שלמה וילרו נ. מינהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 6820/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6820/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערים: 1. שלמה וילרו 2. שרה אשכנזי (וילרו) 3. יורשי עטרה וילרו ע"ה 4. ויויאן כהן (וילרו) 5. יוסף משה וילרו 6. ליאורה שמגר (וילרו) נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. הקרן הקיימת לישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.6.08 בה"פ 1188/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: כ"ז בתשרי התש"ע (15.10.09) בשם המערערים: עו"ד דוד בסון; עו"ד יהושע יצחק בשם המשיבים: עו"ד משה גולן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הפרשה שלפנינו מתארת מסכת ארוכת שנים. תחילתה של הפרשה בצוואתו הנאצלת של חיים אהרון ולירו ז"ל (להלן: המנוח ולירו), כי מקצת מרכושו ישמש "הקדש עולם לדברים שבצדקה ציבוריים". סופה של הפרשה – כעבור שמונה עשורים – במחלוקת משפטית בין המערערים, צאצאיו של המנוח, לבין המשיבים, בקשר לזכויות בקרקע שיועדה למילוי צוואתו של המת. בתמצית, מדובר במקרקעין שהועברו לקרן קיימת לישראל בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, על-ידי המורשים שמינה המנוח ולירו לצורך קיום הוראתו בצוואה. לפי ההסכם שנערך עם הקרן הקיימת אמורה הייתה לקום על הקרקע שכונה, שתיקרא על-שם המנוח ולירו, אולם הדבר לא יצא אל הפועל – ככל הנראה על רקע קשיים טופוגרפיים, גיאוגרפיים ותכנוניים – ובמקום זאת נעשו פעולות אחרות ובהן הקמת בית חולים ונטיעת יער. על כך מלינים, היום, המערערים – היורשים של אחד מבניו של המנוח. בתביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי טענו המערערים כי יש לבטל את ההסכם ולהצהיר על זכויותיהם בקשר למקרקעין האמורים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי) דחה את תביעתם של המערערים בפסק-דין רגיש ומנומק כדבעי, בהסתמך על עילות של היעדר יריבות, התיישנות ושיהוי. מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלינו, ולכן ראינו לדחות את הערעור. לאור פסק-הדין המפורט שניתן, לא מצאנו טעם לחזור על הרקע הארוך ועל הנימוקים לדחיית התובענה. כאמור, הדברים כתובים ומפורשים וטענות המערערים לא שכנעונו כי יש עילה להתערבותנו. נסתפק בדברים הבאים. בפרשה זו אכן נוצר מצב שבו למעשה התכנית המקורית לגבי אופן מילוי צוואתו של המנוח (בחלק ה"הקדשי" שלה) לא צלחה, וההסכם שנחתם בהקשר זה בשנת 1937 לא קויים כלשונו. עם זאת, אין בעניין זה כל חדש: כבר בשנים שלאחר חתימת ההסכם התבררו הקשיים בהקמת שכונה במקרקעין והחלו לחשוב על חלופות. בפועל אכן לא הוקמה שכונה והקרקע נוצלה לייעוד שונה. בשנות ה- 60 התגבשה הסכמה בין עורך-הדין חיים אהרון ולירו ז"ל, שיש לראות בו נציג המשפחה, לבין הקרן הקיימת לישראל, באשר לדרך ההנצחה של המנוח ולירו בהינתן האופן שבו נוצלה הקרקע הלכה למעשה (הקמת יער). יצוין כי בפנייתו של עורך-הדין ולירו לקרן קיימת לישראל, בשנת 1964, הוא ביקש, "בתור אחד האפוטרופסים של העיזבון ויורשו של המנוח", "למלא את תנאי החוזה בהקדם הכי אפשרי או לבוא לידי הסדר אחר בהסכמה אשר יבטיח הנצחת שמו של המנוח בדרך נאותה ולפי רוח ההסכם" [ההדגשה הוספה]. כלומר, נציג המשפחה עצמו הציע, כחלופה לקיום ההסכם כלשונו, מציאת פתרון מוסכם אחר, ואכן, כאמור, הוחלט על דרך הנצחה חלופית וזאת כל עוד לא ישתנה הייעוד באופן שניתן יהיה להקים שכונת מגורים בשטח. הנה כי כן, ניתן לומר כי המתווה שנכתב בשנת 1937 לא מומש אך נעשו פעולות אחרות שבאו להחליף את ההסכמה הישנה בהתחשב במציאות שנוצרה. בנסיבות העניין, לאור הצעדים שנעשו בשטח, המגעים שהתקיימו וההסכמות שהתגבשו לפני שנים רבות, יש לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים מנועים היו, בשנת 2002 (לאחר מותו של עורך-הדין ולירו), לטעון להפרת ההסכם משנת 1937 ולדרוש את החזרת המקרקעין לעיזבון; בדומה, גם טענה כי על בית המשפט להורות, היום, על "קיום ההסכם" משנת 1937, "ולוּ בקירוב", אינה יכולה עוד להישמע. לא למותר לציין כי לאור השנים הרבות שחלפו, ומכלול הנסיבות, אין כל אפשרות לקבל את טענת המערערים כי עיקר השיהוי בהגשת התובענה נבע ממצג מוטעה מצד המשיבים "כאילו הבעיה תיפתר במהרה". יש ממש גם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הצליחו לבסס את מעמדם-שלהם כמי שעומדות להם זכויות במקרקעין או זכויות בערך הכלכלי שצומח מהפעילות במקרקעין. המערערים באו לבית המשפט מכוח היותם צאצאיו ויורשיו של משה ולירו ז"ל, אחד מבניו-יורשיו של המנוח ולירו. דא עקא, שמשה ולירו ז"ל לא פעל ביחס למקרקעין בכובעו כאחד מיורשיו של המנוח ולירו, אלא בכובעו כאחד מבין האנשים שיועדו לפי הצוואה לעסוק בנושא ההקדש. כאמור בהסכם עצמו, הצדדים לו הם קרן קיימת לישראל מצד אחד, ו"האפוטרופסים על הקדש המנוח חיים אהרן ולירו ז"ל" מצד שני. לא שוכנענו כי למשה ולירו ז"ל היו זכויות במקרקעין כיורש או שההסכם עם הקרן הקיימת יכול היה בקונסטלציה זו או אחרת להצמיח לו זכויות קנייניות במקרקעין. בנסיבות אלה, לא נמצא לנו מסלול משפטי שיכול להוביל בסופו להקניית זכויות במקרקעין ליורשיו של משה ולירו ז"ל. יודגש כי הטענות בדבר זכות ניהול בשליש מן המקרקעין, מכוח ההסכם, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זה. כלל לא ברור מה המשמעות של "זכות ניהול" זו, אם בכלל, במציאות דהיום, ומכל מקום אין בזכות נטענת זו כדי לאפשר למערערים לדרוש לקבל לידיהם את המקרקעין עצמם או את הזכויות שהם טוענים להן. המסקנה היא שלא היה מנוס מלדחות את תביעתם של המערערים, כפי שאכן הורה בית המשפט המחוזי. שותפים אנו להערת הסיום של בית המשפט המחוזי, באשר למהלכים שראוי כי ייעשו להנצחה הולמת של המנוח ולירו, ברוח חזונו. הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 30,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ד' בשבט התש"ע (19.1.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08068200_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il