יוסף פנדריך נ. בית משפט שלום תל אביב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 67903-05-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותר: יוסף פנדריך נגד המשיבים: 1. בית משפט שלום תל אביב 2. בית משפט מחוזי תל אביב 3. מרדכי גולדשטיין 4. בלהה וסרמן 5. חנה ברבש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: בעתירה דנן מבקש העותר כי יבוטל פסק דין הצהרתי שניתן נגדו בבית משפט השלום בתל אביב – יפו בשנת 1992. רקע ביום 16.8.1992 ניתן פסק הדין נושא העתירה, במסגרתו ניתן סעד הצהרתי שלפיו הסכם פשרה באשר לדמי שכירות, שנחתם בין העותר, עורך דין במקצועו, לבין המנוח אליעזר פרלשטיין ז"ל, אשר המשיבים 5-3 הינם יורשיו, בטל (ת"א 8892/91, להלן: פסק הדין ההצהרתי). על פסק דינו של בית משפט השלום, הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה בפסק דין מיום 3.3.1994 (ע"א 1387/92). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה אף היא בהחלטה מיום 19.4.1994 (רע"א 1552/94). בהמשך, ביום 29.6.1994, נדחתה גם עתירה שהגיש העותר לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 3019/94), וביום 14.9.1994 נדחתה גם בקשה לקיום דיון נוסף (דנג"ץ 4070/94). העותר מיאן להשלים עם החלטות אלה והגיש עתירה נוספת לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אשר נדחתה אף היא ביום 3.9.1995 (בג"ץ 6763/94). בחלוף כשלושים שנה, הגיש העותר תביעה לביטול פסק הדין ההצהרתי (ת"א 9043-09-25). ביום 18.12.2025, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט ר' שחר), אשר דחה על הסף את תביעתו של העותר תוך שציין כי העותר לא הביא טעם כלשהו המצדיק היעתרות לבקשה לקיום משפט חוזר, כי התביעה הוגשה בשיהוי קיצוני וכי העותר עשה שימוש לרעה בהליכי משפט. בעקבות כך הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה בפסק דין מיום 14.5.2026, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ע"א 25322-01-26; השופטים י' אטדגי, א' צימרמן, ו-ט' לוי-מיכאלי). בהמשך, ביום 24.5.2026, הגיש העותר את העתירה דנן. בעתירתו שב וטוען העותר כי יש לבטל את פסק הדין ההצהרתי בשל העובדה שנפגעה זכותו להליך הוגן. לשיטתו של העותר, ההליך דנן הינו האכסניה המתאימה להשיג על פסק הדין ההצהרתי, שכן לטענתו, בהתאם לקביעתו של בית משפט זה בעניין ע"פ 2553/15 האדי נ' מדינת ישראל (21.7.2025) (להלן: עניין האדי), נפתחה בפניו הדרך להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק על מנת שיפסוק לו "סעד למען הצדק". בהקשר זה מציין העותר כי לא פתוחה בפניו הדלת להגיש הליך של "משפט חוזר אזרחי" שכן עניינו אינו בא בגדר החריגים המתאימים לכך – קיומה של מרמה או קיומה של ראיה חדשה שלא ניתן היה להשיגה בשקידה ראויה בטרם ניתן פסק הדין – ועל כן, לטענתו, בהתאם לאמור בעניין האדי פתוחה בפניו האפשרות להגיש את העתירה דנן. בעתירתו, עומד העותר על כך שההחלטה בעניין האדי הובאה לידיעתו רק לאחר שנקט בכלל ההליכים הקודמים. בהקשר זה טוען העותר כי שעה שמדובר בהלכה חדשה שניתנה לפני פחות משנה הרי שלשיטתו אין בדחיית העתירות הקודמות כדי להקים מעשה בית דין החוסם את דרכו, ואין כל שיהוי בהגשת עתירתו חרף העובדה שהינה מבקשת לבטל פסק דין שניתן לפני למעלה משלושים שנה. לגופו של עניין, טוען העותר כי פסק הדין ההצהרתי שניתן בעניינו ניתן תוך פגיעה חמורה בזכותו להליך הוגן ותוך הפרת כללי הצדק הטבעי. זאת משום שטענותיו לא נדונו כראוי, כך שמבחינה מהותית לא ניתן לו יומו בבית המשפט. יתרה מזאת, לטענתו של העותר, פסק הדין אף הכפיש אותו על לא עוול בכפו, רק בגלל שהטיל דופי בעורך דין שהינו "מקושר בעל פרופיל ציבורי גבוה". כמו כן, לטענת העותר, הוא זוכה בדין משמעתי מתלונה שהוגשה נגדו בנושא ללשכת עורכי הדין, ובכך יש כדי לחזק את טענתו כי נגרם לו עיוות דין. נוסף על כך, לטענתו של העותר, פסק הדין שניתן בערעור על פסק הדין ההצהרתי (אף זאת לפני יותר משלושים שנה), ניתן תוך חשש ממשי למשוא פנים. זאת משום שדעתו של המותב הייתה נעולה, כעולה, לפי הנטען, מכך שהשופטים התריעו בפניו שאם לא ימשוך את ערעורו, ערעורו יידחה. כמו כן מלין העותר על כך כי כלל ההליכים בעניינו נדחו בנימוק של העדר עילה מבלי לדון בטענותיו לגופן. לבסוף, טוען העותר כי המשיבים, יורשי המנוח, לא יינזקו מביטול פסק הדין שכן הם מעולם לא גבו את החוב וחוב זה התיישן זה מכבר. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתשובה מטעם המשיבים. העותר מבקש להיבנות מההחלטה בעניין האדי שניתנה ביום 21.7.2025 (השופטים א' שטיין, ח' כבוב, ואנוכי), בבקשה לעיון חוזר בפסק דין מיום 1.8.2016 (השופטים נ' הנדל, ע' פוגלמן, ו-מ' מזוז). לשיטתו של העותר, ההחלטה בעניין האדי מהווה התפתחות (שמא נאמר "מהפכה") בדין, המאפשרת, כביכול, להגיש עתירה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על החלטות ופסקי דין שיש הטוען כי נפל בהם פגם כזה או אחר ואשר אין אפיק אחר להשגה עליהם. טענה זו של העותר נעדרת בסיס (לשון עדינה): החלטת בית משפט זה בעניין האדי, לא שינתה ולא התכוונה לשנות את הדין הנוהג בישראל לעניין סופיותיהם של הליכים משפטיים ופסקי הדין הניתנים בהם (קל וחומר שלא ביצעה בדין הפיכה מסוג זה שהעותר טוען לה). באותו עניין נדונה שאלת סופיותו של פסק דין בנוגע לשגגה שנפלה בפסק דינו של בית משפט זה באשר לסמכותו לחייב נאשם שהורשע בדינו בתשלום פיצויים לנפגעי עבירה. כך, בפסק דינו של בית משפט זה הותר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר חייב את המערער בסכום פיצוי לכלל נפגעי העבירה בסך כולל של 575,000 ש"ח. זאת אף שחודשים בודדים קודם למתן פסק הדין נקבע בפסק דין של בית משפט זה כי תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (258,000 ש"ח) חלה על כל נפגעי העבירה יחד. בהחלטה בבקשה לעיון חוזר בעניין האדי, קבע בית משפט זה כי הליך של משפט חוזר אזרחי אינו מתאים לשמש אכסניה לטענות של המערער (שם), שכן לא מתקיימת אף אחת מהחלופות המתאימות לקיומו של משפט חוזר אזרחי: אין עסקינן בטענה בדבר מרמה שקבלתה מביאה לביטול פסק הדין החלוט, או בטענה כי נמצאה ראיה חדשה שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה ושלא ניתן היה להשיגה בשקידה ראויה לפני שפסק הדין שביטולו מבוקש הפך לחלוט. עוד נקבע כי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (המורה כי: "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק"), אף הוא אינו מתאים לנסיבות אותו מקרה. בהמשך לכך, העיר בית המשפט בדרך אגב, כי: "האופציה הנוספת שלכאורה עומדת למבקש היא הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בגדרו של סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה" (הדגשה הוספה – י' כ'). בית המשפט הוסיף כי עתירה כאמור לא הוגשה, ואין מקום כי יביע דעה באשר לסיכוייה, אך מנה כמה משוכות הניצבות בפני עתירה שכזו בנסיבות אותו עניין. ההחלטה בעניין האדי רחוקה אפוא עד מאוד מלבסס את טענותיו של העותר, ואמונתו של העותר כי פסקי דין שניתנו בענייננו מלפני כשלושים שנה הינם מוטעים או פגומים מטעם כזה או אחר, אינה גורעת מסופיותם ואינה מקנה זכות להגיש עתירה בעניינם לבית משפט זה. כך לפני ההחלטה בעניין האדי וכך לאחריה. עוד יודגש כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בבתי משפט אזרחיים, ובכלל זה החלטות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים. זאת, למעט מקרים חריגים שבחריגים שבהם נפל פגם היורד לשורשו של הליך השיפוטי, כגון חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי (ראו מיני רבים: בג"ץ 19460-02-25 אלישקוב נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ, פסקה 5 ‏(10.4.2025‏); בג"ץ 4229/24 שחאדה נ' בית המשפט העליון, פסקה 4 ‏(26.5.2024‏); בג"ץ 4451/24 פן נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 3 (30.5.2024‏)). בוודאי שבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כדי לאפשר להעלות באוב הליכים שהוכרעו סופית לפני שנים רבות ולטעון טענות שנטענו במסגרת אותם הליכים ואף בעתירות לבית משפט זה, ונדחו. סוף דבר: דין העתירה להידחות על הסף. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"ו (01 יוני 2026). תוקן היום, ט"ז סיוון תשפ"ו (01 יוני 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט