רע"א 6801-15
טרם נותח
יעקב ברנשטיין נ. נכסים ח.ומ.ג בע"מ
סוג הליך
רשות ערעור אזרחי (רע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק רע"א 6801/15
בבית המשפט העליון
רע"א 6801/15
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשים:
1. יעקב ברנשטיין
2. יוסף ברנשטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. נכסים ח.ומ.ג בע"מ
2. דוד גוטמן
3. עו"ד שי פינקלשטיין
4. חגאי אלרז
5. שמריה אלרז
6. ורד ברווין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 25192-09-14 מיום 29.7.2015 שניתנה על-ידי השופטת ת' שרון-נתנאל
תאריך הישיבה:
כ"ז בניסן התשע"ו
(5.5.2016)
בשם המבקשים:
עו"ד עמית רון; עו"ד יערית שטרית
בשם המשיבים 1-2:
עו"ד משה בלטר; ד"ר ערן טאוסיג, עו"ד
בשם המשיב 3:
עו"ד יצחק שפרבר
בשם המשיבים 4-5:
עו"ד יהונתן לב-ארי
בשם המשיבה 6:
עו"ד יעקב לאור; עו"ד שרה ינאי-דיין
פסק-דין
השופט נ' סולברג:
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 25192-09-14 (השופטת ת' שרון נתנאל) מיום 29.7.2015, במסגרתה נקבע כי ידחה גילוין של חלק מראיות התובעים, לכל הפחות עד לאחר הגשת תצהירי עדויות ראשיות מטעם הצדדים כולם. זאת, בשל החשש שגילוי הראיות הללו עלול לפגוע במידה משמעותית בחקר האמת.
במוקד הדיון: שאלת תחולתו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו).
רקע
2. עניינה של התביעה בסכסוך שבין משפחת גוטמן, משפחה יהודית מצרפת אשר רכשה באמצעות חברה שבבעלותה מקרקעין שונים בישראל (להלן: החברה), ובין יוסף ויעקב ברנשטיין (להלן ביחד: ברנשטיין או המבקשים), אנשי אמונם תושבי ישראל, אשר ניהלו עבורם את הנכסים. החברה, משיבה 1 לבקשה זו, ודוד גוטמן, המשיב 2 לבקשה (להלן ביחד: המשיבים), הגישו את התביעה נגד ברנשטיין (ואנשים נוספים), ובה טענו כי ברנשטיין הפרו את תנאי השליחות ואת יחסי האמון שנוצרו ביניהם. לטענתם, בשיתוף פעולה עם גורמים נוספים מכרו ברנשטיין חלקים מן המקרקעין ונטלו לכיסם חלק מהותי מן התמורה, תוך שהם מציינים בחוזי-המכר סכומי-כסף בשיעורים נמוכים מהתמורה האמיתית. בנוסף נטען בתביעה כי חלק מהמקרקעין נמכר לגורמים שונים במחירים נמוכים ובלתי ריאליים בעליל. ברנשטיין מצדם מכחישים טענות אלו, והם הגישו הודעות צד ג' ותביעה שכנגד שעניינה בשכר טרחה ופיצויים שהם זכאים לקבל לטענתם.
3. במסגרת ההליכים המקדמיים במשפט, הגישו המשיבים תצהיר גילוי מסמכים הכולל פריט (סעיף 2.151) המוגדר "דוחות חקירה (חסוי)". כמו כן, בתצהיר התשובות לשאלון שהופנה אליהם, נמנעו המשיבים מליתן פירוט בנוגע לכמה מן השאלות, בטענה ש"בשלב זה לא ניתן להרחיב" לגביהן. בעקבות זאת הגישו ברנשטיין בקשה לבית המשפט המחוזי, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על המצאת דוחות החקירה לידיהם, וכן להורות למשיבים להשיב לאותן שאלות שלא ניתן עליהן מענה בתצהיר התשובות לשאלון. בתגובתם לבקשה טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה ולהורות על הגשה מאוחרת של דוחות החקירה. לטענתם, המקרה דנן נופל בגדרי הלכת סוויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999)) שבה נקבע כי בית המשפט רשאי לדחות את מועד העיון במסמכים כאשר גילויים בסדר המקובל ובמסגרת הרגילה של דיני גילוי המסמכים עלול לפגוע בחשיפת האמת.
4. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה זו ביום 19.7.2015, ובסיומו הורה על הגשת הראיות החסויות לעיונו במעטפה סגורה. לאחר עיון בראיות, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו נשוא הבקשה דנן, ובה צוין הכלל הבסיסי של דיני גילוי המסמכים והגשת הראיות שהוא 'משחק בקלפים פתוחים', אך בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה אם ראה שהדבר נחוץ למניעת פגיעה בחשיפת האמת, בהתאם לאמור בהלכת סוויסה. חריג זה יתקיים כאשר הפגיעה הצפויה תהיה משמעותית ביותר, עד כדי חשש מפני עיוות דין. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי הלכת סוויסה התייחסה לבקשתו של נתבע להימנע מגילוי מסמכים עד לשלב הגשת הראיות, אולם החריג הקבוע בה יכול שיחול גם כאשר התובע הוא זה המבקש לדחות את גילוי ראיותיו עד לאחר הגשת ראיותיו של הנתבע.
5. לאחר עיון במסמכי החקירות קבע בית המשפט המחוזי כי בעניין דנן אכן מדובר במצב חריג, שבו חקר האמת עלול להיפגע במידה משמעותית אם המסמכים יגולו כבר בשלב זה, וכי קיימת הצדקה לדחיית הגילוי. ההחלטה ניתנה בשים לב למחלוקת שבין הצדדים, לנסיבות האירועים כפי שעולה מכתבי הטענות, ולגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי הנתבעים. בית המשפט המחוזי טרם גיבש את דעתו אם דחיית הגשת המסמכים תהיה עד לאחר חקירת עדי ההגנה הרלבנטיים, או שמא די בדחיית הגילוי עד לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים. החלטה בעניין זה תינתן על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר שיוגשו תצהירים על-ידי כל הצדדים.
בקשת רשות הערעור
6. על החלטה זו הגישו ברנשטיין את בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשתם מדגישים המבקשים כי בעניין דנן, בניגוד למצב שבהלכת סוויסה, עסקינן בבקשתו של תובע לדחות את גילוי ראיותיו. במצב כזה, דחיית המועד לגילוי הראיות פוגעת לא רק בסדרי גילוי המסמכים, אלא גם בסדר הבאת הראיות במשפט. לפיכך, נקבע בפסיקה כי הפגיעה בנתבע באמצעות דחיית המועד לגילוי הראיות תהיה מוצדקת רק לעתים רחוקות ביותר, ואין די בחשש כללי שחשיפת הנתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע להתאים את גרסתו לראיות הללו. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי לא הצביע על טעם שבגינו יחשב העניין שלפנינו למקרה חריג שכזה. במיוחד אמורים הדברים שעה שמדובר, לטענת המבקשים, בראיות המבססות את תביעתם של התובעים, ומבלעדי חשיפתן הנתבעים אינם יודעים על מה ולמה נטענות כלפיהם טענות של מרמה וקנוניה.
7. בנוסף, טוענים המבקשים כי כאשר כתבי הטענות של הצד שכנגד מציגים גרסה עובדתית מפורטת, כבנדון דידן, מתייתר הצורך לדחות את מועד העיון במסמכים. זאת, משום שבמצב כזה אין חשש שהצד השני יתאים את גרסתו לאותן ראיות שמועד העיון בהן נדחה, שכן גרסתו העובדתית כבר הוצגה בכתבי טענותיו בפירוט. המשיבים 4-5 הצטרפו לבקשה, על נימוקיה.
8. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה ולסרב ליתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי על ההחלטה דנן חלות הוראותיו של צו בתי המשפט, הקובעות כי לא תינתן רשות לערער על החלטות בנושא סדר הבאת הראיות. לחלופין, נטען כי בעניין שלפנינו לא חלים התנאים למתן רשות ערעור הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). לגופה של ההחלטה, נטען כי הלכת סוויסה חלה גם כאשר מבקש הדחייה הוא התובע, וגם כאשר הצד שכנגד מציג גרסה עובדתית. כל עוד משוכנע בית המשפט כי מדובר במצב חריג שבו יש בדחייה כדי להועיל לחקר האמת, הוא רשאי לעשות שימוש בסמכותו ולשנות את סדר גילוי המסמכים או הבאת הראיות; בנדון דנן, כך נטען על-ידי המשיבים, קבע בית המשפט כי אכן מדובר במצב כזה, ואין טעם טוב לסטות מהחלטתו-זו.
צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור)
9. האם סעיף מסעיפיו של צו בתי המשפט מונע מתן רשות ערעור על החלטות בעניין סדר הבאת ראיות על סמך הלכת סוויסה?
10. שאלה זו עלתה בכמה החלטות בבית משפט זה, וניתנו לה תשובות שונות (ראו: רע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני, פסקה 7 (15.8.2010) (להלן: עניין פלוני); רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'ל, פסקאות יא-יב (10.8.2011) (להלן: עניין בר עידן); רע"א 7447/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו עראר היאם, פסקה יז (10.11.2013) (להלן: עניין קרנית); רע"א 2273/13 אורנשטיין נ' ילינק (9.4.2013) (להלן: עניין אורנשטיין); רע"א 3149/14 זר פור יו (2000) בע"מ נ' פופ, פסקה 9 (1.6.2014) (להלן: עניין פופ); רע"א 6155/14 רשות שדות התעופה בישראל נ' דק איירפורט יזמות בע"מ, פסקה 10 (22.10.2014) (להלן: עניין איירפורט)). באחד העניינים צוין כי "יתכן כי הנושא צריך להיות מועבר במקרה מתאים להרכב להכרעה, נוכח הדעות השונות" (עניין קרנית, פסקה ח). מטעם זה, בין היתר, הועברה הבקשה הנדונה לדיון לפני מותב תלתא.
11. אקדים ואומר, כי לעמדתי צו בתי המשפט אכן מונע מתן רשות ערעור על החלטות שניתנו מכוח הלכת סוויסה, ומשכך דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. בטרם אכנס בעובי הקורה, אקדים כמה מילים על אופן פרשנותו של הצו.
פרשנות צו בתי המשפט
12. צו בתי המשפט, שהותקן מכוח הסמכות שהוענקה לשר המשפטים בסעיף 41(ג)(1) לחוק בתי המשפט, קובע רשימה של החלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור. הצו מתייחס לבקשת רשות ערעור על 'החלטה', להבדיל מ'פסק-דין'; עניינו של הצו בויסות ובצמצום החלטות הביניים שעליהן מבקשים בעלי-הדין לערער בעיצומו של המשפט (רע"א 6269/11 חמדאן נ' עזבון וקים, פסקה 2 (22.11.2011)). כידוע, החלטת ביניים ניתנת ברגיל לערעור במסגרת פסק הדין הסופי, ועל כן אמות המידה לקבלת בקשת רשות ערעור עליה תוך כדי ניהול המשפט הן על דרך הצמצום. היזקקות להשגות על החלטות ביניים באמצע ניהול המשפט עלולה להוביל לסרבול ולהכבדה, לעיתים גם לפיצול בלתי-נסבל של המשפט, ולהטיל עומס רב על ערכאות הערעור (רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת, פסקה 6 (11.6.2012) (להלן: עניין בויראת); וראו רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 3 (25.6.2007) (להלן: עניין אלוש)). לעיתים, עיונה של ערכאת הערעור בהחלטת ביניים מעורר קושי משום שאינה מכירה את התיק כמכלול כפי שמַכּירתוֹ הערכאה הדיונית, והיא בוחנת אותו בפריזמה הצרה של ההחלטה הספציפית (רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' ליטבק נורז'יק, פסקה 12 (23.4.2013) (להלן: עניין הרשות הפלסטינית)); לעיתים, החלטת ביניים שנראית לצדדים חשובה ביותר, בשעתה מתייתרת בהמשך הדרך, כך שהדיון הערעורי בה בעיצומו של המשפט עלול להתברר כמיותר (עניין הרשות הפלסטינית, פסקה 9; רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקאות 10-11 (20.5.2012) (להלן: עניין כהן)). לעיתים אנו נתקלים גם בניצול לרעה של הליכי משפט, כשבעל-דין מבקש לדחוק את הקץ, או 'לתקוע' מקלות בגלגלי ההליך המשפטי באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, גם כשהן בקשות סרק.
13. אמות המידה לקבלת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים מעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, ולפיהן:
"רשות [...] תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".
סעיף זה מעגן באופן מהותי את אמות המידה הפסיקתיות הנוהגות בעניין (ראו עניין אלוש, פסקה 4; רע"א 4382/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה "דרום השרון" נ' רוטשילד (גוטסמן), פסקה 11 (30.4.2009)). הרציונל שבבסיסו הוא שהתערבות ערעורית בהחלטת ביניים מוצדקת רק "באותן נסיבות יוצאות דופן, כאשר אי ההתערבות של ערכאת הערעור תיצור מצב בלתי הפיך, שלא ניתן או שקשה יהיה לתקנו במסגרת הערעור, או שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים [...] בנסיבות חריגות אלה, עולה החשש כי המשפט יתנהל באופן שגוי ופסק הדין יבוטל ויוחזר לערכאה הדיונית על העלויות הכרוכות בכך" (עניין הרשות הפלסטינית, פסקה 9; וראו עניין בויראת, פסקה 7; עניין כהן, פסקה 12).
אציין, כי ישנן החלטות המסווגות כ'החלטה אחרת', ומשכך מצריכות רשות ערעור, אולם אינן 'נבלעות' בפסק הדין הסופי, כך שלא ניתן יהיה לערער עליהן במסגרתו; אכן, אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטות כאלו הן שונות (רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקאות 14-21 (29.12.2014)), אולם המצבים הקבועים בצו בתי המשפט אינם כוללים החלטות מסוג זה (השוו סעיף 1(8) סיפא וסעיף 2 לצו בתי המשפט).
14. במקביל לדיון הכללי במתן רשות ערעור על החלטת ביניים בא צו בתי המשפט, ומוסיף רשימה של מצבים שבהם כלל לא תינתן רשות ערעור על החלטות הביניים. על הרציונל שבבסיס הצו עמד בית משפט זה בכמה החלטות, ובין היתר נאמר כך:
"צו בתי המשפט מיועד, איפוא, לייעל את ההליך המתברר לפני הערכאה הדיונית, לאפשר את רצף הדיון ולמנוע עיכובים מיותרים בבירורו. על פי המצב המשפטי שקדם להוצאת הצו, ניתן היה, למעשה, להגיש בקשת רשות ערעור על כל 'החלטה אחרת' שניתנה על ידי הערכאה הדיונית. כתוצאה מכך, חלק מן העיכובים בהליכים אזרחיים נגרם כתוצאה ממתן האפשרות הרחבה לבעלי הדין להשיג על החלטות שונות שנתקבלו בהליך. זאת, אפילו כאשר מדובר היה בהחלטות דיוניות שערכאת הערעור מתערבת בהן במקרים נדירים שבנדירים. העיכובים שנוצרו עקב מיצוי הליך ההשגה התבררו במקרים רבים כעיכובים מיותרים, שסירבלו את ההליך וגרמו לפגיעה לא רק בבעלי הדין בהליך המסוים, אלא בציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט. יש לזכור, כי עצם הגשתה של בקשת רשות ערעור גרמה במקרים לא מעטים לדחייתם של דיונים בערכאה הדיונית [...] על רקע זאת, יש להבין את הוראות הצו כמיועדות למנוע כליל את האפשרות, שלעתים נוצלה לרעה, להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות. מטרה נוספת של הצו הינה לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור. יש לזכור, כי כל משאב שיפוטי שמוקדש על ידי ערכאת הערעור לצורך טיפול בהליך מסוים, בא על חשבון הליך אחר. הצורך בשימוש יעיל ותכליתי במשאביה המוגבלים של הרשות השופטת, הצדיקו לגישת המחוקק את הגבלת האפשרות להגיש, במקרים מוגדרים, בקשת רשות ערעור על 'החלטה אחרת'. זאת, על מנת לאפשר לערכאת הערעור לפנות זמן ומשאבים לדון ביעילות בסוגי הליכים שאינם מהווים, במהותם, הליך השגה על החלטה דיונית-ניהולית מובהקת" (רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע, פסקה 9 (5.6.2013) (להלן: עניין אי די בי) [ההפניות הושמטו – נ' ס']; לאמירות נוספות על אודות תכליתו של הצו ראו למשל שם, בהפניות שבפסקה 8; רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 8 וההפניות שם (8.12.2015) (להלן: עניין רמי לוי)).
הנה כי כן, מאחורי צו בתי המשפט עומדת ההנחה שישנם סוגי החלטות שהן דיוניות באופיין, שממילא ערכאת הערעור כמעט ולא תתערב בהן, ושזכויות הצדדים לא תיפגענה פגיעה של ממש אם ניתן יהיה לערער עליהן רק בסיומו של המשפט, אם עדיין יהיה צורך בכך. היעילות הדיונית – הן של הערכאה הדיונית, הן של ערכאת הערעור – מצדיקה כי בנוגע להחלטות אלו לא תינתן אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בעוד המשפט מתנהל.
15. ודוק, הרציונל שבגינו נקבעו סוגי ההחלטות שבצו הוא כפול: ראשית, מדובר בהחלטות שמטבען ממעטת ערכאת הערעור להתערב בהן בלאו הכי, בשל היותן החלטות בעלות אופי דיוני הקשורות לניהול ההליך; שנית, מדובר בהחלטות שברגיל אינן צולחות את אמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, קרי – ערעור עליהן בסיומו של המשפט לא יביא לפגיעה בצדדים או לניהול הליך מיותר. היחס בין שני היבטים אלו משתנה בהתאם להוראות השונות של כל סעיף וסעיף בצו, ועם זאת נדמה כי במבט כולל ההיבט הראשון הוא הדומיננטי. טלו למשל את הוראת סעיף 1(7) לצו, המונעת בקשת רשות ערעור על החלטה המבטלת פסק דין. אין ספק, כי אם יתברר למפרע שהייתה זו החלטה שגויה, יש בכך כדי לנהל "הליך מיותר או בדרך שגויה" (השוו: מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153, 164 (2012)). אף על-פי כן בחר מחוקק-המשנה לחסום מתן רשות ערעור על החלטה זו, משום ש"התוצאה מבטלת הכרעה שנתקבלה על סמך שיקולים דיוניים גרידא [...] ההחלטה הינה בגדר החזרת העניין למסלולו הדיוני והענייני" (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (9.11.2010) (להלן: עניין פלונית)). למעשה, מרבית ההחלטות מן הסוגים המנויים בצו בתי המשפט עשויות, בנסיבות המתאימות, להיות בעלת השפעה של ממש על זכויות הצדדים; אולם מכיוון שלרוב הן אינן כאלו, ומכיוון שבלאו-הכי מדובר בהחלטות דיוניות שערכאת הערעור תמעט מלהתערב בהן, נקבע על-ידי מחוקק-המשנה כי במצב זה עדיפה היעילות והרציפות הדיונית על פני מתן אפשרות להתערב בכל החלטה והחלטה תוך כדי ההליך; סופה של היעילות, במצבים אלו, לקדם את עשיית הצדק ולהגבירו, ולא לבוא על חשבונו.
16. מאז שנחקק הצו, עסק בית משפט זה (לרוב, בהחלטות שניתנו בדן יחיד) בפרשנות הוראותיו, והתייחס להחלטות שיפוטיות שונות המעלות ספק בדבר תחולתו של הצו לגביהן. למשל, נפסק כי החלטה בדבר עיכוב הליכים אינה חוסה תחת סעיף 1(1) לצו, המונע רשות ערעור על "החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון", משום שתכליתו של הסעיף למנוע רשות ערעור על החלטות פרטניות העוסקות במועדים, ולא על החלטות מהותיות בדבר עיכוב ההליך כולו, הגם שממילא החלטה כזו משפיעה על מועדי הדיון (רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע, פסקה 3 (20.10.2009) (להלן: רע"א 7471/09)). בדומה, נפסק כי החלטה בדבר הארכת מועד למתן הודעה לצד שלישי אינה נופלת בגדרי סעיף 1(2) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". למרות שמבחינה פורמלית אין החלטה כזו מונעת לחלוטין את האפשרות לפתוח בהליך עצמאי נגד צד שלישי, נקבע כי יש לראות באי-צירופו של הצד השלישי להליך המתקיים כמעין 'שלילת האפשרות לפתוח בהליך' (רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פסקה 10 (21.2.2014); להחלטות הנוגעות ליתר סעיפי הצו ראו, למשל, עניין פלונית, לעניין סעיף 1(7) לצו; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 235-237 (מהדורה שלישית, 2012)).
17. ככל דיון פרשני, אין הוא מתמקד בלשון הצו בלבד, אלא גם בתכליתו. משכך, ניתן משקל לכך שמטרת הצו היא למנוע הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות שבאופיין הן החלטות דיוניות, ושהשפעתן על ההליך אינה מצדיקה התערבות בעודו מתנהל. לפיכך, כאשר עסקינן בסוגי החלטות שמטבען אין ערכאת ערעור מושכת את ידה מלעסוק בהן, או כאלו שמטבען משליכות השלכה של ממש על ההליך – ניתן לדבר משקל במסגרת ההליך הפרשני (עניין פלונית; רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פסקה 3 (9.8.2010)). כמובן, נבחן כל עניין לגופו, תוך בחינת לשונו של כל סעיף בצו ותכליתו המסוימת.
18. במובחן מן השימוש בתכלית הצו במסגרת פרשנות תחולתו (אך לא במנותק מכך), נשמעה בבית משפט זה גם עמדה עקרונית לפיה צו בתי המשפט חל רק על החלטות דיוניות, ולא על החלטות מהותיות. לפי גישה זו, גם כאשר ברור שסוג ההחלטה חוסה תחת הצו, הרי שבמצבים שבהם באופן פרטני יש לראות את ההחלטה כהחלטה מהותית להליך, אין לחסום הגשת בקשת רשות הערעור בגין הוראות הצו, שכן יהיה זה צודק בנסיבות העניין לדון בבקשה לגופה. בגישה זו נקט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין אשר ציין כי הוא נוטה לומר "כי אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק - אך הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד, כדי שלא לסכל את כוונת הצו" (עניין בר עידן, פסקה יב; וראו עניין קרנית, פסקה יח; רע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' צ.ר הירש-שיווק (1993) בע"מ (22.5.2011); רע"א 3585/14 אבו מוך נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פסקה 7 (21.8.2014) (להלן: עניין אבו מוך); בע"מ 8793/13 פלונית נ' פלונית, פסקה 15 (3.2.2014) (להלן: בע"מ פלונית)). כלפי גישה זו הסתייג הנשיא דאז א' גרוניס. לעמדתו, תכליתו של הצו בדבר קידום היעילות והרצף הדיוני של ההליך, לא תוכל להתממש אם בית המשפט יבחן בכל מקרה לגופו אם מוצדק להחיל את הוראות הצו, אם לאו. יעילות זו תושג רק אם יימנע עצם הדיון בשאלה אם יש להיזקק לבקשה אם לאו, והותרת פתח – אף אם פתח צר – תאלץ את בית המשפט לעיין בכל מקרה לגופו ונמצא שבקשות רשות הערעור תמשכנה להיות מוגשות, וערכאת הערעור תמשיך להידרש אליהן ולעיין בהן (עניין אי די בי, פסקה 14; וראו עניין אבו מוך, פסקה 7; רע"א 8804/13 קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (27.1.2014) (להלן: עניין לוסטיגמן)).
19. כשלעצמי, כבר הבעתי בעבר את הסתייגותי מן העמדה המגמישה את הוראות הצו באופן האמור (רע"א 3549/14 גרון נ' זלץ, פסקה 6 (5.6.2014) (להלן: עניין גרון)). כאשר מתעוררת שאלה פרשנית לגבי תחולת הצו על סוגים מסוימים של החלטות, יש לבחון את לשון הצו ותכליתו, כפי שבוחנים כל דבר חקיקה, ולהכריע בשאלה אם פרשנות ראויה של הצו כוללת החלטות מסוג זה או לא. כאמור לעיל, השאלה אם מדובר בהחלטה המאופיינת כהחלטה דיונית או מהותית עשויה להיות רלבנטית לצורך מלאכת הפרשנות. ברם, בניגוד לכך, עיון פרטני בהחלטה מסוימת וניסיון לאבחן אותה מהחלטות מסוג דומה, בטענה כי זאת הפעם מדובר בהחלטה מהותית ולא בהחלטה טכנית, פוגע פגיעה של ממש בתכליתו של הצו ובאפקטיביות שלו ככלי לקידום היעילות הדיונית. אין לדבר הזה אחיזה בלשון הצו, וברי כי הדבר מנוגד גם לתכליתו. "משנקבע שבקשה נופלת בגדרי ההחלטות המנויות בצו על פי תנאיו, אין מקום לבחינתה כתלות בנסיבות המקרה הפרטני – ובכך ליצור חריג לצו על בסיס עוצמת הפגיעה בזכויות המבקש" (עניין לוסטיגמן, פסקה 2). באשר לחשש מפני אי-צדק במקרה הפרטני, אומר כי גם היעילות הדיונית סופה עשיית צדק, בהיבט המערכתי. זאת ועוד: ערעור איננו תמיד ערובה לעשיית צדק גם במקרה הפרטני. אזכיר, כי הצו נקבע על רקע נטיה גוברת והולכת של בעלי דין להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, לעתים תוך ניצול לרעה של זכות דיונית זו, ומתוך כך נעשה ניהול ההליך בערכאה הדיונית מקוטע, מסורבל וארוך באופן הגורם, בסופו של דבר, לחוסר צדק עבור רבים. עמידה דווקנית על הוראות הצו עלולה במקרה פרטני כזה או אחר לפגוע פגיעה מסוימת בבעל דין, אשר ההחלטה הייתה בעלת משמעות בעניינו – ונזכור כי ניתן לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי; אולם אי-עמידה דווקנית על הוראות הצו תאיין את מטרתו, ותפגע בעיקר בבעלי הדין המנהלים הליכים שנים על-גבי שנים, בעלי הדין שכנגדם מנצלים זכותם הדיונית 'לתקוע' עוד ועוד את ההליך, ולערכאת הערעור אין די פנאי כדי לדון בעניינם במהירות הראויה.
לסיום הערה זו אציין כי בהקשר דומה, אם כי לא זהה, נדונה השאלה אם ניתן לבקש לערער על החלטה המנויה בסעיפי הצו בתואנה שלא נומקה כראוי; מחלוקת השופטים בשאלה זו הוכרעה לאחרונה בעניין רמי לוי, שם נקבע במותב תלתא (מפי חברתי השופטת א' חיות וחברַי השופטים פוגלמן ומזוז) כי כאשר מדובר בהחלטה שלא נומקה כלל ועיקר (להבדיל מהחלטה שניתנה לה הנמקה קצרה או חלקית), ניתן לדון בבקשה ולקבלה אך במובן זה שההחלטה תוחזר לערכאה הדיונית, וזו תתן מחדש החלטה מנומקת. במסגרת פסק דין זה, עמד בית המשפט על כך שהחרגה מהוראות הצו פוגעת בתכליתו, ועל כן היא מוצדקת רק במצבים שבהם לא נדרשת התדיינות מקדמית בשאלה אם יש להחיל את הוראת הצו, אם לאו; ולאור זאת נקבע כי רק בהעדר מוחלט של הנמקה, ניתן יהיה לומר שהצו אינו מגביל מתן רשות ערעור (ראו עניין רמי לוי, פסקה 12).
20. משמעותם של דברים היא, שלעמדתי את מלאכת הפרשנות של צו בתי המשפט יש לערוך בנוגע לסוגי החלטות – כשמו של הצו – ולא בנוגע להחלטה פרטנית כזו או אחרת, שעל דרך המקרה נודעה לה חשיבות לצדדים. מכאן, אעבור לבחון את השאלה אם החלטות בעניין סדר הגשת ראיות שניתנו מכוח הלכת סוויסה חוסות תחת הוראות הצו. שאלה זו נדונה אמנם בעבר בהחלטות שונות בבית משפט זה, אולם ניתנו לה תשובות סותרות; כאמור, בין היתר מטעם זה הועברה הבקשה לדיון לפני מותב תלתא, ונכריע בה כעת.
הלכת סוויסה וצו בתי המשפט
21. הליך גילוי המסמכים בדין האזרחי, המוסדר בתקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), מבוסס על העיקרון של 'משחק בקלפים גלויים'. הרעיון העומד מאחוריו הוא כי לצורך חשיפת האמת, יש לאפשר דיון הוגן שבו תהיה מלוא התשתית הראייתית גלויה לשני הצדדים, וכך לכל צד תהיה אפשרות ראויה להתמודד עם תשתית ראייתית זו (רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, פסקה 6 (14.8.2005); בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, פ"ד סב(4) 167, פסקה 9 לפסק הדין של השופטת א' חיות (2008); רע"א 7114/05 מדינת ישראל נ' חיזי, פסקה 5 (11.12.2007) (להלן: עניין חיזי)). בד בבד, קיימים שיקולים שונים המגבילים את החשיפה המלאה של מסמכים, כמו שיקולי חיסיון (עניין חיזי, שם) או יעילות הדיון (רע"א 6720/13 סופר מדיק (מדיק לייט) בע"מ נ' anton hubner gmbh, פסקה 3 (16.10.2013)).
22. אחד השיקולים הללו הוא כאשר מתעורר החשש כי גילוי מוקדם של מסמכים וראיות יפגע בחקר האמת, משום שבעקבות הגילוי ישנה הצד שכנגד את גרסתו או ישבש את ראיותיו. נושא זה נדון בעניין סוויסה, שם ביקשה הנתבעת שלא לגלות מסמכים מסוימים עד לאחר שיגיש התובע את ראיותיו. שם (בפסקה 15) נקבעה ההלכה כדלקמן:
"(א) חזקה היא בתביעות פיצויים על נזקי גוף – כמו בתביעות אחרות – שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים 'מועילים' ובין כשמדובר במסמכים 'מזיקים';
(ב) רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת;
(ג) בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור ייתן בית-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי-הטענות ולשאר נסיבות העניין. יש להניח שהוא ייטה לעשות שימוש בשיקול-דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נושא התביעה יותר מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות;
(ד) במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב-התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת;
(ה) החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו, ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים".
סמכות זו של בית המשפט להורות על השהיית גילוי המסמכים נעוצה בשיקול הדעת הרחב המוענק לו בתקנות לעניין הוראה על גילוי מסמכים, הכולל את הסמכות "לסרב לבקשה או לדחותה לזמן אחר, או ליתן כל צו אחר שייראה לו מתאים, בין דרך כלל ובין לסוגים של מסמכים" (לשון תקנה 112 לתקנות).
23. סמכות זו שנקבעה בהלכת סוויסה לעניין גילוי מסמכים, מוכרת גם במצבים שבהם עקב כך משתנה סדר הגשת הראיות. בעניין סוויסה היתה זו הנתבעת שביקשה להימנע מחשיפת המסמכים עד לאחר הגשת ראיות התובע; יושם אל לב שבמצב זה נשמר הסדר הקבוע בתקנה 158(א) לתקנות, לפיו מגיש התובע את ראיותיו תחילה, ורק אחר כך יגיש הנתבע את ראיותיו. לעומת זאת, אם המבקש את דחיית חשיפת המסמך הוא התובע, שברצונו לחשוף מסמך מסוים רק לאחר הגשת ראיות הנתבע, הרי שבכך ישתנה גם סדר הבאת הראיות. אף על-פי כן, הכיר בית המשפט באפשרות להורות על כך, מתוך ההנחה שהלכת סוויסה לא הגבילה את הדבר במפורש (רע"א 2037/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מרון (16.3.2004); רע"א 5422/12 פינקלשטיין נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, פסקה 6 (12.8.2012)). עם זאת, הוזכר כי הפגיעה בסדרי הדין הרגילים במצב זה היא חריפה יותר, ועל כן יש לנקוט במשנה זהירות בהקשר זה:
"ראוי להותיר אפשרות זו למקרים חריגים ביותר שבהם קיימת הצדקה מיוחדת לסטות מסדר הבאת הראיות. זאת שכן אין דין דחיית העיון בהקלטה עד למועד הגשת הראיות כדין דחיית הגשת ההקלטה כראיה לאחר מועד הגשת הראיות. בעוד שדחייה מן הסוג הראשון אינה משנה את סדר הבאת הראיות במשפט, הרי שדחייה מן הסוג השני הופכת את סדר הבאת הראיות [...]
פסק-הדין בעניין סוויסה מתייחס, כאמור, להליכים המקדמיים ולא לשלב ניהול התביעה גופה. להבדל זה נפקות חשובה. כאמור בעניין סוויסה, הפעלת הסמכות לדחות את העיון במסמכים עד למועד הצגת הראיות במסגרת ניהול התביעה, תוך וויתור על היתרונות הגלומים בכלל הרגיל של 'משחק בקלפים פתוחים', נותנת ביטוי לאופייה האדברסרי, למצער בבסיסה, של שיטת המשפט הדיונית בישראל. כך, בפסק-הדין בעניין סוויסה נקבע שהנתבעים יציגו את מלוא ראיותיהם לאחר הצגת הראיות מטעם התביעה; זהו סדר הבאת הראיות הרגיל. לעומת זאת, דחיית מועד הצגתן של ראיות מטעם התובע עד לאחר הצגת ראיותיו של הנתבע אינה מקדמת את היתרונות שב'משחק בקלפים פתוחים' (שהרי דחיית הצגתה של ראיה פועלת ל'סגירת הקלפים') ומן העבר השני אף אינה מתיישבת עם השיטה האדברסרית, שסדר הבאת הראיות הוא יסוד מוסד בה. בדחייה מסוג זה כרוכה פגיעה כפולה בכללים הדיוניים הרגילים: הן בסדרי הדין הנוגעים להליכי גילוי מוקדם, הן בסדרי הדין הנוגעים לסדר הבאת הראיות במשפט. פגיעה כפולה כזו תהיה מוצדקת לעיתים רחוקות ביותר" (עניין פלוני, פסקאות 5-6 (ההדגשות במקור); וראו עניין איירפורט, פסקה 9 וההפניות שם).
24. ומכאן, לשאלת תחולתו של צו בתי המשפט על החלטות בדבר דחיית עיון במסמכים. בבואנו לבחון שאלה זו עלינו לזכור את ההבחנה האמורה בין דחיית עצם העיון במסמך ובין דחיית הגשת ראיה, שכן יתכן שסעיפים שונים של הצו יהיו רלבנטיים לכל אחד מן המצבים.
25. ראשית, אסקור בקצרה את ההחלטות שניתנו בבית משפט זה בשאלה הנדונה. ראשון התייחס לכך באופן חלקי המשנה לנשיאה א' ריבלין בהחלטתו בעניין פלוני. שם היה מדובר, כאמור, בדחיית עיון במסמך באופן המשנה את סדר הבאת הראיות, וההתייחסות לצו בתי המשפט נעשתה כבדרך אגב, שכן הצדדים לא טענו לעניין תחולתו. בשולי הדברים נאמר כי יתכן שקביעת בית המשפט המחוזי לפיה תוגש הראיה במועד מסוים חוסה תחת סעיף 1(1) לצו, החוסם בקשת רשות ערעור על קביעה ושינוי של מועדים, אולם המשנה לנשיאה הסתייג מכך בקבעו כי "ייתכן שיש מקום להבחין בין החלטות הקוצבות מועד גרידא, לבין החלטות שבהן קציבת המועד היא משנית להכרעה אחרת, כגון ההכרעה שניתנה בענייננו לגבי סדר הבאת הראיות במשפט" (עניין פלוני, פסקה 7). המשנה לנשיאה ריבלין לא התייחס שם לתחולתם של סעיפים אחרים בצו.
26. לאחר מכן עלה הנושא בעניין בר עידן. שם נדונה בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' על החלטת בית משפט מחוזי שלא להעתר לבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בעניין שינוי סדר הבאת הראיות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מן הנימוק, שסעיפים 1(1) (קביעה ושינוי של מועדים), 1(5) (סדר שמיעת עדים) ו-1(6) (סדר הבאת עדויות) לצו בתי המשפט מונעים מתן רשות ערעור על החלטה כזו. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין דחה את הבקשה לדיון בגלגול שלישי, אולם יחד עם זאת ציין – מבלי לקבוע מסמרות – כי לדעתו אין סעיפים אלו חוסמים מתן רשות ערעור על החלטות כגון דא. וכך הטעים המשנה לנשיאה רובינשטיין את גישתו:
"אכן תכליתן של הוראות הצו היא כאמור להקל בעומס התיקים הרובץ לפתחן של הערכאות, באמצעות חסימת האפשרות לדון בבקשות רשות ערעור המתמקדות בעניינים דיוניים גרידא, אשר דחיית הדיון בהם לסוף ההליך, לשלב הערעור על פסק הדין בכללותו, לא תשפיע באופן משמעותי ומהותי על תוצאת ההליך המשפטי ולא תגרום נזק בלתי הפיך למי מבעלי הדין. הדבר עולה לטעמי מן השילוב בין סעיף 41(ב) וכן מקבילו סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, לבין הוראות הצו. ואולם, במקרים מסוימים עלולה להיות החלטתה של הערכאה הדיונית בדבר סדר הבאת הראיות, תוך יישומם של הכללים שנקבעו בעניין סוויסה, השלכה מהותית על תוצאת ההליך כולו, פן אם לא תתקבל הבקשה לדחיית מועד העיון במסמך או מועד הגשתו לתיק בית המשפט, יסוכל בירור האמת ובכך יוכשל ההליך המשפטי. כמובן נוכח עמדת המחוקק כפי שמצאה ביטויה בצו, על בית המשפט שלערעור לשקול ולבדוק בשבע עיניים בבואו להרשות ערעור בעניינים גבוליים" (עניין בר עידן, פסקה יא; ההפניות הושמטו – נ' ס').
הבחנה זו מבוססת על כך שהחלטות מכוח הלכת סוויסה, עשויות 'במקרים מסוימים' להיות בעלות השלכה מהותית על תוצאת ההליך כולו, ומשכך מן הראוי להיזקק לבקשות רשות ערעור בעניינן. דומה שכוונת הדברים היא – בהתאם לגישתו הכללית של המשנה לנשיאה, המוצגת שם בסמוך, בפסקה יב – שאין לנעול דלת במצבים אלו ולבחון בכל מקרה לגופו את השאלה אם ההשלכות המהותיות של ההחלטה מצדיקות מתן רשות ערעור.
27. על עמדה זו חזר המשנה לנשיאה גם בעניין קרנית, שעסק בשינוי סדר הבאת הראיות הקבוע בתקנה 158 לתקנות, אם כי בהקשר שונה מן הנדון דידן. באותו עניין נפסק כי יש להבחין בין הסדר הפנימי של שמיעת העדויות, החוסה תחת צו בתי המשפט, ובין שינוי 'סדר המסגרת' של שמיעת הראיות. בעוד שהראשון הוא עניין בעל אופי טכני בלבד, הרי שבשני יש "פוטנציאל לפגיעה מהותית בזכויות הדיוניות" של הצדדים (שם, פסקה יז), ואין לפרש את הצו כמתייחס להחלטות מעין אלו.
28. מן העבר השני, נטייתו של השופט י' עמית היא שהוראות הצו חלות גם על שינוי בסדר המסגרת של הבאת הראיות, אף שהותיר את הדבר בצריך-עיון (עניין פופ, פסקה 8). בהחלטה זו נאמר כי הלשון הפשוטה של סעיפים 1(5) ו-1(6) לצו בתי המשפט מלמדת כי הם מתייחסים גם לשינויים בסדר המסגרת של הבאת הראיות. בכמה החלטות, אחת שיצאה תחת ידי, נדחתה בקשת רשות ערעור בהקשר של סדר הבאת הראיות מכוח הוראות צו בתי המשפט, וזאת מבלי להידרש לפרשנותן של ההוראות לעומקן (עניין אורנשטיין; עניין גרון; וראו עניין איירפורט; והחלטתו של השופט נ' הנדל בעניין לוסטיגמן).
דיון והכרעה
29. כפי שציינתי בפתח הדברים, לעמדתי נכללות החלטות שניתנו בהתאם להלכת סוויסה במסגרת סוגי ההחלטות שלא תינתן עליהן רשות ערעור, כאמור בצו בתי המשפט. ככל שהדברים אמורים לגבי החלטות שאינן משנות את סדר הבאת הראיות, הרי שהן נכללות בסעיף 1(10) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על:
"החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון".
החלטת בית משפט להשהות את גילויו של מסמך נעשית מכוחה של תקנה 112 לתקנות, המצויה בפרק ט' לתקנות אלו, ומשכך היא חוסה במפורש בגדרי הסעיף. היא איננה כלולה בשלושת סוגי ההחלטות שהסעיף ממעט – גילוי מסמך מסוים, עיון במסמכים וטענת חיסיון. לעמדתי, שלושת סוגי החלטות אלו שהוחרגו מהוראות הצו עניינן בעצם הגילוי או העיון במסמך כזה או אחר; בשל כך עשוי הדבר להשפיע על ההליך באופן משמעותי, והדבר עשוי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' טולידאנו, פסקאות 4-5 (21.3.2012)). לעומת זאת, החלטה מכוח הלכת סוויסה אינה עוסקת בעצם גילוי המסמך, אלא בעיתוי שבו יגולה. זהו ההבדל בין החלטה בטענת חיסיון להחלטה מן הסוג שבה עסקינן. במובן זה, ההחלטה אמנם פוגעת בעיקרון של 'משחק בקלפים גלויים', אולם הפגיעה בבעל הדין היא זמנית, ונעשית בשל ההנחה כי במצבים מסוימים דווקא הסתרתם של קלפים כאלו ואחרים תועיל לחקר האמת יותר מאשר גילויים. לפיכך, אין מדובר בסיטואציה שבה, על דרך הכלל, נפגעת זכותו של צד באופן יוצא מגדר הרגיל, אשר יצדיק את האפשרות למתן רשות ערעור. זאת, שעה שמן העבר השני מדובר בהחלטה דיונית מובהקת. יש לזכור, כי כבר בפסק הדין בעניין סוויסה צוין במפורש, כי "החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו, ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים" (שם, פסקה 15(ה)). טעם הדבר הוא שהשאלה אם מתעורר חשש לשיבוש גרסתו של בעל דין תלויה בהיכרות עם הצדדים עצמם, עם כתבי הטענות, עם המסמכים שאת גילויים מבוקש לדחות, ועם המכלול. באלה, ניכר יתרונה של הערכאה הדיונית. לעיתים, כפי שארע בעניין שלפנינו, הדבר נעשה לאחר שבית המשפט עיין במסמך בעצמו. במצב דברים זה, נדרשות נסיבות יוצאות דופן על מנת שערכאת הערעור תבחר להתערב בהחלטה; ובהינתן שהפגיעה בבעל הדין היא זמנית – הרי שלשונו ותכליתו של צו בתי המשפט כאחת מורים על כך שלא תינתן רשות ערעור על החלטות מעין אלו.
30. שאלה אחרת היא כאשר ההחלטה משנה את סדר הגשת הראיות, ודוחה את הגשת ראיה מראיותיו של התובע עד לאחר הגשת ראיותיו של הנתבע. במצב זה, אמנם ההחלטה ניתנה 'לפי פרק ט' לתקנות', אך היא אינה מתמצית בכך. היא קובעת גם את סדר הבאת הראיות, ומשכך יש לדון בשאלה אם ניתן להעניק רשות ערעור עליה, בהתאם לסעיפי הצו המסדירים סוגיה זו (לדיון, בהקשרים אחרים, בהחלטות שיש להן זיקה לסעיפים שונים של הצו, השוו למשל: בע"מ פלונית, פסקה 15; רע"א 4487/14 אברמוביץ נ' קונדה, פסקה 8 (11.9.2014)).
31. לעמדתי, גם התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אכן, בהחלטה מסוג זה יש פוטנציאל לפגיעה רבה יותר בצדדים לדיון, אולם אין די בכך כדי לשלול את תחולתו של צו בתי המשפט על ההחלטה. סעיף 1(6) לצו בתי המשפט קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות"; נוסח דומה, "סדר שמיעת עדים", מופיע בסעיף 1(5) העוסק בהחלטות בענייני עדים. בשני הסעיפים טרח מחוקק המשנה ומנה חריגים, החלטות שאף שהן עוסקות בסדר הבאת עדויות או שמיעת עדים ניתן לתת רשות ערעור עליהן. החריג שבסעיף 1(6) הוא "החלטה בעניין מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט, ובכלל זה בהיוועדות חזותית". החלטה מעין זו, המאפשרת גביית עדות ללא נוכחות של בית המשפט, היא בעלת משמעות רבה לזכויות הצדדים, כך שלמרות שמדובר בהחלטה דיונית, הוחלט לאפשר מתן רשות ערעור בעניינה (רע"א 1920/12 לוינגר נ' פוזנר, פסקה 8 (3.5.2012); וראו רע"א 3810/06 י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד סב(3) 175 (2007)). כך גם החריג הנוגע לסדר שמיעת העדים מתייחס להחלטה בעניין עדות מוקדמת, שעשויה להיות בעלת השלכה ממשית על ההליך כולו. לעומת זאת, לא הוחלט להחריג במסגרת סעיפים אלו החלטות העוסקות ב'סדר המסגרת' של הגשת עדויות או שמיעת עדים. משהחריג מחוקק-המשנה החלטות מסוימות אך נמנע מלהתייחס לסוגייתנו, לא אוכל לקבל את הטענה שיש להבחין, לעניין תחולת הצו, בין הסדר הפנימי של הגשת העדויות ובין סדר המסגרת להגשתן. לא זו בלבד, אלא שהחלטה בעניין עדות מוקדמת היא כשלעצמה החלטה שיש בה חריגה מסדר המסגרת של שמיעת הראיות, ולפי הטענה הנזכרת צו בתי המשפט מעיקרא לא חל עליה (ראו עניין פופ, פסקה 9).
32. הנה כי כן, לשונו של צו בתי המשפט כוללת החלטות מן הסוג הנדון, המשפיעות על סדר המסגרת של הגשת הראיות. "פשט לשונו של סעיף 1(5) לצו ("החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...") ופשט לשונו של סעיף 1(6) לצו ("החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות") אינם מכוונים אך ורק להחלטות לגבי סדר שמיעת העדים בתוך פרשת התביעה או בתוך פרשת ההגנה" (עניין פופ, שם). לגישתי, גם תכליתו של הצו מורה כך. כאמור, מדובר בהחלטה דיונית ששיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינה הוא רחב. אמנם, כאשר מדובר בהחלטה המשנה את סדר הבאת הראיות על הערכאה הדיונית לנהוג בזהירות יתרה, אולם עדיין מדובר בהחלטה המצויה בליבת הניהול הדיוני של ההליך, הנגזרת מקיומו של חשש לשיבוש גרסתו של צד להליך. בנוסף, אחרי ככלות הכל הפגיעה בצד להליך אינה כזו המצדיקה כשלעצמה התערבות בעיצומו של המשפט. אכן, במצבים אלו יש "פגיעה כפולה בכללים הדיוניים הרגילים" (עניין פלוני, פסקה 6), הן בעקרון המשחק בקלפים גלויים, הן בסדרי הגשת הראיות. אולם עקרונות אלו אינם עומדים בחלל ריק, והם מבוססים על השאיפה לרדת לחקר האמת. סדרי הגשת הראיות בנויים על השיטה האדברסרית, לפיה התובע מגיש ראיותיו תחילה ורק לאחר מכן הנתבע, ובכך מוקנה לאחרון יתרון דיוני מסוים. יתרון זה אכן נפגע באופן חלקי כאשר ראיה כזו או אחרת מוגשת לאחר שהנתבע הגיש את ראיותיו- שלו. אך כאשר סבור בית המשפט כי מתקיימות נסיבות חריגות שבגינן יש חשש לחשיפת האמת, ניתן להורות על פגיעה מסוימת זו ביתרון הדיוני המוענק לנתבע. הפגיעה היא בכלים הדיוניים העומדים לרשות הנתבע, אך לא בעצם זכותו להציג את גרסתו במלואה לפני בית המשפט, ובמסגרתה להגיב לכל אשר נטען כלפיו. במצב זה, אין לומר שזכותו של הנתבע עלולה להיפגע באופן כה קיצוני, המצדיק העתרות לבקשת רשות ערעור, כאשר מדובר בהחלטה דיונית מן המדרגה הראשונה, אשר קשה להניח שערכאת הערעור תתערב בה. לאור זאת, לדידי גם תכליתו של צו בתי המשפט מורה על הפרשנות שאותה הצגתי כנ"ל.
33. בשולי הדברים הערות אחדות: לא נעלמה מעיני העובדה שעל החלטות מעין אלו אמנם ניתן לערער במסגרת פסק הדין הסופי, אך האפשרות לרפא בשלב הערעור את הפגם שנוצר עקב ההחלטה – מוטלת בספק. במובן זה, מדובר בהחלטה שבנסיבות רבות אינה הדירה, מצב המצדיק ברגיל העתרות לבקשת רשות ערעור. מדובר אף בשיקול המשפיע על פרשנות הצו (ראו למשל עניין רמי לוי, פסקה 12). אולם שיקול זה אינו השיקול המכריע בפרשנות הצו; סוגי החלטות רבים המנויים בו, כגון קביעת מועדים, היקף כתבי טענות ועוד, הם כאלו שיכולתה של ערכאת הערעור לרפא בשלב הערעור – מוגבלת מטבעה. אף על-פי כן נקבעו החלטות אלו בצו, בשל המאפיינים הטכניים-דיוניים שלהן ובשל היקף הפגיעה הפוטנציאלית שלהן בצדדים. כך הוא הדין גם בענייננו, הגם שכמובן זכות הערעור שמורה, ובנסיבות המתאימות תיתן ערכאת הערעור את דעתה על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין.
34. הערה אחרונה אקדיש לסעיפים 1(1) ו-1(4) לצו. סעיפים אלו, המתייחסים לקביעת מועדים ולשלבי הדיון בהליך, מעלים שאלות פרשניות באופן כללי וכן גם בענייננו-שלנו, משום שהחלטות ביניים רבות נוגעות לתחומים הללו. החלטות רבות מסוגים שונים משליכות כפועל יוצא גם על מועדי דיון או מועדים להגשת כתבי בי דין, וכך ניתן לראותן כמשפיעות על שלבי הדיון בהליך. לדידי, יש לפרש סעיפים אלו כך שדרכו של מבקש רשות ערעור תיחסם רק כאשר המרכיב הדומיננטי בהחלטה הוא קביעת ושינוי מועדים, או קביעת שלבי ניהול ההליך, ולא כאשר מדובר בהחלטה שנלווית לה השלכה לעניינים אלו. מן הטעם הזה, כך נראה, נקבע כי החלטה על עיכוב הליכים בתיק לא נחסמת מכוח סעיפים אלו, אף שיש בה כדי להשפיע ממילא על מועדים שונים או על שלבי ניהול ההליך (רע"א 7471/09, פסקה 3). ומאותו הטעם, כהמשך להערת המשנה לנשיאה ריבלין בעניין פלוני, לעמדתי אין לראות בהחלטה שניתנה בהתאם להלכת סוויסה כהחלטה המתמצית בקביעת מועדים או בשלבי הדיון, וסעיפים אלו של צו בתי המשפט אינם רלבנטיים כלפיה.
סוף דבר
35. החלטות שניתנו בהתאם לאמור בהלכת סוויסה מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אף אם יש בהן כדי לפגוע פגיעה מסוימת בזכויות מי מן הצדדים, מדובר בהחלטה דיונית הדורשת היכרות מעמיקה עם מכלול העניינים שבתיק, כך שמעיקרא – כפי שצוין בעניין סוויסה עצמו – תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בה. כהמשך לכך, חוסם צו בתי המשפט מתן רשות ערעור על החלטה זו בעיצומו של המשפט. ככל שההחלטה מתמצית בדחיית גילוי המסמך או העיון בו, לא תינתן רשות ערעור על סמך הוראת סעיף 1(10) לצו; ככל שההחלטה משפיעה גם על סדר המסגרת של הבאת הראיות, לא תינתן הרשות על סמך הוראת סעיף 1(6) לצו.
36. לאור מסקנתי בדבר תחולתו של צו בתי המשפט, אין ליתן רשות ערעור. אציע אפוא לחברי לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור.
אציע עוד כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים 1-2 (שהגישו תשובה סדורה בכתב בהתנגדותם לבקשה) בסך של 7,500 ₪. סכום זה נקבע על הצד הנמוך, בשל חוסר הבהירות בדבר תחולתו של הצו; אולם סבורני שאין להימנע כליל מפסיקת הוצאות משום שגם ללא הוראות הצו, קרוב לוודאי שלא היינו נעתרים לבקשת הרשות לערער בשל אופייה הדיוני של החלטת בית המשפט המחוזי.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
1. אני מצטרפת לעמדת חברי השופט נ' סולברג וכמוהו אף אני סבורה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את מועד גילוים של דוחות החקירה שבידי המשיבים 2-1 (התובעים), למצער עד לאחר הגשת תצהירי העדות מטעם המבקשים (הנתבעים), באה בגדר סוגי ההחלטות אשר על פי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט) אין ליתן בהן רשות ערעור.
ההחלטה ניתנה במסגרת קדם המשפט והיא מתייחסת לבקשה שעלתה מצד המבקשים-הנתבעים להורות למשיבים-התובעים להמציא לעיונם דוחות חקירה אשר צוינו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמם כדוחות חקירה חסויים. בית המשפט עיין בדוחות אלה והגיע, כאמור, אל המסקנה כי על מנת למנוע פגיעה בחשיפת האמת יש לדחות את מועד גילוים למבקשים-הנתבעים, למצער עד לאחר הגשת תצהירי העדות מטעמם. אין מדובר, אפוא, בהחלטה הדוחה בקשה לגילוי מסמך ספציפי שעליו הצהיר בעל דין כחסוי אלא בהחלטה שאך דוחה את מועד גילויו. מדובר, אפוא, בהחלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בו הוקנתה לבית המשפט, בין היתר, הסמכות לדחות את מועד הגילוי והעיון "לזמן אחר" (תקנה 112). לפיכך מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט סולברג כי עניין לנו בהחלטה מן הסוג הנזכר בסעיף 1(10) לצו בתי המשפט אשר אינה באה בגדר איזה משלושה החריגים המנויים בסיפא לאותו סעיף. המבקשים-הנתבעים הוסיפו וטענו כי דחיית מועד גילוים של דוחות החקירה משנה בפועל את סדר הבאת הראיות בהליך ופוגעת ביכולתם להתגונן מפני התביעה. טענה זו אף שאינה משוללת יסוד, אין בה להועיל למבקשים שכן "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות" נמנית אף היא עם סוגי ההחלטות אשר לגביהן קובע צו בתי המשפט בסעיף 1(6) כי לא תינתן רשות ערעור. מכל מקום, בית המשפט הותיר פתח למתן הוראות נוספות בעניין זה וחזקה עליו כי מתן האפשרות למבקשים להציג את הגנתם באופן ראוי הוא שיקול שיעמוד לנגד עיניו בהחלטות הנוספות שתינתנה לעניין סדר הבאת הראיות והחקירות.
2. ברע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (8.12.2015) (להלן: עניין רמי לוי) נקבע חריג מוגדר ומצומצם ביותר אשר בהתקיימו יש לאפשר מתן רשות ערעור גם כאשר מדובר בסוגי החלטות שפורטו בצו בתי המשפט והוא - כאשר ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהיעדר הנמקה כלשהי (להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית). זאת, כך נקבע, משום שחובת ההנמקה הינה חובה "ממסדר כללי הצדק הטבעי" שעליה יש להקפיד. לא למותר לציין כי באותו מקרה הוספנו והדגשנו כי "משמעותו של כלל זה היא שהצו אמנם לא יעמוד לרועץ במקרים כאלה, אך אין בו כדי לקבוע כי בכל מקרה שבו לא ניתנה הנמקה יש בהכרח הצדקה למתן רשות ערעור". עוד הוספנו והדגשנו שם כי "הסעד היחיד אותו יוכל המבקש לקבל הוא ביטול ההחלטה והחזרתה להנמקה על ידי הערכאה הדיונית". בצדק קבע, אפוא, חברי השופט סולברג כי פסק הדין שניתן בעניין רמי לוי אין בו כדי לסייע למבקשים משום שהנדון אינו דומה לראיה. בענייננו אין מדובר בהפרה של חובת ההנמקה או בהפרה של כלל אחר ממסדר כללי הצדק הטבעי, אלא בניסיון מצד המבקשים ל"דלג" מעל המחסום שהקים צו בתי המשפט בסעיף 1(10) ובסעיף 1(6) לגבי החלטות מן הסוג נושא הבקשה, תוך עתירה לשינוי ההחלטה שניתנה. לכך אין מקום בהינתן השיקולים החשובים אשר עמדו לכתחילה ביסוד התקנתו של צו בתי המשפט ובשל הצורך להקפיד הקפדה יתרה כי הוראותיו לא תיפרצנה ותהפוכנה להוראות הכתובות עלי חיקוק אך אין מורים כמותן.
ש ו פ ט ת
השופט מ' מזוז:
אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי, השופט נ' סולברג – לתוצאה אליה הגיע, כמו גם לטעמים שביסודה – ואין לי מה להוסיף.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נ' סולברג (בהסכמת השופטים א' חיות ומ' מזוז), לדחות על הסף את בקשת הרשות לערער.
ניתן היום, י"ח בתמוז התשע"ו (24.7.2016).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15068010_O04.doc עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il