בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6841/01
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופט א' א' לוי
כבוד
השופט א' גרוניס
המערער: יוסף ביטון
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
תאריך הישיבה: ו'
בתשרי תשס"ג (12.9.02)
בשם
המערער: עו"ד אביגדור פלדמן
בשם
המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
ערעור
על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין שניתנו
בבית-המשפט
המחוזי בבאר שבע ביום 9.7.01
בת"פ
914/00 על-ידי כב' השופטים: ידין
טימור,
שרה דברת וחנה סלוטקי
פסק-דין
השופט מ' חשין:
המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע
בשתי עבירות של נסיון לרצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 305 לחוק העונשין,
תשל"ז1977- (חוק העונשין או החוק). כתיאור הדברים בהכרעת הדין,
תקף המערער ונעץ סכין, חזור ונעוץ, בגופה של חברתו-לחיים לשעבר (המתלוננת)
ובגופו של חברה-לחיים בעת ביצוע העבירה (המתלונן). בית-המשפט גזר על המערער
חמש עשרה שנות מאסר בשל נסיון הרצח של המתלונן ושבע שנות מאסר בשל נסיון הרצח של
המתלוננת, בהוסיפו כי עונשים אלה ירוצו במצטבר.
2. בראשית ערער המערער הן על הכרעת-הדין הן
על גזר-הדין, ואולם במהלך הטיעון הודיענו בא-כוחו כי מצמצם הוא את ערעורו אך
לגזר-הדין בלבד, וכי את טיעוניו נגד ההרשעה מבקש הוא להסב לטיעונים נגד גזר-הדין.
את עיקרי דבריו ריכז בא-כוח המערער בטיעון כי בנסיבות העניין נכון וראוי היה לראות
את מעשהו של המערער כמעשה אחד; כי בשל כך נכון וראוי היה להטיל עליו עונש אחד;
ובקיצור, לעניין העונש: כי שגה בית-משפט קמא בהחליטו לצבור את העונשים זה-אל-זה.
עיקרי העובדות שלעניין
3. ואלה עיקרי העובדות שלעניין: המתלוננת
היתה בעבר חברתו-לחיים של המערער, ומן הקשר נולד לשניים בן. חיי המתלוננת עם
המערער - חודשים מעטים בלבד - היו חיים קשים. המערער נהג באלימות כלפי המתלוננת
ולסוף הביא הדבר לפירוד בין השניים. המערער המשיך להציק למתלוננת ולאיים עליה עד
שזו נדרשה להוצאתו של צו הגנה ולפיו נאסר על המערער להתקרב למקום מגוריה או להטריד
אותה או את בנה בכל דרך שהיא. המערער הפר את צו ההגנה, בהטרידו את המתלוננת
ובאיימו עליה שאם לא תאפשר לו לראות את התינוק כי-אז-יבולע לה. כך הוצא צו הגנה
נוסף, ובית-המשפט אף הוסיף והורה למשטרה לעצור את המערער מיידית, לחקירתו ולבדיקת
מסוכנותו. לאחר מכן נשפט המערער והורשע בעבירה על הפרת הצווים השיפוטיים שהוצאו
נגדו. העמדתו לדין ואף ישיבתו במעצר לא הרתיעו את המערער, ובחודשים שקדמו לביצוע
העבירות נושא הדיון לא פסק מהטריד ומֵאיים על המתלוננת - בניגוד לצווים השיפוטיים
- ודרש ממנה כי תאפשר לו לראות את התינוק לאלתר. גם ביום האירוע עצמו התקשר המערער
למתלוננת ואיים עליה.
עד כאן - רקע כללי לעבירות נושא הדיון,
ומכאן לעבירות גופן.
4. המתלוננת שהתה בבית-אימה ועימה חברה החדש
ובנה. וכך, ביום 4 במארס 2000, לאחר השעה 21:00 בערב, הגיע המערער לבית האֵם אוחז
בסכין שהביא עימו. המערער ניפנה אל המתלונן - אשר החזיק אותה עת את התינוק על ידיו
- התנפל עליו והחל דוקר אותו בכל חלקי גופו, בעיקר בראשו, בפניו, בצווארו, בעורק
הראשי המוליך למוח, בחזהו, בגבו ובגפיו. המתלונן נאלץ להניח את התינוק על הרצפה,
אך המערער לא הירפה ממנו גם אז והמשיך לנעוץ את הסכין בגופו ללא הבחנה, עוד ועוד,
ואף גררו אל מחוץ לדירה והמשיך במעשי הדקירה. בסוברה כי המערער עזב את הבית חשה
המתלוננת לעזרת המתלונן, ומשראה זאת המערער ממקומו ניפנה אל המתלוננת לתוקפה.
המתלוננת ניסתה לברוח אך מעדה ונפלה. או-אז עמד המערער עליה ונעץ את הסכין שוב
ושוב בגופה, בראשה, ובפניה, ולסוף אחז בשערה, היטה את ראשה לאחור וניסה לשסף את
גרונה. רק התערבות של אנשים זרים - שאף אותם ניסה המערער לתקוף בסכין - הצילה את
המתלוננת והביאה לבריחתו של המערער מן המקום.
5. חיי המתלונן ניצלו, אמנם, אך הפגיעות
שנפגע בגופו היו קשות והרסניות והותירוהו שבר-כלי. המתלונן הפך נכה, משותק בפלג
גופו הימני, ידו הימנית אינה מתפקדת, רגלו הימנית נתמכת בסד והוא חייב להיעזר במקל
להליכה. חלקם השמאלי של פניו נפגע ומיקצתם שותק, ובעינו השמאלית סימני עיוורון.
יכולותיו הקוגניטיביות נפגעו קשות והוא מגיב בתנועות בלבד או ב"כן"
וב"לא"; יכולות הכתיבה והקריאה אבדו לו בחלק ניכר בהן או כמעט לחלוטין;
נזקק הוא לסיוע יומיומי ולעת הזו (עד חודש יוני 2003) נקבעה לו נכות זמנית בת 100
אחוזים.
אשר למתלוננת: המערער חָתַך חֲתָך עמוק
באזור הגרון וקרע את בלוטת הרוק. כן נפגעה המתלוננת מפצעי דקירה נוספים בפניה,
בצווארה ובגבה. הגם שחייה ניצלו גם היא תישא על גופה את הפגיעות הקשות שנפגעה. כך
בגופה וכך בנפשה.
ההליכים בבית-משפט קמא
6. בראשית ההליכים בבית-המשפט המחוזי, כך גם
בהמשכם, הכחיש המערער את המעשים שיוחסו לו בהטילו את האשמה על המתלונן. ואולם לסוף
ריכז המערער את הגנתו ביסוד הנפשי של העבירה בטוענו כי אין הוא נושא באחריות
פלילית הואיל ובעת מעשה - כמתואר למעלה - היה נתון במצב דיסוציאטיבי ומנותק מן
המציאות. בית-המשפט דחה טענה כי המערער אינו נושא באחריות פלילית, לאחר
שהפסיכיאטור המחוזי - וכמותו המומחה מטעם המערער - קבעו כי אין המערער נושא
במחלת-נפש וכי כשיר הוא לעמוד לדין. המומחה מטעם המערער קבע, אמנם, ש"קיימת
אפשרות" כי בעת התקיפה היה המערער ב"מצב דיסוציאטיבי", אך הואיל
וחוות-דעתו זו היתה מסוייגת למדי, ובשים-לב לאיומיו של המערער על המתלוננים - לפני
מעשה ולאחר מעשה - ולעברו הפלילי הקשה, החליט בית-המשפט כי המערער כשיר לעמוד לדין
וכי תקף את המתלוננים בכוונת קטילה. כאמור לעיל, אין מונח לפנינו ערעור על ההרשעה
אלא על גזר הדין בלבד.
השאלה שבמחלוקת - "אותו מעשה" - הכרעה בדין
7. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח
משולב], תשמ"ב1982-, מורה אותנו וזו לשונו:
הרשעה בעבירות אחדות
186. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן
העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם
אחת בשל אותו מעשה.
בא-כוח המערער עושה הוראת-חוק זו יתד לתלות עליה את ערעורו,
וכך טוען הוא לפנינו: הנסיונות לרצוח את שני המתלוננים נעשו ברצף אחד של התנהגות
ובהשפעתה של חמת-זעם שהמערער היה נתון בה. מטעם זה, כן טוען הוא, וכהילכת אזואלוס
(דנ"פ 3371/98 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4)
502) יש לראות את מעשיו של המערער - לעניין גזר-הדין - כמיקשה אחת, ובלשונו של
סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי: כ"אותו מעשה". וכך, הואיל והמדובר
באירוע "גלובלי"; בכוונה פלילית אחת; בסכין אחת; בהתקף "אמוק"
אחד; וברצף של טירוף; ולמרות שהמערער ניסה לרצוח שני אנשים - ואף גרם לכל אחד מהם
נזק גופני, וכמסתבר נזק נפשי כבד גם-כן - בכל-זאת מדברים אנו במעשה שיש לענוש עליו
אך פעם אחת בלבד. ובהמשך: העונש המירבי בגין העבירה של נסיון לרצח הוא עשרים שנות
מאסר, אך על-פי רמת הענישה המקובלת גוזרים על מעשים כמעשי המערער לא יותר מחמש
עשרה שנות מאסר. וכך ראוי לנהוג במערער.
8. להשלמה נוסיף כי בית-משפט קמא נדרש אף הוא
לאותה טענה עצמה אך ראה לדחותה. וכך אמר בית-המשפט (בין שאר דבריו):
במקרה
זה נכון לפצל בין שתי העבירות המיוחסות לנאשם. בתחילה פגע הנאשם רק במתלונן והתרחק
מן המקום. רק בשלב השני, משהבחין במתלוננת מחוץ לביתה, רדף אחריה ותקף אותה.
יתר
ע"כ, מדובר בשני קורבנות אלימות, כאשר לכ"א מהם אינטרס עצמאי לשלמות
גופו. מסקנה זו מתבקשת גם מנקודת מבט מוסרית שהוזכרה לעיל.
יש
ע"כ לקבוע כי במקרה הנדון מדובר בשתי עבירות נפרדות של נסיון לרצח, לפי סע'
305(1) לחוק ויש לגזור על הנאשם עונש מצטבר בשל כ"א מן העבירות.
המדינה, למותר לומר, כופרת בטיעון שהעלה בא-כוח המערער
והשיבה עליו את שהשיבה.
9. סוגיית פירושו ותחום התפרשותו של צירוף
התיבות "אותו מעשה" שבסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, עלתה לדיון בעבר
כמה וכמה פעמים, ובית-המשפט הביע בה דעתו וקבע כמה-וכמה מיבחנים ומיבחני-מישנה
להבחין בין "אותו מעשה" לבין מעשים שונים לעניין גזירת דינו של נאשם.
ראו, למשל: ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1)
843, 853-849; ע"פ 5023/99 יוסף חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד
נה(3) 407, 416-415; ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל,
פ"ד נא(5) 289; והשוו: ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום,
פ"ד מו(2) 187; ועוד. שני מיבחנים עיקריים (ועימהם מיבחני-מישנה) נקבעו
להבדיל בין "אותו מעשה" לבין מעשים נפרדים זה-מזה: מיבחן צורני-עובדתי
ומיבחן מהותי-מוסרי. המיבחן הצורני-העובדתי נוהג, בעיקר, בעבירות רכוש, והמיבחן
המהותי-המוסרי נוהג בעבירות הנעברות בגופו של אדם. אמרה השופטת דורנר בפרשת פופר
(שם, 302):
הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או
מספר עבירות נעשית על-יסוד שני שיקולים. השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי
- נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף;
השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה - על-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים
יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא אם כן קיימת
קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה
העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד.
השופטת דורנר ממשיכה וקובעת (שם, שם) כי "הגישה
הפרגמטית היא ראויה ... שכן קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין
שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות." לא עוד אלא ש"כל מקרה צריך
להיבחן לגופו." אשר למיבחן המוסרי, כך משמיעה אותנו השופטת דורנר (שם, 303):
... כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן
הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה
בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם
לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים.
מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית,
המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים
הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר
העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא
כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל
מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת
ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא
יהיה צפוי לכל תוספת עונש?
ניתן דעתנו למיבחן-מישנה נוסף שהשופטת דורנר עומדת עליו,
הלא הוא מיבחן ההרתעה. מיבחן זה מדבר בעד עצמו ולא נוסיף.
10. בפרשת פופר נדרשתי גם אני לסוגיית
"אותו מעשה", ואמרתי, בעיקר, שני אלה: אחד, כי אין להקיש מעבירות רכוש
לעבירות הפוגעות בגוף האדם, ולהיפך (שם, 306), ושניים, כי לעניינן של עבירות
הפוגעות בגוף האדם עיקר הוא ההיבט המהותי-המוסרי (שם, 307):
אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם -
הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר
לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג):
"נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש
אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין
עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני
כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא
העולם."
כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא
שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים
בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א'
כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם
האדם. זו תחילתו של מיקרא. זה גם סופו.
כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש
שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה
מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את
עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים.
"שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט' ו'). בימינו ובמקומנו אין עוד
שופכים - כמעשה-ממלכה - את דם האדם. גם אין ניתן להוציא להורג אותו אדם שתי פעמים.
אך מאסרי עולם במצטבר ניתן להטיל על מי שקיפח חיים בזדון. מאסר עולם תחת כל נפש
ונשמה.
ראו עוד: דברי הנשיא שמגר בפרשת זלום שם, 192.
זו היתה דעתי לעת פרשת פופר ומדעתי
לא מַשְׁתִּי. אכן, נסיון החיים לימדנו כי לא יימצא כלל נורמטיווי שאין יוצאים
בצידו, והכלל של שופך דם האדם גם הוא כלל. ואולם המקרה חייב שיהיה מיוחד - יחיד
ומיוחד - עד שנכיר בו כיוצא וכחריג.
11. אשר לפרשת אזואלוס: לדעת הרוב באותה
פרשה (ארבעה לרוב שלושה למיעוט) נגלה לעיני בית-המשפט מקרה יחיד ומיוחד, ועל-כן
פסק הרוב כפי שפסק. ענייננו-שלנו שונה מפרשת אזואלוס. אשר לבחינה
העובדתית-הצורנית, שלא כבפרשת אזואלוס שני הנסיונות לרצח - בנסיבות ענייננו
וכפי שקבע בית-המשפט המחוזי - היו מובדלים ומופרדים זה מזה, וגם אין דמיון בין
טענת הקינטור שעלתה בפרשת אזואלוס לבין חמת-הזעם שהמערער נתקף בה בענייננו.
והרי מלכתחילה בא המערער אל בית אימה של המתלוננת חמוש בסכין. אם אדם - כמערער -
בא חמוש בסכין חזקה עליו שביקש לעשות שימוש בסכין, כפי שאכן עשה. המערער לא פעל
מפאת קינטור רגעי, ואף נסע מרחק לא קטן עד שבא לבית אימה של המתלוננת וסכין שלופה
בידו. יתר-על-כן: לא הרי מי שנפסק בעניינו כי עשה מעשה לאחר שקונטר - כפי שנפסק
לגבי אזואלוס - כהרי מי שנפסק בעניינו כי עשה בכוונת-מכַוון לקטול את חיי
זולתו. אם אין די בכל אלה, נזכור את האיומים הרבים שהמערער איים על המתלוננת -
קודם נסיון הרצח - ואת צווי ההגנה שהוצאו נגדו ואשר המערער הפירם. אם כך באשר
למיבחן הצורני-העובדתי, קל-וחומר כך באשר למיבחן המהותי-המוסרי.
12. כללם של דברים: דינו של אזואלוס -
מקרה חריג-שבחריגים - נפסק כפי שנפסק. ענייננו שונה ואין ללמוד היקש ממקרה אחד
למישנהו.
13. אשר לעונש לגופו, לא נמצא לנו כי בית-המשפט
החמיר עם המערער מעבר למידה. העבירות שבהן הורשע המערער עבירות הן מן החמורות
שבקודקס הפלילי. נתמזל מזלו של המערער והמתלוננים נותרו בחיים הגם שנפגעו קשות
בגופם. בייחוד ייאמרו הדברים על המתלונן אשר נקלע שלא בטובתו לעניין לא-לו, ואת
חייו להבא יחיה כאדם אומלל. למערער עבר עשיר ביותר ולחובתו עבירות רבות, בהן
עבירות רכוש ועבירות נגד גוף האדם. נוסיף ונזכיר, כי בעבר היה המערער נשוי לאישה
אחרת, וכי גם כלפיה נהג באלימות קשה. השניים נתגרשו ואולם המערער לא הירפה, ולאחר
הגירושין הוסיף לנהוג באלימות קשה כלפי אישתו-לשעבר. בין שאר עבירות שביצע, פרץ
המערער אל דירתה של גרושתו ותקף אותה ישנה במיטתה בנסיון לחונקה נפש. באירוע נוסף
חטף המערער את גרושתו, החזיק בה בכוח שעות ארוכות, התעלל בה וביצע בה מעשה מגונה.
בשל מעשיו הורשע המערער בכמה-וכמה עבירות, בהן עבירות חטיפה, מעשה מגונה, תקיפה,
הדחה בחקירה ועוד, ועונשו נגזר לשש שנות מאסר ולהפעלת שלושה מאסרים על-תנאי שהיו
תלויים ועומדים נגדו.
אשר לענייננו שלנו: לאחר המעשים הקשים
שעשה במתלונן ובמתלוננת ברח המערער מן הדין, ועד שנתפס המשיך להטריד את המתלוננת
ואת משפחתה. כך, למשל, הודיע המערער לאחות המתלוננת כי המתלוננת נותרה בחיים אך
באשר יש לה שבע נשמות. כן איים המערער על אחות המתלוננת באיומים מאיומים שונים.
מתוך המיסמכים שהונחו לפנינו למדנו לדעת כי המערער המשיך בהתנהגותו האלימה גם
בחקירתו במשטרה וכן במהלך הדיונים בערכאה קמא.
יתר-על-כן: המערער ביצע את העבירות נושא
הדיון והוא אסיר ברשיון, ובשל כך יהא עליו לרצות - כפי שטען לפנינו בא-כוחו - שלוש
שנות מאסר נוספות על עשרים ושתיים השנים שנגזרו עליו. בא-כוחו דורש עובדה זו לקולה
ואילו אנו נדרוש את הדברים לחומרה. אכן, המערער הוכיח עצמו כאדם מסוכן עד-למאוד
לסביבתו ולא נמצאה לנו עילה ראויה להקל בעונשו.
הערעור נדחה.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.
היום,
ג' בחשון תשס"ג (9.10.2002).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01068410.G01
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il