יהונתן גבאי נ. ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 6814/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא המערערים: 1. יהונתן גבאי 2. יהודית גבאי נ ג ד המשיבים: 1. ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב 2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק 3. פנינה דואניאס 4. אלינור אור 5. אוסנת כהן 6. אסתר כהן 7. טורנר טורנר 8. דוידי נפתלי 9. נתן כהן ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה צ' צפת) בעת"ם 22917-11-16 מיום 28.6.2018 בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבה 1: עו"ד שי כהן בשם המשיבה 2: עו"ד אריאל יונגר בשם המשיבים 5-3, 7: בעצמם פסק-דין השופט נ' הנדל: מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (עת"מ 22917-11-16, כב' סגנית הנשיא צ' צפת), בגדרו נדחתה עתירת המערערים להורות על ביטולן של החלטות שונות של מוסדות התכנון והבנייה בקשר לבקשת המערערים לבנות תוספת של עליית גג לדירתם. 1. זוהי, בתמצית, השתלשלות האירועים שהובילה לערעור: למערערים ניתן ביום 23.6.14 היתר לתוספת בנייה על גג דירתם. לאחר מספר חודשים החליטה הועדה המקומית לתכנון ובנייה בני ברק, היא משיבה 2 (להלן: הוועדה המקומית), להקפיא את ההיתר, לאחר שסברה כי בשל הטעיה מצד המערערים הוצא ההיתר בטעות לגג בטון ולא לגג קל (להלן: החלטת ההקפאה). חרף החלטה זו וחרף צווים מנהליים שהוצאו להפסקת העבודות שבוצעו בגג, המשיכו המערערים בעבודות הבנייה במקום. בהמשך, לאחר פגישות והליכים שונים שניהלו המערערים מול הוועדה המקומית ומול שכניהם שהתנגדו לעבודות, הגישו המערערים בקשה לשינויים בהיתר הבנייה שניתן להם. הבקשה נדחתה על ידי הוועדה המקומית. על כך הגישו המערערים ערר לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב, היא משיבה 1 (להלן: ועדת הערר), שנדחה אף הוא. בעקבות זאת הגישו המערערים עתירה מנהלית, שכוונה נגד החלטת ועדת הערר ונגד החלטת ההקפאה של הועדה המקומית. העתירה הוגשה גם נגד שכניהם של המערערים, הם משיבים 9-3 בהליך זה. בית המשפט קמא דחה את העתירה. נקבע כי בניגוד לטענת המערערים, לא נפל כל פגם בהתנהלות ועדת הערר בהליכי הערר. לגופו של עניין נקבע כי הבקשה לשינויים בהיתר, המנסה להכשיר בדיעבד את הבנייה שנעשתה על ידי המערערים ללא אישור, אינה עומדת בתנאי התב"ע התקפה. התב"ע קובעת כי חדרי הגג ייבנו בנסיגה ממעקה הגג, וכי לבקשה לבניה על הגג יצורף כתב הסכמה של 75% מבעלי הדירות בבית המשותף. בנוסף קובעת התב"ע מהו השטח המרבי לבניית חדרי גג, וקובעת כי סטייה מהוראה זו תהווה סטייה ניכרת. בקשת המערערים אינה עומדת בשלוש הוראות אלה, ומשכך אין לאשרה. כן נדחו טענותיהם הנוספות של המערערים בהקשר זה, בין היתר לאפליה כלפיהם ולאכיפה בררנית של מוסדות התכנון בעיר בני ברק. לבסוף, ביחס להחלטת ההקפאה של הוועדה המקומית משנת 2014, נקבע שיש לדחות את העתירה בעניין זה מן הטעם שהעתירה הוגשה בשיהוי מוגזם ומבלי שמוצו הליכים בטרם הגשתה. מכאן הערעור שבפנינו. 2. המערערים טענו בכתב ובדיון שהתקיים לפנינו שורה ארוכה של טענות. בין היתר טענו כי היתר הבנייה שניתן להם בוטל בשל מעשי סחיטה וזיוף של גורמים שונים בעיריית בני ברק. בהקשר זה הגישו המערערים בקשה להוספת חוות דעת גרפולוגית שלדבריהם מוכיחה את מעשה הזיוף. עוד טענו המערערים כי לא היה מקום לדחות את עתירתם נגד החלטת ההקפאה מחמת שיהוי, שכן העתירה הוגשה מיד בסמוך לאחר מחיקת המרצת פתיחה שאותה הגישו המערערים בעניין זה. ביחס לבקשה לשינויים בהיתר, טענו המערערים שזו הוגשה בעקבות המלצותיהם של גורמים שונים בעירייה אשר אמרו למערערים כי אין צורך בחתימות שכנים וכי ניתן יהיה לאשר סטיות מן התב"ע. לבסוף חזרו המערערים על טענותיהם שלפיהן במקרים אחרים אושרו בקשות דומות לזו שלהם, וציינו כי שכניהם ביצעו בעצמם חריגות בנייה. 3. לאחר שעיינו בחומר ובטענות הצדדים, שוכנענו כי דין הערעור להידחות. טענות המערערים באשר למעשי סחיטה וזיוף לא נטענו בהליך דלמטה, ואין להידרש להן כעת לראשונה בערעור. מכל מקום יוער כי מדובר בהאשמות חמורות בעלות אופי פלילי, אשר הרף להוכחתן גבוה יותר מן הרף הרגיל במשפט האזרחי. המערערים לא הוכיחו טענות אלה, אף לא ברף ההוכחה הרגיל. אין לקבל בהקשר זה גם את הבקשה להגשת ראיה חדשה בערעור, מקום שלא הוכח ואף לא נטען כי לא ניתן היה להביא את הראיה לפני הערכאה הדיונית על ידי פעולה בשקידה ראויה. ממילא, דין העתירה כנגד החלטת ההקפאה של ההיתר להידחות מחמת שהעתירה בעניין זה הוגשה בשיהוי של שנים, כאשר אין בהמרצת הפתיחה שהוגשה ונמחקה על ידי המערערים כדי לשנות מכך. ביחס לבקשה לשינויים בהיתר, למעשה מדובר בערעור ב"גלגול רביעי" על דחיית הבקשה, שנדחתה ראשית על ידי הוועדה המקומית, לאחר מכן על ידי ועדת הערר ולבסוף בפסק דינו של בית משפט קמא. בקשה זו נדחתה בדין, מן הטעם שהיא אינה עומדת בתנאי התב"ע. בהכרעות המנומקות של ועדת הערר ובית משפט קמא הוסבר כי אין אפשרות לסטות מן התב"ע בכל הנוגע לשטח המרבי המותר לבניית חדרי גג, וכי אין הצדקה לסטייה כאמור בכל הנוגע לדרישת הסכמת השכנים ולדרישת הנסיגה בגג. בכך אין להתערב. טענות המערערים לגבי היתרי בנייה שניתנו במקרים אחרים שלא כדין, וכן טענותיהם לגבי חריגות בנייה שבוצעו לכאורה על ידי השכנים – לא הוכחו, וממילא אין בהן כדי להצדיק מתן היתר בניה שלא כדין למערערים. מעבר לכך, המערערים לא ביססו בטענותיהם כל עילה להתערבות שיפוטית בפסק הדין קמא. לא מצאנו כי נפלה טעות בפסק הדין – בעובדה, במשפט או בקשר ביניהם. במובן הזה, הערעור נדחה בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות על ערעור זה. בטרם סיום ולנוכח ריבוי ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ראינו להצטרף אף אנחנו לדברי בית משפט קמא שלפיהם מוטב שהצדדים ימצאו את הדרך לסיים בהקדם את הסכסוך ביניהם, בכדי שיוכלו להתגורר יחדיו בשכנות טובה. 4. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות, יש לחייב את המערערים בהוצאות בסכום של 6,000 ₪ לטובת הוועדה המקומית, בסכום של 6,000 ₪ לטובת ועדת הערר, ובסכום של 1,500 ₪ לטובת כל אחד מהמשיבים 3, 4, 5 ו-7. ניתן היום, י"ג בסיוון התשפ"א (24.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18068140_Z26.docx דב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1