב בעקבות הגשת הבקשה האמורה, מצוין מלוא חוב ההלוואה. בכך יש כדי להעיד, ולו כעל חלופה אפשרית, על כוונת המחוקק לראות את שווי הבקשה לביצוע משכנתה כשווי מלוא חוב ההלוואה, גם אם בשלב הראשוני לא יכול הזוכה לפרוע אלא את החוב שבפיגור בלבד. משכך, ברי כי גם הפירוש לפיו הביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" משמעו מלוא חוב ההלוואה הינו פירוש סביר והגיוני בנסיבות העניין ואף הולם יותר מן הפירוש שמוצע על ידי המבקש לביטוי זה. 28. מבין אפשרויות לשוניות אלה יש לבחור את אותה אפשרות המגשימה את תכליתן של תקנות אגרות, הוצאות ושכר ואין לפרשן באופן דווקני רק משום שעסקינן בדבר חקיקה המטיל אגרות, כשם שאין לפרשן באופן ליבראלי אם פרשנות כזו מנוגדת לתכליתן [עניין חצור, בעמוד 75; ע"א 10554/02 ערכים תיקי השקעות (1993) בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1 (לא פורסם, 21.11.06), פסקה 14]. "החיוב במס אינו פרי הלשון בלבד, אלא פרי לשון החוק המתפרשת על-פי תכליתו" [ברק "פרשנות דיני המיסים", בעמודים 439-440]. על כן, אין ממש בטענת המבקש לפיה משלא קיימת בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את ראש ההוצאה לפועל לחייב את המבקש בתוספת אגרה, הרי שנעדר הוא סמכות כאמור. גם אם אין בסעיף א(1) לתוספת הוראה מפורשת בעניין זה, משמוליכים לשון הסעיף ותכליתו למסקנה לפיה מוסמך ראש ההוצאה לפועל להשית את תוספת האגרה בנסיבות דומות לנסיבותיו של המקרה שלפנינו, שאני. 29. באשר לתכלית החקיקה, הרי שיש להתיחס לחקיקה הראשית וחקיקת המשנה שהותקנה מכוחה, כאל מערכת חקיקתית אחת. תכליתה של החקיקה הראשית היא העומדת ביסוד תכליתה של חקיקת המשנה [ראו: ברק, פרשנות החקיקה, בעמוד 345. והשוו: בג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 581, 596 (1991)]. משכך, יש לבחון את תכליתו של סעיף א(1) לתוספת, אשר הותקן מכוחו של חוק ההוצאה לפועל, לאורו של סעיף 81ב1 לחוק זה, שהרי שאלת החיוב בתוספת אגרה בגין ההליכים המבוצעים במסגרתו היא שעומדת במרכזה של בקשת רשות ערעור זו. ראוי לציין כי אין בעובדה שסעיף זה נחקק לאחר שהותקנו התקנות האמורות, לרבות סעיף א(1) לתוספת שבהן, כדי לנתק בין התכליות של שתי ההוראות. אדרבא, קיומה של חקיקה ראשית חדשה משפיע על תכליתה של חקיקה ראשית ישנה [ברק, פרשנות החקיקה, בעמוד 347; ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, 828 (1986)] וסבורני כי הדבר נכון בבחינת קל וחומר כאשר החקיקה הישנה הינה חקיקת משנה. 30. כאמור לעיל, לסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל שתי תכליות מרכזיות - תכלית סוציאלית אשר נועדה להגן על החייבים מפני פינויים מדירת המגורים שלהם מקום בו ניתן לנקוט בצעדים דרסטיים פחות לשם פירעון חובם; ותכלית שעניינה שמירה על זכויות הנושים לגבות את הסכומים אשר מגיעים להם מן החייבים. סבורני כי הפירוש לפיו מוסמך ראש ההוצאה לפועל לחייב את הזוכה בתוספת אגרה כתנאי למימוש דירת המגורים של החייב, מקום בו לא עמד החייב בתשלום החוב שבפיגור, תואם את שתי התכליות האמורות של הסעיף. באשר לתכלית הסוציאלית של הסעיף, יש לזכור כי עובר לחקיקתו של סעיף 81ב1 "סכומי האגרה ושכר טרחת עורך הדין נגזר[ו] מהסכום הכולל של ההלוואה ולא מהסכום שבפיגור ובמקרים רבים [עלו] על הסכום שבפיגור" [דברי הסבר להצעת חוק הגנה על נוטלי משכנתה לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002, ה"ח 3092, בעמוד 364] (הוספות שלי – י.ד.)]. מכאן, שלפני שנקבע המנגנון המדורג למימוש דירת מגורים בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, שילמו הזוכים, ולמעשה החייבים (נוכח סעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל), את האגרה כנגזרת של מלוא חוב ההלוואה, בעוד שעל פי הנהוג כיום בלשכות ההוצאה לפועל, האגרה נגבית תחילה על בסיס החוב שבפיגור בלבד. רק שעה שלא עומד החייב בפירעונו של החוב שבפיגור ודירתו עומדת בפני מימוש, משלם הוא, באמצעות הזוכה, את האגרה כנגזרת של מלוא סכום ההלוואה. ברי אפוא כי מצבם של החייבים בכל הקשור לתשלום האגרה בגין מימוש דירת המגורים שלהם עדיף כיום מן המצב ששרר עובר לתיקון חוק ההוצאה לפועל. חיוב הזוכה בתוספת אגרה כתנאי למימוש דירת המגורים אף מרסן את הזוכים מפני פעולה חפוזה למימוש הדירה במקרים בהם פדיון מכירתה הצפוי נמוך ממלוא חוב ההלוואה בצירוף האגרה, בדומה למקרה שלפנינו, הואיל ותשלום האגרה "ייפול" על שכמו ולא על שכם החייב, כקבוע בסעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל, אשר ממילא אינו יכול לשלמה. במצב דברים זה יתכן שהזוכה יעדיף להימנע ממימוש מיידי של הדירה בתקווה ששווייה יעלה או כי החייב יוכל בעתיד לפרוע את החוב שבפיגור ואף את מלוא חוב ההלוואה, לרבות האגרות. גם בכך מקודמת התכלית הסוציאלית של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. 31. באשר לתכלית ההגנה על הנושים, הרי שחיוב הזוכה בתוספת אגרה מקום בו הוא מבקש לממש את דירת המגורים של החייב, מתמרץ את החייב, הנושא בסופו של יום בתוספת האגרה, כאמור לעיל, לעמוד בהחזרת החוב שבפיגור לזוכה, ובכך לחסוך מעצמו את תשלום תוספת האגרה. מובן כי תמריץ כזה לא קיים שעה שמלוא חוב ההלוואה בצירוף האגרה גבוה יותר מערך הדירה אשר עומדת בפני מימוש. אולם, יש להניח כי במרבית המקרים אין זה המצב. עינינו הרואות כי חיובו של זוכה בהוצאה לפועל בתוספת אגרה, כפי שחויב המבקש בענייננו, תואמת את תכליותיו של ההסדר המעוגן בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. סבורני, על כן, כי יש לראות בביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" כמסמיך את ראש ההוצאה לפועל להתנות את מימוש דירת המגורים של החייב בתשלום תוספת אגרה מצד הזוכה. 32. לפי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, סכום האגרה אותו יהיה על הזוכה לשלם יוגבל תמיד, וככל שבהליכי הוצאה לפועל במסגרת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל מדובר, הוא יוגבל לסכום הנגזר משווי החוב שבפיגור, וזאת אף אם בפועל דירת המגורים של החייב מומשה לבסוף ומלוא חוב ההלוואה שולם לזוכה. בכך יקטן גובה האגרות שמשתלם למדינה בגינם של הליכי ההוצאה לפועל בצורה משמעותית ביחס למצב עובר לחקיקתו של סעיף 81ב1 הנ"ל בכל אותם מקרים רבים בהם החייב לא יפרע את החוב שבפיגור ודירתו תמומש. ודוק: הרציונאל העומד בבסיס הדרישה לתשלום אגרות בדרך כלל, ואגרות ההוצאה לפועל בפרט, הינו הצורך להבטיח באמצעותן כיסוי תקציבי להוצאות הרבות הכרוכות בהליכי ההוצאה לפועל. יפים לעניין זה דבריו של השופט לנדוי שנאמרו לגבי אגרות בתי המשפט ואשר נכונים גם ביחס לאגרות ההוצאה לפועל: "אגרות בתי-משפט הן חלק מהכנסות המדינה, והן נגבות בקשר לשירות שהמדינה, על-ידי בתי-המשפט שלה, מספקת לבעל-הדין."[ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506 (1975)] הפעלתו של מנגנון ההוצאה לפועל כרוכה בעלויות רבות, כאשר עלותו של הליך מימוש דירת המגורים גבוהה הרבה יותר מעלותו של הליך גביית החוב שבפיגור בלבד, כך שאין כל היגיון בכך שהחייב או הזוכה ישלמו אגרה בגין הליך החזרת החוב שבפיגור בלבד כאשר בפועל הופעל מנגנון מימוש הדירה. ומכל מקום, יש לזכור כי "הפטרתו [של הזוכה] מתשלום האגרה פירושו הוא להטיל את עלות ההליך על הציבור כולו" [ע"א 3917/99 כוכב השומרון בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (19.9.02)]. כפי שיובהר להלן, לא לכך כיוון המחוקק בחוקקו את סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. 33. משמושגת תכליתו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל באמצעות פרשנות אשר אינה גורעת באופן משמעותי מסכומי האגרות המשתלמים למדינה, יש להעדיפה על הפרשנות המוצעת על ידי המבקש. מסקנה זו מתבקשת גם מעיון בדבריו של חבר הכנסת אופיר פינס פז מיום 13.3.02, אשר כיהן באותה עת כיושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, בעת שהצעת חוק ההגנה על נוטלי הלוואות לדיור עמדה להצבעה שניה ושלישית בכנסת: "פה התמודדנו עם נושאים הומניים וחברתיים מהמדרגה הראשונה, ולפי דעתי פתרנו ללא מעט אנשים בעיות שהיו מחריבות את חייהם, אני לא מגזים, בלי לקחת גרוש מהמדינה" [ד"כ כ"א, 5174 (התשס"ב) (ההדגשה אינה במקור – י.ד.)] כלומר, כוונתו של המחוקק בחוקקו את סעיף 81ב1 הנ"ל היתה להיטיב עם החייבים מבלי לגרוע עקב כך מאוצר המדינה. ואכן, חיוב הזוכה בתוספת אגרה כאמור לעיל תואמת כוונה זו. 34. זאת ועוד, המחוקק היה מודע לכך שהגדלת גובה החוב אותו מבקש הזוכה לגבות מהחוב שבפיגור למלוא חוב ההלוואה, תגרור אחריה חיוב הזוכה בהוצאות נוספות, אשר בהן ישאו בסופו של יום החייבים, לרבות תשלום אגרות ושכר טרחה של עורכי דין וכונסי נכסים. בכל הקשור לשכר הטרחה של עורכי דין וכונסי נכסים, המחוקק תיקן את תקנות שכר טרחה כך שהן מגבילות, בנסיבות מסוימות, את גובה שכר הטרחה גם שעה שמבקש הזוכה לפרוע את מלוא סכום ההלוואה [ראו: תקנה 3 לתקנות שכר טרחה וראו לאחרונה בהקשר זה: עניין ובר]. כלומר, בעוד שהמחוקק מצא לנכון להגביל את שכר הטרחה של עורכי דין וכונסי נכסים המעורבים בהליכים במסגרת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, הוא לא מצא לנכון להגביל את סכום האגרה שעל הזוכה, ולמעשה על החייב, לשלם. מכך ניתן ללמוד כי המחוקק נמנע מהגבלת גובה האגרה שעל הזוכה לשלם לאגרה הנגזרת מסכום החוב שבפיגור בלבד במודע, ואין להתעלם מכך. 35. לבסוף, יש ממש בטענת המשיבה 3 כי קבלת הפירוש המוצע על ידי המבקש תיצור הבחנה בלתי מוצדקת בין זוכים אשר צריכים להגיש תחילה בקשה לגביית החוב שבפיגור, בהתאם לסעיף 81ב1(ב) לחוק ההוצאה לפועל, לבין אותם מקרים שבהם מלכתחילה רשאי הזוכה להגיש את הבקשה בגין מלוא חוב ההלוואה, בהתאם לסעיף 81ב1(ג) לחוק זה, אשר מגדיר רשימת מקרים בהם רשאי הזוכה להגיש בקשה לביצוע מיידי של משכנתה על מלוא חוב ההלוואה. שהרי, ברי כי זוכה אשר מגיש בקשה לפירעון מיידי של מלוא סכום ההלוואה, יחויב באגרה בשיעור הנגזר ממלוא חוב ההלוואה. בעוד שאם תתקבל פרשנותו של המבקש, התוצאה תהיה כי מקום בו הגיש הזוכה תחילה בקשה לביצוע החוב שבפיגור ורק לאחר מכן ביקש הוא להגדיל את סכום החוב למלוא סכום ההלוואה, יהיה הזוכה פטור מתשלום תוספת האגרה, קרי, הוא ישלם אגרה חלקית הנגזרת מן החוב שבפיגור בלבד. אינני סבור כי יש להבחנה זו בסיס כלשהו בהוראות חוק ההוצאה לפועל והיא אף אינה מוצדקת לגופו של עניין. יוער כי הבחנה בלתי מוצדקת זו נוגעת בסופו של יום בעיקר לחייבים, שהרי ברוב המקרים הם שישאו בנטל האגרות. 36. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי הפרשנות שיש ליתן לביטוי "השווי בעת הגשת הבקשה" הינו הסכום של מלוא חוב ההלוואה, כך שמקום בו לא פורע החייב את החוב שבפיגור, כאמור בסעיף 81ב1(ב)(5), מוסמך ראש ההוצאה לפועל להתנות את המשך הליכי ההוצאה לפועל של החוב, קרי מימוש דירת המגורים של החייב, בתוספת תשלום האגרה אשר תיגזר מן החלק היחסי של מלוא סכום החוב בגינו טרם שולמה אגרה. 37. משכך ומשלא הצביע המבקש על הוראת חוק כלשהי המזכה אותו בפטור מתשלום תוספת האגרה [ראו: תקנה 5 לתקנות אגרות שכר והוצאות; סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה; ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.02)], מוסמכת היתה ראש ההוצאה לפועל ברחובות להתנות את מימושה של דירת המשיבים 1-2 בתשלום תוספת האגרה על ידי המבקש. אין ממש בטענת המבקש לפיה מששילם אגרה על הבקשה לביצוע משכנתה, אשר כל ההליכים שהוא ביצע בהוצאה לפועל בוצעו במסגרתה, אין לחייבו בשנית באגרה. כאמור, חיובו באגרה בגין נקיטה בהליך של ביצוע משכנתה מעוגן בסעיף א(1) לתוספת וגובהה של זו נקבע כאחוז מן השווי של החוב בעת הגשת הבקשה לביצוע המשכנתה ואין המדובר בסכום קבוע. משכך, ולאור האמור לעיל בדבר סמכותה של ראש ההוצאה לפועל ברחובות לחייב את המבקש בתוספת אגרה, אין לומר כי המבקש חוייב בכפל אגרה, אלא חויב הוא בהשלמת סכום האגרה שהיה עליו לשלם מלכתחילה במידה והיה מבקש לפרוע את מלוא סכום ההלוואה. 38. באשר לטענת המבקש כאילו חיוב הזוכה בתוספת אגרה עת מבקש הוא לממש את דירת המגורים של החייב יביא לפגיעה בציבור החייבים כמי שנושאים בפועל בנטל תשלום האגרה, הרי שכפי שהוסבר לעיל, חיוב הזוכים בתוספת אגרה במקרים האמורים תואם את מטרתו של המחוקק להקל על ציבור נוטלי ההלוואות ולהיטיב את מצבם ביחס למצב ששרר לפני שהוסף סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. גם טענתו של המבקש לפיה חיוב הזוכים בתוספת אגרה תגרום למוסדות הבנקאיים לגלגל עלות זו על לקוחותיהם תמוהה בעיניי לאור העובדה שמכוחו של סעיף 9(ב) לחוק ההוצאה לפועל ממילא החייבים הם אלו אשר נושאים בנטל תשלום ההלוואות. נראה כי יש ממש בטענת המשיבה 3 בהקשר זה כי לא טובתם של החייבים עומדת לנגד עיניי המבקש כי אם רצונו להבטיח שלא ישא בתוספת האגרה נוכח נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בו קיים חשש כי הסכום שעתיד להתקבל ממימוש דירתם של המשיבים 1-2 לא יספיק לכיסוי תוספת האגרה שעל המבקש לשלם. 39. אין ממש גם בטענתו של המבקש לפיה חיוב הזוכה בתשלום תוספת האגרה גורע ממעמדו לעומת נושים אחרים של החייב. אומנם, ניתן ללמוד מהוראת סעיף 76(ג) לחוק ההוצאה לפועל כי אין להעדיף זוכה שנקט הליכים על פי חוק ההוצאה לפועל על מנת להיפרע מן החייב על פני נושים מובטחים אחרים של החייב שלא נקטו בהליכים כאמור ואשר זכאים אף הם לגבות את חובם מאותו חייב. ברם, סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי חלוקת הכספים שהתקבלו בעקבות הליכי ההוצאה לפועל תתבצע רק לאחר ששולם לזוכה החזר האגרות אותן הוא שילם לצורך ניהול ההליכים [ראו: בר-אופיר, סעיף 413]. קרי, הזוכה נפרע תחילה מן הכספים שהתקבלו בהליכי ההוצאה לפועל את הסכום אותו הוציא לשם תשלום האגרות ורק לאחר שקיבל לידיו סכום זה מחולקת יתרת הסכום שהתקבל בהתאם לסדרי העדיפויות בין הזוכה לנושים האחרים של החייב. הוא הדין לגבי תוספת האגרה נשוא הבקשה דנן. 40. איני מקבל את טענתו הכללית והאמורפית של המבקש לפיה תוספת האגרה בגין פירעון מלוא חוב ההלוואה פוגעת בזכותו ובזכותם של החייבים לקניין, בניגוד לאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משהחייב הוא זה אשר נושא בפועל בתשלום תוספת האגרה, הרי שאם אכן פוגעת תוספת זו בזכות הקניין של מאן דהו, ואינני סבור שזהו המצב, הרי שפוגעת היא בזכותו של החייב ולא בזכותו של הזוכה והחייב הוא זה שיכול להעלות טענה לפגיעה בזכותו, לא כן הזוכה. גם אם חושש המבקש במקרה שלפנינו כי הסכום שיתקבל ממכירת דירתם של המשיבים 1-2 לא יספיק לכיסוי מלוא סכום האגרה שישלם, הרי שכל עוד עסקינן בחשש תיאורטי בלבד, טענתו בדבר הפגיעה בזכות הקניין שלו ממילא מוקדמת ואינה ראויה להתייחסות בשלב זה. מכל מקום, כפי שהוסבר לעיל, ההסדר החדש אשר עוגן בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל הקל את נטל האגרה על החייבים ביחס למצב ששרר לפני התיקון לחוק וגם מטעם זה איני מוצא מקום לקבל את טענתו של המבקש. טענתו החלופית של המבקש 41. אין בידי לקבל גם את טענתו החלופית של המבקש לפיה גם אם יש לחייבו בתוספת האגרה הרי שאין לעשות זאת בשלב בו מצויים הליכי ההוצאה לפועל נשוא בקשת רשות ערעור זו, הואיל ולא ניתן עדיין להעריך את גובה הסכום בו יש לחייב את המבקש. סעיף 9(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע מפורשות כי "האגרות וההוצאות המשוערות לנקיטת ההליך ישולמו על-ידי הזוכה לפני נקיטתו" [ההדגשות אינן במקור – י.ד.]. פשיטא, שהנחת היסוד של המחוקק הינה כי האגרות עבור הליכי ההוצאה לפועל ישולמו עובר לנקיטתם וכאשר סכומן המדוייק איננו ידוע, כך בדרך כלל וכך גם בכל הנוגע לתשלום תוספת האגרה. ומכל מקום, במידה ותהיינה למבקש השגות כלשהן על גובהה של האגרה הכוללת אותה שילם בגין הליכי ההוצאה לפועל לכשיסתיימו, הרי שיוכל לפנות אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה להחזר הסכומים העודפים שאותם שילם. לראש ההוצאה לפועל מסורה הסמכות להורות, במקרים המתאימים, ואינני מוצא מקום לקבוע בשלב זה האם זהו המקרה המתאים לכך אם לאו, להורות על החזרת האגרות למי ששילם אותן וזאת כשהן שולמו בטעות או כאשר נערכה שומת יתר ושולם סכום גבוה מן הדרוש או מכל סיבה אחרת [ראו: בר-אופיר, פסקה 411]. 42. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אגרה משתלמת אומנם כתשלום חובה מתוך זיקה לשירות מסוים שהשלטון מעניק לאזרח, אולם אין הכרח כי שיעורה של האגרה יהלום את ערך השירות שבגינו היא מוטלת [ראו: ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו(3) 374, 377 (1992); בג"ץ 202/68 בן-זאב נ' שר הדואר, פ"ד כב(2) 398, 399 (1968); א' ויתקון ו-י' נאמן דיני מיסים – מיסי הכנסה, עזבון ושבח (מהדורה רביעית, מורחבת ומתוקנת, 1969) בעמודים 6-7; נמדר, פסקה 105]. כך שתשלום האגרה במקרה שלפנינו נעשה בגין פתיחתם של הליכי ההוצאה לפועל לשם פירעונו של מלוא חוב ההלוואה ואין נפקא מינה אם מלוא החוב אכן נגבה בסיום ההליכים או שגבייתו של הסכום המלא לא צלחה מסיבה כזו או אחרת. 43. אשר על כן, אני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ומשכך דין הערעור להידחות. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור. 44. יחד עם זאת, מצטרף אני לקריאתו של בית המשפט קמא למחוקק לקבוע בתקנות מנגנון ברור ומפורט לחיוב באגרות בגין הליכי הוצאה לפועל הננקטים במסגרתו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, בדומה למנגנון אשר נקבע לעניין תשלום שכר הטרחה של עורכי דין וכונסי נכסים במסגרתם של הליכים אלה. 45. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ט (20.1.09). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06068450_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il