אילן אופיר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6799/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6799/14 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערער: אילן אופיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב) מיום 3.9.2014 בת"פ 12003-08-13 תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשע"ה (4.2.2015) בשם המערער: עו"ד ק' מן; עו"ד נ' תל-צור; עו"ד ל' אפריאט-גוני בשם המשיבה: עו"ד י' לבני פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על גזר דין מיום 3.9.2014 של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) בת"פ 12003-08-13, אשר בגדרו נגזרו על המערער 8 חודשי מאסר בפועל וכן קנס בסך 100,000 ₪. 2. המערער הורשע בעבירות מרמה בתאגיד ודיווח בניירות ערך, על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בתום פרשת התביעה. 3. כמפורט בכתב האישום המתוקן, המערער היה נושא משרה ובעל שליטה בחברת וורלד גרופ קפיטל (58) בע"מ (להלן: וורלד) ובחברת הבת שלה נפקו סטאר בע"מ (להלן: נפקו), שתיהן חברות ציבוריות בתחום הנדל"ן והאנרגיה המתחדשת, אשר מניותיהן נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב. כן היה בעל שליטה בחברתUSA Inc. DCI (להלן: DCI), חברה ציבורית אמריקאית הרשומה בדלוור ועיסוקה באותו תחום. ביום 14.11.2007 מכר המערער את שליטתו בחברת DCI לחברת Russell Brothers Inc. (להלן: Russell) תמורת 2.6 מליון דולר, תוך הסכמה שחלק מן התמורה תמומן בכך שחברת DCI תמכור לחברת וורלד את חברת גונתר ירוקה בע"מ (להלן: גונתר) אשר בשליטתה. יום למחרת עריכת העסקה הביא המערער לאישור דירקטוריון חברת וורלד עסקה במסגרתה תלווה חברת וורלד לחברת DCI סך של מיליון דולר כנגד אופציה לרכוש את חברת גונתר שבשליטת DCI. בהמשך, החליטה וורלד כי לא תממש את האופציה וכי חברת הבת שלה נפקו תרכוש את גונתר תמורת 2.6 מליון דולר. המערער הביא עסקה זו לאישור חברת נפקו, וזו אושרה בדירקטוריון ביום 7.2.2008 ובאסיפה הכללית ב-21.4.2008. שתי העסקאות חרגו משגרת פעילותן וליבת עסקיהן של החברות והייתה להן השפעה מהותית על החברות נוכח היקף העסקאות ומהותן. שתיהן הובאו על-ידי המערער לאישור הדירקטוריון, ובעסקת נפקו אף לאישור האסיפה הכללית, בלא שהמערער הציג בסקירתו לפני הדירקטוריון ובדיווחים לזימון האסיפה הכללית תמונה מלאה בדבר עניינו האישי בעסקה, קשריו העסקיים והחברתיים הקרובים עם בעליה של Russell, עופר ארביב, והקשר המשפחתי לאיש הכספים בחברת Russell ובחברת DCI, יונתן רגבי, הנשוי לאמו וגידל אותו למן היותו נער. 4. בגין מעשיו האמורים הורשע המערער בארבע עבירות גרימה להכללת פרט מטעה בדו"ח כדי להטעות משקיע סביר, לפי סעיף 53(א)(4) בצירוף סעיף 36 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומידיים), התש"ל-1970 ותקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה), התשס"א-2001. וכן הורשע בשתי עבירות קבלת דבר במרמה, ובעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירות לפי סעיפים 415 ו-425 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 5. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים לעתור במשותף לעונש מאסר בפועל בטווח של 9-3 חודשים, ולטעון כל אחד כרצונו לענין רכיבי המאסר-על-תנאי והקנס. 6. בית המשפט פתח את גזר הדין בכך שהחליט לכבד את הסדר הטיעון. בהצגת ניתוחו בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין קבע תחילה, כי יש לקבוע מתחם עונש אחד כולל לפרשה כולה ולא שני מתחמי ענישה נפרדים לשתי פרשות העסקאות. אחר קבע, כי מתחם הענישה ההולם יקבע בשים לב לפגיעה בערכי ההגינות והשקיפות כלפי מקבלי ההחלטות בשוק ההון, אשר עיקרה במקרה דנן בפגיעה באמון הציבור בשוק ההון (משלא הוכחה פגיעה בחברות עצמן), וכן בשים לב להחמרת הענישה בעבירות כלכליות לכדי מאסר בפועל, לכך שהעבירות דנן בוצעו באופן מתוכנן, תוך הסתרת מידע מכוונת, והכל מטעמים כלכליים. בית המשפט קבע, כי נוכח כל אלה מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הודה והורשע המערער הוא 18-6 חודשי מאסר בפועל, ואולם נוכח הסכמת הצדדים בהסדר הטיעון כי העונש ייגזר בטווח של 9-3 חודשי מאסר, יוגבל העונש לטווח החופף בין שני המתחמים, היינו 9-6 חודשי מאסר בפועל. אחר האמור, לאחר שהתייחס לפגיעה במשפחתו של הנאשם ובפרט בילדיו, ולכך שהמערער נטל אחריות למעשיו וקיצר חלק מן ההליך; ומאידך, לצורך בהטלת מאסר בפועל על מנת להעמיד מסר ברור למבצעי עבירות הדורסות את הממשל התאגידי הקבוע בחוק ופוגעות בשקיפות, בהגינות ובשוויון בשוק ההון - החליט בית המשפט לגזור על המערער 8 חודשי מאסר בפועל. בצד האמור החליט בית המשפט להסתפק בקנס נמוך בסך 100,000 ₪ בלבד, וזאת נוכח העובדה שהמערער לא שלח ידו לקופת החברה, ומאחר ששאלת חיובו בפיצוי הנפגעים ממעשיו מתבררת בהליכים אזרחיים. לשלמות התמונה אוסיף, כי בית המשפט הטיל על חברת וורלד, שהואשמה יחד עם המערער, קנס בסך 80,000 ₪, כמוסכם בין הצדדים. 7. בהודעת הערעור שהגיש ובטיעוניו בעל-פה לפנינו באמצעות באי כוחו ביקש המערער לקצר את תקופת המאסר ולהמירה בעבודות שירות. נטען כי שגה בית המשפט קמא בהעמידו את מתחם העונש ההולם את העבירות בהם הורשע המערער על 18-6 חודשי מאסר, וכי עקב כך בהתאימו את המתחם להסכמת הצדדים במסגרת הסדר הטעון העמיד את המתחם על 9-6 חודשים, במקום מתחם של 9-3 חודשים שהוסכם בין הצדדים. בכך, לטענת המערער, חרג בית המשפט מהסדר הטיעון ופגע באינטרס ההסתמכות של המערער על ההסדר שגובש. לגרסת המערער, טווח הענישה של 9-3 חודשי מאסר עליו הוסכם בהסדר הטיעון הוא טווח ראוי בנסיבות המקרה ועל בית המשפט היה לאמצו כמתחם העונש ההולם. עוד נטען, כי לא היה מקום להחיל על המערער בגין הרשעתו בעבירות הנדונות, שבוצעו עוד בשנים 2008-2007, את סטנדרט הענישה המחמיר שהונהג בעת האחרונה בעבירות כלכליות. ומכל מקום, כך נטען, העונש שנגזר על המערער חמור מדי בהשוואה למקרים אחרים דוגמת ע"פ 677/14 דני דנקנר נ' מדינת ישראל (17.7.2014) (להלן: ענין דנקנר), וכן ת"פ 51394-12-10 מדינת ישראל נ' אמנון ברזילי (9.9.2013), אשר ערעור עליו נשמע לפנינו באותו יום דיונים (ע"פ 7159/13) (להלן: ענין ברזילי). כמו כן נטען, כי שגה בית המשפט כאשר התייחס בגזר הדין לכתב האישום המקורי ולא לזה המתוקן, בניגוד להלכה לפיה אין לעשות שימוש בעובדות שלא נכללו במפורש בכתב האישום המתוקן. וכן כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לשיקולים לקולא, וביניהם נטילת האחריות מצד המערער בתום פרשת התביעה, חלוף הזמן הניכר מאז בוצעו המעשים בשנים 2008-2007, נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, שיקולים בדבר שיקומו ופתיחת דף חדש בחייו, נזקים שנגרמו לו בהרחקתו מכל תפקיד בשוק ההון, עברו הנקי, וכן נסיבותיו האישיות הקשות. 8. מנגד, טענה המדינה, כי אין מקום להתערב בגזר הדין. לטענתה, אין יסוד לטרוניית המערער לפיה גזר הדין התייחס לעובדות כתב האישום המקורי ולא המתוקן. לדבריה, עובדות כתב האישום המתוקן מצביעות אף הן על תחכום ותכנון במעשי המערער. אשר למתחם העונש ההולם נטען, כי העונש שנקבע על ידי בית משפט קמא מצוי בתוך הטווח עליו הוסכם במסגרת ההסדר, ועל כן לא יכולה להיות למערער כל טרוניה. יתרה מזאת, בגזר הדין נקבע, כי אלמלא הסדר הטיעון מתחם העונש ההולם לגבי העבירות לפי כתב האישום המקורי היה 3-1 שנות מאסר, ומכאן שבניגוד לטענת המערער, הסדר הטיעון אכן הביא להקלה משמעותית בעונש שנגזר על המערער. אשר לטענה כי הוחלה על המערער מדיניות ענישה מחמירה שגובשה אך לאחרונה וזאת בגין מעשיו אשר בוצעו לפני זמן רב, השיב בא כוח המדינה, כי מגמת ההחמרה בענישה בעבירות כלכליות, לרבות בתחום ניירות הערך, לא החלה אך בעת האחרונה, וכי גם בעבר הוטלו עונשי מאסר בעבירות מסוג זה, לרבות בגין מעשים שנעשו בתקופה בה בוצעו עבירות המערער. לטענת המדינה, מעשי המערער חמורים מאלה שנידונו בענין ברזילי, ואף ההשוואה לעניין דנקנר אינה יכולה להביא להפחתת העונש נוכח חומרת המעשים והיקפם במקרה דנן. ולבסוף נטען, כי אף חלוף הזמן אין בו לבסס הקלה בעונש, שכן חקירת עבירות כלכליות מתוחכמות אורכת זמן ומצריכה אף חיקורי דין בחו"ל, כפי שנדרש אף במקרה דנן, ואף הסדר הטיעון בענייננו גובש רק לאחר שמיעת ראיות התביעה, דבר שתרם אף הוא להתמשכות ההליכים. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 10. תחילה לטענות המערער באשר למתחם הענישה שקבע בית המשפט. ראשית יובהר, כי בצדק בחן תחילה בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע המערער בהתעלם מהסדר הטיעון, ורק לאחר מכן אימץ את הסדר הטיעון בכפיפות למתחם שקבע. כידוע, בית המשפט אינו כבול לעונש עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (25.12.2002)). על כן, טווח ענישה עליו מסכימים הצדדים במסגרת הסדר טיעון אינו תחליף למתחם העונש ההולם שעל בית המשפט לקבוע בהתאם לאמות המידה שבתיקון 113 לחוק העונשין; אדרבא, במקרה כזה יש משנה חשיבות לקביעת מתחם ענישה כאמור, אשר לאורו תיבחן על ידי בית המשפט סבירות הסדר הטיעון. ואכן כבר נפסק כי "...אין זהות בין טווח ענישה מוסכם במסגרת הסדר טיעון לבין מתחם הענישה, ומכאן שאין יסוד לטענת המערער שלפיה היה על בית המשפט קמא לקבוע כי מתחם הענישה הראוי במקרה דנן הוא טווח הענישה" (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013), וראו עוד: ע"פ 5953/13 מדינת ישראל נ' דוידי, (6.7.2014); ע"פ 3856/13 שי גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014) וע"פ 3912/14 אחמד נאסר נ' מדינת ישראל (1.12.2014)). 11. אין ממש גם בטענת המערער, לפיה שגה בית המשפט בקביעת מתחם הענישה בעניינו בהתאם למדיניות מחמירה שנקבעה אך בעת האחרונה בעוד שהמעשים בגינם הורשע בוצעו בשנים 2008-2007. "מדיניות הענישה הנהוגה", אשר על בית המשפט לבחון בהתאם לסעיף 40ג'(א) לחוק העונשין לשם קביעת מתחם העונש ההולם, היא, ככלל, בעת מתן גזר הדין, ולא מדיניות הענישה הנהוגה בעת ביצוע העבירות. זאת כאמור באשר למדיניות ענישה, להבדיל מהדין הקובע את עונשה של העבירה, אשר תחולתו צופה תמיד פני עתיד (סעיפים 3(ב) ו- 5 לחוק העונשין). על כן, מדיניות ענישה הנוהגת בעת ביצוע עבירה אינה יוצרת אינטרס הסתמכות לגיטימי למבצע העבירה, ואין בה כדי להגביל את שיקול הדעת של בית המשפט בעת גזירת דינו של מבצע העבירה (השוו: רע"פ 7004/04 עפיף כתאנה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.8.2004)). שאלה אחרת היא, האם עשוי להיווצר אינטרס הסתמכות כאמור לגבי מדיניות הענישה הנהוגה בעת כריתת הסדר הטיעון. נותיר שאלה זו לעת מצוא. 12. אוסיף גם, כי המדיניות המחמירה בעבירות כלכליות לסוגיהן אינה חדשה עמנו. בתי המשפט עמדו זה מכבר על הצורך בענישה משמעותית בעבירות הצווארון הלבן נוכח חומרת המעשים והנזקים הנגרמים לקורבנות ולציבור כולו, ואין מדובר רק בפסיקה מהעת האחרונה. כך, למשל, בע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' דוד גולן (25.2.2004), החמיר בית המשפט משמעותית את עונשי המאסר שנגזרו בפרשה שם בציינו: "חומרתה של עבריינות הצווארון הלבן, הגובלת לרוב במעשי שחיתות ובצע כסף, מתעצמת דווקא נוכח התופעה כי על פי רוב מבצעיה אינם באים מרקע של דוחק ומצוקה כלכלית-קיומית ומתנאים סוציו-אקונומיים ירודים מתמשכים, העשויים להסביר, לעיתים, את פישרה ומניעיה של עבריינות הרחוב בתחום הרכוש, השכיחה והיומיומית בתחום הפלילי. היא באה דווקא ממקור של כח ושררה, תיחכום והשכלה, ונכונות לנצל את חולשתו וחוסר האונים של הזולת כדי להאדיר כח ועוצמה כלכלית. מציאות זו מחריפה את הדופי המוסרי הנילווה לעבריינות הכלכלית ואת השלילה שבה כתופעה חברתית.ב תוצאותיה ההרסניות של העבריינות הכלכלית והקלון הדבק במבצעיה מחייבים את בתי המשפט בהבעת מסר עונשי הולם אשר יבטא תכלית חברתית ברורה המבקשת למגר תופעות של ניצול כספי ציבור, שהופקדו בנאמנות בידי גורמים ציבוריים למטרות העשרת הפרט אגב מעשי עבירה". כך גם בע"פ 2919/02 אלוני נ' מדינת ישראל (1.10.2002), שם נקבע כי - "בעקרון, העונש ההולם בעבירות כלכליות הוא מאסר בפועל. מבצעיהן של עבירות כאלה - אנשים שומרי חוק בדרך כלל, המוכרים בקהילותיהם כאנשים נשואי פנים - אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית, וכל מטרתם היא הפקת רווחים קלים על חשבון הציבור. לעונש של מאסר בפועל אפקט מרתיע במיוחד כלפי מגזר עברייני זה". ברע"פ 9549/08 אלון הראל נ' מדינת ישראל (23.3.2009) וכן בע"פ 4666/12 גורבץ נ' מדינת ישראל (8.11.12), הוחלה מדיניות זו של ענישה מחמירה, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל, גם בגין עבירות בתאגיד ובניירות ערך, בדומה לענייננו (וראו גם: ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.2013)). כל אלה פסקי דין שניתנו קודם להסדר הטיעון שהוסכם בין המערער לתביעה. ועל כן, כאשר הסכים המערער לטווח ענישה של 9-3 חודשי מאסר, אין לקבל כי לא יכול היה לצפות הטלתו של עונש מאסר בפועל, להבדיל ממאסר שירוצה בעבודות שירות. 13. אף הטענה כי בית המשפט קמא החמיר בעונשו לעומת גזר הדין בענין ברזילי, שניתן על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בגין עבירות כלכליות דומות, אינה מבוססת. ברזילי נידון ל- 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ולקנס בסך 1,800,000 ₪. באותה פרשה ראה בית המשפט את מוקד הענישה הראוי בהטלת קנס מאוד משמעותי, בסך מלוא טובת ההנאה שהושגה מביצוע העבירה, על מנת להגשים את התכלית של מניעת כל טובת הנאה ממעשה העבירה וכדי לפגוע בכדאיות ביצועה. בצד הקנס הגבוה ראה להקל ברכיב המאסר. בענייננו לא ראה בית המשפט המחוזי להחמיר עם המערער ברכיב הקנס, כיוון שקבע שלא הוכח שהפיק רווח מן העבירות שביצע ובשים לב למצבו הכלכלי. עינינו הרואות, כל ענין והאיזון ההולם בהתאם לנסיבותיו ולתכלית הענישה העומדת במרכזו, ואין לגזור מן ההקלה ברכיב המאסר בענין ברזילי הקלה לטובת המערער, כשם שאין לגזור מן ההחמרה ברכיב הקנס בענין ברזילי החמרה לחובת המערער. גם ניסיון המערער להטיל יהבו על פסק הדין בענין דנקנר לא יצלח. אציין בקצרה כי בענין דנקנר קבע בית המשפט כי מתחם הענישה בגין עבירת הפרת אמונים בתאגיד הוא 18-6 חודשי מאסר. בית המשפט שם עמד על הענישה החמורה הנדרשת בעבירות כלכליות, אך הפחית בעונשו של המערער שם מ- 12 חודשי מאסר ל- 8 חודשי מאסר, בעיקר בשל טעות שמצא בית המשפט בגזר הדין. 14. אשר לחלוף הזמן למן ביצוע המעשים, אציין כי בפסקי הדין בהם עמד בית המשפט על הצורך בענישה מחמירה בעבירות כלכליות הובהר לא פעם, כי לענין זה יש ליתן משקל לזמן הרב הכרוך בחשיפת עבירות כלכליות מורכבות וכן לחלקו של הנאשם בהתמשכות ההליכים (ראו, למשל, ענין אלוני וענין אלון הראל, לעיל; ע"פ 3371/03 מיכאל מילר נ' מדינת ישראל (5.11.2003); רע"פ 8009/10 מיכה זכאי (20.1.2011); ע"פ 4666/12 עמי גורבץ (8.11.2002)). כפי שהובהר על ידי בא כוח המדינה, החקירה בעניינו של המערער הייתה חקירה מורכבת וסבוכה, שהייתה כרוכה גם בחיקורי דין בחו"ל. המערער גם ניהל את פרשת התביעה עד תום ובכך תרם להתמשכות ההליכים. המערער כמובן זכאי לנהל את ההליך, אלא שהזמן שנדרש לכך אינו יכול לבא בחשבון במסגרת טענתו להקלה בגין חלוף הזמן. 15. לא מצאתי גם יסוד לטענה כאילו ביסס בית המשפט קמא את גזר דינו על עובדות כתב האישום המקורי. התייחסות בית המשפט לתכנון ולתחכום במעשי המערער עולה בקנה אחד גם עם עובדות כתב האישום המתוקן. 16. סיכומם של דברים: כידוע, התערבות ערכאת הערעור בעונש שקבעה הערכאה הדיונית מצומצמת למקרים חריגים בלבד, של טעות או חריגה קיצונית ממדיניות הענישה בנסיבות דומות, והיא מצומצמת עוד יותר מקום שהעונש אינו חורג מן הטווח עליו הוסכם בהסדר הטיעון (ע"פ 3659/13 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2014); ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל (19.5.2011); ע"פ 6371/12 אבי שלום נ' מדינת ישראל (10.12.2013); ע"פ 4921/11 חמזה נ' מדינת ישראל (9.7.2012)). ובתוך זאת, מרחב ההתערבות מצומצם אף יותר מקום שטווח הענישה עליו הוסכם הוא צר, כבענייננו (ע"פ 9246/12 עמר חמאיסה נ' מדינת ישראל (24.3.2012)). העונש שקבע בית המשפט בעניינו של המערער מצוי בתוך טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים, גם אם בקרבת הרף העליון. על כן, בהתאם להלכה האמורה, אין כל עילה להתערבותנו. בית המשפט קמא התחשב בנסיבות שהוצגו לפניו, לרבות נסיבות אישיות להן טען המערער, האחריות שנטל והזמן שחסך בכך שהגיע להסדר טיעון (גם אם לאחר פרשת התביעה), העובדה שלא הוכח נזק לחברות המעורבות. מנגד, נשקל חלקו המרכזי של המערער בפרשה, אשר הוביל, תוך תכנון ותחכום, עסקאות מורכבות בחברות ציבוריות תוך הסתרת מידע בדבר עניינו האישי בהן מאת הדירקטוריון ומהציבור. עברו הנקי של המערער לא נזכר בגזר הדין, אולם אין בכך להצדיק התערבות בעונש שנקבע בתוך הטווח המוסכם, שכן בעבירות כגון אלה מדובר ככלל באנשים נעדרי עבר פלילי. 17. אשר על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהורות כי המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית הסוהר "ניצן" ביום 15.4.2015, לא יאוחר מהשעה 10:00, או בשעה אחרת על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס במספרי הטלפון שלהלן: 08-9787377, 08-9787336. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים עם חברי, השופט מ' מזוז, כי דין הערעור להידחות. עמדתי זו מבוססת בעיקרה על שלושה נימוקים: האחד, העובדה שהעונש שנגזר על המערער לא חורג מגבולות הסדר הטיעון שהוצג לבית המשפט המחוזי, במיוחד כשמדובר בטווח ענישה צר. השני, שבעבירות כלכליות מהסוג הנדון עונש של מאסר בפועל הוא, ככלל, עונש הולם. השלישי, היקף ההתערבות מצד ערכאת הערעור בענישה מצומצם למקרים של טעות בולטת ממדיניות הענישה. בנסיבות אלה בחרתי להשאיר בצריך עיון נושאים נוספים שהעלה חברי, כמו הצורך בקביעת מתחם עונש כאשר מוצג לבית המשפט הסדר טיעון הכולל טווחי ענישה ונושאים נוספים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים כי דין הערעור להידחות, כאמור בפסק דינו של חברי השופט מ' מזוז, ומצטרף להערתו של חברי השופט צ' זילברטל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, כ"ה באדר התשע"ה (16.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14067990_B02.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il