אבירם דהרי נ. דרור לדרמן

16 1 בבית המשפט העליון רע"א 6821/21 רע"א 6822/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש ברע"א 6821/21: אבירם דהרי המבקשת ברע"א 6822/21: עיריית קריית גת נ ג ד המשיבים ברע"א 6821/21: 1. דרור לדרמן 2. מיכל כהן 3. עיריית קריית גת המשיבים ברע"א 6822/21: 1. דרור לדרמן 2. אבירם דהרי 3. מיכל כהן בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ר' ברקאי) מיום 11.8.2021 בת"א 57980-02-20 בשם המבקש ברע"א 6821/21: עו"ד תום נוימן בשם המבקשת ברע"א 6822/21: עו"ד מתן גרינגר המשיב 1 בשתי הבקשות: בעצמו פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. לפניי שתי בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ר' ברקאי) בת"א 57980-02-20 מיום 11.8.2021, בגדרה נדחתה בקשת המבקש ברע"א 8621/21 (להלן: המבקש) להכיר בחסינותו מפני תביעה שהגיש נגדו המשיב 1 בשתי הבקשות (להלן: המשיב). הבקשה ברע"א 6822/21 הוגשה על-ידי עיריית קריית גת (להלן: העירייה) ומופנית גם היא כלפי ההחלטה האמורה. רקע והליכים קודמים 2. בין המבקש, המכהן מאז שנת 2003 כראש העירייה, ובין המשיב, תושב קריית גת לשעבר, נתגלעה מחלוקת שראשיתה, כפי שעולה מטענות הצדדים, בשנת 2009, עם סיום העסקתו של אבי המשיב בעירייה. המשכה של המחלוקת, ביריבות פוליטית שנוצרה עת המשיב ניסה להתמודד במסגרת הבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2013. על רקע המחלוקת האמורה, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. 3. במסגרת אחת מאותן תביעות, אשר הגיש המשיב נגד המבקש בשנת 2013 לבית משפט השלום בקריית גת (ת"א 15356-03-13), נדחתה טענת המבקש שלפיה עומדת לו חסינות עובד ציבור מפני ניהול התביעה נגדו, מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובהתאם להוראות תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006 (להלן: תקנות אחריות עובדי ציבור). בית משפט השלום קבע כי המבקש פעל ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק למשיב או לכל הפחות פעל בשוויון נפש לאפשרות גרימתו; ומשכך, בהתאם לאמור בסעיף 7א(א) סיפא לפקודת הנזיקין, אין להכיר בחסינותו כעובד ציבור מפני ניהול התביעה נגדו (להלן בהתאמה: התביעה הקודמת ו-החלטת החסינות הראשונה). 4. בהמשך לכך, במסגרת התביעה הקודמת ניתן ביום 18.2.2019 פסק דין שבמסגרתו חויב המבקש בתשלום פיצויים לטובת המשיב בסכום כולל של 380,000 ש"ח, בגין חלק מן הפרסומים שעליהם נסובה התביעה האמורה. ערעורים הדדיים שהוגשו מטעם הצדדים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחו (ע"א 47486-03-19 וע"א 71157-03-19), וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (רע"א 6133/19; להלן: בקשת רשות הערעור הקודמת). 5. ביום 24.2.2020 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נוספת לפי חוק איסור לשון הרע נגד המבקש, העירייה ומנהלת מחלקת הדוברות בעירייה (היא המשיבה 2 ברע"א 6821/21 והמשיבה 3 ברע"א 6822/21; להלן: הדוברת). בתביעה התייחס המשיב ל-53 פרסומים שונים שהופצו על אודותיו, וטען, בין היתר, כי המבקש מנהל נגדו "מסע בִּיוּש" בחסות העירייה, תוך שימוש באתר האינטרנט ובעמוד הפייסבוק שלה. הפרסומים, על פי הנטען, הופצו במועדים שונים, והתייחסו, בין היתר, לתביעה הקודמת ולהתפתחויות שאירעו במסגרת ניהולה. 6. בתגובה לכך, ועוד טרם הגשת כתבי הגנה מטעמם, הגישו המבקש והדוברת בקשה להכרה בחסינותם כעובדי ציבור מפני ניהול התביעה נגדם, מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין ובהתאם להוראות תקנות אחריות עובדי ציבור. בתוך כך, נטען כי המעשים שיוחסו למבקש ולדוברת בכתב התביעה בוצעו אגב מילוי תפקידם כעובדי ציבור; וכי מדובר בפרסומים שהם במהותם דיווחים לתושבי העיר על אודות התביעה הקודמת ומידע שעניינו בקידום אינטרסים של העירייה. בבקשה הוטעם עוד, כי הפרסומים נועדו להגן על מוניטין העירייה ועובדיה, כך שמדובר במעשה שנעשה תוך כדי תפקידם הציבורי של המבקש והדוברת, אשר לא עמדה בבסיסו כוונה לגרימת נזק כלשהו למשיב. בכל הנוגע לדוברת, נטען כי זו מילאה את תפקידה על פי הוראות שקיבלה מן המבקש ואך בהתאם להנחיותיו. לבקשה צורף מסמך מטעם היועץ המשפטי לעירייה שהוכתר כ"אישור לפי סעיף 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובד ציבור), התשס"ו-2006" (להלן גם: אישור היועץ המשפטי). באישור זה צוין, כי לאחר בחינת טענות הצדדים מכוח תפקידו, הגיע היועץ המשפטי למסקנה כי יש להכיר בחסינותם של המבקש והדוברת מפני תביעתו של המשיב, באופן שהתביעה תופנה רק כלפי העירייה. כן צוין, כי יש בעצם מתן האישור כדי להעביר את נטל ההוכחה להיעדר קיומה של חסינות, אל כתפיו של המשיב. 7. בתשובתו לבקשת החסינות, טען המשיב כי למעשה ממוחזרות במסגרתה טענות שנדחו בהחלטה שניתנה בבקשת החסינות הקודמת (החלטה שאושררה בהחלטות השיפוטיות שניתנו בערעורים שהוגשו ובבקשת רשות הערעור הקודמת). לפיכך, המשיב טען שהנתבעים מושתקים מהעלאתן בשנית. לגופו של עניין, נטען כי הנטל להוכחת תנאי החסינות מוטל על המבקש והדוברת, שכן בקשת החסינות הוגשה אך מטעמם ולא מטעם העירייה. המשיב הדגיש כי הפרסומים הופצו במסגרת מסע בִּיוּש שנוהל כלפיו על ידי המבקש במטרה להסיר את יריבותו הפוליטית, כך שלא ניתן לשייכם למילוי תפקידו הציבורי. המשיב טען עוד, כי היקפם הנרחב של הפרסומים מלמד על כוונה ברורה לפגוע בו ולגרום לו נזק של ממש. אשר לדוברת, נטען כי זו אינה משמשת בתפקיד שלטוני או ציבורי על פי דין שמכוחו ניתן להעניק לה חסינות מפני התביעה. 8. לאחר שהליך גישור שאליו הופנו הצדדים בהמלצת בית המשפט המחוזי לא עלה יפה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 24.3.2021 כי התיק יובא לפניו לשם מתן החלטה בבקשת החסינות. על רקע זה, הגישו המבקש והדוברת ביום 25.3.2021 בקשה לקיים דיון בבקשת החסינות לשם חקירת המצהירים. זאת, כפי שנטען בבקשתם, בהתחשב בהוראת תקנה 11 לתקנות אחריות עובדי ציבור, במהות ההליך ובכך שהצדדים הגישו תצהירים מפורטים מטעמם. בהחלטתו מיום 11.4.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי דברי הפרסום אינם שנויים במחלוקת בהינתן שאלו הועלו על הכתב, כך שכל שנותר הוא להכריע בשאלה המשפטית בדבר קיומה של חסינות בנסיבות העניין. החלטתו של בית המשפט המחוזי 9. בהחלטתו מיום 11.8.2021, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת החסינות של המבקש, וקיבל את בקשת החסינות של הדוברת. בהחלטה נקבע, כי אף שהמבקש צירף לבקשתו את אישור היועץ המשפטי, שסבר כי יש לקבוע שלמבקש עומדת חסינות מפני ניהול התביעה נגדו, אין די בכך כדי לראות את בקשת החסינות ככזו שהוגשה מטעם העירייה בהתאם לסעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין. בית המשפט המחוזי הטעים כי מועצת העירייה לא קיבלה החלטה רשמית בדבר תמיכה בבקשת החסינות, וכי העירייה – שנטלה לעצמה ייצוג נפרד מזה של המבקש והדוברת – לא הגישה בקשה עצמאית להכרה בחסינות המבקש והדוברת ולא ביקשה להצטרף לבקשת החסינות שהוגשה מטעמם. לפיכך, נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, המבקש והדוברת הם שיישאו בנטל ההוכחה לעניין התקיימות התנאים להכרה בחסינותם. 10. בהמשך לאמור, ציין בית המשפט המחוזי כי על עובד ציבור המבקש חסינות מפני תביעה שהוגשה נגדו להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי הוא עובד ציבור ועשה את המעשה המיוחס לו תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי; והשני, כי המעשה לא נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות של גרימת הנזק. 11. בית המשפט המחוזי נדרש באריכות לטענות הצדדים וקבע כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה לעניין התקיימותם של התנאים האמורים להכרה בחסינותו, ולפיכך הורה על דחיית הבקשה בנוגע למבקש. 12. בכל הנוגע לדוברת, הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה שונה כאמור, וקבע כי יש להכיר בחסינותה מפני תביעתו של המשיב. בהקשר זה נקבע, כי הדוברת פעלה על פי הוראותיו והנחיותיו של המבקש, וכי המטרה שעמדה לנגד עיניה בהפצת הפרסומים הייתה עמידה במשימות שהוטלו עליה על ידי המבקש, להבדיל ממניעים אישיים. 13. בהתחשב בתוצאה שאליה הגיע, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להידרש לטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים, ובכלל זה לטענת ההשתק שהעלה המשיב לנוכח החלטת החסינות הראשונה שניתנה בתביעה הקודמת. בית המשפט המחוזי דחה, אפוא, את בקשת החסינות וחייב את המבקש בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורכי-דינו בסכום של 20,000 ש"ח. כלפי החלטה זו של בית המשפט המחוזי מופנות בקשות רשות הערעור דנן – אשר הוגשו, כאמור, הן על ידי המבקש והן על ידי העירייה. בקשת המבקש 14. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בכך שהכריע בבקשת החסינות בלי לקיים דיון במעמד הצדדים לצורך חקירת המצהירים, וזאת בניגוד לתקנה 11 לתקנות הנזיקין ולבקשה המפורשת שהוגשה מטעמו בעניין זה. עוד נטען, כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 11.4.2021, שבמסגרתה נדחתה כאמור הבקשה לקיום דיון משום שדברי הפרסום אינם שנויים במחלוקת כביכול – אינם יכולים לעמוד. בהקשר זה נטען, שהצדדים חלוקים במובהק בפן העובדתי בכל הנוגע לרקע שביסוד הפרסומים. 15. המבקש מוסיף ומלין על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למשמעות שיש לייחס לאישור היועץ המשפטי להגשת בקשת החסינות, בציינו כי קביעות אלה חותרות למעשה תחת הוראת תקנה 8 לתקנות הנזיקין, כמו גם תחת ההלכה שנקבעה בע"א 1649/09 (רע"א 775/11) פלקסר נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (11.8.2014). בהקשר זה נטען, כי אישור היועץ המשפטי הוא האישור הדרוש להגשת בקשת חסינות בכגון דא, להבדיל מהחלטת מועצת הרשות המקומית שכלל אינה מוסמכת להחליט אם תוגש בקשת חסינות אם לאו. בענייננו, לפי הנטען, הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהעירייה צורפה להליך כנתבעת; שבבקשת החסינות צוין מפורשות כי בית המשפט מתבקש לראות בה כאילו הוגשה גם מטעם העירייה; ושעורכי הדין של העירייה ציינו אף הם כי העירייה תומכת בהגשת בקשת החסינות וכי היא נכונה להיכנס בנעלי המבקש והדוברת. לטענת המבקש, הגשת בקשת חסינות על ידי עובד הציבור עצמו הנתמכת בעמדת הרשות היא פרקטיקה מצויה. 16. המבקש מוסיף ומעלה טענות לגוף ההחלטה, אך לא ראיתי צורך לפרטן לנוכח התוצאה שאליה הגעתי. לבסוף, המבקש טוען כי יש להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהשיב אליו לדיון את בקשת החסינות. בהקשר זה המבקש טוען, כי יש לנתב את התיק לטיפולו של מותב אחֵר בהתחשב ב"נעילת דעתו" הלכאורית של המותב שישב בדין. 17. יצוין, כי במסגרת בקשתו, עתר המבקש גם להארכת המועד להגשת כתב הגנה מטעמו במסגרת ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי, עד להכרעה בהליכים דנן. בקשת העירייה 18. העירייה טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לאישור היועץ המשפטי אין כל נפקות בנסיבות העניין. קביעה זו, כך נטען, אינה מתיישבת עם פסק הדין שניתן בעניין פלקסר, אשר מן האמור בו ניתן לטענתה ללמוד כי אם הרשות הציבורית תומכת בבקשת החסינות באמצעות אישורו של היועץ המשפטי, יועבר נטל ההוכחה לאי-קיומם של תנאי החסינות לכתפיו של הטוען להיעדרה. העירייה הוסיפה וטענה כי בית המשפט המחוזי לא התחשב בהסכמתה המפורשת לעצם הגשת בקשת החסינות, והתעלם מכך שאף המשיב עצמו טען בתביעתו שיש להטיל אחריות על העירייה, ובכך ביקש לייחס את מעשי המבקש והדוברת לעירייה עצמה. תשובת המשיב 19. המשיב סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי וטוען כי יש לדחות את טענותיהם של המבקש והעירייה. לטענתו, לעירייה כלל לא נתונה אפשרות להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי מן הטעם שהיא לא נפגעה ממנה באופן אופרטיבי. המשיב מוסיף ומציין כי הוא אינו מתנגד למתן רשות ערעור בבקשה, לנוכח השלכותיה הדיוניות של ההחלטה מושא הבקשה, אך לטעמו יש להורות על דחיית הערעור לגופו. 20. המשיב טוען, בכל הנוגע להעברת נטל ההוכחה, כי בקשת החסינות הוגשה אך על ידי המבקש והדוברת, ואילו העירייה לא הגישה כל בקשה עצמאית מטעמה בעניין זה. כמו כן, כך נטען, העירייה לא הביעה תמיכה ממשית בבקשה החסינות, כך שאין לראות בבקשה שהוגשה מטעם המבקש והדוברת ככזו שהוגשה גם מטעם העירייה. המשיב הטעים כי אין לראות באישור היועץ המשפטי משום החלטה של העירייה לתמוך בבקשת החסינות, שכן ליועץ המשפטי לא נתונה סמכות לקבל החלטה מינהלית כלשהי, ובכלל זה אף החלטה בדבר הגשת בקשת חסינות. בנסיבות אלה, כך נטען, ומשלא התקבלה החלטה כדין על ידי העירייה בדבר הגשת בקשת חסינות, הרי שאין מקום להורות על העברת נטל ההוכחה. 21. אשר לטענה בדבר אי-קיום דיון בבקשת החסינות, טוען המשיב כי המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים נטועה אך בהיבט המשפטי, וכי אין חולק על כך שהמבקש והדוברת ביצעו את הפרסומים הנטענים כמו גם על תוכנם. על כן, כך נטען, לא נפל רבב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לקיים דיון בבקשת החסינות טרם מתן הכרעה בה. 22. המשיב מוסיף ומתייחס לגוף העניין, אולם, כאמור, לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, לא ראיתי להידרש לטענות הצדדים ביחס לגוף המחלוקת ביניהם. 23. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 25.10.2021 הגיש המבקש בקשה לפסילת המותב מלהמשיך לדון בתביעה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה מיום 15.11.2021, בקבעו כי טענותיו של המבקש אינן מקימות עילת פסלות. ערעור שהגיש המבקש על החלטת הפסלות לבית משפט זה, נדחה ביום 13.1.2022 על ידי כב' הנשיאה א' חיות (ע"א 8190/21 דהרי נ' לדרמן (13.1.2022); להלן: ערעור הפסלות). דיון והכרעה 24. לאחר שעיינתי בבקשות ובתשובות להן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, החלטתי לדון בבקשות הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר להלן, אני סבורה כי דין הערעורים להתקבל. חסינות עובדי ציבור מפני אחריות נזיקית – המתווה הנורמטיבי 25. בבסיס הבקשות דנן עומדות ההוראות הרלוונטיות בפקודת הנזיקין ובתקנות אחריות עובדי ציבור העוסקות בחסינות עובדי ציבור מפני תביעות נזיקין לפעולות שביצעו במסגרת מילוי תפקידם, ואשר יובאו להלן. בהקשר זה יצוין בתמצית, כי במסגרת תיקון מספר 10 לפקודת הנזיקין ערך המחוקק רפורמה בסוגיה של חסינות עובדי הציבור והרחיב למעשה את היקף חסינותם בנזיקין, ובתוך כך את אחריותן השילוחית של המדינה ושל הרשות הציבורית למעשים שנעשו במסגרת תפקידם של עובדיהן (לדיון מפורט בסוגיה זו ראו, עניין פלקסר, פסקאות 26-17 לפסק-דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות; כן ראו: תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293, 318-316 (2011) (להלן: קלהורה וברדנשטיין); בכל הנוגע לתחולת החסינות על תביעות לשון הרע, ראו: קלהורה וברדנשטיין, 344 והאסמכתאות הנזכרות שם). 26. הרחבת החסינות של עובדי הציבור מקבלת ביטוי בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, אשר נוסף לה במסגרת תיקון מספר 10 האמור, וקובע כלהלן: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". סעיף 7ג לפקודת הנזיקין מתייחס למקרה שבו הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית וקובע כך: "(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית. (ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר". 27. במסגרת תקנות אחריות עובדי ציבור, שהותקנו מכוח התיקון האמור, נקצבו מועדים וסדרי דין שונים ליישומן של הוראות אלה. כך למשל, בתקנה 9 לתקנות אחריות עובדי ציבור נקבע כי בקשה של עובד הרשות הציבורית או של הרשות הציבורית עצמה שבית המשפט יקבע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא להם כתב התביעה. כמו כן, תקנה 8 לתקנות אחריות עובדי ציבור קובעת כי "בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית; אישור היועץ המשפטי יצורף לבקשה". הנטל להוכחת תנאי החסינות 28. מן האמור לעיל עולה, כי כאשר מוגשת תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שעשה בעת מילוי תפקידו, בית המשפט הוא אשר קובע אם מתקיימים התנאים להכרה בחסינותו של העובד; וזאת, במסגרת הכרעה בבקשת חסינות שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד (סעיף 7ג לפקודת הנזיקין; ראו: עניין פלקסר, פסקה 36 לפסק דינה של השופטת חיות; יצוין, כפי שיורחב בהמשך, כי בשונה מעובד רשות ציבורית, ההחלטה להכיר בחסינותו של עובד מדינה נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, והודעה על הכרה כאמור תוגש לבית המשפט). בעניין פלקסר נקבע כי אם הבקשה להכרה בחסינותו של עובד הציבור הנתבע מוגשת על ידי הרשות הציבורית, והתובע אינו מתנגד לה, אזי ההחלטה בנדון נסמכת בעיקרו של דבר על הסכמת הצדדים ועל נכונותה של הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק. עוד נקבע, כי גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה להכיר בחסינות עובד הציבור, אך מדובר בבקשה אשר הוגשה על-ידי הרשות הציבורית, רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים הנדרשים להכרה בחסינות התקיימו, כך שהנטל להפריך הנחה זו יעבור אל התובע, שיידרש להוכיח כי יש לדחות את עמדתה של הרשות בעניין זה (ראו: עניין פלקסר, פסקה 37). גישה זו, כך נקבע, משרתת תכליות שונות המצויות ביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור, שהעיקרית שבהן היא מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטרדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום בו הרשות מוכנה ליטול את החבות על עצמה אם תקבע כזו (להרחבה ראו: שם, פסקה 23). לצד האמור, נקבע בעניין פלקסר כי במקרים שבהם בקשת החסינות מוגשת על ידי עובד הציבור עצמו, והרשות הציבורית סבורה כי התנאים להכרה בחסינות לא מתקיימים, כי אז "הנטל הוא על העובד להראות כי תנאי החסינות מתקיימים, על מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה בדבר הכרה בחסינותו" (שם, פסקה 37). ומן הכלל – לענייננו. 29. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי בהינתן שמועצת העירייה לא החליטה לתמוך בבקשת החסינות ומשלא הוגשה על-ידי העירייה בקשה עצמאית להכרה בחסינותם של המבקש והדוברת – הרי שאין לראות בכך כבקשה המוגשת על ידי הרשות הציבורית. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הנטל להוכחת קיומם של תנאי החסינות מוטל על כתפי המבקש, וכי בהינתן שהלה לא הרים את נטל ההוכחה לעניין זה, הרי שיש לדחות את בקשתו. כפי שיובהר להלן, עמדתי שונה. 30. אומנם בקשת החסינות הוגשה על-ידי המבקש והדוברת, אולם אין מחלוקת על כך שבבקשה צוין מפורשות כי יש "לראות בבקשת חסינות זו, אליה מצורף אישורו של היועץ המשפטי [...] כבקשה אשר מוגשת מטעם המבקשים [המבקש והדוברת] ומטעם העירייה יחד" (ראו: סעיף 1 לבקשת החסינות שצורפה כנספח 2 לבקשת רשות הערעור מטעם העירייה). בהמשך לכך אף צוין כי "הנתבעת 3 היא העירייה [...] מצטרפת לבקשה ויש לראות את הבקשה כאילו מוגשת גם מטעמה" (סעיף 10 לבקשה). חשוב להדגיש כי בסעיף 24 לאישור היועץ המשפטי, אשר צורף כאמור לבקשה, צוין מפורשות כי היועץ המשפטי "נותן אישור בשמה של העירייה, מבקש לצרפו לבקשתם של הנתבעים 2-1 להכרה בחסינותם כעובדי ציבור, ובהתאם לראות בבקשת החסינות הנ"ל כאילו הוגשה גם ע"י העירייה" (ההדגשה אינה במקור; י"ו). אם לא די באמור, הרי שבבקשה שהגישה העירייה עצמה לבית המשפט המחוזי ביום 21.9.2020, למתן ארכה להגשת כתב הגנה מטעמה, ציינה היא כי "כעולה מבקשת החסינות, העירייה תומכת בהגשת הבקשה ונכונה להיכנס בנעלי הנתבעים 2-1 [המבקש והדוברת; י"ו], גם בכל הנוגע לעילות אשר מופנות כנגדם" (סעיף 2 לבקשה אשר צורפה כנספח 3 לבקשת רשות הערעור מטעם העירייה; הדברים עולים גם מבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם העירייה, וראו לעניין זה סעיפים 20 ו-25-24 לבקשתה). 31. הנה כי כן, במובן הטכני בקשת החסינות הוגשה על ידי עובדי הציבור – המבקש והדוברת – ולא על ידי העירייה עצמה. אולם במישור המהותי, אישור היועץ המשפטי שצורף לבקשה, כמו גם הצהרותיה המפורשות של העירייה בעניין – מלמדים על הצטרפותה של העירייה, הלכה למעשה, לבקשת החסינות שהוגשה מטעם המבקש והדוברת (ראו: ת"א (מחוזי י-ם) 19174-03-17‏ השלי 80 עבודות בניה נ' מועצה אזורית מגילות ים המלח, פסקה 5 (24.8.2017)). 32. עוד אציין, כי בהתאם לתקנה 8 לתקנות אחריות עובד ציבור שהובאה לעיל, היועץ המשפטי של הרשות הציבורית הוא זה אשר מוסמך לאשר הגשת בקשה מטעם הרשות להכרה בחסינות; ולא מועצת העירייה כפי שקבע בית המשפט המחוזי. ודוק, כפי שהובהר לעיל (ראו: פסקה 28) אחד מן ההבדלים בין עובדי רשות ציבורית ובין עובדי המדינה לעניין הליך ההכרה בחסינות, הוא בכך שההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית מחייבת החלטה של בית המשפט במסגרת בקשה שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד, כאמור לעיל (סעיפים 7ג(א)-7ג(ב) לפקודת הנזיקין). לעומת זאת, ההחלטה להכיר בחסינותו של עובד מדינה נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה (סעיפים 7ב(א)-7ב(ב) לפקודת הנזיקין ותקנה 5 לתקנות עובדי ציבור). השוני האמור נובע, בין היתר, מכך שהרשויות הציבוריות נעדרות גורם בלתי-תלוי, כדוגמת היועץ המשפטי לממשלה, אשר יוכל לקבל את ההחלטה בדבר הכרה בחסינות של עובדי הרשויות הציבוריות. אין זה רצוי, אפוא, להותיר את ההחלטה בידי היועץ המשפטי של הרשות, שאינו גורם חיצוני ובלתי-תלוי, ודי בכך שתוענק לו סמכות לאשר את עצם הגשת הבקשה, אשר ההכרעה בה מצויה בסמכותו של בית המשפט (ראו: עניין פלקסר, פסקאות 36 ו-38; קלהורה וברדנשטיין, 330-329; עוד ראו: פרוטוקול ישיבה מס' 504 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-16, 24-23 (16.6.2005)). לנוכח העיקרון שהובא לעיל, אני סבורה כי אין בסיס לקביעה שלפיה ההחלטה לאשר הגשה של בקשת חסינות נתונה בידי מועצת העירייה עצמה. 33. מכל האמור עולה, אפוא, כי יש לראות בבקשת החסינות שהוגשה על ידי המבקש ככזו אשר הוגשה גם על-ידי העירייה, כאמור בסעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין. הפועל היוצא מכך הוא שהנטל להוכיח כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים להכרה בחסינותו של המבקש מוטל על המשיב, הוא התובע, ולא על המבקש. קיום דיון בבקשת החסינות 34. כפי שצוין לעיל, המבקש סבור כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת החסינות טרם הכרעה בבקשה, וזאת לצורך חקירת המצהירים. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאה שאליה הגעתי בסוגיית נטל ההוכחה, שלפיה יש להורות על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, יש להותיר לשיקול דעתו של בית המשפט את ההכרעה בשאלה אם יש מקום לחקירה על התצהירים. לצד האמור, חשוב להוסיף ולציין את הדברים הבאים. 35. תקנה 10 לתקנות אחריות עובדי ציבור קובעת כלהלן: "על הגשת בקשה לפי סעיפים 7ב(ג) או (ד) או 7ג(א) לפקודה יחולו הוראות סימן א' לפרק כ' בתקנות סדר הדין [האזרחי, התשמ"ד-1984 – י"ו], בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות תקנות אלה". מתקנה זו עולה כי על הגשת בקשה לחסינות שהגיש עובד הציבור, יחולו ההוראות הנזכרות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות), ובהן תקנה 241(ד) הקובעת כי בית המשפט רשאי להכריע בבקשה בכתב "על יסוד הבקשה והתשובות בלבד, או אם הדבר נדרש, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם". מן האמור עולה, כי לבית המשפט יש שיקול דעת והוא רשאי להכריע בבקשת החסינות אף בלי לקיים בה דיון, אם חקירת המצהירים אינה נדרשת לצורך ההכרעה. [במאמר מוסגר יצוין, כי תקנות אחריות עובדי ציבור מפנות לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות, אשר אינן בתוקף עוד. כידוע, סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע כי "אזכור של חיקוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר". לפיכך, נדמה כי פרשנות נכונה של תקנה 10 לתקנות אחריות עובדי ציבור תהא כזו המחילה על בקשת חסינות את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי העדכניות, שהחליפו את תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות. התקנה בתקנות סדר הדין האזרחי העדכניות אשר באה חלף תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות, היא תקנה 50(4), הקובעת אף היא כי בית המשפט רשאי להכריע בבקשה בכתב על יסוד הבקשה והתשובות בלבד, אלא אם נדרשת חקירת המצהירים על תצהיריהם (להרחבה ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדרי הדין האזרחי: מורה נבוכים 293-292 (2021))]. 36. לעומת תקנה 10, תקנה 11 לתקנות אחריות עובדי ציבור קובעת כלהלן: "(א) במועד שנקבע לדיון יתייצבו המצהירים לחקירה על תצהיריהם, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. (ב) הדיון בבקשה יסתיים בתוך יום אחד; ראה בית המשפט כי יש צורך בכך, רשאי הוא לקבוע ימי דיונים נוספים, ברציפות ככל האפשר, עד גמר חקירת העדים. (ג) בעלי הדין רשאים להגיש לבית המשפט, עד שבעה ימים לפני המועד שנקבע לדיון, רשימת אסמכתאות משפטיות ועיקרי טיעון בכתב; סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה ביום הדיון בבקשה לאחר סיום הבאת הראיות. (ד) בית המשפט ייתן החלטה בבקשה לכל המאוחר בתוך 14 ימים, לכל המאוחר, מתום הדיון בבקשה, ולפני מתן כל החלטה אחרת בתובענה" (ההדגשה אינה במקור; י"ו). למקרא תקנה זו ניתן, לכאורה, לסבור כי במקרה שבו מוגשת לבית המשפט בקשה לחסינות של עובד ציבור, עליו לקיים דיון בבקשה, בהתאם להוראות הדיוניות המפורטות בה. 37. בעניין פלקסר התעוררה השאלה אם קיימת חובה על בית המשפט לקיים דיון בבקשות חסינות, כפי שלכאורה עולה מתקנה 11 לעיל, או שמא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט בהינתן תחולתן של תקנות סדר הדין האזרחי מכוח תקנה 10 לעיל. בפסק הדין בעניין פלקסר נקבע כי אין לקבל את הטענה שלפיה קיימת חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשת חסינות המוגשת לפי סעיפים 7ב(ג) או 7ב(ד) לפקודת הנזיקין, וכי ההחלטה בנדון מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה. לצד זאת, הובהר כי בהתאם להלכה הפסוקה המתייחסת לנסיבות שבהן ראוי לקיים דיון בבקשה בכתב, הרי שאף בבקשות חסינות של עובדי ציבור על בית המשפט להורות על קיום דיון בבקשה במקרים שבהם "[...] בירור המחלוקת העובדתית אשר נפלה בין הצדדים נדרש לשם הכרעה בבקשה ואחד מבעלי הדין ביקש לחקור בחקירה שכנגד את המצהירים מטעם בעל הדין האחר [...]" (עניין פלקסר, פסקה 31; לגישה שונה ראו: קלהורה וברדנשטיין, 332). 38. יצוין, כי קביעה זו שלפיה ראוי, ככלל, לקיים דיון במקרים שבהם נדרשת הכרעה במחלוקת עובדתית, ובמיוחד כאשר אחד מבעלי הדין ביקש לחקור את המצהירים, עולה בקנה אחד עם הוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, כפי שיבואר להלן. סעיף 15(א) לפקודת הראיות קובע כי "מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן". לצד זאת, סעיף 17(א) לפקודת הראיות קובע כלהלן: "הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה" (ההדגשה אינה במקור; י"ו). מלשון סעיף 17(א) לפקודת הראיות עולה, לכאורה, כי על בית המשפט להיעתר לבקשת בעל דין לחקור מצהיר מטעם בעל הדין האחר. 39. עם זאת, ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (1998) נקבע בהקשר זה כי: "מקום שהגירסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי-הדין אין לשלול מבעל-דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד על תצהירי יריבו, בין כדי לערער את גירסתו של הלה ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גירסתו של החוקר. [...] כאז כן עתה עומדת לבעל-הדין, מכוח סעיף 17(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], הזכות לחקור את מצהירי יריבו על תצהיריהם ובלבד שמדובר בחקירה רלוונטית והוגנת אשר היקפה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט [ההדגשה אינה במקור – י"ו]" (שם, פסקאות 10-8; להרחבה ראו עוד: ע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ' רשף, פסקה 5 (24.11.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 338-337 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). הנה כי כן, הכלל האמור בסעיף 17(א) לפקודת הראיות אינו כלל מנדטורי, ולבית המשפט שיקול דעת שלא להיעתר לבקשת בעל דין לחקור מצהיר מטעם בעל הדין האחר מקום בו "יש בחקירה משום שימוש לרעה בהליכי משפט; כאשר ברור שהחקירה אינה רלוונטית; או שאין בחקירה כל צורך לשם הכרעה במשפט, מאחר שברור כי החקירה לא תוכל להשפיע על תוצאת המשפט" (דברי כב' השופט י' עמית בבש"פ 7845/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (14.12.2021); אמנם הדברים שם נאמרו לגבי חקירת מומחה על חוות דעתו, אך כוחם יפה גם לעניין חקירה על תצהיר, לנוכח הנוסח הזהה של סעיפים 17 ו-26 לפקודת הראיות). 40. ומן הכלל אל הפרט: עיון בתמצית הפרסומים המיוחסת למבקש, כפי שנסקר בהחלטת בית המשפט המחוזי, מעורר ספק אם במקרה דנן יש טעם בחקירת המצהירים לצורך קבלת החלטה בשאלת חסינות המבקש. היקף הפרסומים; השאלה אם חלק מהפרסומים נעשו בניגוד ובסתירה לנושאים שכבר הוכרעו בתביעה הקודמת; והשאלה אם נעשה פרסום אשר סותר את ההכרעה בעתירה המנהלית שהגיש המשיב נגד העירייה – כל אלה אינם בהכרח עניין לחקירה על תצהיר כזה או אחר, באשר הדברים עולים מהפרסומים עצמם. אף השאלה אם הפרסומים נעשו תוך כדי ולמען מילוי תפקידו השלטוני של המבקש, יכולה להיגזר מתוכן הפרסומים עצמם ללא צורך בחקירת המצהירים. מכל מקום, בעת שבית המשפט המחוזי יקיים דיון מחדש בבקשה, כאמור לעיל, הוא ישוב וישקול אם יש מקום לחקירת המצהירים טרם מתן החלטה חדשה. סוף דבר 41. התוצאה היא כי דין הערעורים להתקבל, במובן זה שהדיון בבקשת החסינות מטעם המבקש יוּשב לבית המשפט המחוזי לשם מתן החלטה חדשה בבקשת החסינות (ובכלל זה רשאי בית המשפט המחוזי להכריע ביתר טענות הצדדים, כמו גם בטענת ההשתק). כמו כן, מובהר כי הנטל מוטל על המשיב – ועליו להוכיח את טענתו שלפיה לא מתקיימים התנאים להכרה בחסינותו של המבקש. בית המשפט המחוזי יבחן, כאמור, אם יש מקום לחקירת המצהירים טרם מתן החלטה חדשה. יובהר כי אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה כלשהי לגופה של שאלת החסינות, ומובן מאליו כי בית המשפט המחוזי רשאי לקבל כל החלטה שימצא לנכון בבקשת החסינות. 42. אעיר למען הסר ספק, כי מאחר שמי מהצדדים לא השיג על ההחלטה בבקשת החסינות בנוגע לדוברת, ההחלטה הפכה לחלוטה, ואין מקום לקיים דיון בעניינה או לקבל החלטה חדשה ביחס אליה. עוד אוסיף, כי לא ראיתי מקום להידרש לבקשת המבקש למתן ארכה להגשת כתב הגנתו, שכן יש להגיש בקשה זו לערכאה הדיונית. כמו כן, איני רואה מקום להידרש לטענת המבקש בדבר ניתוב התיק לטיפולו של מותב אחֵר. טענה ברוח זו הועלתה כבר על ידי המבקש במסגרת ערעור הפסלות אשר נדחה, כזכור, בפסק דינה של כב' הנשיאה א' חיות מיום 13.1.2022. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏כ' באדר א התשפ"ב (‏21.2.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21068210_R03.docx סש+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1