שץ נ' מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 68012-08-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: אילה פיה שץ אלדגאמין נגד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו הביאס קורפוס בשם העותרת: עו"ד עידן מולדבסקי בשם המשיבה : עו"ד יונתן סיטון פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: בעתירה שלפנינו, התבקש צו "הביאס קורפוס", המורה על שחרור בעלה של העותרת ממעצר (להלן: העותר), או על "הבאתו בפני בית המשפט על מנת לבחון את חוקיות מעצרו". בעתירה צוין, כי "העותרת היא יהודיה ממשפחה דתית", והעותר "הוא תושב שטחים ממוצא מוסלמי מהעיירה סמוע שבדרום הר חברון"; כי בני הזוג נשואים משנת 2023, ומתגוררים בבאר שבע; וכי לשניים בן בעל אזרחות ישראלית. עוד תואר, כי השניים סובלים מבעיות רפואיות שונות, כאשר העותר "סובל ממצב הומניטרי ונזקק בקרוב לניתוח בלב", וכי העותר נמצא בתהליך גיור מזה מספר חודשים. כמו כן, בימים אלה מנהלים בני הזוג הליך להסדרת שהייתו של העותר בישראל (עת"מ 57173-07-25). לפי הנטען בעתירה, ביום 22.8.2025, עת שהו בני הזוג בסמוע, בדירה הנמצאת בבעלותו של העותר, נערך חיפוש בבית על-ידי כוחות הביטחון, "בטענה שנתקבל מידע שיש ל[עותר] 3 אקדחים בבית", אולם בחיפוש לא נמצא דבר. יומיים לאחר מכן, ביום 24.8.2025, סביב השעה 1:00, הגיעו כוחות צה"ל אל הבית ועצרו את העותר, תוך ש"סירבו להסביר לעותרת למה הוא נעצר או להציג כל צו למעצר שלו". בהמשך לכך, סביב השעה 7:30, נאמר לעותרת להגיע למיון בבית החולים סורוקה, שם ראתה העותרת את העותר "אזוק בידיים ושוכב על המיטה, עם הפרעות קצב". בהמשך אותו יום, הורו כוחות הצבא לעותרת לצאת מן החדר, ומאז, ככל שניתן להבין, איבדה קשר עמו. למחרת, יום 25.8.2025, כאשר העותר עודנו במעצר, "פנתה העותרת לחמ"לים שונים ובסוף הגיעה לחמ"ל של מתקן שדה תימן, שאישרו כי הוא נמצא שם". ביום 26.8.2025, יום הגשת העתירה, שוחחה העותרת פעם נוספת עם החמ"ל בשדה תימן, שם נמסר לה כי העותר הועבר לידי המשטרה הצבאית בפיקוד מרכז. לטענת העותרת, באותו יום "התקשרה מספר פעמים לחמ"ל של פיקוד מרכז, אבל לא קיבלה שום מענה לשאלותיה", כך ש"לא ברור היכן נמצא [העותר] ומה מצבו הבריאותי". נוכח האמור, הוגשה העתירה דנן, שבה הודגש כי "כל יום נוסף של מעצר שלא כדין פוגע בזכויותיו החוקתיות של [העותר] ומסכן את בריאותו ואף [את] חייו"; ומעמיד את העותרת במצוקה של ממש, שכן היא "אשה חולה בהריון מתקדם, הסובלת גם מסכרת הריון", אשר "נותרה לבדה עם ילד תינוק ללא יכולת להעניק לו את הטיפול הנדרש". בהחלטתי מאותו יום, התבקשה תגובה עד למחרת, 27.8.2025, בשעה 16:00. ביני לביני, בשעה 14:30 לערך, הוגשה על-ידי ב"כ העותרים "בקשה בהולה למתן צו עשה", שבה התבקש "לאפשר ללא דיחוי" מפגש בינו לבין העותר. בבקשה נטען, כי בבוקרו של אותו יום הודיעה ב"כ המשיבה לב"כ העותרים כי העותר נמצא בבית החולים אסף הרופא, במחלקת טיפול נמרץ לב. על-פי המתואר, כאשר הגיע ב"כ העותרים אל המחלקה, והזדהה כעורך-דין, "החיילים סגרו את הדלת ולאחר היוועצויות, הודיעו [לו] כי אינו רשאי להיכנס, וכי אף גורם לא רשאי למעט גורם רפואי". זאת, ללא כל הסבר, ומבלי שהובהר מי הגורם שנתן את ההוראה. נטען אפוא, כי בהעדר הודעה מפורשת על מניעת מפגש, "חזקה שלא קיים איסור מפגש עם עו"ד", וכי יש לאפשר לב"כ העותרים להיפגש עם העותר "ללא דיחוי". המועד שנקצב להגשת תגובת המשיבה – חלף-עבר, אולם תגובה – לא הוגשה. לפיכך, בהחלטה מאותו יום, הוריתי למשיבה להגיש את התגובה לאלתר. בשעה 19:00 לערך הוגשה בקשה מטעם המשיבה, שבה נמסר כי "יש כוונה לשחרר את העותר ממעצר", וכי האיחור בהגשת התגובה נבע "מהמתנה לקבלת אסמכתא סופית בדבר שחרור העותר ממעצר". בבוקר המחרת, 28.8.2025, הוגשה הודעה מטעם המשיבה, שבה דוּוח על שחרור העותר ממעצר. להודעה צורף אישור מטעם מח"ט יהודה, שבו צוין כי העותר שוחרר לאחר ש"הובן כי הנ"ל הובא למעצר ללא בקשת אף גוף חקירה". נוכח האמור, הוריתי לב"כ המשיבה להגיש "הודעה המפרטת את השתלשלות האירועים שהביאה למעצרו של העותר, ומסבירה מדוע, בנסיבות אלה, נמנעה ממנו פגישה עם עורך דינו במהלך המעצר; ומדוע נדרשה עתירה לבית משפט זה על מנת להביא לשחרורו". בהודעה שהוגשה, פורטו ממצאי התחקיר שבוצע על-ידי מפקד החטיבה וסיכום מפקד האוגדה לתחקיר. בהודעה צוין, כי ביום 22.8.2025, בוצעה פעילות לסריקת אמל"ח בכפר סמוע, שבמסגרתה בוצע חיפוש בביתו של העותר, בו אותר "תוואי מנהרה החשוד כמשמש לפעילות טרור תת-קרקע". חרף זאת, הוחלט שלא לעצור את העותר, והממצאים הועברו לגורמי המודיעין בחטיבה; רק למחרת, הוחלט כי יש לעצור אותו ולעכבו לחקירה. כאשר נבדק העותר כחלק מהליך המעצר, הוחלט להביאו למיון באופן מיידי, "עקב מצבו הרפואי", ובבית החולים הוחלט לאשפזו נוכח בעיות בלב. בהמשך לכך, "בשעות הלילה, סירב העותר לקבלת טיפול ושוחרר מבית החולים; ואולם למחרת, 24.8.25, הועבר העותר לאשפוז בבית החולים אסף הרופא. לאחר כ-24 שעות באשפוז, הועבר העותר משמירה של גורמי החטיבה לשמירה של המשטרה הצבאית", כאשר לבסוף שוחרר העותר ממעצר "מבלי שמוצתה החקירה בעניינו, ולמעשה מבלי שנחקר כלל, זאת לאחר שאשפוזו התארך וחקירתו לא תואמה בהתאם". בסיכום התחקיר צוין, כי "הממצאים שאותרו בביתו של העותר – קרי, תוואי מנהרה החשוד כמשמש לפעילות טרור – הצדיקו, על פניו, את הבאתו לחקירה לאור מסוכנותו. ואולם, ההתנהלות והתיאום בין גורמי הצבא וגורמי החקירה לאחר מעצרו של העותר, הובילו לכך שבסופו של דבר החקירה בעניינו של העותר לא מוצתה, והוא הוחזק במעצר מבלי להיחקר ותוך שנמנעה ממנו האפשרות לפגוש בעורך דינו". כמו כן, "ניתנה הנחייה לשפר באופן מיידי את כלל המנגנונים הנוגעים לתיאום חקירה של חשודים, על מנת שלא יישנו מקרים כאמור, בהם חשוד נעצר מבלי שקיים גוף חקירה המעוניין בחקירתו ומבלי מיצוי החקירה". בכל הנוגע להחזקתו של העותר במעצר מבלי שניתנה לו אפשרות לפגוש עורך דין, נטען כי סעיפים 56(ה) ו-58(ג) לצו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו), מאפשרים לגוף החקירה למנוע מעצוּר מפגש עם עו"ד. כמו כן צוין, כי "ביקורי עורך דין טעונים תיאום מראש מול גורמי צה"ל, כאשר במסגרת התיאום נערכת בחינה האם התקבלה החלטה על מניעת המפגש של העצור"; וכי "בפרק הזמן שבו לא ניתנה לעותר אפשרות לפגוש בעורך דין, הוא לא נחקר". לבסוף הודגש, כי ההנחיה שניתנה לשיפור מנגנוני התיאום הרלבנטיים בין גורמי הצבא לגורמי החקירה, נועדה על מנת "שמקרים כאמור לא יישנו". אם כן, מן ההודעה שהוגשה מטעם המשיבה עולה, כי על פני הדברים, היתה עילה למעצרו של העותר; כי העובדה שהוחזק במעצר מבלי שנחקר כלל, נבעה בעיקרה מחוסר תיאום בין גורמי הצבא לגורמי החקירה; וכי הגורמים הרלבנטיים מחויבים לפעול למניעת הישנות של מקרים דומים. אף על פי כן, מצאתי לנכון להעיר בקצרה שתי הערות. אשר לסוגיית מניעת המפגש עם עורך הדין – מבלי למצות, שכן הצדדים לא טענו בהרחבה לגבי עניין זה, והדבר אף אינו נדרש לשם הכרעה בעתירה בשלב זה, לאחר שחרור העותר ממעצר, אציין רק כי נקודת המוצא לפי סעיף 56(א) לצו, היא כי "עצור רשאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו"; זאת, כאשר סעיף 56(ג) מוסיף ומורה כי "ביקש העצור להיפגש עם עורך דינו, או ביקש עורך דין שמינהו אדם הקרוב לעצור להיפגש עם העצור, יאפשר זאת מפקד מתקן הכליאה, בהקדם האפשרי" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). זוהי אפוא ראשית הצירים. אמנם, כפי שצוין בהודעה מטעם המשיבה, סעיפים 56(ה) ו-58(ג) לצו, מאפשרים מניעת מפגש של עצור עם עורך-דינו בתנאים מסוימים. אולם, לפי שני הסעיפים, נדרשת לשם כך החלטה מנומקת בכתב מטעם הגורם המוסמך, כמפורט שם. בענייננו, אף המשיבה אינה חולקת כי לא ניתנה כל החלטה כאמור למנוע מהעותר להיפגש עם עורך-דינו. התנהלות זו מעוררת קושי רב; דומני כי הדברים ברורים. שנית, אשר למעצרו של העותר, מבלי שנדרש כלל לחקירה בסופו של דבר – אמנם הדבר לא נעשה בכוונת מכוון, אלא נבע מחוסר תיאום בין גורמי הצבא לגורמי החקירה, אולם אין בכך כדי להקל על הפגיעה שנגרמה לזכותו של העותר לחירות. מעצרו של אדם, מקים, מטבע הדברים, פגיעה קשה ביותר בחירותו; עליו להתבצע אפוא אך לשם תכלית ראויה. במצב דברים שבו התכלית החקירתית שעומדת בבסיס המעצר כלל אינה מתממשת, ולא מתבצעת חקירה, הרי שהעצור הוחזק במעצר ללא תכלית כלל (וממילא, שלא לשם תכלית ראויה). גם כאן, הקושי מובן מאליו, ואין צורך להרחיב; הדברים הם מושכלות יסוד, והם נאמרים אך לשם חידוד הצורך בכך שמקרה כגון דא – לא יחזור על עצמו. סיכומם של דברים, נוכח שחרורו של העותר ממעצר, הסעד שהתבקש בעתירה התקבל, והיא אינה אקטואלית עוד. דינה, אפוא – להימחק. בהתחשב בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, המשיבה תישא בהוצאות העותרים בסך של 10,000 ₪. ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ו (26 אוקטובר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט