עלי סעאידה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6811/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6811/01 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער: סעיידה עלי אחמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פ' 106/98 ביום 15.7.01 על ידי כבוד השופט מ' נאמן בשם המערער: עו"ד ג'ברין ג'בר בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט י' טירקל: פתח דבר 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' נאמן), בהכרעת דין מיום 9.7.01, הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין") ובגרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, וכן בעבירות של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן – "פקודת התעבורה"), נהיגה ברכב לא תקין לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - "תקנות התעבורה"), אופנים לא תקינים לפי תקנה 321(ב) לתקנות התעבורה ומתן ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין. בגזר דינו מיום 15.7.01 גזר עליו מאסר לתקופה של שנה ומחצה לריצוי בפועל, בצרוף מאסר מותנה לתקופה של שנה ומחצה. כמו כן פסל אותו מהחזיק רשיון נהיגה ברכב כבד לצמיתות, ובכל רכב אחר לעשר שנים בניכוי שלשה חדשים. המערער מערער על הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו. רקע 2. ביום 12.11.96 נהג המערער במשאית מדגם "סקניה" (להלן - "המשאית") בכביש מס' 2 מדרום לצפון. באותה עת נהג דניאל מלצר (להלן - "המנוח") ברכב מסחרי מצפון לדרום באותו כביש. כאשר התקרב המערער לק"מ ה- 56 בכביש, השתחררו שני אופנים שהיו מורכבים על סרן אחורי קדמי בצד שמאל של המשאית. אחד מן האופנים עבר בתנופה את מעקה ההפרדה המפריד בין כווני התנועה, חדר מבעד לשמשת הרכב שבו נהג המנוח, פגע בו והמיתו (להלן - "התאונה"). שלושה ימים לפני כן, ביום 9.11.96, החליף המערער את הצמיגים בשני האופנים שהשתחררו במוסך לתיקון תקרים. בעת התאונה נהג המערער במשאית למרות שנפסל מהחזיק רשיון נהיגה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירה של הריגה שיוחסה לו בכתב האישום ותחתיה הרשיע אותו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט קבע כי אחרי שהוחלפו הצמיגים אמר בעל המוסך למערער שעליו לחזור ולהדק את הברגים אחרי נסיעתו הראשונה. המערער לא עשה זאת. עם זאת קבע בית המשפט כי במועד החלפת הצמיגים לא היה במוסך שלט המורה לנהגים לבצע הידוק חוזר אחרי החלפת צמיגים, כפי שהנחה משרד התחבורה את בעלי המוסכים אחרי התאונה. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה חובה לבצע הידוק חוזר רק במשאית שבה גלגלים עם ג'נטים מסוג פתוח אך לא במשאית שבה גלגלים עם ג'נטים מסוג סגור, כמו המשאית. נקבע כי בשני סוגי הג'נטים קיימת חובה של הידוק חוזר: בחישוק פתוח אחרי נסיעה של 50-100 ק"מ; בחישוק סגור אחרי 500 ק"מ. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער לא קרא מעולם את ספר הרכב של המשאית, בין במהדורתו האנגלית הכוללת את הוראות היצרן ובין במהדורתו העברית הכוללת את הוראות היבואן. יצוין כי לבית המשפט הוגשה המהדורה האנגלית משנת 1991 - למרות שהמשאית היא משנת ייצור 1993 - לפיה חובת ההידוק החוזר היא אחרי נסיעה של 500 ק"מ. במהדורה העברית אין הוראות בדבר הידוק חוזר. בית המשפט קבע כי מיום החלפת הצמיגים ועד התאונה נסע המערער במשאית 900 ק"מ בלי שביצע הידוק חוזר וכי "--- התרשל בכך שלא ביצע את ההידוק החוזר, אותו חייב היה לבצע לאחר 500 ק"מ, ואותו יכול היה לבצע, והמחדל הזה, הוא שהיה הגורם לתוצאה הקטלנית". טענות המערער 4. בערעורו משיג המערער בעיקר על הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכן משיג הוא על הרשעתו בעבירות של נהיגה ברכב לא תקין, נהיגה באופנים לא תקינים ובמתן ידיעות כוזבות. לטענתו אין יסוד לקביעה שידע, או כי היה עליו לדעת, שיש לחזור ולהדק את הברגים אחרי נסיעה של 500 ק"מ, משום שגם בעל המוסך וגם המומחים מטעם התביעה לא ידעו על כך. עוד טוען הוא כי אפילו היה מבצע הידוק חוזר אחרי 50 ק"מ, כפי שגרסו המומחים מטעם התביעה, לא היה בכך כדי למנוע את התאונה, שכן לפי ספר הרכב נדרש ההידוק החוזר אחרי 500 ק"מ ולא אחרי 50 ק"מ. המערער מוסיף וטוען כי ספר הרכב שעליו סמך בית המשפט הוא משנת 1991 ואילו המשאית משנת ייצור 1993, ולפיכך לא היה מקום לסמוך עליו. לחילופין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו מופרז בחומרתו ואינו הולם את נסיבות התאונה; שעליה אמר בית המשפט "--- שתאונה מסוג כזה טרם ארעה בארץ", ואחריה אף הוציא משרד התחבורה הוראות בדבר חובת הידוק חוזר. דיון העבירה של גרימת מוות ברשלנות 5. סעיף 304 לחוק העונשין מורה כי: "הגורם ברשלנות למותו של אדם - דינו מאסר שלש שנים". רשלנות הוגדרה בסעיף 21(א) לחוק העונשין כך: "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד – (1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". לפי דברי ההסבר לסעיף 21 בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב- 1992: "הרשלנות מתבטאת ביכולת של האדם מן היישוב להיות מודע ולא במודעותו בפועל, בנסיבות הענין, לפרטי היסוד העובדתי שבעבירה" (הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב – 1992, ה"ח 125). רשלנות לפי חוק העונשין היא, אפוא, חלק מן היסוד העובדתי והנפשי של העבירה. כך באר המלומד י' קדמי: "ההתנהגות כשלעצמה תתאפיין ב'רשלנות', במובן זה, שהיא 'מקימה סיכון' שאדם מן היישוב לא היה מקים אותו --- 'רשלנות' מבטאת מצב נפשי שלילי של 'העדר מודעות' כלפי רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה - לאמור: לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה של תוצאת המעשה - במקום שבו אדם מן היישוב, בנעליו של העבריין, היה מודע להם" ( י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון, עידכון והשלמה לתיקונים מס' 39, מס' 43 ומס' 44 לחוק העונשין, 1996) 40). 6. כאשר מיוחסת לנאשם עבירה של גרימת מוות ברשלנות, מדובר, בדרך כלל, במצב שבו לא התכוון הנאשם, ואף לא צפה, כי תוצאת מעשיו או מחדליו תהיה קטלנית. יש לבדוק, אפוא, מה מקורה של החובה שיוחסה לנאשם והאם די במקור זה כדי להקים את החובה (לענין האבחנה בין ההיבט הפלילי לבין ההיבט האזרחי של הרשלנות, לרבות הדרישות המחמירות לגבי הוכחתה של עבירת הרשלנות, להבדיל מעוולת הרשלנות, ראו, בין היתר: ע"פ 80/53 דב הרמן נ. היועמ"ש, פ"ד ז' 1006, 1010; ע"פ 1/52 שמואל דויטש נ. היועמ"ש, פ"ד ח' 456, בעמ' 470). וכך נאמר מפי השופט ד' לוין: "אדם המורשע בפלילים, בשונה ממי שנתחייב בנזיקין, מוכתם מעצם ההרשעה בתדמית השלילית המיוחדת לעבריין. בטרם תוטבע באדם סטיגמה כזו, המייחסת לו התנהגות נמהרת או רשלנית, נזהיר את עצמנו שלא להרחיב את היריעה הפלילית יתר על המידה, ונשאל עצמנו, אם העובדות מחייבות זאת" (ע"פ 385/89 ,3934/90 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1, בעמ' 12). 7. בפרשה שלפנינו עולות שתי שאלות עיקריות: האחת – האם הרימה המשיבה את הנטל הנדרש להוכחת מקור החובה שהיתה מוטלת על המערער לחזור ולהדק את הברגים? השניה – האם יכול היה אדם מן היישוב לצפות את ההתרחשות ואת התוצאות של התאונה? אקדים ואומר כי לאור המסקנות שאליהן הגעתי לגבי השאלה הראשונה, לא יהיה צורך לדון עוד בשאלה השניה. כפי שנראה להלן, יש חשיבות מיוחדת לבדיקת מקורה של החובה לחזור ולהדק בשנית את הברגים – שהודקו לפני כן בעת החלפת הצמיגים – אחרי נסיעה של מרחק מסוים בכלי הרכב. מקור חובת ההידוק החוזר 8. סעיף 18(ב) לחוק העונשין מגדיר "מעשה": "לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת". סעיף 18(ג) לחוק העונשין מגדיר "מחדל": "הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה" (ההדגשה איננה במקור). תנאי להיווצרות עבירה של מחדל הוא, אפוא, שהמחדל יתבטא בהפרת חובה מפורשת לפעול, בין אם חובה זאת מקורה בדין ובין אם מקורה בחוזה. מקור החובה הנדרש בעבירה שהיסוד ההתנהגותי בה הוא "סביל", הופך ליסוד מיסודות העבירה הטעון הוכחה כשלעצמו. וכך נאמר מפי השופט מ' חשין: "עבירת מחדל לא תקום ולא תהיה באין חובה שפורשה בחוק. --- אכן, 'מחדל' בפלילים נצרך – על-פי עצם הגדרתו – לחובה שהופרה, וקיומה של חובה הוא כה מובן מאליו ומשוקע בשיטת המשפט, עד שהמונחים 'מחדל' ו'חובה' נטמעו זה-בזה להיותם לאחדים" (רע"פ 3626/01 שלומי ויצמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). וכן עמד על כך פרופ' פלר: "כאשר מדובר במחדל רשלני, ניתן לעבור לבדיקת התקיימות הרשלנות רק לאחר שמבררים שהיתה מוטלת על האדם חובה לפי דין לפעול באותו עניין מסויים. ---תנאי מוקדם שבלעדיו מן הנמנע ליחס למחדל את המשמעות המשתווה למשמעותה של התנהגות אקטיבית לעניין היווצרות עבירה פלילית" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (א'), 623 (להלן – "פלר"). 9. מקורה של החובה לבצע הידוק חוזר של הברגים יכול שיהיה בחיקוק - לאמור בפקודת התעבורה, או בתקנות - יכול שיהיה בהוראות היצרן של כלי הרכב, ויש מקום לסברה שאולי בהוראה או בהנחיה של מומחה לדבר, ואולי אף בנוהג כללי המקובל על הנהגים, שניתן לומר עליו שהפרתו מקימה סיכון שאדם מן היישוב לא היה מקים אותו. אם אין מקור ממנו נובעת החובה, אין מקום לקבוע כי הנאשם הפר את החובה בכך שנמנע מביצוע הידוק חוזר של הברגים. 10. הוראות החיקוק שלהן זיקה לענייננו הן תקנות 306 ו- 321(ב) לתקנות התעבורה. תקנה 306 מורה: "רכב וכל החלקים, האביזרים והציוד המורכבים עליו או המותקנים בו יהיו בכל עת במצב תקין ובמצב שאין בו כדי לגרום רעש, הפרעה, נזק או סכנה לנמצאים עליו, בתוכו או על ידו, לעוברי דרך או לרכוש". תקנה 321(ב) מורה: "האופנים יהיו במצב תקין ויהודקו באמצעות כל הברגים או האומים, לפי העניין, שיהיו במצב תקין ובהתאם להוראות היצרן" (ההדגשה איננה במקור). פשיטא שברגים או אומים אשר לא הודקו מלכתחילה אינם בגדר "מצב תקין". אולם, האם ניתן ללמוד מתקנות אלה כשלעצמן שאם לא הודקו הברגים או האומים פעם נוספת – אחרי שהודקו מלכתחילה - אחרי נסיעה למרחק מסוים, שזהו מצב לא תקין? נראה שהתשובה על כך חייבת להיות בשלילה. האם אי קיומן של "הוראות היצרן" הנזכרות בסיפא של תקנה 321(ב) עשויה לבוא בגדר הפרת החובה, בין מכח אימוצן על ידי התקנה ובין מכח עצמן? סבורני שעל כך יש להשיב בחיוב. לדעתי, פשט הדיבור "ובהתאם להוראות היצרן" הוא שבדרך כלל יש לראות בהוראות היצרן הכלולות בספר הרכב, ככל שעניינן הוראות בטיחות, או שיש להן השלכות בתחום הבטיחות, מקור לחובה המוטלת על הנוהג ברכב. הוא הדין בהוראות כאלה של היבואן. 11. האם יכול שמקורה של החובה יהיה בהוראה או בהנחיה של מומחה לדבר ואולי בנוהג כללי המקובל על הנהגים? התשובה לכך תלויה בנסיבות המקרה. שני מקורות אפשריים אלה לחובה שהפרתה באה בגדר מחדל, עשויים לנבוע מעוולת הרשלנות – האמורה בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין, תשכ"ה - 1965 - שיכול ותקים חובה "לפי כל דין" כאמור בסעיף 18(ג) לחוק העונשין. ראו לענין זה דברי פלר, לעיל, בעמ' 400: "---חובת 'עשה' שהפרתה עשויה להוות עילה לתביעת נזיקין, כוחה יפה לצורך התהוות העבירה של גרימת מוות בהתרשלות אם המחדל הביא לתוצאה קטלנית". (עוד ראו: רע"פ 7519/97 יונה שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 663, בעמ' 668; ע"פ 35/52 שלום רוטנשטרייך נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז(1) 58; ע"פ 47/56 דוד מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(2) 1543; מ' גור אריה "העבירה של גרם מוות ברשלנות והיחס בינה לבין עוולת הרשלנות" משפטים י"ב 257, 275; והשוו לדעתו החולקת של מ' קרמניצר "על הרשלנות בפלילים - יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד" משפטים כ"ד 71, 84). אשר לאמירה של מומחה לדבר, יש מקום להבחין בין הנחיה מקצועית בעלת אופי בטיחותי שהפרתה תיראה כהפרת החובה, לבין "עצה טובה" שאי קיומה אינו בא בגדר הפרת החובה. ניתן להעלות על הדעת אמירה של מומחה שהיא בגדר אזהרה, כגון אזהרה שאחרי מרחק נסיעה מסוים עלולה לקרות תקלה חמורה שתפגע בנוסעי הרכב או בעוברי דרך. הפרתה של אזהרה כזאת עלולה להיחשב כהפרת החובה. לעומת זאת ניתן להעלות על הדעת אמירה שהיא בגדר המלצה, או "עצה טובה" גרידא, המכוונת, לדוגמא, לשמור על ערכו של הרכב. אי קיומה של המלצה כזאת לא ייראה כהפרת החובה. אשר לנוהג כללי המקובל על הנהגים כמקור לחובה ייאמר כי ישנם נוהגים שאינם צריכים הוראה מפורשת בתקנות או בהוראות של יצרן, משום שהם כביכול, "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה". הפרתו של נוהג כזה עלולה להיראות כמחדל. האם הוכח מקור החובה בפרשה שלפנינו? 12. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הפר את תקנות 306 ו- 321(ב) לתקנות התעבורה. סבורני שההפרה לא הוכחה משום שלא הוכחה החובה. ראינו שאי הידוק חוזר של הברגים, להבדיל מן ההידוק הראשון, איננו כשלעצמו בגדר מצב לא תקין של הרכב ושל האופנים, לפי התקנות; אולם, אין הוא בא גם בגדר אי קיום של הוראות היצרן, משום שלא הוכח מה היו הוראות היצרן החלות על הרכב שבו נהג המערער. כאמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כממצא שבעובדה כי המערער לא קרא מעולם את הוראות היצרן שבספר הרכב, כנוסחן באנגלית, ואף לא את הוראות היבואן שבספר הרכב, כנוסחן בעברית. אולם, וזה העיקר, בדיקתן של הוראות היבואן בספר הרכב שהוציא היבואן בעברית העלתה שאין בו כל הנחיה או אזכור של החובה להידוק החוזר אחרי נסיעה למרחק מסוים. ד"ר איתמר שרון, מהנדס יועץ ומרצה בנושאי צמיגים ורכב מ- 1993 (להלן - "ד"ר שרון"), שהעיד מטעם התביעה, השיב על השאלה האם יש הוראות יצרן בעברית לגבי משאית כלשהי לפיה יש לבצע הידוק חוזר, כך: "--- למשאית הזאת ההוראות בעברית לא כללו את ההוראה". משנשאל ד"ר שרון בישיבה אחרת של המשפט, על הנחיות היצרן בספר הרכב באנגלית, הציג צילום של החלק הרלבנטי בספר הרכב באנגלית משנת 1991 של משאית מדגם "סקניה", אך לא הציג את ספר הרכב למשאית מדגם "סקניה" משנת ייצור 1993, כשנת הייצור של משאיתו של המערער. כידוע מוצאות לכלי רכב היוצא לשוק הוראות יצרן מיוחדות, ולפיכך אין לסמוך על הוראות יצרן שהוצאו בשנים קודמות. לא זאת בלבד, משנשאל ד"ר שרון מתי יש לחזור ולהדק את הברגים, השיב: "--- אינני יודע מהן הוראות היצרן במקרה הספציפי הזה". משנתבקש להפנות ל"הוראה אחת ספציפית להידוק חוזר באיזשהו ספר יצרן לגבי משאית מסוג כלשהו", היתה תשובתו: "לא אוכל כרגע להזכר אבל אני כמעט בטוח שראיתי". לא היה, אפוא, יסוד בראיות שניתן היה לסמוך עליו את הממצא שקבע בית המשפט המחוזי, לפיו קיימת חובה של הידוק חוזר אחרי נסיעה של 500 ק"מ "--- כפי שעולה מספר היצרן באנגלית". מכאן שלא עלה בידי המשיבה להוכיח כי המערער היה חייב לבצע הידוק חוזר מכח הוראות היצרן. 13. שאלה אחרונה שעליה יש לתת את הדעת בענין זה היא אם אמר בעל המוסך למערער שעליו לבצע הידוק חוזר והאם ניתן לראות באמירה כזאת מקור לחובה. כאמור בהכרעת הדין, מצא בית המשפט המחוזי כי "--- לאחר החלפת הצמיגים נאמר [על ידי בעל המוסך] לנאשם [למערער] שעליו לבצע את ההידוק החוזר לאחר נסיעתו הראשונה". אקדים ואומר כי הראיות שעליהן סמך בית המשפט המחוזי ממצא זה מעוררות ספקות. בעדותו של בעל המוסך נתגלו סתירות לא מעטות וכן היו סתירות בין עדותו לבין עדות בנו העובד עימו במוסך. אולם, אפילו נאמרו הדברים, מסופקני אם ניתן למצוא בהם מקור לחובה לחזור ולהדק את הברגים. כשלעצמי נוטה אנכי להתרשמות שאותה אמירה לא היתה בגדר אזהרה אלא היתה המלצה גרידא. אין באמירה כזאת כדי להשתית עליה מסקנה שהמערער הפר את החובה. 14. האם היה נוהג מקובל לחזור ולהדק את הברגים? האם ניתן לומר כי הצורך בהידוק חוזר הוא בגדר "מפורסמות שאינן צריכות ראיה"? דברים אלה לא הוכחו במשפט. עוד ייאמר כי ביום 1.3.98 – אחרי התאונה וכלקח שהופק ממנה - הוציא משרד התחבורה הוראה לבעלי המוסכים להתקין במוסך שילוט המורה לנהגים לחזור ולהדק את הברגים אחרי החלפת גלגל. בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה כי שלט כזה לא היה תלוי במוסך במועד הרלבנטי לתאונה, והוא נתלה רק אחריה. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין כי "מהעדויות ששמעתי עלה גם שתאונה מסוג כזה טרם ארעה בארץ". יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי בזמן התאונה לא היה קיים, כנראה, נוהג לחזור ולהדק את הברגים. כידוע, אין לבחון את החובה בדיעבד אלא מראש. כך נאמר כי "בהרשעה על יסוד חכמה שלאחר מעשה יש משום הרחבת האחריות בגין רשלנות, ומכך עלינו להזהר, כמתחייב בפלילים" (דברי השופט א. גולדברג בע"פ 2635/95 יונתן לוטן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סוף דבר 15. נמצא שלא הוכח כי בזמן התאונה היתה חובה לחזור ולהדק את הברגים אחרי נסיעה של 500 ק"מ, ממילא לא הוכח כי המערער הפר את החובה ולא הוכח מחדל מצידו. התוצאה היא שיש לזכות את המערער מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. הוא הדין בעבירות של נהיגה ברכב לא תקין ונהיגה באופנים לא תקינים, שגם מהן יש לזכות את המערער ומאותם טעמים. המערער לא ערער על הרשעתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ולפיכך תעמוד הרשעה זאת על מכונה. לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער נגד הרשעתו בעבירה של מתן ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין, המבוססת היטב על ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך תעמוד על מכונה גם הרשעתו בעבירה זאת. הערעור על חומרת העונש 16. המערער זוכה מן העבירות העיקריות שבהן הרשיע אותו בית המשפט המחוזי, ולפיכך יש להקל בעונשו. אני מציע כי תחת העונשים שגזר עליו בית המשפט המחוזי, יושת עליו מאסר לתקופה של שמונה עשר חודשים, מתוכם יהיו שישה חודשים לריצוי בפועל, ושנים עשר חודשים יהיו על תנאי, והתנאי הוא שתוך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר לא יורשע בעבירות של נהיגה ללא רשיון ונהיגה בזמן פסילה. כמו כן ייפסל המערער מהחזיק רשיון נהיגה בכל כלי הרכב למשך שלש שנים מיום מתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. תמימת דעים אני עם מסקנתו של חברי השופט טירקל בסוגיית "ההידוק החוזר" של הברגים. בנסיבותיו של מקרה זה לא הוכח שהמערער התרשל בכך שלא הידק שוב את הברגים. 2. עם זאת, לשיטתי, בכך לא תם המסע. חברי מציין בפיסקה 7 לפסק דינו: "בפרשה שלפנינו עולות שתי שאלות עיקריות: האחת – האם הרימה המשיבה את הנטל הנדרש להוכחת מקור החובה שהיתה מוטלת על המערער לחזור ולהדק את הברגים? השניה – האם יכול היה אדם מן היישוב לצפות את ההתרחשות ואת התוצאות של התאונה? אקדים ואומר כי לאור המסקנות שאליהן הגעתי לגבי השאלה הראשונה, לא יהיה צורך לדון עוד בשאלה השניה". 3. לדעתי הקביעה שהמערער לא התרשל בכך שלא הידק את האומים פעם נוספת אין בה כדי לייתר את הדיון בשאלה השניה אותה הזכיר חברי. בכתב האישום נטען, בין השאר, כי עובר לתאונה יכול היה הנאשם להבחין כי האומים אינם מחוזקים כראוי, ויכול היה לחוש בכך אף בשעת נסיעה. עוד נטען, כי הנאשם חייב ויכול היה להרגיש שהאומים רופפים ולא עשה דבר על מנת לתקנם. הערכאה הראשונה ביססה את קביעתה שהמערער התרשל הן על חובת ההידוק, והן על כך שהמערער יכול היה וחייב היה להרגיש רעידות מהן היה צריך להסיק שהאומים התרופפו. טענה אחרת של התביעה לפיה ניתן היה להבחין בהתרופפות דרך המראה – נדחתה. בפיסקה 39 לפסק הדין נקבע: "אשר לרשלנות הנוספת המיוחסת לנאשם בכך שלא הבחין בהתרופפות הברגים דרך המראה שלו, אינני סבור שהנאשם יכול היה להבחין בכך. מר הדר אמר, שבעין, אי אפשר לדעת אם הברגים מהודקים היטב (עמ' 36). לעומת זאת, מסכים אני עם דבריו של מר הדר, וגם של עדים אחרים, כי מאחר וההתרופפות היתה מתמשכת, הנאשם יכול היה וחייב היה להרגיש רעידות, מהן היה צריך להסיק שהאומים התרופפו (עמ' 37)". (ההדגשות אינן במקור). 4. אילו סברתי שהממצא לפיו אדם סביר יכול היה וחייב היה להרגיש רעידות כשהאומים מתרופפים הוא ממצא בטוח - המסקנה המתבקשת היתה, לדעתי, שהמערער חייב היה לעצור את רכבו ולברר מה פשר הרעידות. אם לא היה מגיע בעצמו למסקנה שהאומים התרופפו ויש להדקם חייב היה להשבית את רכבו ולקרוא לאיש מקצוע שיקבע אם ניתן לתקן את הטעון במקום או שיש לגרור את הרכב. משאית היא דבר מסוכן ורב עוצמה. רעידה מצביעה לכאורה על אי תקינות שאת סיבתה חייב נהג סביר לברר. רעידות או רעשים בלתי מוסברים חייבים להדליק אצל נהג משאית "נורה אדומה". 5. ואולם על יסוד מערכת הראיות הדלה שעלתה בפני הערכאה הראשונה בנושא "הרעידות" לא ניתן היה, לדעתי, לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי אכן היו רעידות של המשאית בהן חייב היה המערער להרגיש. כיוון שלדעתי אין לסמוך בעניין זה על הקביעה שקבעה הערכאה הראשונה, רואה אני חובה לעצמי להרחיב. 6. הטענה שהיו רעידות בהן חייב היה הנהג להרגיש "השתרבבה" למשפט זה בדרך אגב, ולא בדרך הדיונית הראויה. כב' השופט נאמן הזכיר, בקטע שצוטט לעיל את דבריו של העד הדר בעמ' 37 לפרוטוקול. העד הדר הוא קצין בטיחות בארגון ההובלה בעמק הירדן. הוא לא הגיש חוות דעת של מומחה. העד נשאל בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המאשימה: "אמרת לחברי [בחקירה הנגדית – מ.נ.] שויזואלית לא היית יכול לראות אם הגלגל מהודק, בנהיגה. כאשר המצב הנתון שהאומים משתחררים, כאשר נהג נוהג והאומים מתחילים להשתחרר מה הנהג אמור להרגיש?". (ההדגשה הוספה). הסניגור התנגד לשאלה האמורה וציין שהנושא לא עלה בחקירה נגדית וכי העד הדר אינו מעיד כמומחה. ההתנגדות נדחתה, תוך ציון שהסניגור יוכל לשאול את העד שאלות נוספות. העד השיב (בעמ' 37 המוזכר על ידי הערכאה הראשונה): "הוא [הנהג] אמור להרגיש רעידות עקב חוסר הצמדה מספקת של האומים". 7. היו גם, כפי שציין השופט נאמן, עדים אחרים שהעידו בשאלה מה צריך היה הנהג להרגיש. העדים האחרים דיברו על רעשים ולא על רעידות. הבוחן ציון עמר ציין בעדותו הראשית כי הנהג חייב היה לראות דרך המראה שיש נזק להברגה. טענה זו נדחתה, כזכור, על יד הערכאה ראשונה. בנשימה אחת ציין העד כי הנזק להברגה גורם לרעש של חיכוך בין ברזל לברזל, ועל כן הנאשם חייב היה לשמוע את הרעש. כשנשאל אם הוא אומר זאת מניסיונו או כסברה הגיונית בלבד השיב העד כי אין לו ניסיון בסוג התנתקות כזו בעבר שכן לא היתה תאונה כזאת בישראל בעבר. מה שאמר, כך הסביר, נובע מהסתברות טבעית של הנתונים ומניסיונו כבוחן רכב (עמ' 25-26 לפרוטוקול). 8. גם סנ"צ אור, ראש מדור תאונות דרכים באגף התנועה של משטרת ישראל נדרש לנושא. סנ"צ אור נחקר אחרי העד הדר. בחקירתו הראשית לא נשאל דבר בעניין; בחקירתו הנגדית אמר כי תהליך ההשתחררות של האומים תלוי במשתנים; כי בקטע כביש מקורצף – תהליך ההשתחררות מואץ, והנהיגה כרוכה ביותר רעש מאשר בכביש רגיל. בחקירתו החוזרת נשאל מה צריך להרגיש נהג שהאומים ברכבו משתחררים. השאלה הותרה על אף התנגדות. אור השיב כי אין ספק שהנהג חייב היה לשמוע רעשים בלתי סבירים, אף כי בשטח מקורצף הסיכוי שישמע זאת קטן מאוד (עמ' 55). 9. בחקירתו הנגדית של המערער נרשמו חלופי הדברים הבאים: "ש. במקרה הזה אנו יודעים כי 10 אומים השתחררו מהצמיגים, אמר המומחה כי יכולת להבחין בהשתחררות צמד הצמיגים כבר ק"מ אחדים לפני הניתוק לו היית מסתכל במראה. ת. אני לא הרגשתי שום דבר, אני כל הזמן מסתכל במראה לא ראיתי כלום. לא ראיתי שום חשד, לא הרגשתי הכביש היה מקורצף. ש. לא אמרת זאת במשטרה. ת. לא שאלו אותי. ש. המומחים העידו כי היית צריך לשמוע רעש כמה ק"מ לפני שהצמיגים השתחררו. ת. לא שמעתי כלום. זה אוטו של 10 צמיגים ולא 2". (עמ' 67 לפרוטוקול) 10. אכן, לכאורה, יש הגיון בטענה שצריך היה לשמוע רעש, או שצריך היה לחוש ברעידות כשהשתחררו האומים. ואולם, שאלת הרעש או הרעידות אינה מסוג הדברים לגביהם ניתן לקבוע כי הם "מן המפורסמות". לעתים, בעניינים שהם "מן המפורסמות" - לא דורשים ראיה. כך, למשל, בפסק הדין הנודע בע"פ 196/64 היועץ המשפטי נ' בש פ"ד יח(4) 568 נדון ארוע מצער בו נכנסו שני פעוטים למקרר ריק שעמד בחצר ונחנקו למוות. השופט ח' כהן ציין: "מן המפורסמות הוא שדלתות המקררים נסגרות בנקל, ודחיפה קלה בלבד של הדלת גורמת לסגירת המנעול". לא כך בענייננו. כפי שציין חברי השופט טירקל היתה זו התאונה הראשונה מסוגה בארץ. מדברי העדים עולה שלא נצבר ניסיון בנושא זה (ראו והשוו: בש"פ 2343/00 אביבה כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 65). נושא "הרעידות" או "הרעשים" שהנאשם היה חייב להבחין בהם עלה במשפט בדרך האקראית שתוארה. מדובר בעניין התלוי במשתנים שונים, כפי שהעיד אור. אין גם בפסק הדין ממצא בשאלה אם הכביש היה מקורצף בקטע זה או אחר שלו. בנסיבות אלו לא ניתן לסמוך בביטחון על הקביעה לפיה אדם סביר חייב היה להרגיש ברעידות (או ברעשים). הסכמתי עם חברי שלא הוכח שהמערער התרשל מלכתחילה, בכך שלא הידק את האומים. איני סבורה שראוי להשאיר על כנה את ההרשעה בשל הקביעה שהמערער חייב היה להבחין ברעידות או ברעשים. על כן מצטרפת אני למסקנתו של חברי, ומסכימה כי דין הערעור בעניין גרימת מוות ברשלנות להתקבל, ויש לזכות את המערער מעבירה זו. 11. לדעתי אין מקום לזכות את המערער מהעבירות של נהיגה ברכב לא תקין ונהיגה באופנים לא תקינים. לגבי עבירות מסוג זה נקבע בעבר כי הן עבירות של אחריות מוחלטת (ראו: ר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 519, 523-524). היום יש לראות עבירות אלה כעבירות של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. הטוען בעניין עבירה של אחריות קפידה כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה – עליו הראיה (סעיף 22(ב) לחוק האמור). אין להקיש מזיכויו של המערער מעבירה של גרימת מוות ברשלנות את המסקנה שלא נעברו על ידו גם העבירות של אחריות קפידה. הנטל המוטל על נאשם בעניין זה אינו קל (ראו והשוו: ע"פ 1060/97 בן עטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 321). איני סבורה שהמערער עמד בנטל זה. דעתי היא שאת ההרשעה בעבירות האמורות יש להשאיר על כנה. 12. דעתי כדעת חברי לעניין ההרשעה בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, וגם בעניין העונש מצטרפת אני לדעתו. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל, לזכות את המערער מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה; וכן הוחלט, נגד דעתה החולקת של השופטת מ' נאור, לזכותו מן העבירות של נהיגה ברכב לא תקין לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה ונהיגה באופנים לא תקינים לפי תקנה 321(ב) לתקנות התעבורה. הרשעתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ובעבירה של מתן ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין תישאר על כנה. עונשו של המערער יהיה כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, ב' בכסלו תשס"ג (7.11.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01068110_M05.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il