שלמה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

13 1 בבית המשפט העליון רע"א 683/19 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקשת: שלמה חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בתיק רעא 004005-04-18 שניתנה ביום 12.01.2019 על ידי כבוד השופטת פנינה לוקיץ בשם המבקשת: עו"ד מורן גורביץ נתן ועו"ד מארק שירין בשם המשיבה: עו"ד אילת שלו פסק דין נפגעת תאונת עבודה הגישה ערר על דרגת הנכות שנקבעה לה בוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אך משכה את הערר משנתחוורה לה כוונת הוועדה לעררים להפחית את דרגת נכותהּ. האם יש בכך כדי להצדיק מתן היתר למבטחת להביא ראיות לסתור כאמור בסעיף 6ב סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים)? זו השאלה המתעוררת במסגרת הבקשה שלפנינו. 1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת העמיתה ש' שטמר) ברע"א 4005-04-18, מיום 12.1.2019, בגדרה ניתנה למשיבה רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת פ' לוקיץ) בת"א 52311-11-16 מיום 19.3.2018, וערעורה התקבל. הקדמה: המסגרת הנורמטיבית 2. נפגעי תאונות עבודה רשאים לפנות לוועדה רפואית הפועלת מתוקף תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי או התקנות) לשם קביעת דרגת הנכות שלהם. ועדות אלו כוללות פוסקים רפואיים (רופאים ששמם נכלל ברשימה שגיבש שר העבודה והרווחה) ומקובל לראות בהן גוף מעין-שיפוטי עצמאי (רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול – חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 250 (1991) (להלן: עניין הפול); ליאור טומשין, גלעד מרקמן וניר גנאינסקי תאונות עבודה ומחלות מקצוע 604-602 (2011)). לנפגע ולמל"ל עומדת הזכות לערור על קביעות הוועדה הרפואית. סמכויות הוועדה לעררים מוגדרות, בין היתר, בתקנה 30(א) לתקנות: סמכות ועדה לערעורים 30. (א) ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד. במילים אחרות, הוועדה לעררים מוסמכת לדון בכל היבטי הנכות של הנפגע העומד בפניה: בסמכותה להפחית את דרגת הנכות של הנפגע גם מבלי שהוגש ערר מטעם המל"ל, ואף להפחית מדרגת הנכות בתחום אחר מזה שלגביו הוגש הערר (בג"ץ 1082/02‏ המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה‏, פ"ד נז(4) 443, 458-455, 464-463 (2003); טומשין, מרקמן וגנאינסקי, בעמ' 626-624). בהקשר זה ציין בית הדין הארצי לעבודה כי "בהיות תקנה זו יוצאת דופן, מן הדין ליתן לה פירוש מצמצם, מה עוד שבחוק סוציאלי עסקינן" (דב"ע תשן/23-01 שמש‎ ‎נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב(1) 195, 198 (5.9.1990)). בית הדין הארצי לעבודה הוסיף סייג פסיקתי לסמכות הוועדה לעררים. במספר פסקי דין נקבע כי כאשר הוועדה מתעתדת להפחית מדרגת הנכות של נפגע שהגיש ערר, עליה להודיע לנפגע על כוונתה זו, ולאפשר לו להתגונן או למשוך את הערר (ראו, למשל: דב"ע מג/1241-01 גלילי נ' המוסד, כפי שהובא בדב"ע נז/21-01 המוסד לביטוח לאומי נ' דראושה, בפסקה 4ד (12.2.1998)). חובה זו עוגנה בשנת 2014 בחוזר נכות 1727 מטעם המל"ל, שכותרתו "מסירת מידע למבוטח על האפשרות להסיר ערר" (להלן: חוזר 1727). 3. דרגת הנכות שנקבעת בוועדות הרפואיות מחייבת גם בהליכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). זאת, מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים, שלשונו: קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר 6ב. נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות הנוגעות לתרחיש בו הנפגע הגיש ערר ומשך אותו לאחר קבלת "איתות" מהוועדה לעררים: האם העמדה של הוועדה לעררים היא בבחינת קביעה על פי דין; והאם יש להתיר הבאת ראיות לסתור. לשאלה הראשונה כבר ניתנה תשובה שלילית בפסיקה, ונקבע כי הקביעה המחייבת בעניינו היא זו של הוועדה מדרג ראשון: "במצב דברים זה איני סבור שההליכים שהתקיימו בגדר הדיון בערעור יצרו קביעה על-פי דין, שהרי בסופו של יום, לא היתה להם כל נפקות משפטית נוכח ביטול הערעור. משבוטל הערעור, על יסוד אפשרות שהמל"ל הניח בפניה של המבקשת, ברי כי לא ראוי לכבול את המבקשת לקביעות שונות שנעשו במהלך הדיון בו, קביעות שעקב ביטול הערעור לא היו נתונות עוד לערעור בפני בית הדין לעבודה [...] [...] התוצאה היא, שהעמדה שהביעה הוועדה לערעורים בטרם נמשך הערעור אינה בגדר קביעה על-פי דין ואין היא מחייבת במסגרת התובענה שהגישה המבקשת לבית המשפט" (רע"א 3787/14 וינברג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")‏, בפסקה 11 (‏18.8.2014) (להלן: עניין וינברג). עוד נקבע בעניין וינברג כי חובה על הנפגע – שבאותו מקרה הוא שביקש להביא ראיות לסתור – להזכיר במסגרת הבקשה להבאת ראיות לסתור את ההליך שהתקיים בוועדה הרפואית לעררים. עוד נקבע שם, כי עצם קיום ההליך בוועדה לעררים, לרבות העמדות שהוועדה הציגה בגדרו, אינו מונע את קבלת הבקשה להביא ראיות לסתור (שם, בפסקה 13). אך השאלה הצריכה לענייננו היא שונה – האם משיכת הערר נוכח העמדות שהוועדה הציגה בגדרו מצדיקה להתיר הבאת ראיות לסתור. 4. האפשרות להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב סיפא לחוק הפיצויים פורשה בצמצום בפסיקה. הנסיבות החריגות המצדיקות היתר שכזה כוללות פגם משפטי חמור בעבודת הוועדה הרפואית; שינוי עובדתי מהותי במצבו של הנפגע; או מידע רלוונטי שלא עמד לנגד עיני הוועדה (ע"א 563/88‏ אשל‎ ‎נ' "‎צור" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(5) 520, 524-523 (1991); רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול"- המאגר הישראלי לביטוחי רכב‏, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (‏28.2.2019); שמואל מורד "התנאים להפעלת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975" הפרקליט לז(ג) 362, 379, 382-381 (תשמ"ז) (להלן: מורד); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 778-774 (מהדורה רביעית, 2011)). עוד נקבע כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די בהצבעה על פער בין עמדת הוועדה לבין עמדתו של מומחה מטעם הצדדים, או בין קביעות הוועדה מדרג ראשון לבין אלו של הוועדה לעררים (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991); רע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג', בפסקה 3 (8.5.2001) (להלן: עניין חג'ג')). העובדות הצריכות לעניין והחלטותיהן של הערכאות הקודמות 5. הורתה של הבקשה שלפנינו בתאונת דרכים שאירעה בשנת 2014, בה נפגעה המשיבה ואשר הוכרה גם כתאונת עבודה. ועדות המל"ל מדרג ראשון קבעו עבור המשיבה נכות בשיעור משוקלל של 14.5%: 5% בתחום האורתופדיה בגין פגיעה בצוואר, ו-10% בתחום הנוירולוגיה בגין פגיעה שורשית בידיים. המשיבה הגישה ערר על ההיבט האורתופדי בלבד, אך הוועדה לעררים התרשמה כי לא מתקיים "חסר נוירולוגי המקנה אחוזי נכות" (הדגשה הוספה – י"ע) והודיעה למשיבה, בהתאם להוראת חוזר 1727, כי בכוונתה להפחית את דרגת הנכות שלה. המשיבה בחרה למשוך את הערר, ודרגת הנכות שלה נותרה בעינה. במסגרת תביעת פיצויים שהגישה המשיבה נגד מבטחת רכבהּ, היא המבקשת בבקשה דנן, הגישה האחרונה ביום 12.11.2017 בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית בהיבט הנוירולוגי, ולמינוי מומחה בתחום זה. בבקשה צוין כי ישנן "קביעות סותרות של ועדות רפואיות"; כי אין בסיס "הדמייתי ו/או רפואי" למסקנת הוועדה מדרג ראשון; וכי המבקשת לא הייתה צד להליך מול הוועדות הרפואיות ולא ניתנה לה הזדמנות לטעון בנושא. מה עוד, שאלמלא "טעמיו הסוציאליים של חוק הביטוח הלאומי", לא היה מתאפשר למשיבה למשוך את הערר שהגישה, ודרגת הנכות שלה הייתה מופחתת. בנוסף, צוין כי המבקשת היא ממילא "זו שנושאת בשלב זה בעלות המומחה", כך שלא טמון נזק מיוחד בהיענות לבקשה. 6. בית משפט השלום קיבל את הבקשה, משלושה טעמים עיקריים: "בעייתיות בהנמקה" של החלטת הוועדה מדרג ראשון, בשל אי-פירוט תסמינים נוירולוגיים רלוונטיים; התרשמות הוועדה לעררים בדבר היעדר פגיעה נוירולוגית; והעובדה שהמבקשת לא הייתה צד להליך בפני הוועדות, אך לו יכלה להשתתף בהליך, "ישנה סבירות גבוהה" שתוצאתו הייתה שונה. בפני הוועדה לעררים הוצגו אמנם כל המסמכים שנמסרו לוועדה מדרג ראשון, אולם בית המשפט קבע כי "ממצאי בדיקתה [של הוועדה לעררים] הצביעו על קושי בקביעת הוועדה בדרג ראשון, ויש בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה". 7. בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה ביום 3.4.2018, נטען כי הוועדה לעררים לא התייחסה ל"ממצאים אובייקטיביים" בנוגע למצבה הרפואי, וכי ממילא לא הוכח שעניינה חריג דיו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ודן בה כערעור. נקבע כי הנמקה בעייתית או חסרה אינה בסיס מספק להיתר להבאת ראיות לסתור, וכי לא הוכחו טעמים משפטיים או עובדתיים שיצדיקו היתר שכזה. עוד נתקבלה טענת המשיבה לפיה בית משפט השלום "שם עצמו כבעל ידיעה רפואית", עת שפירש את ממצאי הבדיקות הרפואיות וקבע שנפל פגם בהנמקת הוועדה מדרג ראשון. בית המשפט קמא הוסיף כי המסמך היחיד שהוצג לוועדה לעררים ולא עמד לנגד עיני הוועדה מדרג ראשון, תמך דווקא בטענת המשיבה. באשר לאי-השתתפותה של המבקשת בהליך מול הוועדות הרפואיות, קבע בית המשפט קמא כי תכליתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים – ייעול הדיון "תוך הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מהצדדים" – מצדיקה את השימוש במסקנות הוועדה הרפואית בהליך דנן, כ"מעין 'מעשה בית דין'", למרות שהמבקשת לא קיבלה הזדמנות לטעון בנושא. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט קמא את הערעור וקבע כי אין מקום להבאת ראיות לסתור. מכאן הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים לבקשה 8. המבקשת סברה כי בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי טמונה פגיעה הן בזכותה להליך הוגן; הן בתכליתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים; והן בתכליות דיני הנזיקין. בתמצית, נטען כי יש טעם לפגם בכבילת המבקשת לתוצאותיו של הליך בו לא לקחה חלק – מה עוד, שלמשיבה-הנפגעת ניתנה שליטה מופלגת בהליך זה, בדמות ההזדמנות למשוך באופן אסטרטגי את הערר שהגישה. נטען כי בעשותה כן "הכשילה המשיבה את בירור האמת", כך שתביעתה כלפי המבקשת מבוססת על "נכות שאיננה משקפת את מצבה האמיתי". המבקשת הוסיפה כי תכליתו של סעיף 6ב הינה "הקלה על הליך בירור הנכות מקום בו גורם אובייקטיבי בדק את הנפגע" – ולכן, משהתברר כי הקביעה המחייבת אינה נאמנה למציאות, ו"הנכות החלוטה נעוצה אך ורק במשיכת הערר", ראוי לאפשר למבקשת להביא ראיותיה בנושא. זאת, גם לאור הרציונל שבבסיס דיני הנזיקין, לפיו המבטח אינו אמור לשאת בתשלום הגבוה משווי הנזק שנגרם בפועל. לעמדתה של המבקשת, היתרון הא-סימטרי שמעניק חוזר 1727 לנפגעים תואם לתכלית הסוציאלית של תקנות הביטוח הלאומי, וישנה הצדקה לכך שהמדינה נושאת בהשלכות הכספיות של הוראה זו. אולם, "הקושי נוצר מקום בו גישה סוציאלית זו, משליכה על זכותם של צדדים שלישיים, מבטחות, וכפועל יוצא מכך כלל ציבור משלמי הפרמיות". 9. בתגובתה, טענה המשיבה כי הבקשה אינה מעלה "סוגיה חדשה שמצדיקה התערבות של בית משפט זה". זאת, מכיוון שבעניין וינברג כבר הוכרע כי משיכת הערר מאיינת את הנפקות המשפטית של עמדת הוועדה לעררים, ובעניין חג'ג' נקבע שאין בפער בין עמדות שתי הוועדות כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. נטען כי חוסר האחידות בפסיקה נובע משוני בנסיבות המוצגות בפני הערכאות הדיוניות, "ולא מהעדר פסיקה מחייבת בעניין". לגופו של עניין, המשיבה הדגישה כי גם היא עצמה לא נכחה בעת שהוועדה לעררים דנה בעניינה, וכי ממילא עמדת הוועדה לעררים היא "עמדה ראשונית שלא נקבעה לכדי קביעה מחייבת". דיון והכרעה 10. מושכלות יסוד הן כי לא בנקל תינתן רשות לערער ב"גלגול שלישי", ולא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטות הנוגעות להבאת ראיות לסתור. עם זאת, כפי שיפורט להלן, הפסיקה בערכאות הדיוניות אינה אחידה בנוגע להשלכות של משיכת ערר על ידי נפגע שקיבל הודעה על כוונה להפחית את דרגת נכותו. אי לכך מצאנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה (המבקשת תיקרא מעתה "המערערת"). הגישות השונות בפסיקה 11. במספר החלטות שניתנו בערכאות הדיוניות, משיכת הערר לא היוותה שיקול בפני עצמו בשאלת ההיתר להביא ראיות לסתור. כאשר ניתן היתר, משיכת הערר צוינה לצד שיקולים נוספים המצדיקים כשלעצמם הבאת ראיות לסתור, כגון שינוי במצבו של הנפגע או מידע שלא עמד בפני מי מהוועדות (ראו, למשל: בש"א (שלום רמלה) 1718/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שי (2.5.2006); ת"א (שלום הרצליה) 36669-01-13‏ שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' דהן (20.8.2015); ת"א (שלום כפר-סבא) 15522-08-17 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (13.1.2019)). כאשר נדחתה הבקשה, משיכת הערר צוינה אגב הקביעה שמסקנת הוועדה מדרג ראשון היא המחייבת (ת"א (שלום עפולה) 7744-02-08‏ ‏אוחנה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.12.2011); ת"א (שלום תל אביב) 24600-03-16‏ פלוני נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (4.7.2018)). 12. במקרים נוספים הוצבה משיכת הערר בחזית הדיון והובילה למסקנות קוטביות. לעתים נקבע כי בהיעדר נסיבות חריגות אחרות, משיכת הערר אינה מצדיקה כשלעצמה הבאת ראיות לסתור – למשל, מכיוון ש"הוועדה פעלה בהתאם לסמכות המוענקת לה בדין, התובע פעל בהתאם לזכות מוקנית לו בדין [...] מימוש זכות קנויה בדין אינה מהווה טעם להביא ראיות לסתור" (ת"א (שלום קריות) 25030-06-12 בלוגולובסקי נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, בעמ' 4 (18.7.2013)). במקרה אחר, קבעה השופטת י' אילני כי: "כבר נפסק לא אחת כי דעות שונות או פערים בין קביעות מומחים שונים [...] אינם מהווים טעם להבאת ראיות לסתור. [...] כך גם דעות שונות של חברי הועדות הרפואיות של המל"ל. במקרה זה, בו לא מדובר אפילו בקביעה סופית אלא בעמדה ראשונית, נכונים הדברים בבחינת קל וחומר. העובדה כי הועדה לעררים לא נדרשה לקביעת עמדה סופית בשל בחירת המשיבה למשוך את הערעור בהתאם לזכותה על פי ההלכה הפסוקה, אין בה כדי לשנות את התוצאה" (ת"א (שלום ת"א) 11729-03-12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ריטוב, בפסקה 9 (3.2.2013)). (וראו גם ת"א (שלום נצרת) 4915-11-09 אמארה נ' קנאנבה (8.11.2010)). 13. במקרים אחרים, לעומת זאת, ציין בית המשפט את משיכת הערר כשיקול עיקרי למתן היתר להבאת ראיות לסתור. ברע"א (מחוזי תל אביב) 22199-09-18 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' י.א (16.12.2018) קבעה השופטת ש' יעקובוביץ כי: "הכוח שניתן בידי הנפגע למשוך את הערר ולקבע את קביעת הנכות המחייבת בתביעה על פי החוק על זו של הדרג הנמוך, מביא לידי מצב בו 'הקביעה על פי דין' אינה עוד קביעה המשקפת את מצבו הרפואי 'האמיתי' ולמעשה כך נשמט הבסיס תחת הוראת סעיף 6ב' רישא לחוק, אשר כל ייעודה היה לייתר מינוי מומחה מטעם בית המשפט בהתאם להוראת סעיף 6א' לחוק על דרך של הסתמכות על קביעה מקצועית ראויה ונכונה שנעשתה על פי הדין האחר. האפשרות שהועמדה לנפגע למשוך את הערר אינה אלא יכולת שליטה מלאה ובלתי מסויגת בכל הנוגע לקביעה אשר תשמש בסיס לתביעתו על פי החוק ובזו יש כדי לגרוע מזכויותיו של הנתבע בהליך האזרחי ואף לפגוע בחקר האמת ובמלאכת עשיית הצדק" (בפסקאות 12.2-12). משיכת הערר אף סווגה לעתים כנסיבה הנכללת בקטגוריות הקלאסיות של נימוקים להבאת ראיות לסתור – שינוי עובדתי או פגם משפטי מהותי (ראו, בהתאמה: ת"א (שלום עכו) 34254-04-15‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' בריק, בפסקה 5 (24.4.2016); ת"א (שלום תל אביב) 7906-12-13 חרדון נ' המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, בעמ' 3 (11.2.2015)). לעמדה דומה, ולפיה משיכת הערר כדי למנוע שינוי החלטתה של הוועדה מדרג ראשון מצדיקה להתיר הבאתן של ראיות לסתור, ראו גם ת"א (שלום נצרת) 43582-11-10 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סופי, בפסקאות 8-7 (11.9.2011); ת"א (שלום נצרת) 5901-08-14 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' וליד עיאש (29.12.2014); ת"א (שלום ראשון לציון) 23063-08-11 קשת נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 3.3 (11.10.2012); ת"א (שלום חיפה) 39641-01-14 חמו נ' הייב, בפסקה 9 (21.7.2015); ת"א (שלום תל אביב) 54019-04-15 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (14.7.2016); ת"א (שלום קריות) 33001-02-12 דראושה נ' נאסר (22.10.2014)). עינינו הרואות, אם כן, כי הפסיקה ביחס למשיכת הערר בידי הנפגע אינה אחידה, ודומה כי רוב בתי משפט השלום אוחזים בדעה כי יש בכך כדי להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה מדרג ראשון. הערת ביניים: כוונת המחוקק בסעיף 6ב 14. קודם שניגש לניתוח טענות המערערת ולהכרעה בנושא, ראיתי לנכון לציין הערה מקדמית נוספת, הנוגעת למנגנון "ייבוא" דרגת הנכות לגדרי ההליך מכוח חוק הפיצויים. תכליתו הברורה של סעיף 6ב לחוק הפיצויים היא קידום יעילות דיונית, באמצעות "שחרור" בית המשפט מהצורך לדון בדרגת נכותו של הנפגע ככל שכבר ניתנה הכרעה בנושא (להרחבה ראו עניין הפול, בפסקה 9 והאסמכתאות שם; מורד, בעמ' 363-362. לביקורת על סעיף 6ב והצעה לביטולו ראו ג'מיל נאסר "נכותו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עלי משפט ה 143 (תשס"ו) (להלן: נאסר)). אולם, יש המזהים בסעיף זה תכלית נוספת, היא השאיפה לקידום אחידות עובדתית ולהימנעות מתרחיש בו נפגע "זוכה" לדרגות נכות שונות בהליכים שונים (רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ, בפסקה 4 (19.9.2006); יצחק אליאסוף "ועדות רפואיות וועדות עררים במסגרת הביטוח הלאומי" שנתון משפט העבודה ו 47, 60 (תשנ"ו)). למעשה, בהצעת תיקון חוק הפיצויים שהובילה לחקיקתו של סעיף 6ב, האפשרות להביא ראיות לסתור ניתנה במפורש "לצד שלא השתתף בהליך לפי החוק האחר" (ה"ח תשמ"ד מס' 1674, בעמ' 193) – אך נוסח זה הושמט לבסוף. בעניין הפול נאמר על כך: "נראה, כי מהשמטה זו ומהשוואת מעמד בעלי הדין, בין שהיו צד להליך הקודם ובין אם לאו, ניתן ללמוד על כוונת המחוקק להחיל כללי השתק זהים לכל בעלי הדין ולהעדיף לעניין זה את האינטרס בדבר יעילות הדיון וקיצור ההליכים על פני כפילות בשמיעת הראיות, אף אם יש ניתוק בין ההליכים" (שם, בפסקה 13). עוד נכתב בספרות כי בקשת היתר להביא ראיות לסתור "שדינה להידחות, מבוססת על הטענה, כי המבקש לא היה צד לדיון בהליך בו נקבעה דרגת הנכות" – וזאת, מכיוון שלאור מטרת סעיף 6ב "הניח המחוקק מראש כי בעל דין יהיה אנוס לקבל נתונים שנקבעו בהליך קודם, הגם שלא זכה להשמיע דברו באותו הליך" (מורד, בעמ' 381-380). אמת נכון, כי דברים אלו נאמרו לפני שהשתרש נוהל ההודעה המוקדמת, ולפני שפורסם חוזר 1727. עוד יוער כי עניין הפול עסק בוועדות מתוקפו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) ולא בהליך מול המל"ל. עם זאת, הרציונל שמאחורי הקביעות הללו תקף גם כיום וגם לענייננו. משכך, על המערערת להראות הן כי משיכת הערר מהווה טעם מספיק להבאת ראיות לסתור, והן כי ישנה הצדקה לסטייה מכוונת המחוקק בעניין. כפי שצוין ברע"א 7127/12 בן חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (‏30.12.2012), ייבוא קביעות הוועדות הרפואיות להליך שמכוח חוק הפיצויים "מעלה קשיים שונים [...] אך זה רצון המחוקק ואין מקום שבתי המשפט יקבעו הלכות שתסכלנה את יישום הוראות החוק בנדון" (בפסקה 6). לגופו של עניין: האם משיכת הערר מצדיקה הבאת ראיות לסתור? 15. כפי שיובהר להלן, אין בטענות המערערת כדי להוכיח את נחיצות הסעד המבוקש על ידה. בבקשת רשות הערעור ובהליכים בערכאות הקודמות הציגה המערערת מספר שיקולים, שמשקלם המצטבר מצדיק לשיטתה מתן היתר להביא ראיות לסתור: היעדר זכות טיעון למבטחת מול הוועדות הרפואיות; השליטה שניתנת לנפגע באמצעות האפשרות למשיכת הערר; אי-הרלוונטיות של התכלית הסוציאלית בהליך מכוח חוק הפיצויים; והחשש לסיכול גילוי האמת העובדתית. לעמדתי אין בשיקולים אלה כדי להטות את הכף להתיר הבאת ראיות לסתור. אסביר. א. היעדר זכות טיעון למבטחת מול הוועדה הרפואית: אומר בקצרה כי נסיבה זו אינה ייחודית לתרחיש של משיכת הערר על ידי הנפגע. ובכלל, בהסדר של קביעת נכות על פי דין, חוסר האיזון הוא מובנה ואינו מאפשר לנתבע להתייצב בפני הוועדה הרפואית או הוועדה לעררים, או לחקור בחקירה נגדית את הרופא שקבע את הנכות על פי דין (נאסר, בעמ' 172)). המערערת עצמה הדגישה בבקשתה כי "אילו הערר שהוגש על ידי המשיבה היה מתקבל וקביעת הוועדה לעררים הייתה גבוהה מקביעת הוועדה מדרג ראשון, לא היה די בכך לבד כדי להצדיק קבלת בקשתה להבאת ראיות לסתור". משכך, אף לשיטתה של המערערת, לא די באי-השתתפותה בהליך כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. ממילא, נושא זה כבר נדון בעניין הפול (ראו לעיל בפסקה 14), ולא מצאתי בטענות המערערת טעם שיצדיק סטייה מכך. ב. שליטה יתרה לנפגע בתוצאות ההליך: נסיבה זו, שהוצגה על ידי המערערת כ"מצב אבסורדי", אינה ייחודית להליך מול המל"ל ואינה כה שונה מהמצב בהליכים שיפוטיים או מעין-שיפוטיים אחרים. מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, גם בערעור אזרחי רגיל עלול בית המשפט לפסוק לרעתו של המערער, או לדון בסוגיה שלא הועלתה על ידי הצדדים. אף ששימוש בתקנה זו נעשה רק במקרים נדירים (בניגוד לפרקטיקה בוועדות לעררים של המל"ל; וראו בע"מ 9518/08 פלוני נ' פלוני, בפסקאות יג-טו והאסמכתאות שם (20.1.2010)), בפועל נהוג לאפשר למערער למשוך ערר שהגיש, בהיעדר טעמים מיוחדים לדיון בערעור לגופו (ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, בפסקה 17 לפסק דינה של השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה והאסמכתאות שם (27.6.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1032 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)). לעתים מושך המערער את ערעורו בהמלצת בית המשפט, בדומה לקבלת "איתות" מהוועדה הרפואית; ולעתים עושה זאת המערער מיוזמתו, כאשר מתקבל הרושם שהרוחות אינן נושבות לטובתו. מכל מקום, אינטרס המשיב לשפר את מצבו אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד לדיון בערעור שהמערער מבקש למשוך. האפשרות שניתנת למשיבה "לשלוט" כך בתוצאת הערר, מבלי להתחשב בעמדות יתר בעלי הדין, אינה "פריבילגיה" חריגה אלא זכות לגיטימית. שלילתה, והפיכת הערר לנתיב חד-סטרי שממנו אין חזרה, עלולה להרתיע בעלי דין מבחירה בנתיב זה ומהגשת עררים. מצב דברים שכזה אינו רצוי בהינתן תכליתו הסוציאלית של ההליך מול המל"ל (וראו להלן). משכך, איני סבור כי הזכות הדיונית המוקנית למשיבה בהליך מול המל"ל מצדיקה התחשבות מיוחדת כלשהי במערערת, בבחינת טעם להביא ראיות לסתור. ג. התכלית הסוציאלית: אקדים ואומר, כי ההבחנה שביקשה המערערת להתוות בין התכלית הסוציאלית של ההליך במל"ל לבין תכליות ההליך הנזיקי מכוח חוק הפיצויים, אינה חפה מספקות. תכלית עיקרית ומרכזית של חוק הפיצויים היא סוציאלית (ראו, לדוגמה, דנ"א 10017/02 קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639, 651 (2004); רע"א 418/03‏ אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541, 563-562 (2004)). נוסף על כך, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, התכלית העומדת בבסיסו של חוזר 1727 אינה בהכרח סוציאלית: יש הסבורים כי חובת הוועדה לעררים ליתן לנפגע הודעה מוקדמת נובעת דווקא מ"עקרון תום הלב וההגינות החל על הועדה בפעולתה" (ע"ע (עבודה ארצי) 300/03 יוסף (מלול) נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, חוות דעתו של השופט ש' צור (10.1.2006)). וראו גם רע"א 1768/16 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (‏20.9.2016), שם נאמר על חובת האזהרה של ועדה שהוקמה מכוח חוק הנכים, כי מדובר במנגנון ש"מאזן את פערי הכוחות בין הצדדים ומבטיח שהפרט אשר הגיש את ההליך יהיה מודע לכך שזכויותיו עלולות להיפגע. וידוא זה צועד יד ביד עם זכות השימוע, לפיו על הפרט לקבל את יומו בכל הליך בו נידונות זכויותיו". גם אם קיימת התנגשות בין התכלית הסוציאלית לבין זכותה של המבטחת שלא לשלם יותר מהנזק שנגרם בפועל, אין בכך כדי לסייע למערערת בטענתה. באמצעות הקביעה על פי דין בהליכי המל"ל, סעיף 6ב לחוק הפיצויים מייבא מטבעו היבטים סוציאליים אל תוך ההליך הנזיקי. המערערת לא הציגה נימוקים מהותיים לסטייה מהאיזון שהתווה המחוקק, ולא הראתה מדוע דווקא משיכת הערר מבטאת יישום מוגזם של מניעים סוציאליים. זאת ועוד: שימוש במשיכת הערר כהצדקה להבאת ראיות לסתור, משמעו הגברת רכיב הסיכון הטמון בהליך – שכן הנפגע אינו יכול עוד למשוך את הערר מבלי לחשוש מהשלכותיו. כך מתחזק כוחה המשמעותי ממילא של הוועדה לעררים, באופן המעלה חשש להרתעה מהגשת עררים מלכתחילה על ידי הנפגע – מה שעלול לגרור פגיעה בתכלית הסוציאלית שבבסיס ההליך מול המל"ל. ד. הכשלת בירור האמת: יודגש, כי ההודעה שמוסרת הוועדה לעררים מהווה אך עמדה ראשונית, שאינה מחייבת ואף אינה בהכרח מנומקת. בעניינה של המשיבה, לדוגמה, כל שצוין בפרוטוקול הוועדה לעררים (נספח ד' לבקשה) הוא: "אשר לפן הנוירולוגי הוועדה לא התרשמה מחסר נוירולוגי המקנה אחוזי נכות". במילים אחרות, אין בהודעה ראשונית מטעם הוועדה לעררים, כשלעצמה, כדי להוכיח שנפל פגם בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, או שדרגת הנכות של נפגע פלוני אינה תואמת לאמת. ככל שבידיה של המבטחת מצויות אינדיקציות קונקרטיות לכך – כגון ממצאי בדיקות שעל עריכתן הורתה הוועדה לעררים; מידע חדש שנתגלה בינתיים; או התייחסויות לפגמים ספציפיים בהחלטת הוועדה בדרג ראשון – אפשר שהדבר יצדיק הבאת ראיות לסתור, בתלות בשיקול דעתו של בית המשפט. אך ההיתר יינתן במקרים אלה לא בשל משיכת הערר, אלא לאור הגילויים העובדתיים או המשפטיים החדשים (ראו, למשל: בש"א (שלום רמלה) 1718/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שי, בעמ' 3 (2.5.2006); ת"א (שלום קריות) 33001-02-12‏ נסאר נ' דראושה, בפסקה 9 (22.10.2014)). כפי שצוין בדיון בסוגיה דומה, הגם שעמדת הוועדה לעררים אינה מחייבת מבחינה משפטית, אין מניעה להיעזר בפרוטוקול הוועדה ובממצאים העולים ממנו (ת"א (שלום תל אביב) 54019-04-15 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 2 (14.7.2016)). ממילא, ומבלי להמעיט בחשיבותו של ערך גילוי האמת, הרי שכנגד שיקול זה ניתן לעיתים להעמיד שיקולים אחרים (ראו, למשל: רע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, בפסקה 59 (‏5.11.2017); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 41-39 (2015)). בענייננו, עם זאת, אף לא שוכנעתי כי יש צורך לאזן ערך זה מול ערך יעילות הדיון, שכן המערערת לא הוכיחה פוטנציאל לפגם בבירור האמת. בית המשפט המחוזי, אשר עיין במסמכים שעמדו בפני שתי הוועדות, לא מצא פגם מהותי במסקנות הוועדה מדרג ראשון, וגם בבקשה שלפנינו לא הוצג נימוק לחשש כזה. משכך, הטענה בנוגע להכשלת גילוי האמת הועלה בעלמא, ובכך אין די לשם ביסוס הצדקה להבאת ראיות לסתור. 16. ולבסוף, אחזור ואזכיר כנקודת מוצא את עניין וינברג, שם נקבע כי קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון היא המחייבת על פי דין. בסופו של דבר, המלצת הוועדה לעררים היא בגדר הבעת עמדה ראשונית, שאינה בבחינת קביעה על פי דין ואין בכוחה לגבור על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. 17. לסיכום: היענות לבקשתה של המערערת משמעה יצירת קטיגוריה נוספת של מקרים המצדיקים הבאת ראיות לסתור. את החשש העיקרי שהעלתה המערערת, הוא הפגיעה בבירור האמת, ניתן לפתור באמצעות הקריטריונים הקיימים להבאת ראיות לסתור. ההליך בפני הוועדה לעררים יכול שיוביל לגילוי נסיבות חדשות, העשויות להצדיק הבאת ראיות לסתור לפי שיקול דעתה של הערכאה הדיונית – ומשיכת הערר אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. 18. ומהתם להכא. המערערת לא הצביעה בבקשתה על ממצאים עובדתיים או משפטיים המצדיקים הבאת ראיות לסתור, וכל טענותיה כוונו נגד עצם משיכת הערר על ידי המשיבה. משכך, אין מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט קמא, כי אין הצדקה להבאת ראיות לסתור. 19. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏כ באדר ב התשע"ט (‏27.3.2019). ש ו פ ט _________________________ 19006830_E02.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1