בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6812/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: בוארון
אליהו
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
ברחובות מיום 1.8.2000 בת"פ 2066/01
שניתנה
על ידי כבוד השופטת אילנה גת
תאריך
הישיבה: ד' באלול התשס"ב (12.8.2002)
בשם
המערער: עו"ד דוד שבי
בשם
המשיבה: עו"ד תמר פרוש
פסק-דין
בפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברחובות (השופטת
א' גת) מיום 1.8.2002 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (ת.פ. 2066/01).
1. כנגד המערער הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה
של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ביום 18.6.2002
התקיימה ישיבת ההוכחות, במהלכה העידו בחקירה ראשית ונחקרו בחקירה נגדית הן
המתלוננת והן המערער. לאחר סיום שמיעת הראיות ביקש בא כוח המערער לסכם בכתב, ובית
המשפט הורה לו, כמו גם לבא כוח המשיבה, לסכם בעל פה, תוך שהתיר הוספת טענות
משפטיות בכתב על פני עמוד אחד. ביום 9.7.2002 נודע לבא כוח המערער באקראי מפי ראש
חוליית רחובות בתביעה המשטרתית (להלן: ראש החוליה), כי מספר ימים טרם שהעידה
המתלוננת בבית המשפט, היא העבירה מכתב אישי אל השופטת, שבו ביקשה שלא להעיד. לאחר
שהביע בא כוח המערער פליאה על קיומו של מכתב זה, שלא הועבר לעיונו, מסר ראש החוליה
כי כפי הנראה הוא מתבלבל עם מתלוננת בתיק אחר. ביום 14.7.2002 פגש בא כוח המערער
את התובעת ושאל אותה לדבר קיומו של המכתב. זו אישרה את קיום המכתב, אשר נמסר על פי
החלטת בית המשפט (מיום 7.5.2002) לעיונה ותגובתה, ואמרה כי לא מסרה אותו לעיונו
טרם ישיבת ההוכחות שכן סברה כי בית המשפט עשה כן. לאחר שנמסר לבא כוח המערער,
בעקבות פנייתו למזכירות בית המשפט, כי תיק בית המשפט נמצא בלשכת השופטת גת, הוא
הגיש בקשה דחופה (ביום 15.7.2002) לקבל עותק מן המכתב ולברר מה נעשה בו, וכן לעכב
את הכרעת הדין עד לקבלת עמדת המערער. בהחלטתו (מיום 18.7.2002) קבע בית המשפט כי
בא כוח המערער רשאי לעיין בתיק בית המשפט וכי לו היה מעיין בו היה נתקל במכתב האמור.
בית המשפט הורה על העברת העתק מן המכתב לידי בא כוח המערער. במכתב מסרה המתלוננת
כי היא חפצה לבטל את התביעה כנגד המערער מאחר והיא חוששת לחייה ולחיי ילדיה, שכן
המערער מכיר אותם ואת הסביבה בה הם מתגוררים. לנוכח עמדת המשיבה, כי בשל חומרת
האישום אין מקום לשחרר את המתלוננת ממתן העדות, החליט בית המשפט (ביום 12.5.2002)
כי על המבקשת להתייצב לדיון ביום 18.6.2002. לאחר קבלת המכתב לידיו ביקש המערער את
פסילת בית המשפט מלשבת בדין.
2. המערער טען כי בנסיבות המקרה נוצר חשש ממשי
למשוא פנים מצידו של בית המשפט. לטענתו, קבלת המכתב והעברתו לעיונה ותגובתה של
המשיבה מהווים מגע במעמד צד אחד של בית המשפט עם צד או בא כוחו, בלא להביא הדבר
לידיעת הצד האחר. על בית המשפט היה להודיע לשני הצדדים על קבלת המכתב ולא לקרוא
אותו, ולכל הפחות לבקש את עמדת שני הצדדים טרם ישיבת ההוכחות לגבי תוכן המכתב.
משלא נעשה כן נפגעה יכולתו של המערער להתכונן מראש לחקירתה הנגדית של המתלוננת
בנוגע לטענות המועלות במכתב. כמו כן נוצרה תמונה מעוותת בפני בית המשפט בנוגע
לאופיו, אישיותו ורמת הסיכון של המערער, אשר הייתה בבחינת כתב אישום נסתר כנגדו.
הדבר מקבל משנה חשיבות מקום בו המשפט כולו תלוי במידת האמון אשר תינתן במי משני
העדים. האמור באחד מאותם מקרים מיוחדים וחריגים בהם המסה של הראיות הבלתי קבילות
אליהן נחשף בית המשפט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע את מקצועיותו. המערער
מציין, כי יש בכך גם משום פגיעה במראית פני הצדק. בנוסף טען המערער, כי הזמן הקצר
שהוקצה לו לצורך סיכומיו את עובדות התיק וציון חריגתו מזמן זה בפרוטוקול, מעידים
על כך שהחשש הממשי למשוא פנים התממש, וכי בעטיו של המכתב חרץ בית המשפט את דינו
והוא נוקט כלפיו ביחס בלתי סבלני. המשיבה התנגדה לבקשה הפסילה. בהחלטתו (מיום
1.8.2002) דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי הוא מקצועי ומחליט אך ורק על סמך
הראיות שהובאו בפניו, וכי אין כל חשש למשוא פנים או לנימוק אחר שיצדיק את פסילת
בית המשפט. כנגד החלטה זו מכוון הערעור שבפניי.
3. המערער חוזר בטענותיו שבפניי על הטענות אותן
הביא בפני בית המשפט קמא. הוא מדגיש כי ההכרעה בין עדות המתלוננת לעדות המערער היא
לבדה תכריע את גורל המשפט, ומכאן משמעותו ומשקלו של המידע הבלתי קביל שהובא בפני
בית המשפט. המכתב האישי ובכתב יד הממוען אל בית המשפט, והנושא אופי
"אותנטי" לכאורה, הינו רב משמעות, מחזק את גרסת המתלוננת ומחליש
מלכתחילה את עמדת המערער. המערער טוען כי אילו הובא המכתב לידיעתו עשוי היה לבקש
את פסילת בית המשפט עוד טרם הדיון, ועל כל פנים היה בכוחו לפנות אל הגורמים בתביעה
ולקבל מידע לגבי האמור בו והשיחות שנערכו עם המתלוננת או לבקש מהם לשקול מחדש את
עמדתם בכל הנוגע לחיוב המתלוננת למסור עדות. מניעת הידיעה על המכתב כמוה כהסתרת
חומר חקירה חשוב ממנו. ניהול המגעים באופן חד-צדדי עם המתלוננת ועם המשיבה פגעה
פגיעה קשה בזכותו של המערער להליך הוגן ולמשפט צודק. הפגיעה אינה רק במראית פני
הצדק אלא גם בעשיית צדק ממש. לטענת המערער, מקום בו ניהל בית המשפט, ולו בתום לב
מוחלט ומתוך מניעים כשרים, מגעים עם אחד מהצדדים או עם מי מעדיו בלי להביא את הדבר
לידיעת הצד האחר, האמור בעילה מובהקת לפסילת בית המשפט מחשש למשוא פנים. המערער
מוסיף, כי במועד בו הגיע המכתב אל בית המשפט, לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות, לא
היה שום טעם לעיין בתיק בית המשפט. מכאן שבית המשפט אינו יכול להיאחז באפשרות לפיה
בא כוח המערער יעיין באקראי בתיק בית המשפט, כתחליף להבאת נושא המכתב לידיעתו
באופן אקטיבי. לטענת המערער, שמיעת משפטו בשנית בפני שופט אחר משמעה שמיעת שני
עדים בלבד, במהלך יום דיונים קצר, ולא צפוי בזבוז זמן שיפוטי רב כתוצאה מכך.
התביעה סומכת ידיעה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, עצם קריאת המכתב אינה
פוסלת את בית המשפט, והאמור בדברים שנעשו בתום לב. לראיה ברגע שפנה המערער לבית
המשפט בבקשה להמציא לידיו את המכתב, הורה בית המשפט לעשות כן. בנוסף, בניגוד
למצבים בהם נערכת שיחה או מוגשת בקשה במעמד צד אחד, אשר לא ידוע מה קרה במהלכן,
במקרה שלפנינו הכל מתועד בכתב. לגבי החלטת בית המשפט לקצר את הסיכומים, טוענת
המשיבה כי החלטה זו כוונה לשני הצדדים להליך. המשיבה מוסיפה, כי לא תתנגד לבקשה
מטעם המבקש לחקור את המתלוננת על הדברים אותם כתבה במכתבה.
4. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טענות
הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, ככלל יש להימנע ממגע במעמד צד אחד
בין אחד מבעלי הדין לבין בית המשפט, בלא ידיעת הצד שכנגד. עם זאת, עצם קיומו של
מגע במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין (השוו: ע"פ
5084/02 רבינוביץ נגד מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2672/01 בן שושן
נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 794, 798. להלן: פרשת בן שושן). עילת
פסלות תקום רק כאשר יבוסס חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 1943/96 שלוש נ' מדינת
ישראל (לא פורסם)). אמות המידה על פיהן ייבחן קיום חשש ממשי למשוא פנים בעטיו
של מסמך שהועבר לעיון בית המשפט במעמד צד אחד, דומות הן לאלו המופעלות כאשר האמור
בחילופי דברים בין צד אחד להליך לבין בית המשפט. כך נבחן, בין היתר, את תוכן
המכתב, מידת מהותיותו בקשר לעניין הנדון במשפט, מועדו, הודעה בדבר קיומו לצד האחר
להליך ועוד (פרשת בן שושן, שם). כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו הוא.
5. במקרה שלפניי אכן על בית המשפט היה לדאוג,
מעבר לתיוק המכתב בתיק בית המשפט, להעביר עותק ממנו לרשות המערער. עם זאת, שוכנעתי
כי בית המשפט פעל באופן אשר פעל בתום לב, שלא מתוך כל כוונה להסתיר את הדברים
מעיני המערער. אכן, תוכנו של המכתב אינו מציג את המערער באור חיובי, והבאת דבר
קיומו של המכתב כמו גם תוכנו לידיעת המערער קודם לישיבת ההוכחות יכלו בוודאי לסייע
לו בהזמת הנאמר במכתב. עם זאת, אינני סבור כי האמור ב"מסה" כזו של חומר
ראיות אשר שופט מקצועי אינו יכול שלא להתעלם ממנה. לא זו בלבד, אלא מקום שאף
המשיבה אינה מתנגדת לחקירה חוזרת של המתלוננת אודות הכתוב במכתב ששלחה, יש בכך כדי
לאפשר למערער להציג בפני בית המשפט את גרסתו שלו לגבי הדברים ולהביא לכדי תיקון
הפגם שנפל בשל אי ידיעתו על המכתב. עוד יצוין, כי מן החומר שלפני אף לא עולה כי
המשיבה עשתה שימוש כלשהו בתוכן המכתב בחקירתה שלה את המתלוננת או את המערער, ואף
המתלוננת עצמה חזרה על האמור במכתבה במהלך עדותה. יתר טענות הפסלות של המערער אינן
מעלות חשש ממשי למשוא פנים או פגיעה הלכה למעשה בצדק. החלטות בית המשפט בדבר משך
הסיכומים בעל פה התייחסו לשני בעלי הדין שבפניו, ובכל מקרה האמור בהחלטות דיוניות
אשר אינן מקימות עילת פסלות (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא
פורסם)). משלא מצאתי התקיימותו של חשש ממשי למשוא פנים בטענות אותן העלה המערער,
נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.
הערעור נדחה.
ניתן היום, ה' באלול התשס"ב (13.8.2002).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 02068120.A01 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il