בבית המשפט העליון בירושלים
רע"ב 6797/03 - א'
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
מחמד אלראזק
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 10.7.03
בעע"א 2156/03 שניתנה על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי
תאריך הישיבה:
ד' באלול תשס"ג
(1.9.03)
בשם המבקשת:
עו"ד גתית שריקי
בשם המשיב:
עו"ד אניס ריאד
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) בו נתקבלה עתירתו של המשיב
ונקבע, כי יש לסווגו כאסיר פלילי ולא כאסיר ביטחוני. החלטנו לדון בבקשה כאילו
ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
2. המשיב, שהינו אזרח ישראלי שהתגורר בעיר
טייבה, הובא לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בין המדינה לבין המשיב הושג הסדר
טיעון באשר לעובדות ולסעיפי האישום. בכתב האישום שנוסח בעקבות ההסדר נטען באישום
הראשון, כי בשנים 1999-1998 העביר המשיב במספר מקרים אקדחים משכם לטול-כרם, אקדח
אחד בכל פעם. באחת ההזדמנויות הוא העביר תת מקלע. באישום השני נטען כי בשתי הזדמנויות
שונות במהלך אותן שנים, קיבל המשיב מאחד, ויסאם עאזם (להלן - עאזם), תחמושת לרובה M-16. מדובר במאה עד מאה ועשרים כדורים בכל פעם. התחמושת הועברה לאדם
ושמו ראא'ד כרמי. הלה היה תושב טול-כרם, ועד למותו חבר בארגון התנזים-פת"ח.
ארגון זה הינו ארגון טרוריסטי, מכוח הכרזה לפי הפקודה למניעת טרור,
תש"ח-1948. בין המשיב לאותו כרמי היו קשרי חברות. הצדדים הסכימו, כחלק מהסדר
הטיעון, שמכתב האישום המקורי יימחקו שני פרטים: האחד, משפט האומר כי המשיב היה
מודע לכך שכרמי היה חבר בארגון התנזים-פת"ח. השני, אחת מן העבירות שנזכרה
באישום השני, והיא מגע עם סוכן חוץ. בסופו של דבר הורשע המשיב, על פי ההסדר, בשתי
עבירות: נשיאת נשק והובלתו, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן
- חוק העונשין), ועשיית עסקה שיש עימה מסירת החזקה בנשק, בהתאם לסעיף 144(ב2)
לאותו חוק. בית המשפט המחוזי בתל-אביב השית על המשיב שש שנות מאסר, מתוכן ארבע
שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המשיב הגיש ערעור על גזר הדין, ובית משפט זה
החליט ביום 5.8.2003 (ע"פ 3488/03) להפחית את עונש המאסר לריצוי בפועל
ולהעמידו על שלוש שנות מאסר. נוסיף לגבי ראא'ד כרמי, כי הוא נמנה על פעיליו
הבכירים של ארגון התנזים והיה מעורב בשנים 2002-2001 בפיגועים רבים בהם נהרגו
ונפצעו אזרחים ישראליים.
3. משהועבר המשיב מסטטוס של עציר לזה של
אסיר, בעקבות גזר הדין שניתן בחודש פברואר 2003, הוא סווג על ידי שירות בתי הסוהר
כאסיר ביטחוני. עד אותה עת, ובמשך תקופה של כשנה מאז נעצר, נמצא המשיב בסטטוס של
עציר פלילי, ולא עציר ביטחוני. ההבדל בין אסיר או עציר (להלן - אסיר) פלילי לבין
אסיר ביטחוני, הוא בעל חשיבות ועומד ברקע ההליכים המשפטיים בין הצדדים. על אסיר
ביטחוני מוטלות מגבלות מסוימות שאינן חלות לגבי אסיר פלילי. כך למשל, אסיר ביטחוני
אינו זכאי לחופשות, אינו רשאי לקיים קשר טלפוני ואינו מקבל ביקורים פתוחים. בעקבות
שינוי הסיווג, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד החלטת הסיווג.
בפסק דינו קיבל בית המשפט את העתירה.
בית משפט קמא ציין בפסק דינו את שנאמר
בגזר הדין שניתן על המשיב, כי מכתב האישום שהוגש בעקבות הסדר הטיעון הושמטו
העובדות באשר לעבירה של מגע עם סוכן חוץ, וכל רמז לכך שהעבירות בוצעו על רקע
אידיאולוגי. בפני בית המשפט המחוזי הוצגה חוות דעת של שירות הביטחון הכללי, ממנה
עלה כי למשיב היה מניע אידיאולוגי בביצוע העבירות. אף על פי כן, מצא בית המשפט
לנכון להתערב בהחלטה של שירות בתי הסוהר לגבי סיווגו של המשיב משני טעמים: ראשית,
במשך תקופה של שנה היה המשיב נתון במעצר כעציר פלילי, ולא כעציר ביטחוני. שנית,
עאזם, שממנו קיבל המשיב את התחמושת שנזכרה בכתב האישום, הוחזק כאסיר פלילי, אף
שלדעת שירות הביטחון הכללי היה זה מן הראוי לסווג אף אותו כאסיר ביטחוני. בעניין
זה, כבעניינו של המשיב, נפלה טעות בסיווג, אלא שלגבי עאזם לא נתבקש תיקונה של
הטעות, בעוד שבמקרה של המשיב ביקשו הרשויות לתקן את הטעות בסיווג. הערכאה דלמטה הורתה,
אפוא, לשנות את סיווגו של המשיב מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי. על קביעה זו מלינה
המבקשת בפנינו.
4. במהלך הדיון בבקשה הוצג בפנינו, על פי צד
אחד, מידע חסוי בנוגע למשיב. על סמך מידע זה, שהתייחס, בין היתר, לתקופה מאוחרת
לזו שבכתב האישום, יכולים אנו לומר, כפי שאמר בית המשפט המחוזי, כי מניע לאומני
הוא שהוביל את המשיב לביצוע העבירות נשוא כתב האישום. יתרה מזו, החומר הצביע על כך
כי המשיב היה מעורב בפעילות שניתן לומר עליה בלשון עדינה, כי אינה מתיישבת עם
ביטחון המדינה, אף לאחר השנים הנזכרות בכתב האישום ובטרם נעצר. במילים אחרות, בפני
הרשויות עמדו ראיות מינהליות מספיקות להצדיק סיווגו של המשיב כאסיר ביטחוני ולא
כאסיר פלילי. השאלה הנשאלת היא, האם על אף שראוי היה לסווג את המשיב כאסיר
ביטחוני, רשאי היה בית המשפט המחוזי להתערב בשיקול דעתן של רשויות המינהל. המשיב
טוען כי ההיבט הביטחוני עוּקר מכתב האישום המקורי, בהסכמתה של המבקשת, ועל כן לא
ניתן להחזירו בדרך עקיפה. כמו כן גורס הוא כי עצם הסיווג של אסיר כאסיר ביטחוני
פסול הוא, שכן אין לו זכר בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן - פקודת
בתי הסוהר).
5. התברר, כי בפעולתן של רשויות המינהל
נפלה תקלה, שכן במשך תקופת מעצרו של המשיב, שנמשכה כשנה, הוא הוחזק כעציר פלילי
ולא כעציר ביטחוני. המשמעות הייתה שהמשיב רשאי היה לקיים קשר טלפוני ואף לקבל
ביקורים ללא הפיקוח הקיים לגבי מפגשים עם עציר ביטחוני. מכל מקום, אילו שהה המשיב
במעצר כעציר ביטחוני, ואילו היה משיג על סיווגו כאמור, ניתן להניח שהשגתו הייתה
נדחית על ידי בית המשפט. בהחלט ניתן לשאול היכן היו הרשויות, וכיצד קרתה הטעות
בעניין הסיווג. הסיבה לכך לא הובררה. עצם העובדה שאירעה תקלה בפעולתן של הרשויות
אינה מקנה זכות למשיב. המשיב אמנם זכה מן ההפקר, אך בנסיבות העניין אין סיבה לומר,
למעשה, לרשות המנהלית כי אין היא יכולה לתקן את התקלה שנפלה משזו התגלתה. ברור
שהסיכון המצדיק את סיווגו של המשיב כאסיר ביטחוני ממשיך להתקיים. אין אף מקום לומר
כי נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיב.
מטבע הדברים, חלק מן ההחלטות המתקבלות על
ידי רשויות המינהל אינן סופיות, במובן זה שהן ניתנות לשינוי על ידי מי שקיבל אותן.
הצורך בשינויה של החלטה יכול להתעורר עקב סיבות שונות. המקרה הפשוט הוא כאשר
נתונים רלוונטיים חדשים מוצגים בפני הרשות, היינו, התשתית ששימשה לקבלת ההחלטה
המקורית אינה אותה תשתית העומדת עתה בפני הרשות. כמו כן יתכן שאף כי אין נתון
רלוונטי חדש, הרי בחינה חוזרת של הנתונים המקוריים תביא להחלטה שונה מזו שנתקבלה
במקור. אפשרות נוספת, זו הרלוונטית לענייננו, היא שמתברר כי נפלה טעות בהחלטה
המקורית (לאפשרות שטעות תפתח פתח להחלטה מנהלית שונה, ראו ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש, פ"ד
לז(1) 337, וכן בג"צ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות
צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד לט(1) 309, 334 (בין האותיות
ב-ג)). בכך לא מיצינו את הנסיבות בהן תידרש או תתבקש החלטה חדשה, השונה מקודמתה.
כמובן, בעת שנבחן הצורך בעיון מחדש בהחלטה מקורית, יש לשקול אף את האינטרס של הפרט
או של הפרטים שסמכו על ההחלטה ופעלו על פיה. מכל מקום, וכפי שאמרנו, במקרה הנוכחי
נהנה המשיב מזכויות של עציר פלילי במשך תקופה של כשנה, אף שראוי היה לסווגו כעציר
ביטחוני. אין סיבה למנוע מן הרשות המנהלית לתקן את הטעות, שכן כאמור, המשיב לא
שינה את מצבו לרעה עקב הטעות, אלא נהנה ממנה, ולכן שינוי ההחלטה אין בו משום פגיעה
באינטרס הסתמכות כלשהו.
6. הראיות המינהליות שעמדו לנגד עיני הרשות
בעת קבלת ההחלטה לסווג את המשיב כאסיר ביטחוני אינן זהות, מטבע הדברים, לראיות
שניתן היה להביאן בפני בית המשפט המחוזי אלמלא הושג הסדר הטיעון, ואם היה צורך
לנהל משפט מתחילה ועד סיום. בין הצדדים נעשה אמנם הסדר טיעון, שהביא למחיקתם של
מרכיבים שהצביעו על קיומו של מניע אידיאולוגי. הסדר הטיעון לא כלל התייחסות לשאלת
תנאי החזקתו של המשיב כאסיר, בין פלילי ובין ביטחוני. אף אין לומר כי לאור תיקונו
של כתב האישום רשאי היה המשיב להניח כי לא יסווג כאסיר ביטחוני. זאת ועוד, הראיות
המינהליות התייחסו, בין השאר, למועד מאוחר למועד שנזכר בכתב האישום. אין סיבה לבוא
ולומר לגופי המינהל (שירות הביטחון הכללי או שירות בתי הסוהר) כי אין הם רשאים
להסתמך על ראיות מינהליות שאינן מקיימות את הדרישות שבדיני הראיות לגבי חומר שאפשר
להסתמך עליו בהליך פלילי רגיל. כידוע, ניתן להחזיק אדם במעצר מינהלי על סמך ראיות מינהליות
שאינן עוברות את הסף של ראיות קבילות בפני בית משפט (ראו סעיף 6 לחוק סמכויות שעת
חירום (מעצרים), תשל"ט-1979; עמ"מ 1/80 כהנא נ' שר הביטחון, פ"ד לה(2) 253, 258; בג"צ 2612/94 שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מח(3) 675, 683; בג"צ
4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ משה שפי,
פ"ד נב(5) 337, 341). אם ניתן להחזיק אדם במעצר על סמך ראיה כאמור, מקל
וחומר שראיה כזו יכולה להצדיק סיווגו של אסיר כאסיר ביטחוני, אף שאותה ראיה לא
הייתה יכולה להיות מוצגת במשפטו.
7. הנימוק הנוסף שנתן בית המשפט המחוזי בפסק
דינו היה, שהחזקתו של המשיב כאסיר ביטחוני מפלה אותו ביחס לעאזם. עאזם היה זה שמסר
למשיב את התחמושת אשר הועברה לידי כרמי. על עאזם הושת עונש מאסר של עשרים ושמונה
חודשים לריצוי בפועל, בעוד שעונשו של המשיב הועמד בערכאת הערעור על שלושים ושישה
חודשי מאסר. אכן, גם לגבי עאזם קיים חומר חסוי שמצביע על כך שמניעים אידיאולוגיים
עמדו מאחורי מעשיו, אך בכל זאת קיים הבדל שמתבטא, בין היתר, בתקופת המאסר השונה
שנגזרה על כל אחד מהם.
יתרה מכך, אף אם לא היה כל טעם להבחין
בין המשיב לבין עאזם, דין טענת ההפליה היה להידחות. בית משפט זה כבר פסק לא אחת,
כי על אף חשיבותו העילאית של עקרון השוויון - ובפרט השוויון שבין נאשמים השותפים
לאותה עבירה המוצא ביטוי בעקרון אחידות הענישה - אין לשלם כל מחיר בכדי להגשימו. כך
למשל, כאשר נאשם משוחרר ממעצר עקב טעות, אין הדבר מחייב להחיל את אותה הטעות גם על
שותפו לפשע, כאשר שחרורו עלול לסכן במידה משמעותית את שלומו של אדם או את שלום
הציבור או לפגוע בניהולו התקין של ההליך. במקרים כגון דא, יש לערוך איזון בין
האינטרס של שמירת עקרון השוויון לבין האינטרס המצדיק את החזקת הנאשם במעצר. כאשר ההצדקה
להמשך המעצר היא משמעותית, יש טעם להעדיף אינטרס זה על פני עקרון השוויון (ראו
בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם), והאסמכתאות שם). בדומה, עונש מאסר קל מדי שנגזר על נאשם אינו מחייב את בית
המשפט לחזור על טעותו ולגזור גם על שותפיו לעבירה עונשים קלים שאינם הולמים את
חומרת מעשיהם (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל,
פ"ד נו(2) 817, 822). גם בענייננו, בו מדובר על סיווג שונה של שני אסירים,
אין מקום לשוויוניות בין שניהם בכל מחיר. משנמצא בנסיבות העניין על סמך ראיות
מינהליות כי מניע אידיאולוגי עמד מאחורי מעשיו של המשיב, וכי פעל באופן שאינו תואם
את ביטחון המדינה, ראוי היה לסווגו כאסיר ביטחוני.
8. לבסוף, המשיב משיג אף על עצם סמכותו
החוקית של שירות בתי הסוהר לסווג אסיר כאסיר ביטחוני, ובדרך זו למנוע ממנו זכויות
שונות שהיה זכאי להן אילו הוחזק כאסיר פלילי. הטיעון האמור נסמך על האמור בסעיף 10
לפקודת בתי הסוהר. בסעיף 10(א) נאמר כי אסירים ואסירות יוחזקו בחלקים נפרדים של
בית סוהר. בסעיף 10(ב) נקבע כי אם הדבר מעשי מבחינת התנאים שבבית הסוהר, יש להפריד
בין אסירים שפוטים לאלה הממתינים למשפטם, בין מבוגרים לבין אלה שגילם פחות מ-16
שנים, בין אסירים פליליים לאסירים אזרחיים, ובין אסירים חוזרים לבין אלה ששוהים
פעם ראשונה מאחורי סורג ובריח. נציין, כי סעיף 95ט(א) לפקודת בתי הסוהר מסמיך את
נציב שירות בתי הסוהר לייעד מקומות להחזקת אסירים שאינם משתמשים בסמים. מכאן ניתן
ללמוד על כך שניתן להפריד בין אסירים על בסיס של שימוש או אי שימוש בסם.
9. בצד הוראותיה של פקודת בתי הסוהר, עלינו
להזכיר את ההנחיות שהוציא נציב שירות בתי הסוהר, הידועות כפקודות נציבות בתי הסוהר.
הנציב הוסמך בסעיף 80א(א) לפקודת בתי הסוהר להוציא, באישורו של שר המשטרה - וכיום
השר לביטחון פנים - הוראות שיכללו "עקרונות לעניין ארגון השירות, סדרי
המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה". בסעיף 80א(ב) נאמר כי הנציב
"יוציא פקודות כלליות שיקבעו פרטים בנושאים ..." אליהם תתייחסנה
ההוראות. פקודות הנציבות כוללות פקודה מפורטת, שמספרה 04.05.00 (להלן – פקודת
הנציבות), העוסקת בנושא של אסיר ביטחוני. על פי האמור שם, הרי משמוגדר אסיר כאסיר
ביטחוני יש לכך משמעות לגבי מספר תחומים: בית הכלא או האגף בכלא בו הוא יוחזק; מתן
חופשות; שיחות טלפון; ביקורי בית מאובטחים; ודיווח לשירות הביטחון הכללי לקראת תום
שני שלישים של העונש, לשם מתן חוות דעת לפרקליטות המדינה. פקודת הנציבות קובעת שתי
דרכים לסיווג אסיר כאסיר ביטחוני. הדרך האחת היא על פי העבירה בגינה הוא הורשע
(ואם מדובר בעצור, הכוונה לעבירה בה הוא חשוד). הפקודה מדברת על "עבירה
ביטחונית מובהקת", כלומר עבירה שעל פי טיבה ומהותה היא עבירה בעלת אופי
ביטחוני. פקודת הנציבות מזכירה, בין היתר, את עבירת הריגול, לפי סעיף 112 לחוק
העונשין, מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114 לאותו חוק, חברות בהתאגדות אסורה, לפי
סעיף 147 לחוק, נטילת חלק באימונים צבאיים, לפי תקנה 92 לתקנות ההגנה (שעת חירום),
1945, ועוד. הדרך השנייה לפיה יוגדר אסיר כאסיר ביטחוני היא כאשר המניע לעבירה הוא
לאומני. במקרה זה, נעשית ההגדרה לא על פי העבירה המסוימת בה הוא מואשם, אלא על פי
המניע שהביא אותו לביצוע העבירה, אף אם אינה "עבירה ביטחונית מובהקת". פקודת
הנציבות נותנת דוגמאות של עבירות אשר יתכן שמניע לאומני הביא לביצוען. נזכרות שם,
בין השאר, עבירות של התקהלות אסורה, לפי סעיף 151 לחוק העונשין, החזקת סכין, על פי
סעיף 186 לחוק, ורצח, על פי סעיף 300 לחוק. באותה פקודה נאמר שרשימת העבירות
המובאת שם אינה ממצה. אכן, העבירות בהן הורשע המשיב – נשיאת נשק והובלתו ועשיית
עסקה שיש עימה מסירת החזקה בנשק – אינן מופיעות ברשימה הנזכרת, אולם כאמור, הרשימה
אינה ממצה ואינה יכולה למצות. אין ספק שהעבירות שביצע המשיב, אם קדם להן רקע
לאומני, צריכות להוביל לסיווגו כאסיר ביטחוני. כפי שצוין, מן החומר החסוי שהובא
בפנינו נובע שמניע לאומני עמד מאחורי מעשיו של המשיב.
10. חוזרת על כנה השאלה, האם ניתן היה לסווג את
המשיב כאסיר ביטחוני. לאור האמור בפקודת הנציבות, רשאי היה שירות בתי הסוהר לקבוע
כי המשיב הוא אסיר ביטחוני. אלא שטענתו של המשיב היא, שסעיף 10 לפקודת בתי הסוהר
אינו כולל הבחנה זו. לצורכי הדיון נתעלם מקיומה של פקודת הנציבות העוסקת בסיווג
אסירים כביטחוניים, ונבחן את השאלה האם אלמלא הפקודה רשאי היה שירות בתי הסוהר
להחליט על סיווג כאמור.
החלוקה בין אסירים על פי המבחנים שבסעיף
10 אינה כוללת הפרדה בין אסירים פליליים לבין אסירים ביטחוניים. האמור שם אף אינו
מבחין בין אסירים טעוני הגנה לבין אסירים אחרים, ואף לא בין עברייני מין לבין שאר
העבריינים. יתרה מזו, הסעיף אינו מתייחס כלל לרמות שונות של מסוכנות של אסירים.
האם ניתן לטעון ברצינות כי שירות בתי הסוהר אינו רשאי לדרג או לסווג אסירים על פי
מידת הסיכון שהם מציבים? ראוי לזכור מהו התפקיד שהוטל על שירות בתי הסוהר. סעיף 76
לפקודת בתי הסוהר קובע כי השירות "יעסוק בניהול בתי הסוהר, בהבטחת אסירים
ובכל הכרוך בכך". טול מקרה של אסיר שברח מספר פעמים מבין כותלי הכלא. ברור,
כי הסיכון של בריחה חוזרת לגבי אסיר זה גבוה בהרבה מן הסיכון שאסיר אחר יברח, אם
למשל אותו אסיר אחר היה בעברו אסיר למופת ולא ברח מעולם. מדוגמה זו עולה כי קיים
היגיון רב שאלה האחראים על החזקתם, ביטחונם ושמירתם של אסירים יחליטו להבחין בין
אסירים על פי קריטריונים שונים, שאינם כלולים במפורש בסעיף 10 לפקודת בתי הסוהר.
סעיף זה לא בא למצות את התבחינים לסיווגם של אסירים. הסעיף קובע סיווגים שונים
שחובה לקיימם, ואף זאת "במידה שהדבר הוא מעשי ..." (סעיף 10(ב) לפקודת
בתי הסוהר). לפיכך, אין גם מקום לטענה כלשהי נגד תוקפה של פקודת הנציבות, אשר
עוסקת בנושא הסיווג של אסירים ביטחוניים. אותה פקודה באה להסדיר נושא זה והיא
מיועדת למנוע קבלתן של החלטות אקראיות בדבר סיווג על הבסיס האמור. בעבר כבר נקבע
כי הטלת מגבלות על קשר טלפוני, כאמור בפקודת הנציבות, באה בגדר סמכותו של הנציב
מכוח סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר (עע"א 1076/95, 7488/95, 4848/96, 6944/96 מדינת ישראל נ' קונטאר, פ"ד נ(4) 492, 499; וכן ראו
רע"ב 6561/97 מדינת ישראל נ' מנדלסון,
פ"ד נב(5) 849, 859). מקור הסמכות האמור הוא אף הבסיס לפקודת הנציבות העוסקת
באסירים ביטחוניים. לעניין סיווג זה, נאמר בעע"א 1076/95 הנ"ל, כי
"הסיווג של אסירים ביטחוניים כסוג בפני עצמו נובע מן הסכנה המיוחדת הטמונה
באסירים אלה" (בעמ' 500). כלומר, לא נמצא פגם בכך שבין יתר סיווגים נעשית אף
הפרדה בין אסיר ביטחוני לשאינו כזה. המסקנה המתבקשת היא, שאין לקבל את הטענה כי
הסיווג האמור הינו פסול.
11. מצאנו, אם כן, כי לא נפל פגם בהחלטה לסווג
את המשיב כאסיר ביטחוני. מכאן, ששגה בית המשפט המחוזי משנענה לעתירה. לפיכך,
הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל, ונדחית עתירתו של המשיב.
ש
ו פ ט
השופט ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, ז' בחשון תשס"ד
(2.11.03).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03067970_S06.doc