רחל מיכקשוילי נ. עו"ד אליהו בכר מנהל עזבון זמני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6834/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט ח' אריאל המערערות: 1. רחל מיכקשוילי 2. מלכה מיכקשוילי 3. רוזה מיכקשוילי נגד המשיבים: 1. עו"ד אליהו בכר - מנהל עזבון זמני 2. דוד מחקשוילי 3. ליאורה מחקשוילי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.10.98 בת.ע. 5365/94 ות.ע. 5949/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל תאריך הישיבה: כ"ב בשבט תשנ"ט (8.2.99) בשם המערערות: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב 1: עו"ד אליהו בכר, מנהל עזבון זמני בשם המשיבים 2-3: עו"ד זאב שרף, עו"ד שרון הל-גלעד פסק-דין השופט ח' אריאל: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) בת.ע. 5365/94, ת.ע. 5949/95, המרצה 2813/98. בהחלטה זו נקבע כי המערערות אשמות בבזיון בית המשפט והוטלה עליהן סנקציה, מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בסכום של מאתיים אלף ש"ח. 2. הבקשה להפעלת פקודת בזיון בית המשפט הוגשה לבית המשפט המחוזי על-ידי מנהל העזבון (של המנוח אהרון ישר מיכקשווילי ז"ל) וזאת להבטיח ציות לצווי בית המשפט באשר לתביעה המשפטית שבין המערערות לבין המשיבים 2 ו3-. 3. מנהל העזבון (להלן: "המנהל") מונה ביום 30.11.95. 4. העתירה לבזיון בית המשפט הוגשה ביום 15.4.97. מינויו הפורמלי של מנהל העזבון הסתיים ביום 1.8.98, פרט למספר עניינים שהוטל עליו לסיימם. המנהל שנתקל בקשיים בכינוס נכסיו של המנוח פנה מספר פעמים למערערות לספק לו תשובות ומידע שהיו נחוצים לו למילוי תפקידו. משלא עלה בידו לקבל את כל הדרוש לו, פנה לבית המשפט כדי לקבל סיוע. 5. ביום 20.1.98 ניתנה החלטה על-ידי בית המשפט על פיה נדרשו המערערות לשתף פעולה עם המנהל. בהחלטה, נשוא ערעור זה, מפורטים מועדים שונים בהם פנה מנהל העזבון למערערות, אך לא קיבל, לדבריו, תשובות מספיקות. מדובר הן במסמכים עסקיים, הן במסירת מפתח דירת המנוח והן בשאלות רבות הקשורות בפעולותיו העסקיות של המנוח שהמשיבות, לטענת מנהל העזבון, היו קשורות בהן. המנהל, לטענתו, לא קיבל תשובות או לא קיבל תשובות מספיקות. 6. רק ביום 18.6.98, נתקבלה תגובת המערערות לבקשת המנהל ובה פורטו, לדברי המנהל, העתקי חוזים, רשימת תשלומים, פירוט הכנסות מדמי שכירות ועוד; אך לטענת מנהל העזבון לא היה בהן פירוט או מידע מספיק. המנהל הגיש, ביום 25.6.98, בקשה שנייה, לבזיון בית המשפט (הבקשה הראשונה היתה מיום 15.4.97, המרצה 1795/97). הדיון בבקשה נדחה מאחר והמערערות הבטיחו כי יספקו את הנדרש מהם. 7. בהחלטה מיום 20.1.98, חוייבו המערערות במאוחד ובמיוחד, לתשלום של 10,000 ש"ח לכל יום של איחור במילוי דרישות המנהל, כפי שנקבע בחלק האחרון, האופרטיבי, של ההחלטה: "אשר על כן אני קובעת כי המשיבות (המערערות כאן - ח.א.) תענינה בפרוטרוט ובדיוק לעניין לו הן נדרשו, מכאן ולהבא, על כל פנייה מטעם מנהל העזבון וזאת, תוך 10 ימים מתאריך כתיבת המכתב, שיישלח אליהן ביום כתיבתו בדואר רגיל או בדואר רשום. במידה ולא תתקבל תגובה כאמור, כי אז תשלמנה המשיבות במאוחד ובנפרד לכל יום של איחור סכום של 10,000.- ש"ח. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין". 8. בעקבות החלטה זו הוגשה, כאמור, לבית משפט קמא בקשה להפעיל את הסנקציה. כב' השופטת המלומדת דנה בבקשה, נשוא הערעור שלפנינו, במספר סוגיות משפטיות, הקשורות למשמעותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ולאכיפת ציות על פיו, בהתחשב במיוחד בנסיבות המקרה שלפנינו, היינו אכיפת החלטות באשר לדרישותיו של מנהל עזבון. השופטת המלומדת מצאה שיש לאפשר למנהל העזבון למלא את תפקידו, באכיפת ציות לדרישותיו. בסופו של דבר קבעה השופטת המלומדת את חובת תשלום הקנס, נשוא הערעור: "מאחר ובעבר בהמרצה 1795/97 כבר נקבעה סנקציה על אי-תשובה נאותה, בגובה של 10,000 ש"ח לכל יום של איחור, ובמוני את המחדלים והאחרים, ובהמשך להחלטתי הקודמת, אני קובעת שעל המשיבות לשלם לקופת המדינה את הסכום של 200,000 ש"ח (מעוגל) במאוחד ובמיוחד. במידה וסכום זה לא ישולם תוך 10 ימים מהיום, כי אז תיאסרנה המשיבות ל30- יום". 9. בין יתר טענותיהן, טוענות המערערות כי הן מילאו כמיטב יכולתן אחר כל דרישותיו של מנהל העזבון, על פי כל ההחלטות שניתנו; וכי לא היה, על כן, מקום לחייבן בקנס כפי שחויבו. אכן, בית המשפט אמנם ציין, בהחלטתו, בין היתר, את הדברים הבאים: "לגופו של עניין, גרס בא-כוח המשיבות (המערערות כאן - ח.א.) כי הן מסרו למנהל העזבון כל שבידיהן וכל שביכולתן על מנת לספק את דרישותיו האינסופיות של מנהל העזבון" הוא הדגיש למשל שמנהל העזבון לעניין צו ירושה "התעקש" לפנות דווקא אליהן ולא פנה לבית המשפט המתאים; תמה מדוע הוזכר בכלל עניין מפתח הדריה שהרי אין זה רלבנטי עתה וסיכום שאין בסיס לכל טענותיו של מנהל העזבון בנוגע להפרות חוזרות ונשנות של הצווים מצד המשיבות ולכן על בית המשפט לדחות את הבקשה". למרות דברים אלה שנכתבו בהחלטה, לא דן בית המשפט בטענות אלה ולא קבע ממצאים, היינו: האם אמנם הפרו המערערות את דרישות המנהל על פי הצו או הצווים שניתנו, או שמא מילאו אחריהן כמידת יכולתן באופן מלא או חלקי בלבד - לפני שגזרה עליהן את הקנס האמור. 10. בהחלטה הקודמת (המרצה 1795/97) נקבעה אומנם סנקציה של 10,000 ש"ח, כלפי המערערות, אם לא תענינה לכל פנייה של מנהל העזבון, כפי שהובא לעיל, לכל יום של הפרה; אולם, בטרם נקבע סכום הקנס לאי-ציות להחלטה האמורה, לא התקיים בירור עובדתי בפני בית המשפט לפני מתן ההחלטה נשוא ערעור זה: האם אכן הפרו המערערות את הצו; ואם הפרו, אילו דרישות הפרו ואם הפרו אותן באופן מלא או חלקי דרישות אלה; כל זאת לאור טענת בא-כוח המערערות כי הן, למעשה, קיימו את כל דרישותיו של מנהל העזבון, עד כמה שהיה ביכולתן לעשות כן. ברור כזה הוא הכרחי; ולא ניתן לדלג עליו, בטרם יטיל בית המשפט את הקנס שקבע בשל בזיון בית המשפט. על בית המשפט היה לקבוע, לאחר ברור, אם אכן הופרו הוראות כאלה, למעשה; ורק לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים, על פי הבירור, אם יש מקום להחליט באשר להפעלת הסנקציה. 11. אשר על כן, מבלי שאנו דנים בטענות האחרות שהועלו נגד ההחלטה, אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, כדי שתדון בעניין על פי האמור בסעיף 10 לעיל. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' אריאל. ניתן היום, כ"ח באדר תשנ"ט (16.3.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98068340.S07/אמ