אבו דבוס עאבד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6810/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6810/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער: אבו דבוס עאבד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 158/01 מיום 29.5.02 שניתן על ידי כבוד השופט ר' ש' צמח תאריך הישיבה: י"א באדר א' התשס"ג (16.2.2003) בשם המערער: עו"ד וופא זועבי-פאהום בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת הריגה לפי סע' 298 ונידון עקב הרשעתו לעונש מאסר בפועל של 12 שנים וכן למאסר על תנאי לשנתיים נוספות למשך שלוש שנים. הערעור מטעמו הוגש הן כנגד ההרשעה בעבירת הריגה והן כנגד חומרתו של עונש המאסר. הארועים אשר הביאו להרשעתו של המערער פורטו בכתב האישום שהוגש לבית המשפט ואשר ממנו עולות העובדות הבאות: ביום 16.3.01 פרץ ויכוח בין המערער לבין שכנו בקשר לדרך שנסללה מחוץ לבתיהם ובקשר לשימוש בה. במהלך הויכוח נכנס המערער לביתו, נטל סכין שאורך להבה 20 ס"מ, ניגש אל המנוח ודקר אותו בבטנו, בזרועו ובגבו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוח חבלות פנימיות וחיצוניות שחייבו את אשפוזו וניתוחו. לאחר ששוחרר המנוח מבית החולים, אושפז שוב ביום 17.4.01 לשם צינטור בכלייתו שנפגעה מהדקירה, אך במהלך הצינטור נפטר; המערער הועמד לדין באשמת הריגתו. לאחר שמיעת הראיות, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער כי פעל להגנה עצמית ואף דחה את הטענה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הדקירה למוות. בגזר הדין עמד בית המשפט קמא על חומרתו של המעשה, על כך שבמעשה האלימות של המערער קופד פתיל חייו של המנוח בשל סכסוך של מה בכך, וכן עמד על עברו הפלילי של המערער, הרצוף מעשי אלימות. על רקע כל אלה גזר עליו בית המשפט את תקופת המאסר הממושכת של 12 שנים בפועל. בערעור שלפנינו חזרה באת-כוחו של המערער על הטענה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הדקירות שדקר המערער את המנוח לבין מותו, וביקשה כי נתערב לזכותו מעבירת ההריגה. לא מצאנו יסוד לטיעון זה. בפני בית המשפט קמא נשמעה עדותו של ד"ר חן קוגל, מומחה לרפואה משפטית, שהובא מטעם התביעה להעיד באשר לסיבת המוות. בעדותו עמד על השתלשלות הארועים שהביאה למותו של המנוח; הוא העיד על כך שהטיפול הרפואי ניתן למנוח בידיעה ובמיומנות רגילות, ונעשה בתום לב; כמו כן השיב לשאלות ישירות בחקירה ראשית ובחקירה נגדית ועמד על דעתו כי יש קשר בין הדקירה והבעיה הרפואית שהתעוררה בכלייתו של המנוח לבין מותו. בכך יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה כי לא נותק הקשר הסיבתי בין מעשהו של המערער לבין המוות בהתאם לאמור בסעיף 309 לחוק העונשין התשל"ז-1977. לא זו בלבד, שלבית המשפט קמא לא הובאו כל ראיות מטעם הסנגוריה, כדי לערער את העדות המקצועית של ד"ר קוגל, אלא שהסנגור שייצג את המערער בבית משפט קמא הסכים להגשת המסמכים הרפואיים שנחתמו בידי הרופאים שטיפלו במנוח בבתי החולים בהם אושפז, "בני ציון" ו"רמב"ם", וויתר על העדתם וחקירתם של הרופאים בענין זה. נוכח מערך ראייתי זה, לא ראינו עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לענין ההרשעה. אשר לעונש שהוטל על המערער, הרי אף שתקופת המאסר שהושתה עליו ממושכת, אין העונש חמור כלל ועיקר בשים לב לחומרת מעשיו של המערער; באלימות קשה קיפד המערער את פתיל חייו של המנוח בהניפו את סכינו בשל סכסוך קל ערך. בית המשפט קמא עמד על הזלזול שגילה המערער בחיי אדם, על כך שמשפחת המנוח נותרה ללא תומך וכי בין ששת ילדיו היתומים, תינוק שלא זכה להכיר את אביו. עברו הפלילי של המערער מצביע על כך שהוא אדם אלים אשר השימוש בסכין ובאלימות היו לו לדרך חיים. בנסיבות אלה לא ראינו להיעתר לבקשת הסנגורית ולבקש תסקיר שירות המבחן. על אף גילו הצעיר ריצה המערער בעבר מספר עונשי מאסר ואף זאת בשל עבירות אלימות שהורשע בהן. בהתחשב בחומרת העבירה שהורשע בה, במדרג החומרה של מעשה הדקירה הקטלני ובעברו הפלילי של המערער, לא ראינו להתערב ולהקל בעונשו. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ד באדר א' תשס"ג (16.2.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02068100_N01.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il