פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6839/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6839/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין האזורי באשדוד 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אברהם בנימין בשם משיבים 2-1: עו"ד ד"ר רפי רכס בשם משיבה 3: עו"ד שירי מלכה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. העתירה שבכותרת מופנית כלפי פסק דינו של משיב 2 (להלן: בית הדין הגדול), אשר הותיר על כנו את פסק הדין בו דחה משיב 1 (להלן: בית הדין האזורי) את תביעת העותר לביטול הסכם הגירושין הראשון שנחתם בינו ובין משיבה 3 (להלן: בת הזוג). 2. ביום 28.11.2010 אישר בית הדין האזורי, לבקשת העותר ובת זוגו, את הסכם הגירושין שעליו חתמו ביום 20.10.2010, והעניק לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם – שהסדיר מגוון רחב של סוגיות, לרבות "ענייני מזונות הילדים, משמורתם והסדרי ראייתם, חלוקת הנכסים, הכספים והרכבים", כלשון בית הדין האזורי – העביר העותר לבת זוגו את זכויותיו במשק המשפחתי, והותיר לעצמו זכות שימוש במתקנים מסוימים (להלן: הסכם הגירושין). בחודש אוגוסט 2011 הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעה לביטול הסכם הגירושין – והגירושין עצמם. לטענתו, מדובר בהסכם "פיקטיבי" שנוצר על רקע הסתבכות כלכלית, ונועד רק לשכך את חששות בת הזוג מפני סכנה אפשרית למשק. זמן קצר לאחר הגשת התביעה חתמו הצדדים על הסכם גירושין חדש – בו נקבע כי הזכויות במשק יועברו במלואן לילדיהם המשותפים של בני הזוג (להלן: ההסכם המאוחר). הוגשה בקשה מוסכמת למתן תוקף של פסק דין להסכם זה, אך בדיון שהתקיים ביקשה בת הזוג להותיר את ההסכם הראשון על כנו, וטענה כי ההסכם המאוחר נחתם תחת לחץ כבד שהפעיל עליה העותר. משכך, נדרש בית הדין האזורי להכריע במחלוקת. ביום 1.11.2011 החליט בית הדין לאשר "את הסכמת הצדדים בדיון (סעיפים 13-14 להסכם מיום 8.9.11) להעברת זכויותיהם במשק [...] ע"ש ילדיהם המשותפים". עם זאת, בית הדין הבהיר כי "המשך החלטתו" יינתן לאחר קבלת חוות הדעת של האקטואר אליו הפנה את הצדדים, והדגיש כי "בשלב זה ביה"ד לא אמר את מילתו האחרונה בכל הנוגע להסכמי הגירושין" (להלן: החלטת הביניים). בסופו של הליך, ולאחר שניסיונות לקדם מתווי פשרה שונים כשלו, דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר, וקבע כי לא נפל כל פגם בהסכם הגירושין. העותר ערער על פסק דין זה, וטען, בין היתר, כי הוא עומד בניגוד להחלטת הביניים, שבה ניתן תוקף לליבת ההסכם המאוחר. ביום 26.6.2016 הורה בית הדין הגדול לצדדים לפנות לבית הדין האזורי ב"בקשה להבהרת פסק הדין לאור החלטתו לאישור הסכמת הצדדים בדיון ומתן הבהרה לסעיפים שאושרו על ידו", וציין כי לדברים "השלכה ישירה" על ההכרעה בערעור. העותר אכן הגיש בקשה זו – אם כי בשיהוי ניכר, כפי שציינו הערכאות הרבניות – ובתגובה הבהיר בית הדין האזורי כי בהחלטת הביניים אושרה העברת הזכויות לילדי הזוג, ותו לא. יתר על כן, ההחלטה ניתנה "כחלק ממתווה דיוני לגיבוש הסכמות ראויות" – ומשמתווה זה לא צלח, אין לה כל משמעות מעשית. בעקבות ההבהרה, פסק בית הדין הגדול את פסוקו ודחה את ערעור העותר. זאת, בעיקרו של דבר, משום שלא נמצא פגם בהחלטת בית הדין האזורי לאמץ את "פרשנות המשיבה להסכמים" – ועל רקע התנהלות העותר, אשר שקט על שמריו ונמנע, במשך תקופה ארוכה, מהגשת בקשת ההבהרה לערכאה הדיונית. 3. בעתירתו, מלין העותר על פסקי הדין של הערכאות הרבניות, וטוען כי הם נגועים בחוסר סמכות ומנוגדים לכללי הצדק הטבעי. לדבריו, בית הדין האזורי לא היה רשאי לסטות מהחלטת הביניים החלוטה שבמסגרתה בוטל, "הלכה למעשה", הסכם הגירושין. יתר על כן, נוכח חילופי הגברי שהתרחשו, לא היה בידי המותב החדש של בית הדין האזורי לפרש – "ובוודאי לא לשנות" – את החלטת הביניים. העותר משיג גם על התנהלות בית הדין הגדול, המעוררת לדעתו "חשש כבד למשוא פנים", וטוען כי בית הדין נמנע כליל מדיון לגופן של השגותיו בערעור, ובכך שלל ממנו את זכות הטיעון. העותר מוסיף כי פסקי הדין פוגעים בזכויות ילדי בני הזוג, ומעלה השגות הלכתיות לגבי התייחסות בית הדין האזורי לבדיקות פוליגרף שערכו הצדדים. 4. דין העתירה להידחות על הסף. בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בפסיקת הערכאות הדתיות רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות – לרבות התעלמות מהוראות מחייבות של הדין האזרחי המהותי – ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, או במידה ומתעורר צורך ב"סעד מן הצדק" שאינו בסמכות ערכאה אחרת (ראו, למשל, בג"ץ 6641/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (22.1.2012); בג"ץ 10223/09 פלונית נ' בית הדין האזורי (3.1.2010)). בניגוד לטענות העותר, זה אינו המצב בענייננו. בית הדין הגדול בחן לגופה את המחלוקת הפרשנית שהתגלעה בין הצדדים, ולאחר עיון בחומר אימץ את עמדת בת הזוג לפיה "המדובר בהחלטת ביניים בדרך להשגת הסכם פשרה ומשנכשל הליך הגישור האישור החלקי שניתן בטל" – "המעיין בפרוטוקולים שהם המקור להחלטות בית הדין יראה נכוחה שצדק בית הדין בכך שהסכים עם פרשנות המשיבה להסכמים לאחר ששמע בקשב רב את עמדות הצדדים וניסה להביאם לפשרה [...] לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בהחלטת בית הדין האזורי במתן פרשנותו להסכמים השונים שאושרו על ידו. לבית הדין האזורי שערך את ההסכמים הסמכות לפרש את דבריו כל עוד היא סבירה ואינה חריגה". הנה כי כן, גם אם בית הדין הגדול ייחס משקל מסוים להבהרה מטעם הערכאה הדיונית, ברי כי הכרעתו במחלוקת הפרשנית שהתגלעה בין הצדדים מבוססת על ניתוח עצמאי של החומר הרלוונטי – דהיינו, הפרוטוקולים המצביעים על הקשרה ומשמעותה של החלטת הביניים – ועומדת על רגליה שלה. כפי שציינתי בהקשר אחר, "כמובן, בידי ערכאת הערעור הסמכות לפרש את תוכנו של פסק הדין שניתן בערכאה קמא" (בש"א 6753/10 ארנון נ' פיוטרקובסקי, פסקה 3 (9.1.2011)). כך גם בענייננו: ערכאת הערעור אימצה את פרשנות בת הזוג להחלטת הביניים, ופעלה, אפוא, בגדרי סמכותה (ראו והשוו בג"ץ 5376/08 סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי, פסקאות 5 ו-11 (8.4.2010)). למעלה מן הצורך, אוסיף כי הפרשנות שהעניק בית הדין הגדול להחלטת הביניים ראויה אף לגופה – ולמעשה מתחייבת מלשונה והקשרה של ההחלטה, בה טרח בית הדין האזורי להדגיש כי טרם אמר את מילתו האחרונה "בכל הנוגע להסכמי הגירושין", וקרא לצדדים לגבש "הסכמות הוגנות וראויות" שייתרו את המשך ההליך. 5. באופן דומה, אין בטענה בדבר שלילת זכות הטיעון של העותר על ידי בית הדין הגדול כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. מפרוטוקול הדיון שנערך בבית הדין הגדול ביום 16.5.2016 עולה בבירור כי העותר זכה לשטוח בפני בית הדין את מלוא טענותיו, וכי יומו ניתן לו. זאת ועוד, בית הדין הגדול קבע בפסק דינו "שצדק בית הדין בכך שהסכים עם פרשנות המשיבה להסכמים [...] לא מצאנו להתערב בהחלטת בית הדין האזורי במתן פרשנותו להסכמים השונים שאושרו על ידו". הגם שההקשר בו נאמרו הדברים מעורר סימני שאלה, ניתן לראות באמור משום הכרעה במחלוקת המהותית שעל הפרק – קרי, שאלת תוקפם של ההסכמים שערכו הצדדים – ולא רק בסוגיית הפרשנות של החלטת הביניים. אף ביתר טענות העותר אין ממש. זכויות הילדים בנחלה נגזרות מן ההכרעה באשר לתוקף ההסכמים, ואינן מהוות שיקול עצמאי – ואילו טענת משוא הפנים לא הוכחה, ומוטב לה אלמלא הועלתה. אשר להשגה ההלכתית, מובן שבית משפט זה אינו הזירה המתאימה לבירורה. 6. מעבר לאמור לגופם של דברים, דין העתירה להידחות אף בשל השיהוי הרב בהגשתה – כחודשיים ומחצה לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הגדול. שיהוי זה מצטרף לשיהוי המשמעותי בגלגולו הקודם של ההליך – שם השתהה העותר בהגשת בקשת ההבהרה, באופן שנתפס בעיני בית הדין הגדול כזניחת הערעור – ומוביל, כשלעצמו, לדחיית העתירה. 7. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בטבת התשע"ח (‏3.1.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17068390_Z04.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il