בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6812/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: בי.ג'י. אסיסטנס לימטד
נגד
המשיבה: גיזלה פרוינד
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בתל-אביב-יפו בת.א. 13663/96 מיום
6.10.98,
שניתנה על ידי כבוד השופט א' קידר
בשם
המערערת: עו"ד מיכאל קירש; עו"ד איתן
סגל
פסק-דין
1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו מיום 6.10.98 (כב' השופט א' קידר), בה סירב בית המשפט לפסול עצמו
מלישב בדין בענייניה של המערערת.
2. המערערת הינה חברה העוסקת בטיפול ובהסדרת
פנסיה לישראלים על פי האמנה לבטחון סוציאלי ישראל-גרמניה. המערערת פעלה, בין היתר,
על דרך של הלוואות כספים לזכאים לפנסיה, בכדי לרכוש את זכויות הפנסיה. סילוק
ההלוואה התבצע מן הגימלה החודשית. בה בעת, על פי הסכמי ההלוואה (כך נטען בפני),
נחשבה ההלוואה כמסולקת מקום בו נפטר הלווה. במצב זה, נתקבלה גימלת שארים ללא ניכוי
תשלומי החזר של ההלוואה המקורית. מנגנון זה וחוקיותו, עמד ועומד לדיון בבתי המשפט
השונים, בין בתביעותיה של המערערת ובין בתביעות של לווים בהסדר האמור.
3. עקב ריבוי התיקים בעניינים אלה, הוחלט על ידי
נשיא בית משפט השלום בתל-אביב-יפו דאז (השופט דן ארבל) לנתב את כל תיקי המערערת
לדיון בפני כב' השופט א' קידר. המערערת עתרה כנגד החלטה זו וביקשה שינויה. בקשתה
נדחתה, בין היתר, על יסוד הקביעה כי דיון בעניינים אלה בפני אותו שופט תימנע פסיקה
סותרת. הוגשה מטעמה גם עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 5812/94).
נטען בעתירה, כי ריכוז דיוניה בפני אותו שופט עלול לפגוע במערערת, הן בשל התמשכות
הדיונים, הן בשל מראית פני הצדק והן בשל החשש, כי כב' השופט יגבש דעה לגבי עדיה של
המערערת, שיופיעו בפניו השכם והערב בכל התביעות. בית משפט זה דחה (ביום 19.8.96)
העתירה. בהחלטה צויין, בין היתר, כי:
"...
על פני הדברים, הוראתו של נשיא בית משפט השלום מתחייבת מאופיין של התובענות ונעוצה
בהסדרים המינהליים הדרושים להבטחת תקינותה ויעילותה של הפעילות השיפוטית של בית
המשפט; ואין בעתירה כדי להצביע על כך שבבסיס ההוראה עומדים שיקולים זרים או
שיישומה כרוך בהוצאות שהדעת אינה סובלתן".
4. בעקבות החלטה זו, נמשכו הדיונים בתיקי
המערערת, בפני כב' השופט א' קידר. בתיק נשוא ערעור זה (ת.א. 13663/96) עמד לדיון,
בין היתר, הסכם הלוואה עם המשיבה. המערערת פנתה לבית המשפט בבקשה שיפסול עצמו
מלישב בדין בעניינה. לטענתה, שני פסקי דין קודמים שניתנו על ידי השופט קידר
בעניינים דומים, מבססים חשש ממשי למשוא פנים, שכן דעתו של היושב בדין ננעלה
בסוגיות מפתח העומדות לדיון בתיקים אלה. בפסק הדין האחד (ת.א. 10924/93) בו עמד
הסכם דומה להלוואה, ונפסק בו, לטענת המערערת, כי כל המנגנון אינו כדאי ואינו
הגיוני מנקודת מבטו של הלווה. בפסק הדין השני (ת.א. 61886/97), נקבע, לטענת
המערערת, כי אין מקום לטענת המערערת כי תנאי ההתקשרות שבהסכם הוסברו כנדרש למתקשר,
ויש בהליכי ניהול המשא והמתן משום חוסר תום לב. על יסוד זה טענה המערערת, כי ברי
מהנמקותיו ופסיקותיו של כב' השופט א' קידר, כי לדעתו כל מנגנון ההלוואה אינו כדאי
כלפי הלווים באופן המפטיר את הלווים מחבותם הנטענת על פי חוזי ההלוואה. המערערת
טענה עוד, כי מסקנותיו של כב' השופט בתיקים האמורים לא באה על יסוד ראיית נסיבות
כל מקרה ומקרה לגופו, אלא על יסוד הכרעה עקרונית (ומוטעית - לשיטתה) בסוגיה זו.
מטעמים אלה נתבקשה הפסילה.
5. בהחלטתו מיום 6.10.98 דחה בית המשפט את הבקשה
לפסילתו. בית המשפט ציין, כי למעשה הבקשה הוגשה בת.א. 13663/96 (נשוא ערעור זה),
אך מתייחסת היא גם לשאר התיקים הנדונים בפניו. עוד ציין, כי כל תיק ותיק נדון
בנפרד ונשמעות בו ראיות בנפרד, ללא עשיית שימוש בממצאי תיק אחד למשנהו. הוא הדין,
כך נקבע, לעניין שני פסקי הדין המהווים את עילת הפסילה במקרה זה. בעניינם ציין בית
המשפט, כי:
"פסקי
הדין עליהם סומכת התובעת [המערערת] את יתדותיה ניתנו לא[ח]ר שנקבעו ממצאים
עובדתיים ובעקבותיהם מסקנה משפטית לעניין תקפות ההסכם. אם סבור ב"כ התובעת
[המערערת] כי הממצאים שקבעתי בעקבות שמיעת הראיות או המסקנות אליהן הגעתי מתוך
הממצאים הינם שגויים, אחת דרכו היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אך לא בהגשת
בקשה לפסלות שופט".
בית המשפט גם דחה את הטענות לפיהן יש בהחלטות דיוניות שונות
שניתנו, משום עילה לפסילתו ועל כן קבע, בסופו של יום, כי דין הבקשה להידחות.
6. המערערת הגישה לבית משפט זה ערעור על ההחלטה.
בטענותיה חזרה על טענותיה בפני כב' השופט קידר, ועיקרם החשש הממשי למשוא פנים
שנוצר במקרה זה, עקב שמיעת כל תיקיה בפניו בצירוף דעתו המגובשת כפי שמצאה ביטוייה
בשני פסקי הדין שקדמו לתיק נשוא ערעור זה. המערערת הוסיפה עוד, כי אין לאבחן פסקי
דין אלה על יסוד תשתית ראייתית שונה, שכן זו לא נבחנה בהן לגופה ולא היא שעמדה
ביסוד העמדות הנחרצות של כב' השופט. לחיזוק טענתה בדבר חשש ממשי למשוא פנים ציינה
המערערת את דבריו של בית המשפט בהחלטת הפסלות עצמה, ולפיהם:
"אם
נקבל את בקשת התובעת [המערערת] נגיע למצב אבסורדי... כל שופט שיקבע ממצאים... יהיה
פסול מלשבת בתיקים האחרים של התובעת, ואם שופטי מדינת ישראל לא יספיקו יתכן ויהיה
צורך בהבאת 'שופטי חיזוק מן האי מאן'...".
לטענת המערערת, מעידה התבטאות זו על משוא הפנים של בית
המשפט כלפיה, וזאת נוכח היותה מאוגדת כחברה באי מאן.
7. ביני לביני, הגישה המערערת לבית משפט זה בקשה
לאחד הדיון בערעור עם התיקים האחרים הנדונים בפני השופט א' קידר, במובן זה,
שההחלטה שתיפול בערעור זה תחול גם עליהם. כב' הרשמת, השופטת מיכל אגמון, נעתרה
לבקשה, על יסוד הצורך בייעול הדיון וקיצור ההליכים, לרבות האינטרס במניעת ערעורים
חוזרים ונשנים לעניין פסילת כב' השופט קידר בכל תיק ותיק הנדון בפניו. אחד הצדדים
לתיקים האחרים הנדונים בפני השופט קידר ערער לבית משפט זה על החלטתה של כב' הרשמת.
בהחלטתו מיום 4.4.99, קיבל המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, את הערעור. נקבע, כי משעה
שלא עמדו בפני בית משפט זה כל הערעורים על ההחלטות שניתנו, לא ניתן ממילא היה לאחד
תיקים וערעורים אלה, וזאת נוכח זכותו של כל בעל דין לטעון בעניין ונוכח השאלה
והספק, אם קיימת תשתית ראייתית ונסיבתית זהה או שונה בכל תיק ותיק לגופו. בשולי
החלטתו ציין המשנה לנשיא, כי:
"במידה
שההחלטה בע"א 6812/98 תישא אופי של תקדים, שהלכתו ישימה גם בתיקים אחרים,
יכול והשופט המלומד של בית משפט השלום יהיה מוכן, במידת הצורך, לשקול מחדש את
החלטותיו או מקצת החלטותיו".
על כן הוחלט, כי החלטת הרשמת בדבר איחוד הדיון מתבטלת.
8. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת,
נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. נקודת המוצא להחלטתי זו היא כפולה: ראשית,
העובדה כי עצם ההחלטה לקבוע את תיקי המערערת בפניו של כב' השופט קידר היתה כדין
כשלעצמה, ואין היא עומדת שוב לביקורת. השניה, ההלכה לפיה פסילתו של שופט
מלישב בדין חייב שתהא מבוססת על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים במקרה הנדון. נקודות
מוצא אלה מוליכות למסקנה, כי השאלה שבפני אינה אלא אם בתיק הנדון בפני קיים חשש
ממשי למשוא פנים. עיון בטענותיה של המערערת ובחומר שצירפה אינו מבסס חשש ממשי מעין
זה. אכן, עצם העובדה כי ניתנו כנגד המערערת שני פסקי דין בנושאים דומים, אינה
ראיה למשוא פנים בהליך שבפני. זאת בייחוד, מקום בו השאלה אינה אך משפטית אלא
עובדתית ראייתית. כך, עיון בת.א. 61886/92 מראה, שחוסר תום הלב הנטען בוסס על גילה
של הלווה במקרה דהתם ועל גילו של בנה, שלא זכאי היה לגימלת שארים. גם ההכרעה לגבי
כדאיות העיסקה שנדונה בת.א. 10924/93 התבססה על נסיבותיו של אותו המקרה ועיקרן
גילו המבוגר של הלווה ביחס לשיעור ההלוואה שנטל.
9. אכן, ובמובן זה, אין שונה המקרה שבפני ממקרים
אחרים, בהם נפסק כי ההכרעה בעניין דומה בעבר, ולעתים אף בין צדדים קרובים, אינה
יוצרת כשלעצמה (וללא נתונים נוספים) עילה לפסלות, וזאת בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים
(וראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מב(4) 177,
182; ע"א 6647/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם);
ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). על יסוד זה
והתשתית שבפני, אין בפסיקותיו הקודמות של השופט קידר בכדי לפסול אותו מלדון בתיק
נשוא ערעור זה.
10. אמת נכון הדבר, כי מקרה זה הינו ייחודי
בנסיבותיו, הן בשל קיומה של החלטה מינהלית המנתבת תיקים בהן מעורבת המערערת לדיון
בפני כב' השופט קידר והן בשל כמות התיקים בהם מדובר (לשם המחשה - רק בנספח א'
לתצהיר המערערת לבדו, מובאים 14 תיקים). אולם, בעובדות אלה כשלעצמן אין משום חשש
ממשי למשוא פנים. כך, שכן המבחן בכגון דא הינו איכותי ולא כמותי. בוחן הוא את
קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגופו, ולא בהתבסס אך על מספר התיקים הנדונים בפני
השופט או, בתשובה לשאלה, אם הם נדונים בפני היושב בדין מכוח החלטה מינהלית או בשל
יד המקרה. מטעם זה, בין היתר, החליט גם כב' המשנה לנשיא, כי אין מקום לאחד הדיון
בכל התיקים בערעור דנן. אכן, יש לבחון כל מקרה ועילת פסלות בהקשרה היא, לאור
נסיבות המקרה, המחלוקת בו, נימוקים שבדין ובעובדה, זהות הצדדים וכיוצא באלה. אין
זו רשימה סגורה. מבטאת היא את ההכרח בהכרעה לגופו של עניין בכל מקרה לגופו ועל פי
נסיבותיו.
11. על כן מסקנתי היא, כי דין הערעור להידחות, שכן
במקרה ספציפי זה לא מצאתי בתשתית שבפני משום חשש ממשי למשוא פנים ו"נעילת
דעתו" של היושב בדין. בהחלטות דיוניות (כגון פסיקת הוצאות) אין כשלעצמן בכדי
לבסס פסילת שופט מלישב בדין. אכן, דעתי היא, כי אין בעצם ישיבתו של השופט קידר
בעניינה של המערערת משום חשש ממשי למשוא פנים, ועל כן בהיעדר ביסוס ראוי ומקובל של
חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות המקרה לגופו, אין מקום לפסילת השופט מלישב בדין.
אציין, כי אין בהחלטתי זו משום "תקדים" לתיקים אחרים הנדונים בפני כב'
השופט א' קידר, וזאת גם בהמשך להחלטתו של כב' המשנה לנשיא בבש"א 916/99 בדבר
איחוד הדיון. מטעם זה גם לא מבוסס פסק דיני זה על תגובותיהם של המשיבים מס' 22
ו40- לבקשה לאיחוד הדיון, שאינם צדדים להליך שבפני.
על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין,
אין צו להוצאות.
ניתן היום, א' בסיון התשנ"ט (16.5.99).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98068120.A04/דז/