סאמר אבו עמאש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6833/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6833/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: סאמר אבו עמאש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק פ' 40244/05 מיום 20.7.2006 שניתנו על ידי כבוד השופט א' שוהם תאריך הישיבה: י"ד באלול התשס"ט (3.9.2009) בשם המערער: עו"ד גיל קרזבום בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת מ' נאור: המערער שהסיע ברכבו מספר רב של שוהים בלתי חוקיים, חשש להיתפס עימם וכאשר ניידת משטרה אשר הבחינה בו קראה לו לעצור, החל המערער לנהוג בפראות, תוך מעבר בין נתיבים וחציית שני צמתים כשברמזור דולק אור אדום. בסופו של דבר, הסתיים המרדף בתאונה קשה בה נהרגו שלוש נשים ונפצעו אנשים רבים. המערער הועמד לדין בגין תוצאותיה של תאונה זו. המערער הודה בעובדות כתב האישום שתוקן בהתאם להסדר טיעון. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' שהם) הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והשית עליו 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנה לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי למשך שלוש שנים. בתחילה הופנה הערעור הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. ואולם, בהמשך, חזר בו המערער והותיר את הערעור על כנו רק לגבי העבירה בדבר סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה בה הורשע ולגבי חומרת העונש. בעקבות הערותינו במהלך הדיון על פה, צומצם הערעור לטענות בעניין גזר הדין. העובדות וההליכים 1. ביום 31.1.2006 הוגש כנגד המערער כאמור כתב אישום מתוקן, בהתאם להסדר שהתגבש בין המשיבה לבין בא כוחו של המערער בבית המשפט המחוזי, עו"ד סולקין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 4.8.2005, בשעה 10:30 לערך, נהג המערער ברכב מסחרי מסוג GMC, בכביש 443 מכיוון מזרח למערב. כביש 443 הוא כביש דו-סטרי, כאשר בכל כיוון נסיעה ישנם שני נתיבי נסיעה מופרדים. במעבה היער הסמוך לאתר קברות המכבים, המתינו למערער מספר רב של תושבי הרשות הפלסטינית. תושבים אלה היו שוהים בלתי חוקיים אשר ביקשו להיכנס לישראל לצרכי עבודה, אף שאין להם אישור כניסה למדינה או רישיון לעבוד בה. המערער העלה לרכבו 24 אנשים, אף שלפי תנאי רישיון הרכב וכיסוי הביטוח, רכבו מיועד להסעת 11 נוסעים בלבד. תמורת ההסעה קיבל המערער תשלום של 110-100 ש"ח מכל נוסע, אף שהוא אינו מורשה להסיע ברכבו נוסעים תמורת תשלום. המערער פירק את המושב האחורי ברכבו כדי למקסם את כמות האנשים שיוכל להעמיס. למרות זאת, מפאת הצפיפות הרבה, חלק מן הנוסעים עמדו וחלק מן הנוסעים ישבו על רצפת הרכב. לאחר העמסת הנוסעים, שב המערער לכביש 443 ונסע לכיוון מערב. באותה העת, נסעה בכביש 443 (באותו כיוון תנועה) ניידת משטרה ובה מתנדבי משטרת התנועה. הניידת שהבחינה ברכבו העמוס של המערער, צפרה למערער וסימנה לו לעצור את רכבו. המערער חשש להיתפס בגין הסעת שוהים בלתי חוקיים ועל כן, התעלם מאיתותי הניידת והגביר את מהירות הנסיעה, בעודו סוטה באופן חד לנתיב הנסיעה השמאלי. הניידת דלקה אחר המערער אשר נהג בפראות תוך מעבר מנתיב לנתיב, עקיפה דרך שולי הכביש ונהיגה במהירות בלתי סבירה בהתייחס לתנאי הרכב ותנאי הכביש. בצומת גימזו, חצה המערער את הצומת באור אדום, תוך שהוא פונה ימינה לכביש 444 (לכיוון צפון). המערער התעלם מקריאותיהם של הנוסעים ברכבו, אשר ביקשו ממנו לעצור את הרכב ולהיזהר, כיוון שחשו כי חייהם בסכנה. כשהגיע המערער לצומת חדיד, דלק האור האדום בכיוון נסיעתו. באותה העת, כשהרמזור בכיוון נסיעתם מורה ירוק, חצו את הצומת כלי רכב נוספים וביניהם רכב מסוג יונדאי ורכב מסוג פולקסוואגן טרנספורטר. רכב היונדאי היה נהוג בידי אופיר שטהאל; לצידו ישב איגור שטהאל; במושב האמצעי של הרכב ישבו שני בניו הקטינים של אופיר שטהאל; במושב האחורי ישבו עדה שטהאל, חיה וקנין ובתה, לי וקנין. נוסעי רכב היונדאי היו בדרכם לאירוע משפחתי. רכב הפולקסוואגן, שחצה אף הוא את הצומת, היה נהוג בידי רונה גולדנברג. לפני הכניסה לצומת חדיד, ניסה המערער לבלום את רכבו, אך ללא הצלחה. הוא נכנס לצומת תוך כדי נסיעה מהירה, התנגש בעוצמה רבה בצידו השמאלי-אחורי של רכב היונדאי ובהמשך התנגש בעוצמה גם בחזיתו של רכב הפולקסוואגן. רכבו של המערער נעצר והחל לבעור, נוסעיו יצאו מבעד לחלונות הרכב וחלקם נמלטו מן המקום. כתוצאה מן התאונה, נקבע במקום מותן של עדה שטהאל וחיה וקנין ז"ל. ביתה של חיה, לי וקנין ז"ל, נפצעה באורח אנוש ופונתה לבית החולים, שם נפטרה מפצעיה. כל יתר נוסעי רכב היונדאי, רכב הפולקסוואגן ורבים מנוסעי רכבו של המערער – נחבלו ונזקקו לטיפול רפואי. בתאונה היו למעלה מ-20 פצועים ושני כלי הרכב (היונדאי והפולקסוואגן) ניזוקו קשות. לאחר התאונה, המערער יצא מרכבו והגיע לקיוסק נייד שהיה כ-750 מטרים ממקום התאונה, שם התמוטט ונעצר על ידי המשטרה. 2. כתב האישום המתוקן ייחס למערער את העבירות הבאות: שלוש עבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין; שתי עבירות של אי ציות לתמרור (אור אדום), לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); הסעת נוסעים מעל המותר, לפי תקנה 84(ב) לתקנות התעבורה; נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) ו-332(5) לחוק העונשין. 3. המערער הודה בכל עובדות כתב האישום ובביצוע העבירות בהן הואשם, למעט ביצוע שתי עבירות של הריגה ועבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. למעשה, עיקר המחלוקת בבית המשפט המחוזי נסבה סביב האישום בגין שלוש עבירות הריגה נפרדות – כמספר קורבנות האירוע. סניגורו של המערער טען בפני בית המשפט כי בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ניתן להאשים את מרשו רק בעבירת הריגה אחת, אשר תוצאתה שלוש קורבנות. בעניין זה אין להאריך מפני שהמערער חזר בו מן הערעור שהגיש על הרשעתו בגין שלוש עבירות נפרדות, ובצדק עשה כן (ראו: ע"פ 9815/07 קאופמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2008) והאסמכתאות המובאות שם). בסופו של דבר, כאמור, הורשע המערער בכל העבירות בהן הואשם, ואין על כך עוד ערעור. 4. בית המשפט סיכם את הכרעת דינו: "הנאשם בתיק שלפנינו היה מעורב בהסעה של שוהים בלתי חוקיים אל תוך תחומי מדינת ישראל, כאשר הוא העמיס על רכבו מספר רב של נוסעים, החורג מן המותר עפ"י תנאי רשיון הרכב והכיסוי הביטוחי שלו. ואולם, בכך לא התמצו מעשיו האסורים של הנאשם. מרגע שהבחינה ניידת משטרה ברכב העמוס וסימנה לנאשם לעצור, החל הלה להגביר את מהירות נסיעתו ולדהור בכבישים, תוך שהוא מתעלם מחוקי התנועה ומבטחונם של נוסעיו ושל יתר המשתמשים בדרך. במסגרת נסיונות ההמלטות מניידת המשטרה, נהג הנאשם במהירות מופרזת, חצה נתיבים ללא כל התראה, נסע על שולי הכביש וחצה צומת ברמזור אדום. בקשות נוסעי רכבו להאט את מהירות נסיעתו, לא הועילו. הנסיעה הסתיימה, למרבה הצער ודאבון הלב, באופן צפוי למדיי, בתאונה מחרידה, בה היו מעורבים שני כלי רכב נוספים, וזו גבתה את חייהם של שלוש קורבנות". גזר הדין של בית המשפט המחוזי 5. בשלב הטיעונים לעונש, ציינה המשיבה כי מדובר במקרה קשה ביותר – שרשרת עבירות אשר הביאה לתוצאה הבלתי נמנעת של נטילת חיי אדם. המשיבה טענה כי לא מדובר בעבירות תעבורה גרידא, אלא בעבירות פליליות מובהקות אשר הרקע לביצוען היה נעוץ ברצונו של המערער להפיק רווח כספי, באמצעות הסעת מספר בלתי סביר של שוהים בלתי חוקיים. המשיבה הדגישה את הנזק העצום שנגרם למשפחות הקורבנות. בעניין זה, העידו בפני בית המשפט מר אבי וקנין, בעלה של חיה וקנין ז"ל ואביה של לי וקנין ז"ל, ומר אופיר שטהאל, בנה של עדה שטהאל ז"ל, אשר נהג ברכב היונדאי בעת התאונה. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערער גילה אדישות ברמה גבוהה ביותר לסיכון חיי הנוסעים והמשתמשים בדרך, תוך שתיארה את פעולותיו ואת אופן נהיגתו עד לרגע התרחשות התאונה. לפיכך, ביקשה המשיבה מבית המשפט לתת ביטוי הולם לערך של קדושת החיים ולהעביר מסר עונשי ברור וחד משמעי, על ידי צבירת העונשים בגין ביצוע עבירות ההריגה הנפרדות. בנוסף, ביקשה המשיבה לפסול את רישיון הנהיגה של המערער לצמיתות, להטיל עליו קנס ולחייבו בתשלום פיצויים למשפחות הקורבנות. 6. מנגד, ביקש סניגורו של המערער להדגיש את הנסיבות לקולא. הסניגור ציין כי משפחת המערער הגיעה מעזה והיא קשרה את גורלה עם גורל המדינה, תוך סיוע לכוחות הביטחון. לאחר שמעשיה נחשפו, עקרה המשפחה לטול כרם ומשם עברה ליישוב רהט, בו היא מתגוררת עד היום. סופר כי דודתו של המערער נרצחה על ידי גורמים שביקשו לפגוע במשפחה, בשל סיועה למדינה. בנוסף, הסניגור הציג דו"ח סוציאלי מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רהט, ממנו עלה כי משפחת המערער שרויה במשבר נפשי וכלכלי קשה. עוד ציין הסניגור כי עד להסתבכותו בפרשה זו, לא הורשע המערער בפלילים וכי הוא ביצע לכל היותר עבירות תעבורה. אף שאין חולק כי מעשי המערער היו חמורים וקשים וכי הוא ראוי לעונש חמור, ביקש הסניגור להסבירם ולהפחית מחומרתם ולו במקצת. לטענת הסניגור, כאשר הגיע המערער למקום איסוף השוהים הבלתי חוקיים, הופתע ממספרם, אך הוא לא יכול היה לסרב לבקשתם לעלות לרכבו. בהמשך, משנדרש לעצור את רכבו על ידי ניידת המשטרה, הוא נכנס לפאניקה וניסה להימלט מידי אנשי המשטרה. מכך ביקש הסניגור ללמוד גם על יסוד המחשבה הפלילית אשר אפיינה את התנהלות המערער. נטען כי למערער לא הייתה כוונה לפגוע במאן דהוא, אלא הוא פעל מתוך הלך נפש של פזיזות: למרות שהיה מודע לסיכון שיצר, אין ספק כי המערער לא רצה בהתרחשות התאונה ובתוצאותיה הקטלניות. עוד נטען כי המערער מצר על תוצאות התאונה וכי הוא לא ניסה לברוח מזירת האירוע, אלא הוא פנה לבקש עזרה. הסניגור ציין את החרטה שהביע המערער בפני קצינת המבחן ואת אמירתו בפניה כי הוא חש סיוטים חוזרים ונשנים וכי הוא מבין שטעה טעות מרה כאשר נהג כפי שנהג. בנסיבות אלה, סבר הסניגור כי אין מקום להיענות לבקשת המשיבה להשית על המערער עונשים מצטברים. עונש כבד שיש בו יסוד של נקמה, טען הסניגור, לא יועיל לחברה או למשפחותיהן של הקורבנות, אך יוביל בוודאי להרס משפחתו של המערער. לפיכך, ביקש הסניגור להטיל על המערער עונש מאסר מתון יחסית. אשר לבקשה להשית על המערער קנס ולחייבו בפיצויים, טען הסניגור כי נוכח עונש המאסר הממושך הצפוי למערער, אין מקום לתוספת של רכיב כספי לגזר הדין, מה גם שלמערער אין אמצעים או מקורות כספיים לתשלום קנס או פיצויים. 7. בית המשפט ציין בפתח דבריו כי התאונה המחרידה בה קיפחו את חייהן שלוש נשים ונפצעו עוד רבים נוספים, מצטרפת לשורה ארוכה, ארוכה מדי, של תאונות בהן נוסעים ומשתמשים בדרך מאבדים את חייהם, כתוצאה מנהיגה מופקרת ובלתי אחראית של האוחזים בהגה. בית המשפט הוסיף כי "אין להביע במילים את מידת הכאב והיגון שחשים בני משפחותיהם של הקורבנות, אשר איבדו את יקיריהם, ושחייהם נהרסו בשניה גורלית אחת". בית המשפט התרשם מן העדויות של מר וקנין ושל מר שטהאל, שהיו כדבריו מרגשות ביותר. מעדויות אלה למד בית המשפט על הטראומה הגדולה ועל הכאב שחוו בני המשפחה בעקבות התאונה, כמו גם על הרס חייהן של שתי המשפחות ברגע אחד בו איבדו את יקיריהן. בית המשפט קבע כי המערער החל בביצוע מסכת העבירות בהגיעו למקום המפגש, שם אסף מספר רב של שוהים בלתי חוקיים – עבירה חמורה כשלעצמה. משהבחינה בו ניידת המשטרה, החל המערער בניסיון מילוט כאשר עבירה גוררת עבירה, עד כדי כך ש"במהלך הנסיעה הוא ביצע כל עבירה אפשרית". בית המשפט הדגיש כי המערער לא שעה לקריאות שהעלו כמה מנוסעי רכבו אשר ביקשו ממנו לעצור וקבע כי ניסיון בלימת הרכב על ידי המערער בסמוך לרגע התאונה, אינו מהווה נסיבה מקלה, שכן המערער יצר במעשיו את הסיכון להתרחשות תאונה קטלנית, ברמת ודאות קרובה לוודאי. בית המשפט אזכר גם את תסקיר שירות המבחן שנערך למערער. מן התסקיר עלה כי המערער חש אחראי לתוצאות הטראגיות שהסבו מעשיו וכי הוא עצמו אינו מעוניין בהקלה בעונשו, שכן הוא סבור שמגיע לו עונש חמור. מאידך, אף שנטל אחריות על מעשיו, המערער לא הודה בפני קצינת המבחן בכל המיוחס לו בכתב האישום. לאור זאת ובעיקר לאור העובדה שהמערער לא חפץ בהתערבות שירות המבחן בחייו או בהקלה בעונשו, לא בא שירות המבחן בהמלצה על התערבות בחיי המערער או בהמלצה לעניין העונש. לאור מכלול נסיבות העניין, גזר בית המשפט על המערער 20 שנות מאסר, מהן 18 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת הריגה, עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה וכל עבירת אלימות שהיא פשע. בנוסף, בית המשפט פסל את המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי לצמיתות. בנסיבות העניין, נקבע כי אין לחייב את המערער בקנס או בתשלום פיצויים למשפחות השכולות. הטענות בערעור 8. כאמור, המערער חזר בו מן הטענות נגד ההרשעה, תחילה במסגרת הודעת הערעור, בעניין ההרשעה בגין שלוש עבירות הריגה נפרדות, ואחר כך, במסגרת דברי הסניגור בדיון על פה לפנינו, בעניין יתר חלקי הכרעת הדין. 9. לעניין חומרת העונש, בפי המערער כמה טענות: ראשית, מבלי להתעלם מחומרת העבירות בגינן נגזר דינו, המערער טוען כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה וחרג ב"אופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בגין ארועים מסוג זה, בהם נגרם מות הקרבנות כתוצאה מתאונה שארעה בפזיזות, ובלא כוונה או רצון בקטילתם". המערער טוען כי יש לאבחן בין ענישה בגין עבירת הריגה שמקורה באלימות קשה ומכוונת או בשימוש בנשק, לבין הריגה אשר באה עקב תאונת דרכים. שנית, המערער טוען כי בית המשפט שגה בכך שלמרות קביעתו כי מדובר במסכת עובדתית אחת, הטיל בית המשפט על המערער "עונש שמבחינת מהותו משתווה לעונש מצטבר בגין כל אחת מן העבירות". שלישית, המערער טוען כי בית המשפט העניק משקל מופרז לשיקולי גמול והרתעה ונמנע מלאזנם עם יתר שיקולי הענישה. במיוחד, כך נטען, נמנע בית המשפט מלהעניק את המשקל הראוי למצבו הנפשי הקשה של המערער, אשר לכל אורך ההליך סירב לקבל עזרה משפטית או אחרת ואף ביקש לקבל את העונש החמור ביותר. בהקשר זה, סניגורו של המערער טוען כי בית המשפט לא התייחס לקושי שהוא העלה בעניין ייצוגו של המערער, לאור אי שיתוף הפעולה מצד המערער עקב מצבו הנפשי. מקושי זה, כך נטען, התרשם גם שירות המבחן ועל כן המליץ כי המערער ייבדק על ידי גורם מומחה. עוד צוין בערעור כי המערער מטופל פסיכיאטרית במסגרת שירות בתי הסוהר וכי הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות מתחילת חודש יוני 2009: "המערער הפגין ועודו מפגין סמפטומים של תסמונת בתר-חבלתית (פוסט טראומה) הכוללות סיוטים חוזרים ונשנים, חסר יכולת להירדם, ואפאתיות מוחלטת למצבו. המערער אינו מתקשר עם ההגנה, וחוזר ודורש, לקבל הענש החמור ביותר האפשרי" (סעיף 14 לכתב הערעור). נוכח מצבו הנפשי של המערער, נטען כי השפעת העונש הכבד על המערער הינה הרסנית "מעל ומעבר למצב של נאשם אחר", ונדרש היה לבחון עניין זה לעומקו. הסניגור מבקש לעמוד על גורמים נוספים להם לא ניתן לדבריו משקל ראוי: נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער; הנסיבות בהן נקלע המערער לביצוע העבירה; הלך הנפש בו היה שרוי המערער בעת ביצוע העבירה; מידת ההרס שיביא העונש על המערער ועל בני משפחתו; מצבה הכלכלי הקשה של משפחת המערער; התרומה הממשית שהרימה המשפחה בסיועה לכוחות הביטחון; החרטה העקבית והכנה שהביע המערער ולקיחת אחריות על מעשיו, כפי שנקבע גם בתסקיר שירות המבחן; ניסיונו של המערער לבלום את רכבו בטרם הכניסה לצומת בו אירע התאונה הקטלנית; וחיסכון בזמן שיפוטי עקב הודאת המערער בעובדות נשוא כתב האישום. רביעית, המערער טוען כי טעה בית המשפט משלא מצא לאבחן את המקרה הנוכחי ממקרים של קטילה בכוונה. לטענת המערער, אבן מסד בשיטתנו המשפטית היא המחשבה הפלילית ויש הבדל ניכר בין ביצוע עבירה מתוך הלך נפש של קלות דעת או פזיזות, לבין ביצוע עבירה מתוך כוונה תחילה. בהקשר זה, כפי שצוין לעיל, נטען כי המערער "נדחק" לביצוע עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, בשל המצב הכלכלי הקשה בו שרויה משפחתו ולאחר מכן, במהלך המרדף המשטרתי, נכנס למצב של פאניקה ואובדן עשתונות אשר הובילו בסופו של דבר להתרחשות התאונה. לפיכך, הבקשה המועלית בערעור הינה לאזן מחדש את רכיבי הענישה בעניינו של המערער, לאחר בירור ראוי של מצבו הנפשי ובחינת ההשפעה שתיתכן לעונש על המערער. לעניין שלילת רישיונו של המערער לצמיתות, נטען כי לא היה מקום להשית עונש זה על המערער וכי ניתן היה להסתפק בתקופת פסילה ארוכה מאוד, שאינה לצמיתות. המערער טוען כי בית המשפט לא נימק רכיב עונשי זה וכי לא ניתן להותיר על כנה "ענישה כה חריגה וקיצונית" מבלי לנמק את השיקולים להטלתה. מאחר שכל תקופת פסילה שתוטל על המערער תחל ממילא מיום שחרורו מהכלא, המערער סבור כי ניתן להסתפק בתקופה ארוכה שאינה לצמיתות. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 10. אף שהעונש הוא עונש חמור, אני סבורה כי הוא מוצדק ונכון בנסיבות העניין וכי יש לדחות את הערעור. 11. הבענו לא פעם את עמדתנו כי יש להחמיר בעונשם של מי שמסכנים את שלום הציבור בנהיגה פרועה ותוך לקיחת החוק לידיים (ע"פ 1214/08 אלעסם נ' מדינת ישראל, סעיף 12 לפסק הדין (טרם פורסם, 15.12.2008); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, סעיף 16 לפסק הדין (טרם פורסם, 29.6.2005); ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 11.11.2004)). אכן, יש ליתן את המשקל המתאים לערך של חיי אדם (ע"פ 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל, סעיף 33 לפסק הדין (טרם פורסם, 8.7.2009)). בית המשפט מצווה להעביר את המסר החשוב כי חיי אדם אינם הפקר וכי נהגים מוכרחים ליטול אחריות על מעשיהם שעה שהם יושבים מאחורי הגה המכונית, שהיא ככלי נשק. גם בית המשפט המחוזי התייחס לחשיבות המלחמה בקטל המתרחש בכבישים. התאונה שאירעה בענייננו הסתיימה בטרגדיה קשה – מותן של שלוש נשים, פצועים רבים ונזק רכושי רב. ואולם, לא העונש שהוטל על המערער חורג מ"אמות המידה המקובלות", אלא המקרה שלפנינו אינו בגדר עוד תאונת דרכים מן הסוג המתרחש חדשות לבקרים. כלשונו של בית המשפט המחוזי: "אכן, יש טעם רב בדברי התובעת, כי בפנינו אחד האירועים הקשים והחמורים ביותר שידענו מאז ומעולם. זאת, הן בשל חומרת התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע כולו, והן בשל התוצאות הקשות והמחרידות של התאונה. קשה למצוא בפסיקה שצוטטה על יד באי-כוח הצדדים מקרים דומים, במידת חומרתם, לזה המתואר בכתב האישום. לפיכך, אין ברמת הענישה אשר אליה כיוון הסנגור בטיעוניו, כדי לענות על חומרת התנהגותו של הנאשם ותוצאות התאונה". 12. עדויותיהם של מר וקנין ושל מר שטהאל מעידות על תחושת האסון הכבדה עימה נאלצות להתמודד משפחות הקורבנות. חרטתו הכנה של המערער, כמו גם תחושת האשם הקשה שהוא חש, אין בהם משקל נגד לתוצאות הקשות של מעשיו. יחד עם זאת, ובניגוד לטענת המערער, בית המשפט המחוזי התחשב גם בנסיבות לקולא ובכלל זה, במצבו האישי והמשפחתי הקשה של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. יש לדחות גם את הטענה לפיה בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במסכת עובדתית אחת, אך גזר על המערער עונש ש"מבחינה מהותית" הוא מצטבר. כך קבע בית המשפט המחוזי: "סבורני, כי גם במקרה דנן, לנוכח סדרת העבירות החמורות שביצע הנאשם, יש לגזור עליו את העונש המירבי הקבוע בצד עבירת ההריגה, הגם שאינני רואה מקום לצבירת העונשים, כמבוקש על ידי התובעת. נראה, בעיניי, כי מדובר במסכת אירועים אחת שאין מקום להפריד בין רכיביה השונים, ויש להשית על הנאשם עונש כולל, אשר יביא לידי ביטוי את חומרת התנהגותו ואת תוצאות מעשיו הנלוזים, במהלך הפרשה כולה. עם זאת, החלטתי שלא להטיל על הנאשם את מלוא העונש הקבוע בצד עבירת ההריגה, כעונש מאסר לריצוי בפועל, בשים לב לנסיבותיו האישיות ולהעדר הרשעות פליליות עד לביצוע העבירות בתיק זה". בית המשפט התחשב איפוא במכלול השיקולים הקיימים בתיק אך נתן משקל של ממש למעשה החמור ולתוצאותיו הקשות, ובצדק עשה כן. בנסיבות אלה, כאמור, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער (ראו והשוו לתוצאה אליה הגיע בית משפט זה במקרה דומה: ע"פ 4930/02 עאבד נ' מדינת ישראל, סעיף 4 לפסק הדין (טרם פורסם, 29.4.2004)). 13. במהלך שמיעת הטיעונים על פה, מסר לנו בא כוחו של המערער, עו"ד קרזבום, חוות דעת רפואית פסיכיאטרית מטעם הסניגוריה הציבורית, אשר נערכה למערער באחרונה בכלא איילון בו הוא כלוא. הפסיכיאטר נתבקש לתאר את מצבו הנפשי של המערער ואת השלכות המאסר הממושך הצפוי לו. מפאת הרצון לשמור על פרטיותו של המערער, אין צורך להרחיב בעניין הדברים שנאמרו בחוות הדעת ודי בכך שנפנה את תשומת הלב של שירות בתי הסוהר לאמור בה. בהתחשב במצבו הנפשי של המערער, שירות בתי הסוהר מתבקש לעקוב אחר התמודדותו של המערער עם עונש המאסר ולהקפיד כי יינתן למערער הטיפול הפסיכיאטרי הדרוש לו. הפסיכיאטר שבדק את המערער העלה אפיקים אפשריים בהם ניתן יהיה לסייע למערער בהתמודדותו הנפשית עם הטראומה שנגרמה לו עקב מחזות התאונה ויש לקוות כי המלצותיו יילקחו בחשבון על ידי הגורמים הטיפוליים במערכת השיקומית של שירות בתי הסוהר. סוף דבר 14. אציע לחבריי שלא להיעתר לערעור. מזכירות בית המשפט תעביר העתק מפסק הדין לשירות בתי הסוהר. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי, השופטת מ' נאור. המערער נמלט מניידת משטרה בנסיעה פרועה, תוך העמדת אחרים בסיכון פעם אחר פעם, וחצה צומת באור אדום פעמיים. בפעם השנייה הסתיימה חצייה מסוכנת זו בטרגדיה קשה, בה נהרגו שלוש נוסעות ברכב שחצה את הצומת כחוק, באור ירוק, ורבים אחרים נפצעו. כפי שציינה חברתי בפסק-דינה, חומרת העונש שהוטל על המערער הולמת את חומרת המעשים שבגינם הורשע. כשלעצמי, אני אף סבור שמקרה זה הינו מסוג המקרים שבהם היה מוצדק, לאור חומרת התנהגותו של הנאשם ואבדן חייהם של עוברי אורח תמימים, להטיל עונש נפרד ומצטבר בגין כל אחת מעבירות ההריגה שבהן הורשע הנאשם. כפי שכתבתי בפרשה אחרת, שבה הורשעו נאשמים בעבירות נפרדות של גרימת מוות ברשלנות, הטלת עונשים נפרדים ומצטברים מבטאת את חומרת התנהגותו של נאשם; היא מבטאת את הערך של קדושת החיים ואת זכותו של כל אחד מן הנפגעים לחיים ולשלמות הגוף; והיא נושאת בחובה מסר הרתעתי הכרחי (רע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2007)). המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מצטרף לפסק דינה של חברתי השופטת נאור ולהערותיו של חברי, המשנה לנשיאה, השופט ריבלין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ה טבת, תש"ע (11.1.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06068330_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il