ד"ר מוטי בריל ראש עיריית ערד נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6827/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6827/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: ד"ר מוטי בריל ראש עיריית ערד נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מנכ"ל משרד הפנים 3. אבי הלר עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ב' בכסלו התשס"ח (12.11.07) בשם העותר: עו"ד יואב נרי; עו"ד ליטל בבג'ני בשם המשיבים: עו"ד מיכל צוק פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עתירה נגד החלטת המשיב 1 (שר הפנים) להפסיק את כהונתו של העותר כראש עיריית ערד, ולהקים ועדה ממונה למילוי תפקידי מועצת עיריית ערד וראש עיריית ערד (להלן: הועדה הממונה). כן מכוונת העתירה נגד מינויו של המשיב 3 לתפקיד יושב-ראש הועדה הממונה. רקע 1. במוקד ההליך שלפנינו הוראת סעיף 206(ב1) לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: הפקודה), שזו לשונה: "הכנת התקציב ואישורו (ב1) (1) לא אישרה המועצה את תקציב העיריה בתוך שלושה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת ... תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העיריה, כפי שיורה שר הפנים, והשר ימנה, בתוך 14 ימים מתום התקופה כאמור, ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העיריה או תפקידי המועצה; הוראות סעיפים 145 ו-146, יחולו על הועדה ועל יושב הראש שלה, אם מונה, בשינויים המחויבים. (2) השר רשאי, במהלך שלושת החודשים או ששת החודשים האמורים בפסקה (1), לפי הענין, להאריך את התקופה לאישור התקציב על ידי המועצה לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים; לא יאריך השר את התקופה אלא אם כן שוכנע כי קיים סיכוי של ממש שהמועצה תאשר את התקציב בתוך התקופה שיאריך ...". 2. העותר כיהן – החל ממועד בחירתו לכהונה בחודש דצמבר 2003 – בתפקיד ראש עיריית ערד. לדבריו, החל מהשנה השנייה לכהונתו, הפכה מועצת העירייה למועצה "לעומתית", תוך שהאופוזיציה פועלת ללא הרף במגמה להכשיל את פעולותיו. ביום 3.1.07 אושר תקציב המדינה לשנת 2007, ולפיכך – נוכח הוראת סעיף 206(ב1) שהובאה לעיל – היה על מועצת עיריית ערד לאשר את תקציב העירייה לשנת 2007 עד ליום 3.4.07. ביום 27.3.07 נערכה הצבעה במועצת העירייה על התקציב (לאחר שמספר ישיבות שהיו קבועות קודם לכן נדחו), אך זה לא אושר. משכך, ומשחלף ביום 3.4.07 המועד לאישור התקציב, זימן ביום 26.4.07 הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים (להלן: הממונה על המחוז) את העותר ואת נציגי הקואליציה והאופוזיציה במועצת העירייה לדיון בעניין אי אישור תקציב העירייה במועד הקבוע בחוק. הדיון האמור נערך ביום 1.5.07, ובהמשך לו, כתב הממונה על המחוז ביום 2.5.07 למנכ"ל משרד הפנים כי לא נמצא פגם מהותי בפעולותיו של העותר להכנת התקציב והעברתו. נוכח אלה, המליץ הממונה על המחוז שלא להאריך את המועד לאישור התקציב (לפי הסמכות שבסעיף 206(ב1) לפקודה). חרף המלצה זו, החליט ביום 11.6.07 מנכ"ל משרד הפנים דאז, מר רם בלינקוב, להאריך את המועד לאישור תקציב העירייה עד ליום 25.6.07. ביום 24.6.07 התקיימה ישיבה נוספת של מועצת העירייה, אך גם בה לא אושר התקציב. משכך, הודיע מנכ"ל משרד הפנים ביום 26.6.07 כי הוא אינו רואה לשוב ולהאריך את התקופה לאישור התקציב, שכן לא קיים סיכוי של ממש שהמועצה תאשר את התקציב בתום התקופה הנוספת. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 206(ב1) לפקודה, תמה כהונת חברי המועצה. הוסף כי "בימים הקרובים יזומן ראש העיר לשימוע בכדי להכריע האם תמונה ועדה למילוי תפקיד המועצה וראש העירייה או למילוי תפקידי המועצה". ביום 28.6.07 נערך לעותר שימוע בפני מנכ"ל משרד הפנים דאז, מר בלינקוב. בשימוע נכחו, בין היתר, היועץ המשפטי לעיריית ערד, הממונה על המחוז, היועץ המשפטי למשרד הפנים, ומנהל מינהל השלטון המקומי במשרד הפנים (להלן: מנהל המינהל). ביני לביני נערכו חלופי גברי במשרד הפנים, ולתפקיד מנכ"ל המשרד מונה מר אריה בר. ביום 17.7.07 כתב מנהל המינהל למנכ"ל המשרד הנכנס (מר בר) כי הוא ממליץ שלא להשאיר את העותר בכהונתו. ביום 5.8.07 כתב מנכ"ל המשרד, מר בר, לשר הפנים כי הוא ממליץ לאשר את המלצת מנהל המינהל, לפעול להפסקת כהונתו של העותר ולהקמת ועדה ממונה למילוי תפקידי מועצת העירייה וראש העיר. המלצה זו אושרה על ידי שר הפנים. ביום 6.8.07 מינה מנכ"ל משרד הפנים את המשיב 3 (להלן: מר הלר) כיושב-ראש הועדה הממונה. תוקף מינויו היה מיום 6.8.07 ועד ליום 20.9.07 (תוקפו של כתב המינוי שהוצא ביום 6.8.07 היה עד ליום 2.9.07. ביום 20.8.07 הוציא מנכ"ל המשרד כתב מינוי נוסף למר הלר, אשר תוקפו היה עד ליום 20.9.07). העותר פנה לשר הפנים ולמנכ"ל המשרד וביקש לבטל את החלטת השר. משהפניות לא נענו, הגיש ביום 8.8.07 את העתירה שלפנינו. בד בבד עם הגשת העתירה, ביקש העותר צו ביניים שישהה את הוצאתם לפועל של הליכי הפסקת כהונתו ואת מינויו של מר הלר כיושב-ראש הועדה הממונה, אך בקשתו זו נדחתה ביום 30.8.07 (השופטת ע' ארבל). טענות הצדדים והשתלשלות הדיון בעתירה 3. העותר טוען כי נפגעה זכות הטיעון לה הוא זכאי. לטענתו, הוא לא קיבל הודעה באשר למהות השימוע שנערך, ולא ידע כי זה האחרון נסב על המשך כהונתו כראש העירייה. הוא מוסיף וטוען כי כשהוזמן לשימוע נמסר לו שהוקצבה לכך רבע שעה בלבד; כי הוא לא היה יכול להיערך כראוי לשימוע; וכי לא הוצג בפניו פרוטוקול הדיון שנערך בפני הממונה על המחוז ביום 1.5.07. עוד נטען כי את השימוע היה צריך לערוך מקבל ההחלטה – שר הפנים; כי השימוע נערך על-ידי מנכ"ל משרד הפנים הקודם, ולא הוא שכתב את ההמלצה להעבירו מתפקידו; וכי לא הוצג בפני שר הפנים מכתב הממונה על המחוז מיום 2.5.07, שהוא בבחינת נתון רלוונטי להחלטתו. לגוף ההחלטה נטען, כי ניתן להדיח ראש עירייה רק אם מתגלים התנהלות פסולה וניהול לקוי. במקרה זה לא נפל כל פסול בהתנהלות העותר ובתפקודו כראש עירייה, ובנסיבות אלה, הפסקת כהונתו היא בלתי סבירה באופן קיצוני, בלתי מידתית ודינה להתבטל. עוד נטען כי החלטת שר הפנים לא נומקה, והוא הסתפק בחתימה המאשרת את המלצת מנכ"ל המשרד, מבלי שהופעל שיקול דעת עצמאי על ידו. כן טוען העותר כי לא התקבלה החלטה אופרטיבית להעבירו מתפקידו, וכי לא נשלחה אליו הודעה על הפסקת כהונתו. עוד נטען כי מינויו של מר הלר לתפקיד יושב-ראש הועדה הממונה פגום: העותר טוען כי בכתב ההסמכה מיום 6.8.07 נכתב כי מר הלר מונה בתוקף סמכות שר הפנים לפי סעיף 143 לפקודת העיריות, בעוד שהוראה זו אינה מסמיכה למנות יושב-ראש ועדה ממונה לפי סעיף 206(ב1) לפקודה; כי לא ניתן היה למנות יושב-ראש לועדה הממונה בטרם מונו חבריה; וכי המינוי נעשה לאחר שהסתיימה תקופת ארבעה-עשר ימים הקבועה בסעיף 206(ב1) לפקודה. העותר טוען בנוסף כי הופלה לרעה ומציין כי במקרה מקביל – בעניין המועצה המקומית מצפה רמון – בו לא אושר תקציב המועצה המקומית במועד מטעמים מוצדקים, שכן התקציב שהוצע היה תקציב גירעוני, נמנע שר הפנים מפיטורי המועצה ומפיטורי העומד בראשה. 4. המדינה בתגובתה עומדת על הרקע לחקיקת סעיף 206(ב1) לפקודה, ועל מערך האיזונים הפנימי שיוצר הסעיף. חברי המועצה יכולים לא לאשר את התקציב, ובכך מביאים הם מניה וביה לסיום כהונתם. בצד האמור, סיום כהונתו של ראש הרשות נתון לשיקול דעתו של שר הפנים, ולפיכך – במקרה של אי אישור התקציב במועד – נוטלים על עצמם חברי המועצה סיכון ששר הפנים לא יורה על סיום כהונתו של ראש הרשות. בכך נוצר מאזן כוחות הטומן בחובו הרתעה הדדית, אשר נועד לתמרץ את הצדדים להגיע לידי אישור תקציב ראוי לרשות המקומית. לפיכך, בעת הפעלת סמכות שר הפנים יש לבחון את אחריותם של חברי המועצה, וראש הרשות בכללם, לאי אישור התקציב, ובראש ובראשונה את הטעמים העומדים מאחורי אי אישור התקציב, ובכלל זה את דרך התנהלותם של הצדדים בכל הנוגע להליכי אישור התקציב. במקרה הנוכחי, סבר מנכ"ל משרד הפנים כי האחריות לאי אישור התקציב מוטלת הן על חברי המועצה, הן על ראש העירייה. שני הצדדים לא השכילו למלא את תפקידם ולהגיע להסכמה בדבר סדרי העדיפויות העירוניים ועיגונם בתקציב העירייה. לפיכך, ראה מנכ"ל המשרד לאשר את המלצת מנהל המינהל לשלטון מקומי לפעול להפסקת כהונתו של ראש הרשות. שר הפנים אימץ המלצה זו. נטען כי ניתנה לעותר ולמועצה מלוא ההזדמנות על מנת לפעול בצורה דמוקרטית ותקינה לשם אישור התקציב. משרד הפנים האריך את התקופה לאישור התקציב, ורק בתום התקופה שהוארכה פוזרה המועצה. לשיטת המשיבים, התנהלות העותר לקתה במספר מובנים. צוין כי ממכלול הנתונים עולה כי לא היתה מניעה להגיע לפשרה עם אנשי האופוזיציה, אך העותר נמנע מכך; בנוסף, במשך תקופת ההארכה לא נפגש העותר עם חברי האופוזיציה, וכינס את הישיבה האחרונה של מועצת העירייה יום לפני תום התקופה המוארכת לאישור התקציב, כאשר בישיבה זו הוצגה הצעת תקציב שלא נערך בה כל שינוי. לשיטת המדינה, חלקו של העותר באי אישור התקציב היה אפוא משמעותי. לפיכך הוחלט להפסיק את כהונתו כראש העירייה. ההחלטה היא החלטה מוצדקת וסבירה, ודינה של העתירה להידחות. בהתייחס לטענות הקונקרטיות שהציג העותר נטען כי לעותר ניתנה הזדמנות להציג כל טענה שראה לנכון, ואף התאפשר לו להגיש מסמכים נוספים לאחר השימוע, כפי שאכן עשה. לעותר היה ברור מהי מטרת השימוע. אין ממש בטענה כי הוזמן לשימוע בן רבע שעה בלבד, ובפועל נערך שימוע שארך למעלה משעה, אליו הגיע העותר מלווה ביועץ משפטי. המשיבים גורסים כי אין פגם בעריכת השימוע על ידי מנכ"ל המשרד, שכן אין באפשרותו של שר הפנים לבצע בעצמו שימוע לפני כל החלטה המתקבלת על ידו, ואף אין הצדקה לכך. מרבית השימועים הנערכים קודם לקבלת החלטה לפי סעיף 206(ב1) לפקודה נערכים על ידי גורמים בכירים במשרד הפנים, בדרך כלל מנכ"ל המשרד עצמו. כך נעשה גם במקרה דנן. בהתייחס להמלצת הממונה על המחוז מיום 2.5.07 נטען, כי זו לא היתה רלוונטית לקבלת ההחלטה שכן היא נסמכה על תשתית עובדתית שחלו בה שינויים. לגוף ההחלטה נטען כי ניתן להפעיל את הסמכות להעברת ראש רשות מתפקידו גם מקום בו לא ניתן להצביע על פגמים נוספים בהתנהלות ראש הרשות, מלבד אלה המתייחסים לאי אישור התקציב. כן נטען כי בעקרון הדמוקרטי ובזכות לבחור ולהיבחר אין כדי לפגום בחוקיות ההחלטה, וכי החלטת שר הפנים מביאה בחשבון גם נתונים אלה. בהתייחס לטענת ההפליה נטען, כי ההחלטות המתקבלות לפי סעיף 206(ב1) לפקודה הן החלטות פרטניות, המתקבלות בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, ומשכך דין טענה זו להידחות. 5. ביום 12.11.07 נערך דיון בעתירה. במהלך הדיון התברר כי טרם מונו כלל חברי הועדה הממונה. משכך, התבקשה המדינה להגיש הודעה משלימה בעניין זה, עליה הורשה העותר להגיב. בהודעה מעדכנת שהוגשה ביום 29.11.07 נמסר כי הושלם מינויים של חברים נוספים בועדה הממונה: מר גדעון בר-לב מונה כיושב-ראש הועדה הממונה עוד ביום 17.9.07 (קודם לדיון בעתירה); בהמשך למינוי זה, מונו מר יצחק שלום, מר אריה קלימן, גב' מרגלית אשכנזי ומר הלר, כחברים בועדה הממונה (כעולה מכתבי המינוי שצורפו להודעה, מונה מר שלום לתפקידו ביום 7.10.07; שלושת החברים הנוספים מונו לתפקידם ביום 21.11.07, כאשר תוקף מינויים של גב' אשכנזי ומר הלר נקבע עד ליום 21.12.07 או עד למינוי חברים קבועים לוועדה, לפי המוקדם). ההודעה כוללת התייחסות לטענות נוספות שהציג העותר. העותר טען, כאמור, כי לא ניתן למנות ועדה ממונה לאחר חלוף 14 הימים המנויים בסעיף 206(ב1) לפקודה. על כך השיבה המדינה כי המועד האמור הוא מועד מנחה, וכי עריכת המינויים לאחר מועד זה אינה שוללת את תוקפה של החלטת שר הפנים. הודגש, כי במקרה הנוכחי פרק הזמן שחלף נדרש לצורך עריכת שימוע לראש הרשות ולבחינת מכלול רחב של היבטים הנוגעים לסוגיה הנדונה. טענה נוספת שהציג העותר בדיון היתה כי מינויו לתפקיד ראש העירייה לא חדל עד למינויה של הועדה הממונה, נוכח הוראת סעיף 23 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו), התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) לפיה "יחדל ראש הרשות מכהונתו ביום שיתחיל לכהן יושב-ראש הועדה שנתמנה". במענה לכך נטען כי טענה זו התייתרה, נוכח השלמת מינוי חברי הועדה, וכי ממילא דין הטענה להידחות, שכן העותר חדל לכהן עם מינויו מלכתחילה של מר הלר לתפקיד יושב-ראש הועדה. תכלית הסעיף להבטיח קיום רצף שלטוני ברשות המקומית בכל הנוגע למילוי תפקיד ראש העירייה, ותכלית זו מושגת עם מינויו של יושב-ראש ועדה ממונה. בתגובה שהגיש העותר, הוא שב ומעלה טענות לפגמים במינוי הועדה הממונה, אשר הועלו מטעמו בעתירה. הוסף עוד כי העיר ערד מתנהלת ללא מועצה מכהנת מזה חמישה חודשים, וללא ראש עירייה מכהן מזה ארבעה חודשים. העותר מעלה בתגובתו טענות לפגמים שונים במינויים של מר הלר כיושב-ראש הועדה הממונה ובהמשך כחבר בה, ובמינויה של חברים אחרים בה. בין היתר, נטען כי המינוי לא נקצב לשנתיים לפחות, כנדרש בסעיף 146(א) לפקודה הקובע כי תקופת הכהונה של ועדה ממונה לא תפחת משנתיים; כי מינויים של חברים בועדה הממונה נעשה לאחר יום 4.11.07, פחות משנה לפני קיומן של בחירות למועצת עיריית ערד (הקבועות ליום 4.11.08), ומשכך הוא מנוגד להוראת סעיף 143(ב) לפקודה; וכי מונו רק ארבעה חברים לועדה, בעוד שבמועצת עיריית ערד כיהנו בשעתו חמישה-עשר חברים. עוד משיב העותר, כי גם אם תתקבל עמדת המשיבים לפיה מועד ארבעה-עשר הימים הנקוב בסעיף 206(ב1) לפקודה הוא מועד מנחה, במקרה הנוכחי מונו כלל חברי הועדה הממונה לאחר חמישה חודשים, ופרק זמן זה הוא בלתי סביר בעליל. דיון והכרעה ההחלטה לסיים את כהונתו של העותר 6. סעיף 206(ב1) לפקודה (שהובא לעיל) נחקק על רקע המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו רשויות מקומיות רבות בעקבות ניהולן הפיננסי הכושל. עובר לתיקון, הייתה רשות מקומית שלא אישרה את תקציבה רשאית להמשיך לפעול על פי חלוקה חודשית של התקציב הקודם. כתוצאה מכך, רשויות מקומיות רבות התנהלו במשך שנים ארוכות ללא תקציב מאושר. על רקע זה ראה המחוקק לקבוע כי היעדר אישור התקציב על ידי המועצה יוביל לסיום כהונת המועצה, ובמקרים מסוימים גם לסיום כהונתו של העומד בראשה, בהתאם לשיקול דעתו של שר הפנים (בג"צ 10769/05 אלמקייס נ' שר הפנים (לא פורסם, 20.2.06) פסקה 8 – להלן: עניין אלמקייס). תיקון חקיקה זה מצטרף לשורה של תיקוני חקיקה נוספים שהם פועל יוצא של המצב הקשה אליו הגיעו רשויות מקומיות שנקלעו לקושי תפקודי שלא אפשר תשלום שכר לעובדי הרשות וספקיה, והביא לשיבוש במתן שירותים מוניציפאליים לתושבי הרשות (בג"צ 6057/07 חאג' יחיא נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.12.07) פסקה 7 – להלן: עניין חאג' יחיא). בתיקון זה, כמו גם בתיקונים האחרים, יש משום פגיעה בזכותם של תושבי הרשות לבחור את נציגיהם לניהול ענייני הרשות, כמו גם פגיעה בזכות הנבחרים למלא את תפקידם. דא עקא, שהזכות לבחור ולהיבחר אינה זכות מוחלטת, ויש לאזנה עם ערכים ואינטרסים ציבוריים אחרים (עניין חאג' יחיא, פסקה 10). בהקשר הפרטיקולארי בו עסקינן נפסק כי "סעיף 206 קובע איזון בין זכות הבחירה לבין הצורך החיוני באישור תקציבה של הרשות המקומית. בהקשר זה יש לציין כי קביעת התקציב הנה ההחלטה המשמעותית ביותר המצויה בסמכות המועצה, והאיזונים שקבע המחוקק בסעיף 206, נועדו ליתן משקל לחשיבותו ומרכזיותו של הליך אישור התקציב" (עניין אלמקייס, פסקה 10). כפי שכבר הוזכר, סעיף 206(ב1) לפקודה קובע כי מקום בו לא אישרה מועצת העירייה את תקציב העירייה בתוך שלושה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת (ובכפוף לסמכות השר להאריך את התקופה האמורה) "תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העירייה, כפי שיורה שר הפנים". בעוד שכהונת המועצה מסתיימת מאליה, ואינה מותנית בהחלטת שר הפנים, סיום כהונתו של ראש העירייה נתון לשיקול דעתו של שר הפנים. הפעלת סמכותו האמורה של שר הפנים נבחנה בבית משפט זה מספר פעמים בשנים האחרונות. בהחלטות אלה עמד בית המשפט על התכלית שביסוד הוראת סעיף 206(ב1) לפקודה, בזו הלשון: "ההחלטה על אישור תקציב הינה בעלת חשיבות מרכזית. סעיף 206 נועד, בין היתר, לטפל בבעיה שנוצרה בעבר כאשר רשויות מקומיות המשיכו לתפקד במשך תקופות ארוכות בלא שאושר תקציבן. ההוראה שבסעיף 206(ב)(1) באה ליצור מעין 'מאזן אימה' בין המועצה לבין ראש המועצה. חברי המועצה יודעים מראש כי אם לא יאשרו את התקציב תחדל המועצה מלכהן. עם זאת אין הם יכולים לגרום להדחתו של ראש המועצה, שכן החלטה בעניין זה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים" (דברי השופט א' גרוניס בבג"צ 9882/06 שביט נ' שר הפנים (לא פורסם, 15.8.07) פסקה 6 – להלן: עניין שביט; כן ראו: בג"צ 10282/06 ג'אברין נ' שר הפנים (לא פורסם, 24.5.07) פסקות 9 – 11; להלן: עניין ג'אברין; עניין אלמקייס, פסקות 8 – 9; בג"צ 10963/05 חאג' נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.2.06) פסקה 5 – להלן: עניין חאג'; בג"צ 7760/05 אלמקייס – ראש המועצה המקומית ירוחם נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.05) פסקות 6 – 10). בגדרי הפעלת סמכותו של שר הפנים, עליו לבחון את אחריותו של ראש הרשות המקומית לאי העברת התקציב במועד: "במסגרת שיקול דעתו נדרש שר הפנים לבחון את אחריותם של ראש המועצה ושל המועצה לאי אישור התקציב ואת התנהלותם של נושאי התפקידים השונים בכל הנוגע להכנת התקציב ולאישורו. התנהלות הרשות בהיבטים אחרים יכולה להוות תשתית אף היא לבחינת התנהלות המועצה והעומד בראשה בנוגע להליכי אישור התקציב. ישנה חשיבות אף לבחינת מצבה הכלכלי של הרשות המקומית ושל הגירעון הקיים בקופת הרשות" (עניין ג'אברין, פסקה 12; כן השוו עניין אלמקייס, פסקה 9). הודגש, עם זאת, כי הסמכות להעביר ראש עירייה מתפקידו "אינה מוגבלת למקרים בהם התנהל ראש המועצה באופן מושחת" (עניין שביט, פסקה 6), וכי ניתן לעשות שימוש בסמכות זו "אף אם לאופוזיציה במועצה הייתה תרומה משמעותית לכישלון זה [באישור התקציב – ע' פ']" (עניין חאג', פסקה 8). 7. בענייננו, החליט שר הפנים לאשר את המלצת מנכ"ל המשרד להפסיק את כהונתו של העותר. המלצה זו התקבלה לאחר שביום 28.6.07 נערך שימוע לעותר בפני מנכ"ל משרד הפנים, ועל בסיס המלצת מנהל המינהל (אשר כאמור, נכח גם הוא בשימוע) מיום 17.7.07. בגדרי המלצתו האמורה, עמד מנהל המינהל על הליכי אישור התקציב במועצה, על מצבה הכספי של עיריית ערד, ועל הדברים שהוצגו בדיון שנערך לפני הממונה על המחוז ביום 1.5.07, ובשימוע שנערך לפני מנכ"ל משרד הפנים ביום 28.6.07. על בסיס אלה סבר מנהל המינהל כי "בין חברי המועצה לבין ראש העירייה, התגלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לסדרי העדיפות העירוניים, כאשר חברי המועצה בקשו לבצע הסטות של סכום קטן מהתקציב לצרכים שונים וזאת בלא לפגוע במסגרת התקציב. חילוקי דעות אלו נגעו להקצאת כספים ולקביעת סדרי עדיפות אשר הינם הבסיס לתקציב ולדרישת המחוקק כי אישור תקציב העירייה, יופקד בידי המועצה. כפי שעולה מכלל הדוברים במהלך השימועים שנערכו ואף מטיוטת ההסכם הקואליציוני, לא היתה מניעה מבחינה מעשית ומקצועית – אף לדעת ראש העירייה – לבצע לפחות חלק מהשינויים שהתבקשו. למרות האמור, החליט ראש העירייה כי אינו רואה מקום לכל פשרה מוסכמת עם חברי המועצה שהתנגדו לתקציב ושב והגיש את התקציב בלא לבצע בו כל שינוי, בבחינת הכל או לא כלום. זאת ועוד, ראש העירייה לא ראה לקיים כל פגישה והידברות עם חברי האופוזיציה טרם הישיבה האחרונה ולאחר קבלת הארכת המועד". על רקע דברים אלה סבר מנהל המינהל כי "על רקע תכלית הסעיף ומטרתו, עולה כי כלל חברי המועצה ובכללם ראש העירייה, לא השכילו למלא את תפקידם ולהביא להסכמה בדבר סדרי העדיפות העירוניים ועיגונם בתקציב העירייה. בנסיבות אלו האחריות לאי אישור התקציב מוטלת על כלל חברי המועצה וראש המועצה בכללם" ולפיכך המליץ שלא להשאיר את העותר בכהונתו. מנכ"ל משרד הפנים עמד, במכתבו לשר הפנים מיום 5.8.07, על עיקרי הדברים, ועל המלצת מנהל המינהל, והמליץ לשר הפנים "לאשר את המלצת מנהל המינהל לשלטון מקומי, ולפעול להפסקת כהונתו של ראש הרשות והקמת ועד ממונה למילוי תפקידי המועצה וראש העירייה". המלצה זו אושרה, כאמור, על ידי שר הפנים. עיינו אף אנו בחוות הדעת ובמסמכים שהוצגו לנו, ואיננו סבורים כי נפל בהחלטה פגם שיש בו להצדיק את התערבותנו, בשים לב למסגרת השיקולים הרלבנטיים להפעלת הסמכות, כמבואר לעיל (השוו: עניין ג'אברין, פסקה 12). אכן, העותר התמודד עם מועצה "לעומתית" ודרכו להעברת התקציב לא היתה קלה. עם זאת, התרשמות הגורמים המקצועיים היתה כי ניתן היה להביא לאישור התקציב, וכי העותר נמנע מלנקוט בצעדים הנדרשים על מנת שיוכל להגיע עם חברי המועצה לעמק השווה, הן בחוסר נכונותו לערוך שינויים בתקציב, הן בכך שנמנע מלהיפגש עם אנשי האופוזיציה במועצה במהלך התקופה שלאחר שהוארך המועד לאישור התקציב. מכאן המסקנה כי העותר נושא אף הוא באחריות לאי אישורו של התקציב. נראה כי הפעלת שיקול הדעת במקרה זה מצויה בגדר אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה להפעלת הסמכות לפי הסעיף הנדון. כפי שכבר הודגש, הסמכות האמורה אינה מייחדת עצמה אך למקרים של "התנהלות פסולה וניהול לקוי" כנטען על ידי העותר. אכן, במקרה שלפנינו, כפי שציינו הגורמים המקצועיים, עמדה העירייה ביעדי תכנית ההבראה עליה חתמה בשנת 2004. נתון זה היה לנגד מקבלי ההחלטות, אך אלה לא מצאו כי יש בו כדי להוות משקל נגד לאי אישורו של התקציב, על רקע תכליתה של הסמכות הנדונה. בנסיבות המקרה שלפנינו לא מצאנו אפוא עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים. מוכנים אנו להניח, לטובת העותר, כי גם אם היה שר הפנים מחליט לא להורות על סיום כהונתו, היתה החלטה כזו מצויה במתחם הסבירות. בכך אין כדי להטיל דופי בסבירותה של ההחלטה שהתקבלה בסופו של יום, לאחר שמצאנו כי השיקולים כולם נשקלו על ידי הגורמים המקצועיים ועל ידי הרשות המוסמכת, וניתן להם משקל הולם. 8. לא מצאנו ממש בטענת ההפליה שהעלה העותר, בהתייחס למועצה המקומית מצפה רמון, נוכח השוני בסוג ההחלטה שהתקבלה. במקרה שלפנינו הוחלט לסיים את כהונת העותר כראש עיריית ערד, לאחר שהסתיימה כהונת מועצת העירייה עקב אי אישור התקציב – לאחר שהוארך המועד לאישורו. בשונה מכך, בעניין מועצה מקומית מצפה רמון הוחלט להאריך את המועד לאישור התקציב, ושאלת המשך כהונתו של ראש העירייה טרם נדונה. מכיוון שהעותר אינו טוען כי היה מקום להארכה נוספת של התקופה לאישור התקציב (וממילא, נוכח הוראת סעיף 206(ב1) לפקודה לא ניתן היה להאריך את התקופה מעבר ליום 3.7.07), אין בהחלטה בעניין מצפה רמון כדי לבסס טענה של הפליה. ההליך שנוהל בעניינו של העותר 9. העותר מעלה שלל טענות הנוגעות להליך שנוהל בעניינו. לא מצאנו שיש באלה לסייע לו, ונעמוד על עיקרי הדברים. 10. העותר טוען כי לא היה מודע לכך שההליך בעניינו עלול להביא להפסקת כהונתו, ולמטרת השימועים שנערכו לו. כפי שנראה להלן, טענה זו אינה יכולה להתקבל. העותר היה מודע לכך שאי העברת התקציב עלולה להביא לסיום כהונתו, וכך כתב במפורש לחברי מועצת העירייה במכתבו מיום 28.3.07. בהמשך הדברים, משלא אושר התקציב במועד, זומן העותר לדיון לפני הממונה על המחוז שנערך ביום 1.5.07. במכתב הזימון לדיון זה, שנשלח ביום 26.4.07, פורטו הנושאים אליהם יידרש העותר להתייחס: "הפעולות שנעשו להכנת התקציב; הפעולות שנעשו להעברת התקציב; הליך העברת התקציב בשנים הקודמות; הסיבות לאי אישורו של התקציב". במכתב מנכ"ל משרד הפנים מיום 11.6.07, עת האריך את המועד לאישור התקציב, נכתב כי "במידה ולא תתקבל החלטה על אישור תקציב המועצה יזומן ראש הרשות לשימוע בפני מיד לאחר המועד האמור. מועד השימוע יתואם טלפונית". באופן דומה, במכתב מנכ"ל משרד הפנים מיום 26.6.07, בו הודיע על תום כהונת חברי המועצה לאחר שהתקציב לא אושר, נכתב כי "בימים הקרובים יוזמן ראש העיר לשימוע בכדי להכריע האם תמונה ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העיר או למילוי תפקידי המועצה". מכל אלה עולה כי העותר היה מודע למטרת ההליך שנוהל בעניינו, ולאפשרות שכהונתו תופסק, נוכח אי אישורו של התקציב במועד. גם טענת העותר כי לא נשמע כנדרש, אינה יכולה להתקבל. לעותר נערכו שני שימועים, בשלבים שונים של הליך קבלת ההחלטות. ביום 1.5.07 נערך דיון אצל הממונה על המחוז (ובו נכחו גם חברי הקואליציה והאופוזיציה). ביום 28.6.07 נערך לעותר שימוע לפני מנכ"ל משרד הפנים. כעולה מסיכום הדיון הראשון, התאפשר לעותר להציג עמדתו בהתייחס לצעדים שנקט להכנת ואישור התקציב. כעולה מתמליל השימוע שנערך לפני מנכ"ל משרד הפנים (אשר צורף לתגובת המשיבים) התאפשר לעותר להציג עמדתו באריכות, תוך שהוא נשאל שאלות ומבהיר נושאים הטעונים הבהרה. העותר הציג מסמכים שונים במהלך הישיבה, והתבקש להמציא מסמכים נוספים לאחריה (וכאמור לעיל – כך עשה). העותר אף עומת עם פניות אנשי האופוזיציה בהתייחס למהלכים לאישור התקציב. בשלב האחרון של השימוע ניתנה לעותר האפשרות להוסיף טענות ולסכם את עמדתו. עולה אפוא כי ניתנה לעותר אפשרות ראויה להציג את עמדתו, וטענתו בהקשר זה אינה יכולה להתקבל. ואכן – מהאמור באגרת דואר אלקטרוני ששלח העותר ביום 30.6.07 עולה התרשמותו כי עלה בידו להציג את כל ענייניו בשימוע (ובלשונו: "במשך למעלה משעה, עניתי על שאלות המנכ"ל והיועץ המשפטי בקשר להכנת תקציב 2007, עמידה ביעדי תכנית ההבראה, אישור ועדת הכספים וכן על ישיבות המועצה שבהן לא הצלחתי להעביר את התקציב ... עניתי על כל השאלות וניסיתי להסביר את ההתנהלות הפוליטית של חברי האופוזיציה. במשך כל השימוע לא נתקלתי בשאלות שהיתה לי בעייה לענות עליהן והרגשתי טוב לאחר סיום הפגישה"). הצדדים חלוקים באשר לתוכן ההודעה הטלפונית שנמסרה לעותר בהתייחס למשך השימוע. אין לנו צורך להכריע במחלוקת זו, שכן בסופו של יום, כפי שראינו, נערך שימוע ממצה, ולכן גם אם נפלה טעות בעניין זה, לא היתה לה השלכה של ממש. העותר הוסיף וטען כי עובר לשימוע לא הוצג לו פרוטוקול הדיון שנערך לפני הממונה על המחוז ביום 1.5.07. בצד האמור, עיקרי הדברים צוינו בדוח שכתב הממונה ואשר היה לפני העותר, ומכיוון שהעותר עצמו נכח בישיבה והיה ער לדברים שנאמרו בה, אין בטענה זו לסייע לו. עולה מן המקובץ, כי לא נמצא שנפלו פגמים בהליך השימוע. ניתן לעותר להציג את עמדתו בצורה מלאה, ולהתייחס לטענות שהועלו כלפיו. לא ניתן לקבל את טענת העותר כי לא ידע מהו נושא השימוע, וכי לא יכול היה להיערך אליו כראוי. 11. העותר הוסיף והעלה טענות נוספות הנוגעות לדרך קבלת ההחלטה בעניינו, אך כפי שנבהיר, גם באלה לא מצאנו עילה להתערבותנו. העותר טען כי היה על שר הפנים לערוך את השימוע, שכן סמכות ההחלטה היא בידיו. אין בידינו לקבל הטענה. דרכי השמיעה מגוונות הן ומשתנות על פי הנסיבות (בג"צ 161/84 ווינדמיל הוטל נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796 (1984)). נוכח מכלול תפקידיו וחובותיו של השר, אין למצוא פגם בכך שהשימוע נערך על ידי מנכ"ל המשרד, ובלבד שבפני השר הונח דיווח אמין ומפורט על הטענות שהוצגו בשימוע (השוו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 814 (תשנ"ו) – להלן: זמיר; בג"צ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל המשטרה (לא פורסם, 23.8.06) פסקות 23 – 24). במקרה שלפנינו, ישיבת השימוע הוקלטה ותומללה, ובמכתב מנהל המינהל יש סקירה ממצה של הטיעונים שהוצגו בשימוע. לפיכך, לא מצאנו כי נפל פגם במתכונת זו של שימוע. בהקשר זה הוסיף העותר וטען כי ההליך שנוהל בעניינו פגום, משום חילופי מנכ"ל המשרד. כפי שהוסבר, השימוע לעותר נערך אמנם על ידי מנכ"ל משרד הפנים הקודם, מר בלינקוב, אך מהלך השימוע הוקלט ותומלל במלואו. יתרה מכך, בשימוע נכח מנהל המינהל, אשר העביר למנכ"ל הנכנס, מר בר, דין וחשבון מפורט, המתייחס לכל שלבי הטיפול באישור התקציב, לרבות פרוטוקול השימוע שנערך בשלב הראשון על ידי הממונה, תמליל השימוע לפני המנכ"ל היוצא, וכן מסקנות והמלצות. על יסוד כל אלה גיבש המנכ"ל הנכנס את המלצתו, והעבירה, בצירוף המלצת מנהל המינהל, אל שר הפנים. מצאנו אפוא כי התשתית העובדתית, לרבות טיעוני העותר, הונחה במלואה לפני שר הפנים. לפיכך, איננו סבורים כי השינוי בזהות מנכ"ל המשרד בנסיבות המקרה שלפנינו פוגם בהחלטה שהתקבלה, או חייב עריכת שימוע מחודש (השוו: זמיר, בעמ' 814). גם לא מצאנו פגם בכך ששר הפנים אישר את המלצת המנכ"ל, מבלי שהוסיף נימוקים משלו. בהחלטתו זו אימץ שר הפנים את המלצת מנכ"ל המשרד על נימוקיה, ומשכך, אין בידינו לקבוע כי החלטת השר אינה מנומקת כנדרש. גם הטענה כי שר הפנים לא הפעיל שיקול דעת בעת קבלת ההחלטה אינה יכולה להתקבל, בהיותה סתמית וכוללנית, ומשלא הוצגה כל תשתית קונקרטית לתמוך בה. טענות העותר כי שר הפנים לא הביא בגדר שיקוליו את האמור במכתב הממונה על המחוז מיום 2.5.07 לא מבססות עילה להתערבות. במכתבו של מנהל המינהל מיום 17.7.07 נכללה התייחסות נרחבת לשימוע שנערך על ידי הממונה, ואליו צורף פרוטוקול השימוע (סעיף 4 למכתב). יוצא שהדברים הוצגו לפני השר לאשורם. בצד האמור יש להזכיר כי משקלו של האמור במכתב הממונה היה נמוך ביחס, שכן הוא נערך כחודש וחצי לפני מועד השימוע, בעוד שההחלטה שהתקבלה ביססה עצמה במידה לא מבוטלת על אירועים שאירעו לאחר מועד זה. גם טענת העותר כי לא התקבלה החלטה אופרטיבית להעבירו מתפקידו, או כי לא נשלחה אליו הודעה על הפסקת כהונתו, אינה יכולה להתקבל, שכן השר קיבל את המלצת המנכ"ל, לאשר את הפסקת כהונתו של ראש הרשות ולהקים ועדה ממונה. כפי שנראה להלן, מכוח הוראות הדין, חדל ראש הרשות מכהונתו ביום בו התחיל לכהן יושב ראש הועדה הממונה. מינוי הועדה הממונה והעומד בראשה 12. סעיף 206(ב1) לפקודה קובע כי "השר ימנה, בתוך 14 ימים מתום התקופה כאמור, ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העיריה או תפקידי המועצה". כפי שראינו לעיל, פוקעת כהונתה של מועצת העירייה מאליה, משלא מאושר התקציב במועד, ואילו ההחלטה בעניין המשך כהונתו של ראש העירייה נתונה לשיקול דעת שר הפנים. העותר טען כי משלא מונתה הועדה הממונה בתוך 14 יום מן המועד בו הסתיימה כהונתם של חברי מועצת העירייה, לא מוסמך עוד שר הפנים למנותה. טענה זו נדונה בעבר באחת הפרשות, וכך נקבע שם: "קבלת טענה לפיה משחלפו אותם 14 ימים לא רשאי עוד שר הפנים לעשות שימוש בסמכותו עלולה לפגוע קשות בתפקוד הרשות המקומית וביכולתה להשתקם. זאת, במיוחד בהתחשב בעובדה שעם חלוף המועד לאישור התקציב פיזור מועצת הרשות נעשה באופן 'אוטומאטי' ועל כן העדר סמכות למנות ועדה למילוי תפקידי המועצה משעבר המועד יוביל, למעשה, להיווצרותו של רִיק שלטוני. נוכח תוצאה קשה זו יש לראות את המועד של 14 ימים הקבוע בסעיף 206(ב1) לפקודת העיריות כמועד מנחה ולא כמועד מחייב, אם כי אין צורך להכריע בעניין במקרה שלפנינו" (דברי השופטת (כתארה אז) ד' ביניש בעניין חאג', פסקה 8). ואכן, יש קושי של ממש לקבל את פרשנות העותר לפיה עם תום תקופת ארבעה-עשר הימים אין שר הפנים מוסמך עוד למנות ועדה ממונה. כפי המובהר בעניין חאג', קבלת גישת העותר תביא להיווצרותו של ריק שלטוני, ותאיין את התכלית שבבסיס הוראת סעיף 206(ב1) לפקודה, המבקשת להביא להתנהלות תקינה של הרשות המקומית. נמשיך ונבחן אפוא האם ניתן לראות בהוראת סעיף 206(ב1) לפקודה – בכל הנוגע למועד הנקוב בה – כהוראת חוק "מנחה", אשר אינה שוללת את סמכות המינוי של השר גם בחלוף התקופה האמורה (השוו: בג"צ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1) 337, 354 (1965); בג"צ 1755/90 ארגון בעלי מוניות, ירושלים נ' שר התחבורה, פ"ד מד(2) 589, 591 – 592 (1990)). ודוק – קודם שנמשיך בדיון נבהיר כי ככלל, הגדרת הוראת חוק כ"מנחה" אינה פוטרת את הרשות המנהלית מן החובה לעמוד במועד שנקבע בחוק. ובלשונה של השופטת (כתארה אז) ד' ביניש: "סיווגה של ההוראה ... כ'הוראה מנחה', אינו משמיע מראש כי אין לקיימה, או כי ניתן להתעלם ממנה. כאשר קוצב המחוקק זמן לעשייתה של פעולה אין הרשות יכולה ליטול לעצמה חירות להתייחס אליה כאל 'עצה טובה' בלבד, ומן הראוי כי תקפיד על לוח הזמנים שנקבע על ידי המחוקק כדי להבטיח סדרי מינהל תקינים. היותה של הוראה בבחינת 'הוראה מנחה' אינה מפחיתה מאופיה המצווה כלפי הרשות שעה שהיא מכלכלת את צעדיה ואת דרך פעולתה. תוצאת סיווגה של הוראה כ'מנחה' תיבחן במקרים בהם אין הרשות מצליחה לעמוד בלוח הזמנים שקבע לה המחוקק וזאת בדרך כלל בדיעבד, במסגרת בחינת תקפותו של המעשה המנהלי שנעשה שלא בהתאם להוראת הדין" (בג"צ 5992/97 ערער נ' ראש עיריית נתניה, פ"ד נא(5) 649, 655 (1997) – להלן: עניין ערער). ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר "הוראה מנחה" או "הוראה מחייבת" תיעשה על פי תכלית החקיקה: "כבר נפסק בבית משפט זה, כי ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר 'הוראה מנחה' או 'הוראה מחייבת' תעשה על-פי תכליתה של הוראת החוק. כך למשל, מועד שנקצב כדי להבטיח הגנה על זכות יסוד של האדם, כל סטייה ממנו עשויה לרדת לשורש הסמכות (כך הדבר לדוגמא באשר למועד המתייחס לתקופות מעצר). בדרך כלל כאשר אין החוק מנוסח באופן השולל סמכות בחלוף המועד או כאשר אין הוא מטיל סנקציה מפורשת עקב האיחור, ואין פירוש כזה מתחייב מתכליתו, תהא ההוראה מן ההיבט של תוצאת הפעולה שהתבצעה שלא במועד הוראה 'מנחה' בלבד ... ככלל, ניתן לקבוע כי כאשר הסמכות המוענקת לרשות היא מסוג הסמכויות שהרשות חייבת במילוין אין היא יכולה להימנע מלמלאה בשל איחור במועד, ואין לומר שפטורה היא מלמלא חובתה בשל כך בלבד שחלף המועד שנקבע בחיקוק לעשיית המעשה בידי הרשות. חיוניות הפעולה שעל הרשות לבצע והאינטרס הציבורי הכרוך בה, או החשש מכך שאי מילוי הפונקציה המנהלית יפגע בזכות מזכויות הפרט, או החשש שתפגע באופן משמעותי התכלית שלשמה הרשות פועלת, כל אלה הם טעמים שיש בהם כדי להצדיק מתן תוקף למעשה מנהלי, הגם שנעשה שלא בהתאם למועד הקבוע בחוק" (עניין ערער, בעמ' 655 - 656). דרך אחרת לבחינת הסוגיה, אינה סומכת על בחינת סיווגה של ההוראה, כי אם בוחנת את תוצאות הפרתה במשקפיים של דוקטרינת הבטלות היחסית (או דוקטרינת התוצאה היחסית). לשיטה זו, גם אם נניח כי מדובר בהוראה מחייבת, עלינו להבחין בין הכלל לבין תוצאת הפרתו. התוצאה של הפרת הכלל והסעד בגינו נקבעים על-פי תכלית החקיקה (רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי תל-אביב, פ"ד נב(1) 697, 719 – 720 (1998); זמיר, בעמ' 679 – 685). מאלה יוצא, כי בין אם נסווג את הוראת סעיף 206(ב1) לפקודה כהוראת חוק "מנחה", בין אם נבחן את המקרה שלפנינו במשקפי דוקטרינת הבטלות היחסית, אין לקבל את גישת העותר לפיה פוקעת סמכותו של שר הפנים בתום תקופת ארבעה-עשר הימים, ואין בידו למנות ועדה ממונה בתום תקופה זו, שכן – כפי שכבר הובהר – תוצאה זו עומדת בסתירה חזיתית לתכלית החקיקה. 13. מן הכלל אל הפרט: כהונתה של מועצת העירייה פקעה ביום 25.6.07, וביום 26.6.07 נמסרה על כך הודעה במכתבו של מנכ"ל משרד הפנים לחברי המועצה. מקרא לשון החוק מלמד כי בתוך 14 יום היה על שר הפנים למנות ועדה ממונה, ולקבוע האם זו תמלא את תפקידי מועצת העירייה, או גם את תפקידי ראש העירייה (וזאת בכפוף להחלטתו בעניין סיום כהונתו של ראש העירייה; כפי שיבואר להלן, במצב דברים זה נושא יושב-ראש הועדה בכל הסמכויות והחובות שיש לראש העירייה). במקרה שלפנינו – נוכח הליך קבלת ההחלטות עליו עמדנו – התקבלה ההחלטה בנושא הפסקת כהונת ראש העירייה רק ביום 5.8.07, וביום 6.8.07 מונה יושב-ראש לועדה הממונה (שהיה באותה עת גם החבר היחיד בה). מינויים של שאר חברי הועדה הושלם רק ביום 21.11.07 (וגם זאת באופן זמני בלבד, שכן מינויים של שניים מחברי הועדה היה בתוקף עד 21.12.07 או עד למינוי חברים קבועים, לפי המוקדם). התנהלות זו מעוררת קושי, ואין היא ראויה. היא מביאה לכך כי במשך תקופה ארוכה לא היה אורגן שיאחוז בסמכויות מועצת עיריית ערד. עם זאת, איננו סבורים כי בחריגה זו מן המועדים – למרות הקושי עליו הצבענו – יש כדי לשלול את תוקפה של ההחלטה. כפי שראינו, האיחור בעריכת המינויים אינו שולל את סמכות המינוי של השר גם בחלוף התקופה של 14 הימים. נזכיר בנוסף כי בהתאם להוראת סעיף 23 לחוק הרשויות המקומיות, מקום בו מונתה ועדה לפי סעיף 206 לפקודה "יחדל ראש הרשות מכהונתו ביום שיתחיל לכהן יושב ראש הועדה שנתמנה". במקרה שלפנינו, אם כן, המשיך העותר לכהן בתפקידו עד ליום 6.8.07, עת מונה יושב-ראש הועדה הממונה. 14. טענה נוספת שטען העותר, הינה כי בנפרד ממימד הזמן, לא ניתן היה למנות יושב-ראש לועדה הממונה, בטרם מונו שאר חבריה. אין בידנו לקבל טענה זו. סעיף 145(א) לפקודה (המוחל בענייננו נוכח הוראת סעיף 206(ב1) לפקודה) קובע כי "לוועדה ... ימנה השר מתוך חבריה יושב-ראש". סעיף 145(ב) לפקודה קובע כי "ליושב-ראש יהיו כל הסמכויות והחובות שיש לראש העיריה". ככלל, במקרה בו פקעה כהונת המועצה ושר הפנים הורה על הפסקת כהונת ראש העירייה, על שר הפנים למנות חברי ועדה ממונה ובד בבד למנות מתוכם את יושב-הראש. במקרה שלפנינו, כפי שכבר הובהר (וכאמור, הדעת אינה נוחה מכך), לא כך נעשה. יושב-ראש הועדה מונה בטרם מונו חברים אחרים בה, ואלה מונו רק בהמשך. עם זאת, סבורים אנו כי אין לקרוא את הוראת סעיף 145(א) לפקודה כשוללת את תקפו של מינוי יושב-ראש ועדה ממונה בנסיבות אלה. כפי שראינו, הוראות הפקודה מקנות לשר הפנים סמכות הן למנות ועדה למילוי תפקידי המועצה בעקבות פיזורה, גם בלא סיום תפקידו של ראש העירייה; הן להורות על סיום תפקידו של ראש העירייה. במקרה אחרון זה רשאי השר למנות ועדה ממונה למילוי תפקידי המועצה ותפקידי ראש העירייה. נוכח אלה, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב המוענק לשר הפנים והעדר מעורבות של חברי הועדה הממונה בהליך מינוי יושב הראש, נראה כי אין לשלול את תקפו של המינוי שנעשה (הגם שמלכתחילה לא היה מקום להמתין פרק זמן כה ממושך עד למינוי הועדה). יכול שהפירוש המוצע על ידי העותר היה מתקבל מקום בו לחברי הועדה הממונה היתה נגיעה בהליך מינוי יושב-הראש. אך כאמור, לא אלה הם פני הדברים בענייננו. בנוסף, תכליתו של סעיף 145 לפקודה הינה להבטיח, בין היתר, כי יושב-ראש הועדה הממונה, האוחז בסמכויות ראש-העירייה, יהיה גם חבר מן המניין בועדה; זאת בדומה לראש העירייה, המכהן גם כחבר מועצת העירייה (ראו הוראות סעיף 9ב ו-18 לחוק הרשויות המקומיות; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 2), התשל"ח – 1978, ס"ח 25); תכלית זו אינה נפגעת כאשר יושב ראש הועדה מתמנה קודם למינויים של חברי הועדה האחרים, ואלה מתמנים בהמשך. 15. העותר העלה בעתירתו טענות הנוגעות למינויו של מר הלר כיושב-ראש הועדה הממונה. מר הלר אינו מכהן עוד כיושב-ראש הועדה, אלא כחבר מן המניין בה. נוסף על כך, מינויו של מר הלר אמור היה לפקוע – כפי שנמסר – ביום 21.12.07, ומכאן שהדברים אינם טעונים הכרעה לעת הזו. בתגובה מטעמו שהוגשה לאחר קבלת הודעת המדינה בדבר מינויים של חברים נוספים בועדה, העלה העותר טענות נוספות המתייחסות – בין היתר – גם למינויים של חלק מאותם חברים. הטענות באשר לחברי הועדה חורגות מהסעדים שהתבקשו בעתירה, ואיננו רואים להיזקק להן בגדרי העתירה הנוכחית. טענותיו של העותר בהקשר זה – שמורות לו. נציין רק, כי בכתב המינוי של מר הלר לתפקיד יושב-ראש הועדה הממונה מיום 6.8.07 נפלה טעות סופר בציון מקור הסמכות למינוי, וצוין כי הוא נעשה מכוח סעיף 143 לפקודה. טעות זו תוקנה בכתב המינוי מיום 20.8.07, הנוקב בסעיף 206 לפקודה כמקור הסמכות למינוי. מכל מקום, הטעות בציון מקור סמכות המינוי (שתוקנה בהמשך) לא פגמה בתקפו של המינוי (השוו: בג"צ 961/92 בן יאיר נ' מפכ"ל משטרת ישראל רב-ניצב יעקב טרנר, פ"ד מו(3) 516, 521 (1992); בג"צ 790/78 רוזן נ' שר המסחר התעשייה והתיירות, פ"ד לג(3), 281, 284 (1979)). סיכום 16. סוף דבר – לא ראינו להתערב בהחלטת שר הפנים להורות על הפסקת כהונתו של העותר בתפקיד ראש עיריית ערד. ההחלטה נעשתה בגדר סמכותו של שר הפנים, ועל יסוד הטעמים עליהם עמדנו, לא הונחה עילה להתערב בשיקול דעתו. העתירה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ד בטבת התשס"ח (2.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07068270_M06.doc bנ.ב. מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il