בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א
6842/96
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' גולדברג
המבקשים: 1.
שוס רות
2.
שניידר בנימין
3.
שניידר חיים
נ
ג ד
המשיבים: 1.
קלמן אריה
2.
קלמן גאולה
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו
של
בית המשפט המחוזי בחיפה
בע"א
523/95 ובע"א 547/95
מיום
4.9.96, שניתן על ידי כבוד
הנשיא
מ. סלוצקי והשופטים: י. גריל,
מ.
נאמן
תאריך
הישיבה: י"ט בחשוון תשנ"ח (19.11.97)
בשם
המבקשים: עו"ד יהושע בר-טל
בשם
המשיבים: עו"ד יגאל כרמי
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
העובדות
זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה בשבתו בערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום.
1. בין המבקשים (להלן: בעל הבית) לבין המשיבים
(להלן: הדייר) נחתם ביום 10.2.69 הסכם שכירות לגבי נכס מקרקעין המשמש כבית מלאכה
(להלן: הנכס). בתום תקופת ההסכם הפך הדייר לדייר סטטוטורי בהתאם לחוק. ביום 1.3.81
ערכו הצדדים "תוספת לחוזה שכירות" (להלן: התוספת) בה נקבעו - בין היתר -
דמי השכירות לתקופה שבין 1.1.81 לבין 31.3.83 וכן נכלל בה סעיף המסדיר עדכון דמי
השכירות בהתאם לשינויים בדמי השכירות המרביים הקבועים בחוק, בזו הלשון:
"3.
דמי השכירות הנ"ל יהיו כפופים לכל העלאה או שינוי שיחולו עפ"י החוק ו/או
התקנות"
2. ביום 1.1.83 תוקן חוק הגנת הדייר [נוסח
משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק) והוסף לו סעיף 52א,
שעניינו דמי שכירות מרביים בבית עסק, בו נקבע כי דמי השכירות ששולמו לפני התיקון,
יועלו באופן חד פעמי ב- 300%
ולאחר מכן, יתעדכנו כל שלושה חודשים בשיעור עליית המדד (חוק הגנת הדייר [נוסח
משולב] (תיקון מס' 2), התשמ"ג - 1982 (להלן - התיקון)). בתיקון זה בוטל סעיף
52(ג), לפיו התעדכנו דמי השכירות המרביים מעת לעת, בתקנות.
3. ביום 3.3.91, כ8- שנים לאחר התיקון, דרש בעל
הבית לראשונה מן הדייר, בכתב, להצמיד את דמי השכירות בהתאם לתיקון, למפרע,
החל מיום תחילתו של התיקון (1.1.83) (במכתב זה אוזכרה אמנם פניה קודמת בכתב מיום
19.10.90 אולם מכתב זה לא נמצא ובית המשפט המחוזי התייחס למכתב מיום 3.3.91 כיום
הדרישה בכתב). הדייר דחה את דרישת בעל הבית והאחרון הגיש לבית משפט השלום תביעת
פינוי, ולחילופין, תביעה לתשלום הפרשי הצמדה בגין דמי השכירות לתקופה של 7 שנים
שקדמו להגשת התביעה.
פסקי הדין בערכאות דלמטה
4. בית משפט השלום קבע, כי דמי השכירות יתעדכנו
כל שלושה חודשים בשיעור עליית המדד, החל ממועד התיקון
(1.1.83), ולאור מגבלת ההתיישנות, פסק הוא לבעל הבית את ההפרש בין דמי השכירות
ששולמו בפועל לבין דמי השכירות שאמורים היו להשתלם לפי הוראות התיקון, וזאת לתקופה
של שבע שנים שקדמו להגשת התביעה (דהיינו מיום 24.2.85 ועד 24.2.92), בצירוף הפרשי
הצמדה עד למועד הגשת התביעה. בית משפט השלום לא פסק לבעל הבית ריבית לאותן שנים,
לאור העובדה שבעל הבית לא דרש בכתב את העלאת דמי השכירות במשך שנים ורק ב- 1992,
כ- 9 שנים לאחר התיקון, הגיש הוא את התביעה לבית המשפט.
בית המשפט המחוזי, אליו ערערו שני הצדדים, קבע
כי יש להחיל את החיוב בדמי שכירות מוצמדים לפי הוראות התיקון, מיום הדרישה בכתב
(3.3.91) בלבד וכי יש לחייב את הדייר הן בהפרשי הצמדה והן בריבית, החל מיום
הדרישה.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש בעל
הבית את בקשת רשות הערעור שלפנינו, בה ניתנה הרשות כמבוקש והיא תידון כערעור על פי
הרשות שניתנה.
המחלוקת
5. אין מחלוקת בין הצדדים וכך קבעו גם הערכאות
הקודמות, כי יש לראות את התוספת החד-פעמית (בשיעור 300%) הקבועה בתיקון, כמתווספת
לדמי השכירות המוסכמים.
המחלוקת מתמקדת בשתי שאלות: האחת, מהו מועד
תחילת עדכון דמי השכירות בשיעור עליית המדד - מועד התיקון (1.1.83), או מועד
הדרישה (3.3.91); בהנחה שהמועד הוא מועד הדרישה מתעוררת השאלה השניה, על איזה בסיס
יעודכנו דמי השכירות לפי הוראות התיקון.
כטענה מקדמית הועלתה שאלת הסמכות, כאשר לטענת
הדייר אין בית משפט השלום מוסמך לדון בנושא דמי השכירות אלא בית הדין לשכירות הוא
המוסמך לכך. בשאלה זו יצוין, כי אם עניין לנו בדמי שכירות מוסכמים, אין לבית הדין
סמכות לקובעם (סעיף 52 לחוק כמבואר להלן) וממילא מוסמך בית משפט השלום לדון בכך
ואילו אם דמי השכירות נקבעים ישירות מכוח החוק הרי שמאחר והתביעה הייתה תביעת
פינוי, מוסמך בית משפט השלום לקבוע את גובה דמי השכירות מכוח סמכות שבגררה.
6. דין הערעור להתקבל במובן זה שיש להשיב את
פסק-דינו של בית משפט השלום אל כנו באופן חלקי ולפסוק לבעל הבית דמי שכירות בהתאם
לתיקון לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה ולא ממועד הדרישה בכתב. בנוסף, יש
לפסוק לבעל הבית ריבית לתקופה האמורה, אף שבית משפט השלום לא פסק ריבית, והכל
כמפורט להלן.
הוראות החוק
7. 1) סעיף 52(א) לחוק קובע כי דמי
השכירות ייקבעו בהסכם בין הצדדים, ובהעדר הסכם, ייקבעו דמי השכירות על ידי בית
הדין.
"52.
קביעת דמי שכירות
(א).
דמי השכירות בבית עסק ייקבעו בהסכם בין בעל הבית והדייר, ובאין הסכם
כאמור רשאי כל צד לבקש שבית הדין יקבע את דמי השכירות.
2) לפי סעיף 53 לחוק, דמי שכירות
מוסכמים, מחייבים את הצדדים למשך תקופת ההסכם.
"53.
דמי שכירות מוסכמים
הוסכם
בין בעל בית ודייר אחרי י"ג בניסן תשי"ד (16 באפריל 1954) על דמי שכירות
של בית עסק, יחייבו דמי השכירות המוסכמים את הצדדים וחליפיהם למשך תקופת ההסכם,
על אף האמור בסעיפים 52,52א ו- 61".
3) משלא הסכימו הצדדים על דמי שכירות
מוסכמים, נקבעים אלה והמנגנון לשינויים בסעיף 52א לחוק (הוא התיקון) הקובע גם דמי
שכירות מרביים:
"52א.
דמי שכירות מרביים
(א).
מיום ט"ז בטבת התשמ"ג (1 בינואר 1983) יהיו דמי השכירות של בית עסק, דמי
השכירות ששולמו לפני יום ט"ז בטבת התשמ"ג (1 בינואר 1983) בתוספת 300
אחוזים.
(ב).
אחת לשלושה חדשים, ב- 1 בינואר, ב- 1 באפריל, ב- 1 ביולי וב- 1 באוקטובר של כל שנה
(להלן - יום השינוי) יועלו דמי השכירות ששולמו לפני יום השינוי לפי שיעור עליית
המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי הקודם עד המדד שפורסם לאחרונה לפני
יום השינוי...;
(ד).
שיעורי העלאת דמי השכירות לפי סעיף זה הם שיעורים מרביים."
קודם לתיקון, התעדכנו דמי השכירות המרביים
בתקנות שפורסמו מעת לעת, ובשיעור שנקבע בתקנות. הוראות התיקון ביטלו, איפוא, את
הצורך לפרסם תקנות מעדכנות על ידי כך שקבעו מנגנון אוטומטי לעדכון דמי השכירות
המרביים, בהתאם לשיעור עליית המדד, בכל רבעון.
4) כאשר נקבעו דמי השכירות על ידי בית
הדין, ניתן לפנות לבית הדין לשינויים בתנאים הקבועים בסעיף 57 לחוק הקובע:
"57.
פסיקת דמי שכירות מחדש
פסק
בית הדין את דמי השכירות של בית עסק, רשאי הוא לפסקם מחדש בכל אחד מן המקרים
הבאים:
(1)
חל שינוי במכסימום של דמי השכירות בהתאם לסעיף 52(ג);
(2)
חל שינוי בנתונים העלולים להשפיע על גובה דמי השכירות, ובלבד שבקשה לפי פיסקה זו
לא תוגש יותר מאחת לשנים-עשר חודש;
(3)
בעל הבית הוציא הוצאות על שיפורים ניכרים או על שינוי המבנה של בית העסק או של נכס
שבית העסק משתבח בשיפוריו או שינוייו".
הוא הדין כאשר ההסכם לדמי שכירות מוסכמים, הוא
לתקופה בלתי מוגבלת, שאז חל סעיף 57 כאילו נפסקו דמי השכירות בפסק דין וניתן לפנות
לבית הדין לפי סעיף 57 לחוק (ע"א 403/72 המרץ נ' גרייב, פ"ד
כז(1) 423; ע"א 1542/91 גזית נ' קוקיה, פ"ד מו(3) 78 (להלן: פסק
דין גזית)).
5) לסיכום ההוראות הרלבנטיות: דמי
השכירות בבית עסק נקבעים בהסכמה בין הצדדים. בהעדר הסכמה, יקבע בית הדין לשכירות
את גובה דמי השכירות ובית הדין רשאי לחזור ולפסקם לפי בקשת הצדדים בתנאים מסוימים
הקבועים בסעיף 57 לחוק. המנגנון להעלאת דמי השכירות הוא העלאה תלת חודשית בהתאם
למדד ושעורי ההעלאה הם שעורים מרביים.
8. בעניין שלפנינו ערכו הצדדים בשנת 1969 הסכם
שכירות ביחס למושכר שהוא בית עסק ואשר עם סיום תקופת השכירות החוזית חל עליו חוק
הגנת הדייר. בשנת 1981 ערכו הצדדים תוספת להסכם, לתקופה של שנתיים. בתוספת נקבעו
דמי שכירות לתקופת התוספת (סעיף 2 לתוספת), והיא הכילה הוראות נוספות שנועדו לחול
לתקופה בלתי מוגבלת, לאחר תום תקופת התוספת, כל זמן שהדייר הוא דייר סטטוטורי מכוח
החוק וכל עוד לא החליטו הצדדים אחרת. למשל, הוראת סעיף 6 לתוספת, הקובעת כי למשכיר
זכות ראשונה לקנות את המושכר, אם יעמוד למכירה; או הוראת סעיף 5, לפיה המשכיר
מסכים לביצוע שינויים במושכר בתנאים הנקובים בסעיף ועוד. כזו היא גם הוראת סעיף 3
המכפיפה את דמי השכירות לכל העלאה או שינוי בחוק או בתקנות, הקובעת כדלקמן:
"3.
דמי השכירות הנ"ל יהיו כפופים לכל העלאה או שינוי שיחולו עפ"י החוק ו/או
התקנות"
מנגנון זה לא הוגבל בזמן ויש לראות בו מנגנון
מוסכם לכל תקופת הדיירות הסטטוטורית. הסדר מוסכם זה מאמץ לתוכו מכללא את הוראות
סעיף 52א לחוק והיא עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 19(א) לחוק, הקובעת כי "דייר
המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים
בתום תקופת השכירות". אם לאחר שתמה תקופת השכירות, מגיעים הצדדים להסכם בדבר
תנאים כאלה או אחרים שיחולו בתקופת השכירות הסטטוטורית, חלים התנאים המוסכמים (ראו
פסק-דין גזית). ניתן איפוא לקבוע, כי התנאי בדבר הכפפת דמי השכירות להעלאות
ולשינויים שבחוק, נועד לעמוד בעינו במשך כל תקופת הדיירות הסטטוטורית.
9. מקום שהצדדים הסכימו על מנגנון לקביעת דמי
השכירות בתקופה הסטטוטורית, יעמדו דמי שכירות אלה בעינם כל תקופת ההסכם ואין מקום
לפנות לבית הדין לקביעת דמי השכירות על פי סעיף 52(א) לחוק. הדרך לשינוי שיעור דמי
השכירות במקרה כזה היא, לפנות לבית הדין לפי סעיף 57 לחוק, המונה עילות לפניה כזו,
כגון: במקרה של העלאה בדמי השכירות המרביים או שנויים בנתונים העלולים להשפיע על
גובה דמי השכירות, או אם הוצאו על-ידי בעל-הבית הוצאות לשיפורים או לשינויים
במבנה. בפסק דין גזית קבעו הצדדים הוראות לגבי תקופת השכירות החוזית והוראה לגבי
דמי השכירות בתקופת הדיירות הסטטוטורית בהסכם אחד. נקבע בהסכם כי בתקופה
הסטטוטורית תחול על דמי השכירות שנקבעו שם, כל תוספת חוקית. הנשיא שמגר קבע, כי
במקרה זה לא ניתן לפנות לבית הדין לשכירות לשם קביעת דמי שכירות לפי סעיף 52 לחוק,
באשר יש הסכם בין הצדדים ובית הדין מוסמך לקבוע את דמי השכירות רק בהעדר הסכם. עם
זאת קבע כי ניתן לפנות לבית הדין לפי סעיף 57 ובהתקיים התנאים האמורים שם. עוד
נקבע שם, כי התנאי המופיע בסעיף 57(1) לפיו ניתן לפנות לבית הדין בכל מקרה של
העלאה בדמי השכירות המרבים, איננו רלוונטי, "שכן, בין בעלי הדין הוסכם ממילא
על עדכון דמי השכירות בהתאם לשיעורים המרביים ואין זה מתקבל על הדעת, כי אם חל
שינוי בדמי השכירות המרביים, המשולב ממילא לתוך דמי השכירות על פי המוסכם בין
הצדדים, יקים הדבר עילה לקביעה מחדש של דמי השכירות...". (שם, בעמ' 83).
הדברים האמורים יפים גם לענייננו ואין נפקא
מינא אם ההוראה לגבי דמי השכירות בתקופת השכירות הסטטוטורית כלולה בהסכם השכירות
עצמו כפי שהיה שם, או אם כלולה היא במסמך נפרד, שנערך בתקופת הדיירות הסטטוטורית
כפי שהדבר בענייננו. כך או כך, הרציונל העומד ביסוד הדברים הוא, שיש ליתן תוקף
להסכמת הצדדים, גם בתקופה הסטטוטורית.
10. מצוות המחוקק היא ליתן להסכמת הצדדים, כפי
שמצאה ביטויה בהסכם, תוקף מלא. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בבית עסק. כך עולה מהוראת
סעיף 52(א), הקובעת כי הכלל הוא שדמי השכירות ייקבעו על ידי הצדדים, מהוראת סעיף
53, המתירה לצדדים לקבוע דמי שכירות העולים על השיעור המרבי ומהוראת סעיף 56(ב)
לחוק, המאפשרת לצדדים להסכים על מנגנון הצמדה, גם אם דמי השכירות נקבעו על ידי בית
הדין. כמו כן עולה מגמה זו, מהמגמה הכללית המסתמנת, להחלשת כוחה של הגנת הדייר
בכלל ולגבי בתי עסק, בפרט. בתי עסק רבים הוצאו מן הכפיפות להוראות בדבר דמי שכירות
מרביים (ראו תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים
והפחתות), התשמ"ג - 1938). דווקא משום הבסיס הכפייתי של יחסי השכירות, יש
להחיל על הצדדים, עד כמה שניתן, את ההוראות ההסכמיות שקיבלו על עצמם בעבר ובכך
לעדן, במידת האפשר, את ההתערבות הסטטוטורית ביחסי הצדדים. כמו כן מתיישבת היא עם
המגמה לחייב דייר בבית עסק בתשלום דמי שכירות ריאליים ולא בדמי שכירות ארכאיים,
נומינליים, שאינם מבטאים את ערך הכסף לאשורו. מגמה זו ניכרת בחוק, ובהלכה הפסוקה
(ראו: רע"א 241/85 זילברשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 589;
ע"א 788/82 חברת בנין פרי בע"מ נ' קשת ניקוי יבש בע"מ,
פ"ד לז(4) 76). מגמה זו אשר באה לידי ביטוי - בין השאר - בהוראות החוק
שהזכרתי לעיל (סעיפים, 52, 53 ו- 56(ב) לחוק), משתלבת במגמה הכללית המבקשת לצמצם
ככל הניתן את הפגיעה בקניינו של בעל הבית באמצעות החוק, לאחר שעיקר הטעמים
ההיסטוריים לחקיקתו של חוק הגנת הדייר פסו ועברו מן העולם וביתר תוקף, מאז חקיקת
חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שהקנתה לזכות הקנין מעמד של זכות יסוד: על כך נתתי דעתי
בהרחבה בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111.
11. בענייננו, שעור דמי השכירות זהה, בין אם היו
נקבעים על-פי החוק ובין אם על פי ההסכם, באשר הצדדים הסכימו לאמץ את הוראות החוק
הנוגעות לשנויים בדמי שכירות. נשאלת השאלה האם על בעל בית לשלוח דרישה בכתב להעלאת
דמי השכירות בהתאם לעליית המדד, העלאה שנקבעה בסעיף 52א לחוק ואומצה בהסכם. ראוי
איפוא, לטפל בשאלה זו במישור ההסכמי, משום שמנגנון ההעלאה נקבע בהסכם. ואף על פי
כן, אייחד דברים למישור החוקי.
דרישה להעלאה מכוח החוק
12. סעיף 154 לחוק קובע לאמור:
"154.
תחילת דמי השכירות החדשים
דמי
השכירות המגיעים מכוח סעיף 42, או מכוח תקנות משנות, יחולו מהיום שדרש
בעל הבית, בכתב, את תשלומם; אולם רשאי בית-הדין להחילם למפרע ממועד מוקדם
יותר, אם ראה לפי הנסיבות שמן הצדק לעשות כן, ובלבד שלא יקדים מועד זה ליותר משנה
לפני יום הדרישה כאמור, ולא יקדימו לתשל"א או ליום תחילתן של התקנות המשנות,
לפי העניין".
סעיף 157 מפנה לטופס שבתוספת ורואה בדרישה
לפיו, דרישה מספקת לדרך סעיף 154, כאשר בתוספת מוזכר במפורש בית עסק.
סעיף 154 מעורר מספר בעיות:
עניינו של סעיף 154, בדמי שכירות שנקבעו מכוח
סעיף 42 לחוק. עניינו של סעיף 42 לחוק הוא בדמי שכירות של דירה והסעיף מצוי
בפרק שעניינו וכותרתו "דמי שכירות של דירות". "דירה" כהגדרתה
סעיף 1, היא מושכר שלפי תנאי השכירות משמש ל"מגורים". "בית
עסק" מתייחס למושכר שאיננו "דירה". נשאלת השאלה האם סעיף 154 ותנאי
הדרישה שבו, חל גם על בתי עסק.
בע"א 17/77 רובינשטיין נ' דוד,
פ"ד לא(3) 755 התייחס השופט ח. כהן לחילוקי דעות שנתגלעו בין שופטי בית המשפט
המחוזי בשאלה אם סעיף 154 לחוק חל גם על בתי עסק. השופט ח. כהן הצטרף לעמדתו של
הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי שסבר כי הסעיף חל על דירות בלבד. עם זאת הצטרף
הוא למשאלתו למחוקק, שיביא את הדבר על תיקונו. מפסק דין זה הסיק השופט ד. לוין
בע"א 509/81 מאליק נ' מאקוב, פ"ד לח(4) 514, כי הסעיף חל גם על
בתי עסק, וכך קבע.
כך או כך, ניתן לומר שהסעיף איננו ברור ואיננו
חד משמעי.
על כל פנים שני פסקי הדין הנ"ל דנים במצב
שהיה לפני התיקון ולא בהכרח יש באמור בהם או באיזה מהם השלכה ישירה על המצב שלאחר
התיקון ועל הפרשנות הראויה לאותו סעיף, לאורו.
13. נוטה אני לחשוב, שכיום, עם הגבלת כוחו של החוק
ועם הוצאת חלק מבתי העסק מתחום החוק במובן זה שניתן להסכים על כל שעור של דמי
שכירות ועל כל מנגנון להעלאתם כפי שייראה לצדדים, קשה לראות תכלית בדרישה בכתב
כתנאי להעלאה, ויש מקום לפרשנות מצמצמת לפחות על ידי הגבלת הצורך בהודעה לפי סעיף
154, לדירות בלבד.
יתירה מזו, כיום, לאור התיקון, קיים מנגנון
אוטומטי להעלאת דמי שכירות כל 3 חדשים בהתאם למדד. האם כשמדובר בהעלאת דמי שכירות
על פי החוק יש לדרוש מבעל בית לשלוח לדייר של בית עסק דרישה כל שלושה חודשים
לעניין העלאת דמי השכירות? נראה שלא כך הדבר. המנגנון הוא קבוע ואוטומטי. הוא קל
ליישום ופשוט לחישוב. כפי שצוין לעיל, בית משפט זה (הנשיא שמגר) הביע דעתו, לפיה,
לאחר התיקון אין מקום לפניה מחודשת לבית הדין כל שלשה חדשים (פניה הבאה לאחר דרישה
שלא נענתה) (ראו פסק-דין גזית, עמ' 83).
14. זאת ועוד, השנוי שהביא בכנפיו התיקון הוא מהותי
ותכליתו היתה לפשט את דרך העלאת דמי השכירות. קודם לכן היו התיקונים באים באקראי
במועדים בלתי קבועים ובלתי ידועים, הקריטריון להעלאתם היה נתון לחישובים שונים
ושונה ממקרה למקרה והגיונה של הדרישה היה בהעמדת בעל הבית את הדייר על השנוי שחל
בקביעת דמי השכירות המרביים בתקנות חדשות שפורסמו מעת לעת, ובהעמדתו על רצונו של
בעל הבית להעלות את דמי השכירות בשיעור שייקבע בדרישה, על מנת לאפשר לו להתנגד לכך
(ע"א 261/60 אחוזת אחווה בע"מ נ' גלס, פ"ד יד 2319). דומה
שרציונל זה נחלש, מקום שדמי השכירות המרביים מתעדכנים במנגנון אוטומטי הקבוע בחוק,
כאשר זה איננו משתנה וידוע לכל; כשלאמיתו של דבר, אין מדובר בהעלאה, אלא בהתאמה
לירידת ערך הכסף, הבאה על תיקונה על ידי הצמדה למדד, באופן שהסכום עומד על ערך
ריאלי ולא נומינלי (ראו סעיף 14 לרע"א 241/85 זילברשטיין נ' מ"י,
פ"ד לט(4), 589). מכאן, שנראה לכאורה, כי גם לגבי העלאת דמי שכירות בבית עסק
לפי החוק ולא בהסכמת הצדדים, אין עוד מקום לדרישה הקבועה בסעיף 154. עם זאת עלי
לציין כי אינני נדרשת להכריע בשאלה הנ"ל, משום שבענייננו מדובר כאמור בדמי
שכירות מוסכמים ובמנגנון עדכון מוסכם, גם לגבי התקופה הסטטוטורית. ההעלאה נעשית
אומנם אוטומטית על פי החוק, אבל יישום החוק בא מכוח ההסכמה בין הצדדים לעשות כן.
כמו כן, בענייננו, כאמור, אין מדובר במצב של שינוי שרירותי, חד-צדדי ולמפרע של דמי
השכירות. הדייר ידע כי בעל הבית דורש דמי שכירות מוצמדים למדד לפי הוראות החוק,
אליו הפנה ההסכם, ונהנה כל השנים מיחסו הסלחני של בעל הבית אשר לא מיהר לנקוט נגדו
אמצעים משפטיים. אין להסיק מכך ויתור מצד בעל הבית, על העלאת דמי השכירות.
15. אשר על כן, נראה לי, כי העובדה שבעל הבית לא
שלח דרישה בכתב להעלאת דמי השכירות אינה מונעת ממנו לקבל את דמי השכירות המוסכמים,
שהם דמי השכירות הצמודים למדד, וזאת לכל התקופה מאז התיקון (כפוף להתיישנות החלה
לגבי חלק ממנה). מובן שיש לנכות מדמי השכירות המגיעים, את דמי השכירות ששולמו
בפועל.
16. אשר לריבית - כבר נאמר לא אחת על ידי בית משפט
זה, כי בכל מקרה של חוב שלא שולם, יש להוסיף לסכום החוב כשהוא צמוד, ריבית לפי חוק
פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961-. הריבית משקפת את מחיר השימוש בכסף שהיה בידי
החייב שעה שצריך היה להימצא בידי הנושה (ראו ד. קציר פסיקת ריבית, הצמדה
ושיערוך (תשנ"ו), עמ' 3-8 והאסמכתאות הנזכרות שם).
17. לאור האמור לעיל מציעה אני לקבל את הערעור
ולחייב את המשיב לשלם למערער דמי שכירות צמודים למדד החל מ24.2.85- (שבע שנים לפני
הגשת התביעה) כשהבסיס הוא דמי השכירות ששולמו עבור חודש 1/85 ובצרוף ריבית חוקית
לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כפי שנקבעה מעת לעת. מדמי השכירות המגיעים למערער,
ינוכו דמי השכירות ששולמו בפועל עבור אותה תקופה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור.
המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות בסך 10,000
ש"ח.
ש
ו פ ט ת
הנשיא:
אני מסכים.
נ
ש י א
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, כ"ג בסיון תשנ"ח
(17.6.98).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96068420.J04/