רעות מליאנקר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6834/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6834/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: רעות מליאנקר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) בת"פ 10358-08-12 מיום 7.9.2014 תאריך הישיבה: ז' בטבת התשע"ה (29.12.2014) בשם המערערת: עו"ד נעם אליגון בשם המשיבה: עו"ד עילית מידן בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) שהרשיע את המערערת על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בחמש עבירות של מעשים מטעים והטעייה, לפי תקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה); חמש עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק. בית המשפט גזר על המערערת 12 חודשי מאסר בפועל; ושישה חודשי מאסר על תנאי, לבל תעבור עבירה שבה הורשעה בהליך דנן למשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורה. רקע והליכים קודמים 1. המערערת הואשמה בכתב אישום מתוקן שעליו הוסכם בגדר הסדר טיעון, יחד עם אדם נוסף, שהיה בן זוגה אותה עת (להלן: הנאשם). כתב האישום המתוקן החזיק שישה אישומים, אשר חמישה מהם יוחסו למערערת. לפי עובדות החלק הכללי של כתב האישום, בשנת 2010 או בסמוך לכך נרקם בין המערערת לבין הנאשם, תושב הרשות הפלסטינית, קשר רומנטי. במהלך הקשר ומשך כמה חודשים בשנת 2011, התגוררה המערערת עם הנאשם בבית הוריו בבאר שבע ובמהלך תקופה זו נישאה לו על פי דת האסלאם. בשנה זו רכשו השניים רכב מסוג "ברלינגו", שנרשם על שם המערערת (להלן: הרכב). עוד עולה מחלק זה של כתב האישום כי משנת 2010 ועד חודש אוגוסט בשנת 2011 הייתה המערערת עובדת ציבור שהועסקה כבודקת ביטחונית במעבר הגבול במיתר (להלן: המחסום); וכי החל מחודש יוני בשנת 2011 לא היה הנאשם בעל היתר שהייה כדין בישראל. להלן יפורטו החלקים בכתב האישום הנוגעים למערערת. לפי עובדות האישום הראשון, כחצי שנה לאחר שהחלה המערערת בעבודתה במחסום נסעה פעמיים ברכב, יחד עם הנאשם, לשטחי הרשות הפלסטינית במטרה להשתתף בחתונה, כאשר בדרכם חזרה נהגה היא ברכב. נוכח היכרותה עם הבודקים הביטחוניים במחסום מתוקף עבודתה, לא עבר הרכב בידוק ביטחוני כנדרש. באחת מנסיעות אלו נסעו ברכב, לבד מהמערערת ומהנאשם, בני משפחה נוספים של הנאשם. לפי עובדות האישום השני, במהלך עבודתה במחסום אפשרה המערערת, לבקשת הנאשם, מעבר של אחותו וילדיה לשטחי ישראל ללא בידוק ביטחוני, תוך שהיא יודעת כי אין בידם אישורי שהייה כדין. לפי עובדות האישום השלישי, במהלך שנת 2011 אפשרה המערערת לבן דודו של הנאשם, לבקשתו, מעבר במחסום ללא בידוק ביטחוני, וזאת על אף שידעה כי נוכח מאפייניו האישיים הוא מחויב בבידוק כאמור. לפי עובדות האישום הרביעי, במהלך שנת 2011 אפשרה המערערת, לבקשת הנאשם, מעבר במחסום ללא בידוק ביטחוני לשני ילדיו של אחד מהפועלים העובדים עבורו. לפי עובדות האישום החמישי, בתחילת שנת 2012 הועסקה המערערת כמאבטחת במוסדות חינוך והחזיקה באקדח מתוקף תפקידה זה. סמוך לחודש מרץ בשנת 2012 סיפר הנאשם למערערת על סכסוך שהתגלע בינו לבין אביו על רקע גירושיה ונישואיה מחדש של אחותו; והביע את חששו כי אדם מקרב המשפחה יפגע באחותו. לשם כך ביקש הנאשם מהמערערת כי תמסור לו את האקדח שבו החזיקה כאמור. המערערת ניאותה לבקשת הנאשם ומסרה לו את האקדח, יחד עם מחסנית שבה 16 כדורים. האקדח הושב לה רק יום לאחר מכן בשעות אחר הצהריים. 2. לאחר הרשעתה של המערערת במסגרת הסדר טיעון, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר בעניינה מאת שירות המבחן. בתסקיר מיום 25.8.2013 צוין כי המערערת, ילידת 1989, מתגוררת עם בני משפחתה בבאר שבע וכי הוריה גרושים. אביה של המערערת, כך נמסר, מוכר לשירותי הרווחה על רקע עבירת אלימות שביצע כלפי אמהּ. עוד נמסר כי המערערת עובדת בקונדיטוריה בעיר מגוריה; כי לפי מעסיקיה היא מגלה חריצות ורצינות בעבודתה; וכי שירתה שירות צבאי מלא כשוטרת צבאית, תוך שזכתה להערכה ממפקדיה. כעולה מהתסקיר, בהיות המערערת בת 9 שנים הואשם אביה בעבירת מין; ומאז החלו ההליכים המשפטיים נגדו נתקלה המסגרת המשפחתית בקשיים רבים. בהיותה בת 15 שנים החל אביה של המערערת לשאת בעונש מאסר לאחר שהורשע, עובדה שגררה קשיים רגשיים וחומריים שונים שעמם נאלצה המשפחה להתמודד. אשר לקשר הזוגי של המערערת והנאשם נמסר כי הללו הכירו באמצעות חברתה של המערערת שהייתה אותה עת בקשר זוגי עם אחיו של הנאשם, כאשר המערערת הייתה בת 21 והנאשם בן 30. נמסר כי המערערת לא הייתה מודעת לכך שהמערער איננו אזרח ישראל; כי הוריה התנגדו נחרצות לקשר; וכי נתקלה בקשיים לסרב לבקשות שונות שהפנה אליה, שכן חששה שייפרד ממנה אם תעשה כן. שירות המבחן התרשם כי דובר במערכת יחסים תלותית שאופיינה בין היתר, לשיטת המערערת, בניצול כלכלי; וכי מערכת יחסים זו מילאה חסכים רגשיים שונים שנוצרו אצל המערערת נוכח נסיבותיה האישיות המורכבות. בני הזוג נפרדו, כך נמסר, במהלך שנת 2012. אשר להתייחסותה לעבירות שביצעה נמסר כי המערערת מביעה חרטה ומבינה כעת כי פעלה באופן פסול. לבסוף הביע שירות המבחן את התרשמותו החיובית מהמערערת. נמסר כי היא בעלת יכולת תפקוד חיובית ופוטנציאל לתפקוד תקין, כפי שמוכיח שירותה הצבאי; וכי נוכח נסיבותיה האישיות ישנה חשיבות גדולה לבחירה באפיק טיפולי בעניינה. הואיל ובעת עריכת התסקיר היה ההליך הטיפולי של המערערת בראשיתו, המליץ שירות המבחן לדחות את גזירת עונשה כדי להעריך את יכולת הירתמותה לתהליך זה, תוך שצוין כי מומלץ להימנע מהשתת מאסר בפועל בעניינה. בית המשפט המחוזי אימץ את המלצת הדחייה וביום 17.11.2013 הוגש לעיונו תסקיר משלים. בתסקיר זה נמסר כי בתקופת הדחייה השתתפה המערערת בשישה מפגשי טיפול; אך כי בתווך נעצרה בגין הפרת תנאי השחרור שהוטלו עליה. גם בתסקיר זה הביע שירות המבחן את עמדתו כי נדרש פרק זמן נוסף כדי לגבש עמדה בדבר ההליך הטיפולי; והומלץ, ביחס לעונש, להטיל על המערערת עונש קצר שירוצה בדרך של עבודות שירות. בית המשפט אימץ אף את המלצת הדחייה השנייה וביום 22.5.2014 הוגש לעיונו תסקיר שלישי במספר. בתסקיר זה נמסר כי המערערת מגלה חרטה על מעשיה; כי הצליחה להתקדם כברת דרך משמעותית באפיק הטיפולי; וכי כעת עולה בידה להציב גבולות להתנהגותה. עוד נמסר כי לפי הערכת גורמי הטיפול אין סכנה להישנות העבירות; וכי נוכח הצלחתה בהליך הטיפולי מומלץ להעמידה בצו מבחן בן שנה אחת וכן להטיל עליה מאסר קצר שירוצה בדרך של עבודות שירות. הטלת מאסר בפועל, לשיטת שירות המבחן, תהא הרסנית עבור המערערת ותביא לנסיגה משמעותית בהליך הטיפולי והשיקומי שהוחל בו בעניינה. 3. כאמור, בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) הרשיע את המערערת בעבירות כאמור ברישה של פסק דין זה. בבואו לגזור את עונשה של המערערת עמד בית המשפט על הערך החברתי הנפגע ממעשיה, הוא ערך ביטחון המדינה. בית המשפט קבע כי מידת הפגיעה בערך היא בדרגת חומרה בינונית, כאשר יש לקחת בחשבון את העובדה שהעבירות שביצעה המערערת סיכנו את ביטחון המדינה ותושביה מזה, ואת העובדה שהמעורבים היו בני משפחתה שבהם ככל הנראה נתנה את אמונה מזה. בנתון לדברים אלה וכן לתסקירי שירות המבחן העמיד בית המשפט את מתחם הענישה בענייננו בטווח שבין 12 לבין 30 חודשי מאסר בפועל. בבואו לגזור את עונשה של המערערת בתוך המתחם שנקבע צוין כי בניגוד לנאשם (שעליו הושתו 18 חודשי מאסר בפועל וכן עונשים נוספים) למערערת עבר פלילי נקי; כי הביעה צער וחרטה על מעשיה; כי עד לאירועים נושא הליך זה ניהלה אורח חיים נורמטיבי; וכי לא ביצעה את העבירות לטובתה האישית, אלא על רקע מערכת היחסים המורכבת שניהלה עם הנאשם. בנתון לאמור גזר בית המשפט את דינה של המערערת על הצד הנמוך של המתחם, כאמור ברישה של פסק דין זה. להשלמת התמונה יוער כי ביום 20.10.2014 עיכב בית משפט זה (כב' השופט ח' מלצר), בהסכמת הצדדים, את ביצוע העונש המאסר שהושת על המערערת עד להכרעה בערעור זה. טענות הצדדים והודעות משלימות 4. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון לחומרת העונש שהושת על המערערת. המערערת סבורה כי בית המשפט שגה שעה שהשית עליה מאסר בפועל, וזאת חרף נסיבותיה האישיות הקשות כעולה מתסקירי שירות המבחן; כי יש להתחשב בהתקדמות הטיפולית המשמעותית שעשתה עד כה; וכי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל הולם להמלצות הברורות של שירות המבחן ולחרטה ולצער שהביעה ביחס לביצוע העבירות. עוד נטען כי היה מקום לייחס משקל רב יותר לעברה הפלילי הנקי; לגילה הצעיר בעת ביצוע העבירות; ולקשייה האישיים השונים. המשיבה, מצדה, סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מטעמיו. לשיטתה, כאשר עסקינן בעבירות שבהן הורשעה המערערת יש לייחס משקל רב לשיקול ההרתעה, וזאת על רקע האמון הרב שניתן בה מתוקף תפקידה; וכן הסכנה הרבה לציבור הגלומה במעשים מעין אלה. בתסקיר משלים מיום 25.12.2014 שהוגש לעיוננו חזר שירות המבחן על התרשמותו החיובית מהמערערת ועל המלצתו הטיפולית כמפורט לעיל. 5. לאחר הדיון שהתקיים לפנינו התחוור כי לאחר הכרעת הדין בעניינה של המערערת וקודם למתן גזר הדין, נמחקה מספר החוקים עבירת מעשים מטעים והטעייה שבתקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה. כאמור, המערערת הורשעה בביצוע חמש עבירות לפי סעיף זה. בהחלטתנו מיום 30.12.2014 הורנו אפוא לאמור: "מבדיקתנו עולה כי ביום 30.3.2014, דהיינו לאחר הכרעת הדין ולפני מתן גזר הדין, נמחקה מספר החוקים עבירת מעשים מטעים והטעייה שבתקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה [...] הצדדים לא היו ערים לעובדה זו וכך אף אנו, והיא נתבררה לנו עתה. משכך ובטרם יינתן פסק הדין בערעור נבקש כי המשיבה תגיש התייחסות בכתב תוך 10 ימים למשמעות נתון זה ביחס לערעור שלפנינו. ההתייחסות תוגש במקביל הן לבית משפט זה, הן במישרין למערערת. המערערת תהא רשאית, אם תחפוץ בכך, להשיב להתייחסות המשיבה תוך 10 ימים מיום שתוגש". 6. בהתאם להחלטה זו הגישו הצדדים את התייחסויותיהם למחיקת העבירה מספר החוקים. המשיבה טענה כי לשיטתה אין במחיקת העבירה כדי להשפיע על גזר הדין בעניינה של המערערת, הואיל ואין בכך כדי לגרוע מחומרת המעשים המיוחסים לה. עוד נטען כי הואיל ובית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה אחד לעבירות כולן ברי כי לא יוחס משקל נפרד לכל עבירה ועבירה כי אם למעשים השונים כמכלול; כי קיימת חפיפה מוחלטת בין העבירה שנמחקה, מעשים מטעים והטעייה, לבין עבירת מרמה והפרת אמונים שאף בה הורשעה המערערת; וכי אף שהעבירה נמחקה אין בכך משום שינוי בעמדת המחוקק בדבר פליליות המעשים, בשים לב לכך שהמחיקה בוצעה במסגרת תיקון שמטרתו הייתה שונה לחלוטין – התמודדות עם החדרת חפצים אסורים לבתי סוהר. לשיטת המערערת, מנגד, יש בהתפתחות זו כדי להשפיע באופן משמעותי על העונש שהושת עליה. סעיף 4 לחוק העונשין, כך נטען, מורה באופן ברור כי שעה שבוטל האיסור הפלילי שבו הורשע או הואשם אדם, יש לחדול מכל ההליכים נגדו ולבטל את הסנקציה שהוטלה עליו, ככל שהוטלה, וזאת במנותק מהשלב שבו בוטל האיסור. בניגוד למשיבה, סבורה המערערת כי בכך שמחיקת העבירה נעשתה בהקשר שאינו רלוונטי לענייננו יש דווקא כדי ללמד על כך שהנורמה הפלילית הצריכה לעניין בוטלה לחלוטין. עוד נטען כי בייחוס העבירה של מעשים מטעים והטעייה למערערת היה כדי ללמד על כך שביצעה מעשים שפגעו בביטחון המדינה, בעוד שבמצב החוקי הנוכחי אין לכך עיגון. להשלמת התמונה יוער כי בהחלטתנו מיום 25.1.2015 הורנו על קבלת חוות דעת מאת הממונה על עבודות שירות בדבר התאמתה של המערערת לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות. דיון והכרעה 7. לאחר שבחנו את גזר הדין של בית המשפט המחוזי ועיינו בהודעת הערעור, וכן לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ועיינו בהודעות המשלימות שהגישו, באנו למסקנה שדין הערעור להתקבל כך שהמערערת תרצה עונש מאסר של 6 חודשים בדרך של עבודות שירות. להלן יובאו טעמינו. כפי שפורט לעיל, המערערת הורשעה לפי הודאתה בחמש עבירות לפי תקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה, שזו הייתה לשונה: מעשים מטעים והטעייה 134. (1) כל אדם אשר – (...) (ה) יעשה כל מעשה, או יודיע כל הודעה, כשיהיה לו טעם סביר להאמין כי המעשה או ההודעה עלולים להטעות אדם בביצוע תפקידים מותרים כל שהם הקשורים אל הגנתה של ישראל או אל הבטחת שלומו של הציבור או הסדר הציבורי, יאשם בעבירה על התקנות האלה. עבירה זו נשאה בצדה עונש מקסימלי של 5 שנות מאסר, לפי סעיף 69 לתקנות ההגנה. ואולם, כפי שיובהר להלן, מזה זמן נשקל ביטולן של חלק מתקנות אלו, שמקורן כידוע בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. מטרתן של התקנות הייתה, בזמנו, "להבטיח את בטחון הציבור, ההגנה על ישראל, השלטת הסדר הציבורי ודיכוי התקוממות, מרד ופרעות וכדי לקיים את האספקה והשירותים שהם הכרחיים לציבור" (סעיף 6 לדבר המלך במועצה לפלשתינה (א"י) (הגנה), ע"ר תוס' 2, 228, 229). ביום 30.3.2014, דהיינו לאחר שהורשעה המערערת בביצוע 5 עבירות של מעשים מטעים והטעייה לפי תקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה וקודם לגזירת עונשה בבית המשפט המחוזי, נמחקה העבירה במסגרת תיקון עקיף בחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 47), התשע"ד-2014, ס"ח 2449 (להלן: התיקון). עיון בחלק הכללי של דברי ההסבר לתיקון מלמד כי מטרתו הייתה להתמודד עם תופעות של החדרת חפצים אסורים לבתי סוהר, אשר האכסניה החוקית להתמודדות עמן עובר לתיקון הייתה בתקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 46) (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות), התשע"ג-2013, ה"ח 762 (להלן: דברי ההסבר)). משהוצע לתקן את פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) באופן שיכלול הידרשות קונקרטית לתופעות אלו, הוצע למחוק את עבירת מעשים מטעים והטעייה. וכך מבהירים בהקשר זה דברי ההסבר: "מאחר שההסדר המוצע בהצעת חוק זו מייתר את השימוש בתקנה האמורה [...] ובשל המגמה לבטל מתוך תקנות ההגנה את אותן תקנות שאין בהן עוד צורך, מוצע לבטל בתקנה 134(1) לתקנות ההגנה את פסקה (ה) האמורה. יצוין כי משרד המשפטים מקדם במקביל תזכיר חוק לביטול תקנות נוספות מתוך תקנות ההגנה" (דברי ההסבר, בעמ' 366). הנה כי כן, המחוקק הביע באופן ברור את עמדתו – בקבלו את התיקון – כי עבירת מעשים מטעים והטעייה שימשה בעיקר כאכסניה החוקית להתמודדות עם תופעות של החדרת חפצים אסורים לבתי סוהר; ומשכוּננה אכסניה חוקית ייעודית לכך, שוב אין בעבירה זו צורך (יוער כי התיקון נערך בין היתר בנתון להערותיו של בית משפט זה, וראו ע"פ 5152/12 דסוקי נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לחוות דעתה של המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור; פסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' עמית (שנותר בדעת מיעוט ביחס לתוצאה) (22.4.2013)). 8. כדי לבחון את נפקות ביטולה של אחת העבירות שבהן הורשעה המערערת בענייננו, שומה עלינו לפנות להוראות חוק העונשין. וכך מורה סעיף 4 לחוק זה: ביטול העבירה לאחר עשייתה 4. נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו; ניתן גזר-דין – יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה. בסעיף 4 לחוק ניתן אפוא ביטוי ברור "לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה, אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין שננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין שלא ננקטו. יותר מכך, אפילו ניתן גזר-דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. המחוקק לא אמר די, ובסיפה של הסעיף נשללה בפירוש ובלשון גורפת האפשרות שלהרשעה שהייתה לפני הביטול יהיו תוצאות בעתיד" (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542 566-565 (1998)). בית משפט זה עמד לאחרונה על השאלות הפרשניות השונות המתעוררות ביחס לסעיף זה, תוך שהובהר כי תחולתו של סעיף 4 לחוק "אינה תלויה בשלב שבו נמצא ההליך. השלכותיו הגורפות, המאיינות כל זכר לפליליות אשר דבקה בהתנהגותו של הפרט, עשויות לבוא לידי ביטוי על כל צעד ושעל, החל מהפסקת חקירתו הראשונית וכלה בשחרורו מבית הסוהר שנים לאחר שהרשעתו נעשתה חלוטה" (רע"פ 8273/13 מדינת ישראל (עיריית תל אביב-יפו) נ' חיימוביץ', פסקה 38 (25.12.2014) (להלן: עניין חיימוביץ'); עוד ראו ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (27.11.2006); דן ביין "תחולת דיני העונשין לפי זמן עשיית העבירה – פרשנות, ביקורת והיקף התחולה של חידושי תיקון" מגמות בפלילים לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 557, 583-580 (אלי לדרמן, קרן שפירא-אטינגר ושי לביא עורכים, 2010)). בצד האמור, הודגש כי חרף נוסחו הגורף, השאלה אם סעיף 4 לחוק חל על מקרה פלוני אם לאו איננה שאלה פשוטה. נקבע כי תחולתו של סעיף זה "תלויה בהגשמת הרציונאלים המונחים בבסיסו, ומותנית בהפעלת שיקול דעת שיפוטי" (עניין חיימוביץ', פסקה 35). עמד על כך השופט נ' סולברג באותה פרשה: "ניכר, כי השאלה שמא בוטל 'האיסור' הגלום בעבירה עשויה לעורר קשיים. עם זאת, דומני כי ניתן לעמוד כבר עתה על כמה 'כללי אצבע' בהקשר זה. כך, לדוגמה, במצבים שבהם מתבטלת עבירה, ובאותו מעמד נחקקת עבירה חדשה בעלת יסודות זהים, או כאשר בספר החוקים קיימת ממילא עבירה נוספת, זהה ביסודותיה לזו שפג תוקפה, נקל להתרשם כי האיסור נותר לעמוד על כנו [...] יושם אל לב, כי קושיות מורכבות יותר עלולות לעלות בסיטואציות שבהן אין זהות, אלא 'דמיון' בלבד, בין יסודותיהן של העבירות הנ"ל. מנגד, מקום שבו נמחקה עבירה מספר החוקים כליל, על נגזרותיה, ובפרט כאשר הדבר נעשה תוך שימוש בנוסח: 'סעיף פלוני לחוק אלמוני – בטל', ניתן לסבור כי האיסור הגלום בה אכן בוטל" (שם, פסקה 36). 9. יישום כללי האצבע האמורים על המקרה שלפנינו מלמד כי עניינה של המערערת בא בגדר סעיף 4 לחוק העונשין. כאמור, בענייננו הורה התיקון על מחיקתה של תקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה, תוך שבאותו מעמד תוקנה פקודת בתי הסוהר באופן שיש בו כדי "לתפוס" את ההתנהגות הפלילית שעד למועד התיקון באה בגדר העבירה של מעשים מטעים והטעייה, התנהגות שכזכור אינה רלוונטית לענייננו. מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי יש מקום לטענה כי אילו המערערת דכאן הייתה מורשעת בעבירה הבאה בגדר סעיף 52 לפקודת בתי הסוהר המתוקנת – שעניינה החדרת חפצים אסורים לבית סוהר – הרי שלא הייתה הצדקה להחיל בעניינה את המשטר שמתווה סעיף 4 לחוק (שאלה זו אמנם התעוררה לאחרונה בערכאות דיוניות לאחר ביטולה של עבירת מעשים מטעים והטעייה, וראו למשל ת"פ (ב"ש) 42550-02-14 מדינת ישראל נ' עיסא, פסקאות 12-5 (27.5.2014); וכתבי אישום תוקנו בעקבות התיקון: ע"ח (ב"ש) קואסמה נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (17.4.2014); ת"פ (ב"ש) 21306-02-13 מדינת ישראל נ' חנפר, פסקאות 2-1 (4.9.2014)). בכל הנוגע למקרים מעין אלה, עולה מדברי המחוקק כי התכוון אך לשנות את מיקום האיסור, באופן שיש בו כדי להשאירו על כנו במובן מהותי. אולם אין זה המקרה בענייננו. שלא כמו האיסור הנוגע להחדרת חפץ אסור לבית סוהר, האיסור על ההתנהגות הפלילית שבה הורשעה המערערת לא מצא מחדש את מקומו במסגרת התיקון. יתרה מכך, התיקון מורה במפורש כי "בתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בתקנה 134(1), פסקה (ה) – תימחק" (סעיף 3 לתיקון). משנמחקה העבירה בלשון מפורשת מבלי שחלקה הרלוונטי לענייננו נחקק מחדש, הרי שחל סעיף 4 לחוק העונשין. לא ראיתי לקבל את טענת המשיבה בהקשר זה שלפיה הואיל וישנה בענייננו "חפיפה מוחלטת", לשיטתה וכלשונה, בין עבירת מעשים מטעים והטעייה, שנמחקה, לבין עבירת מרמה והפרת אמונים שגם בה הורשעה המערערת, אזי אין נפקות למחיקת העבירה. אכן, המערערת הואשמה בכתב האישום הן בעבירות של מעשים מטעים והטעייה לפי התקנה שנמחקה, הן בעבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. אלא שעבירות אלו יוחסו למערערת במצטבר – כמייצגות היבטים שונים שבהתנהגותה הפלילית הראויים לעונש – ולא כחלופיים או זהים. מסקנה זו אף נתמכת בנוסחו של כתב האישום המתוקן שבו הורשעה המערערת, החוזר על הדברים הבאים בכל אחד מן האישומים נגדה: "במעשים אלה, הנאשמת עשתה מעשה או הודיעה הודעה שהם עלולים להטעות אדם בביצוע תפקידים מותרים כל שהם, הקשורים אל הגנתה של ישראל או הבטחת שלומו של הציבור או הסדר הציבורי. כמו כן, הנאשמת, בהיותה עובדת ציבור, עשתה במילוי תפקידה מעשה או מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור" (שם; ההדגשה הוספה – ע' פ'). 10. הנה כי כן, בנסיבות המקרה שלפנינו, משעה שנמחקה עבירת מעשים מטעים והטעיה התבטלה מאליה הרשעתה של המערערת בה ועל החלק בגזר הדין הנובע ממנה להתבטל אף הוא. חרף הקושי שבהבחנה ובהפרדה בין חלקי ההרשעה השונים על נפקותם לעניין גזר הדין במקרה פלוני, דומה כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו ניתן להרשעה בעבירת מעשים מטעים והטעייה משקל ממשי. בפתח דיונו בגזר הדין הדגיש בית המשפט המחוזי כי "הערך החברתי שנפגע ממעשי הנאשמת, הוא בטחון המדינה" (שם, בעמ' 22); ומבין שלוש העבירות שבהן הורשעה המערערת, עבירת מעשים מטעים והטעייה היא זו הנושאת צביון מובהק של פגיעה בביטחון המדינה או הציבור. יתרה מכך, אף אם אניח לטובת המשיבה (לצורך הדיון ומבלי לקבוע מסמרות) כי מתקיימת "חפיפה" בין העבירות שבהן הורשעה המערערת – עבירת מעשים מטעים והטעייה מזה ועבירת מרמה והפרת אמונים מזה – לא היה בכך כדי למנוע הקלה בעונשהּ. אף אם מתקיימת "חפיפה" כאמור, יש להזכיר כי העבירה שנמחקה נשאה בצדה עונש מקסימאלי של 5 שנות מאסר; בעוד שעבירה של מרמה והפרת אמונים נושאת בצדה עונש מקסימאלי של 3 שנות מאסר בלבד. במצב דברים זה, יש הכרח ליתן ביטוי – לעניין העונש – לכך שהעבירה הגוררת עונש מאסר כבד יותר מבין השתיים היא זו שנמחקה. בנתון לדברים אלה, אף לא ראיתי ממש בטענת המשיבה שלפיה הואיל ושתי עבירות אלו מגבשות בענייננו "מעשה" אחד כמשמעות מונח זה בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הרי שממילא בית המשפט המחוזי לא העניש את המערערת "יותר מפעם אחת" בגין שתי העבירות גם יחד. אף אם אניח (לטובת הדיון ומבלי לנקוט עמדה בשאלות הפרשניות המתעוררות) כי מתקיימת "חפיפה" כאמור וכי שתי העבירות מגבשות בנסיבות העניין "מעשה" אחד בלבד, הרי שמשעה שנמחקה אחת מן העבירות המרכיבות מעשה זה מספר החוקים באופן המשנה את עונש המקסימום שאותו ניתן לגזור בגין אותו מעשה, שומה על בית המשפט לשוב ולבחון את העונש שהושת בשים לב לנתונים החדשים. 11. לכל אלה יש להוסיף את המלצותיו החיוביות והחד משמעיות של שירות המבחן ביחס למערערת. כפי שפורט, הן לפני בית המשפט המחוזי, הן לפנינו מסר שירות המבחן את המלצתו שלפיה אין להשית על המערערת עונש מאסר בפועל, וזאת נוכח כברת הדרך הטיפולית המשמעותית שעשתה עד כה וכן נסיבותיה האישיות המורכבות. לעמדתו המקצועית של שירות המבחן בארבעת תסקיריו לאורך תקופה של למעלה משנה, השתת עונש מאסר כאמור תביא לנסיגה ולהידרדרות במצבה הנוכחי החיובי של המערערת, שהצליחה להתגבר באמצעות הטיפול על קשיים רגשיים והתנהגותיים שונים. עוד הדגיש שירות המבחן כי לשיטתו אין סכנה להישנות ההתנהגות העבריינית מצד המערערת; וכי האחרונה מבינה כעת כי פעלה באופן פסול ומתחרטת על כך. ויודגש: אין באמור כדי להמעיט בחומרת המעשים שביצעה המערערת, שאין חולק כי מעלה בתפקיד שעליו הייתה אמונה תוך שיצרה אפשרות לסיכון ביטחון המדינה ויושביה. דא עקא, בנסיבות הייחודיות שנוצרו במקרה שלפנינו – ביטול עבירת מעשים מטעים והטעייה והמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית מזה ועמדתו העקבית והנחרצת של שירות המבחן בנוגע לאפיק טיפולי מזה – מטים מכלול השיקולים את הכף לעבר הקלה בעונשה של המערערת. 12. אשר על כן, בשים לב להצטברות שני אדנים אלה – מחיקת העבירה לפי תקנות ההגנה והמלצתו הנחרצת של שירות המבחן – ראינו לקבל את הערעור כך שעונש המאסר בפועל שהושת על המערערת יבוטל; והיא תרצה עונש של 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, המערערת תתייצב לריצוי עונשה במשרד עבודות שירות, מחוז דרום – באר שבע, החל מיום 18.3.2015. בהמלצת שירות המבחן, שלה הסכימה, אנו מעמידים את המערערת בפיקוח שירות המבחן למשך תקופה של שנה מיום מתן פסק דין זה. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ‏ז' באדר התשע"ה (‏26.2.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14068340_M04.doc יג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il