פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה –לשכה משפטית מטה מנא ירושלים

4 בבית המשפט העליון בר"ם 68404-05-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר המבקשות: 1. פלונית 2. פלונית נגד המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.4.2025 בעמ"ן 988-03-25 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא ר' וינוגרד בשם המבקשות: עו"ד אסף וייצן, עו"ד מיכאל כהן-עד בשם המשיבה: עו"ד נועה רוזנברג רכטר פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 8.4.2025 (עמ"ן 988-03-25, השופט ר' וינוגרד). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל) מיום 15.1.2025 (ערר (י-ם) 1039-25, הדיין ש' ויזן). 2. המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אזרחית גיאורגיה, נישאה לאזרח ישראלי (להלן: בן הזוג) אשר הזמין אותה להיכנס לישראל במסגרת הליך מדורג לרכישת מעמד. בהתאמה, ביום 19.7.2018 היא קיבלה רישיון ישיבה בישראל מסוג א/5 שהוארך מעת לעת עד ליום 25.1.2021. המבקשת 2, בתה ילידת 2007, גם כן אזרחית גיאורגיה, קיבלה ביום 3.3.2019 רישיון ישיבה מסוג א/2 כקטין נלווה וזה הוארך מעת עת עד ליום 30.9.2020. 3. לפי הנטען, בן הזוג, שלו עבר פלילי בעבירות אלימות, נהג במבקשות באלימות קשה. לאחר שהן הגישו תלונה נגדו במשטרה, בן הזוג עזב את הדירה המשותפת וביום 4.9.2020 הודיע לרשויות כי אינו חי עם המבקשת ומעוניין להפסיק את ההליך המדורג. ביום 14.9.2020 הופסק ההליך המדורג של המבקשת בשל אי-התייצבותה לראיון אצל רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה. ביום 25.10.2020, בשל נסיבות האלימות שאפפו את מערכת היחסים בין המבקשת לבעלה, המבקשות הגישו בקשה למשיבה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים בהתאם לנוהל המשיבה 5.2.0019 "הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל אלימות), ובעקבות זאת הוארך רישיונן במספר חודשים נוספים. אולם, ביום 8.6.2021 החליטה המשיבה שלא להעלות את עניינן של המבקשות בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה ההומניטרית). 4. ביום 1.12.2021 הוגש על החלטה זו ערר פנימי, שבעקבותיו העבירה המשיבה את העניין לבחינה נוספת. בהמשך לכך, ביום 8.9.2022 נמסר למבקשות כי בסופו של דבר הוחלט להעביר את עניינן לבחינתה של הוועדה ההומניטרית. כאן המקום להעיר כי חרף זאת, לא נקבע בהחלטה בערר הפנימי דבר ביחס למעמדן של המבקשות בתקופת הביניים, והלכה למעשה רישיונותיהן לא הוארכו והן נותרו ללא מעמד בישראל. זאת, למרות שלכאורה נוהל אלימות קובע ביחס למי שהוחלט להעביר את עניינו לבחינה בפני הוועדה ההומניטרית (בסעיפים ג.12 ו-ג.10), כי יש להאריך את הרישיון שבו הוא מחזיק ערב הגשת הבקשה לפי הנוהל. 5. בסופו של דבר ביום 31.1.2023 עניינן של המבקשות נדון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. בהמשך לכך, ביום 11.1.2024 המשיבה דחתה את הבקשה, על סמך המלצת הוועדה שלא לתת מעמד למבקשות. 6. המבקשות לא הגישו ערר על החלטת הדחייה במשך זמן רב, ורק ביום 5.1.2025 הגישו לבית הדין לעררים בקשה להארכת מועד לצורך כך. בבקשה נטען כי יש להעניק משקל רב לזכות הגישה לערכאות, ולא כל שכן לצורך הגשת ערר לבית הדין לעררים שהוא "ערכאת הביקורת הראשונה". כן נטען כי יש להתחשב בנסיבות שהובילו לעיכוב, ובכללן מלחמת "חרבות ברזל" ומצבה הכלכלי של המבקשת. המבקשות הדגישו כי חלק לא מבוטל מן הקשיים שתוארו ועמדו ביסוד השיהוי שלהן בהגשת הערר, נבע מאי-הסדרת מעמדן במשך תקופת הביניים שארכה כשנתיים עד להבאת עניינן בפני הוועדה ההומניטרית. עוד הטעימו המבקשות כי סיכויי הערר הם גבוהים. המשיבה מצידה הדגישה כי חלפה כמעט שנה מאז החלטתה וטענה כי לא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד להגשת ערר וכי לא ברור מדוע פרוץ המלחמה השפיע על ניהול ההליכים המשפטיים. 7. ביום 15.1.2025 בית הדין לעררים דחה את בקשת הארכה. זאת, לאחר שבית הדין לעררים קבע כי לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד להגשת ערר וכן כי סיכויי הערר אינם גבוהים. 8. ביום 2.3.2025 המשיבות הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. שני הצדדים שבו בהליך זה על טענותיהם כפי שאלו הועלו בבית הדין לעררים. כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו שלא ניתן טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערר וכן שסיכויי הערר אינם גבוהים. 9. בקשת רשות הערעור שבפני מיום 26.5.2025 נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשות שבות על טענותיהן כפי שאלה הועלו בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, הן טוענות כי עניינן מעלה שאלות משפטיות עקרוניות לגבי אופן הטיפול בבקשות להארכת מועד לנקיטת הליך במקרים שבהם הייתה אלימות במשפחה. עוד טוענות המבקשות שנגרם להן עיוות דין חמור משום שפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא נותן משקל מתאים לנסיבות הקשות הנמצאות ברקע הדברים. עם הגשת הבקשה והוצאתה לתשובה ניתן צו ארעי המורה כי לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקשות עד למתן החלטה אחרת. 10. ביום 7.7.2025 המשיבה הגישה תשובה ובה טענה כי הבקשה נסבה סביב עניינן הפרטי של המבקשות וכי לא נגרם עיוות דין המצדיק התערבות ב"גלגול שלישי". אף לגוף הדברים, סמכה המשיבה ידיה על הכרעתן של הערכאות הקודמות בעניין ההצדקה להארכת מועד להגשת הערר. ביום 10.8.2025 המבקשות הגישו תגובה לתשובה. התגובה שבה והדגישה את ייחודן של נסיבות המקרה דנן, ובכלל את הקושי שהיה כרוך באי-הסדרת מעמדן של המבקשות בתקופה שבה נבחנה בקשתן בפני הוועדה ההומניטרית. בנוסף, חזרו המבקשות על טענתם ביחס לקיומו של עיוות הדין שייגרם להן אילו תידחה הבקשה. 11. לאחר שעיינו בטענות הצדדים החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליכים מינהליים מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. זאת, לשם מניעת עיוות דין שעלול להיגרם למבקשות, בשים לב לפרטיו הייחודיים של המקרה דנן, הנסב על הפסקת הליך מדורג בנסיבות של אלימות במשפחה (ראו והשוו: בר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 4 (13.9.2018) (להלן: עניין פלונית). בר"ם 8615/21 פלונית נ' משרד הפנים, פסקה 25 (30.8.2023)). על כן, מעתה ואילך המבקשות יכונו המערערות. כמו כן, החלטנו כי יש מקום לקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן. 12. כידוע, סעיף 13כד(ב) לחוק הכניסה לישראל קובע את הכלל לפיו ערר על החלטת המשיבה יוגש בתוך 30 ימים מן היום שבו היא פורסמה, מיום שנודע לעורר על ההחלטה או מיום שהעורר קיבל הודעה עליה, לפי המוקדם מביניהם. יחד עם זאת, תקנה 6(ג) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014 מאפשרת לבית הדין ליתן הארכת מועד להגשת ערר, וזאת "רק מטעמים מיוחדים שיירשמו". 13. לגישתנו, הנסיבות שתוארו במקרה דנן נופלות לגדר חריג מצומצם זה. בית משפט זה הדגיש בפסיקתו את החשיבות הנודעת לנקיטת משנה זהירות במקרים שבהם הופסק הליך מדורג שבעקבותיו הוגשו בקשות מעמד מכוח נוהל אלימות. זאת, על רקע החשש המובנה, איתו נוהל אלימות שואף להתמודד, שמבקשות מעמד יימנעו מהגשת תלונות כנגד בני זוגם הישראליים שנהגו בהם באלימות, נוכח האפשרות לאובדן זכויותיהן להסדרת מעמד בישראל (להרחבה ראו: עע"ם 8611/08 ‏זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 14 (27.2.2011); עניין פלונית, בפסקה 7. ראו גם: עע"ם 7995/22 פלונית נ' שרת הפנים, פסקה 40 (8.4.2025)). בנסיבות אלה, שבהן עסקינן במערערות שעניינן נדון בהתאם לנוהל אלימות, סגירת הדלת על האפשרות להעלות טענות בפני ערכאה שיפוטית היא בעלת השלכות הרות גורל על זכויותיהן. 14. אכן, ביסוד ההליך דנן עומדת מחלוקת בין הצדדים על בקשת הארכת המועד להגשת הערר והטעמים שהציגו המערערות להשתהותן למשך תקופה לא מבוטלת. עם זאת, יש לבחון את הדברים גם בעין הזכויות שעליהן ההכרעה בבקשת הארכה עשויה להשליך, הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. באופן קונקרטי, במקרה ייחודי זה הזכויות שעל הפרק הן לא רק אלו של המערערת, אלא גם של בתה שצורפה להליך המדורג כקטינה נלווית, והייתה עדה בהיותה קטינה לאלימות הנטענת מצד בן הזוג (ואף צוין שהייתה מוכרת לשירותי רווחה עקב כך). כאן המקום להעיר, ביחס לסיכויי הערר, כי הטענות המועלות בו נוגעות בין השאר לתשתית העובדתית שעמדה בפני הוועדה ההומניטרית בעת שבחנה את עניינן של המערערות, ובכלל זאת הודגש היעדרם של מסמכים רלוונטיים להוכחת האלימות, אשר הועברו למשיבה במסגרת הערר הפנימי ולא הוצגו לוועדה. על כן אין בשיקול זה כדי להטות את הכף לעבר דחיית הערעור. 15. כמו כן, ראינו לייחס משקל גם לקושי שנגרם למערערות עקב אי-הסדרת מעמדן בתקופת הביניים שארכה כשנתיים, מצד המשיבה. כפי שצוין לעיל, סעיפים ג.10 ו-ג.12 לנוהל אלימות קובעים שיוארך רישיונו של מי שעניינו מובא בפני הוועדה ההומניטרית וזאת עד להכרעה בעניינו. בענייננו, שעה שהמשיבה ראתה לבחון את עניינן של המערערות בשנית (לאחר שהגישו ערר פנימי בהתאם לסעיף ג.13 לנוהל), והחליטה בהתאם לנוהל על העברת העניין לוועדה ההומניטרית – היה מקום להידרש גם למעמדן בתקופת הביניים. כפי שציינו המערערות, אי-הסדרת מעמדן במשך כשנתיים, פגעה ביכולת המערערת לעבוד ובכך הוחרפה מצוקתן הכלכלית. זאת, באופן שהקשה עליהן לגייס את המשאבים הנדרשים כדי לנקוט בהליכים במועד המתאים. על כן, מכלול הנסיבות המתוארות, המיוחדות למקרה זה, מהוות טעם נוסף המצדיק את בחינתו לגופו בבית הדין לעררים. למותר לציין, כי אין בכך כל הבעת דעה או נקיטת עמדה ביחס למהות טענותיהן של המבקשות בנוגע לערר עצמו. 16. אשר על כן, הערעור מתקבל. המערערות יהיו רשאיות להגיש ערר לבית הדין לעררים על ההחלטה של המשיבה עד ליום 8.1.2026. הצו הארעי מיום 26.5.2025 יעמוד בתוקפו עד למועד האמור. בנסיבות העניין, לא מצאנו לפסוק הוצאות. ניתן היום, י' טבת תשפ"ו (30 דצמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת