גאורגדזה עדי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6790/97 ע"פ 3178/97 ע"פ 3111/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. אנגלרד המערער בע"פ 3178/97: דוידוב רפאל המערער בע"פ 3111/97: בולשונוב גנאדי המערער בע"פ 6790/97: גאורגזדה אבטנדיל עדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.4.97 בת"פ 505/96 שניתן על ידי כבוד השופטים כהן, בן זמרה, צור בשם המערער בע"פ 3178/97: עו"ד לאה צמל בשם המערער בע"פ 3111/97: עו"ד אריאל עטרי בשם המערער בע"פ 6790/97: עו"ד לאה סלובין בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור, עו"ד אלי אברבנאל פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. מבוא (א) בשעות הערב של יום רביעי - 19.1.94 הומת המנוח שלום כהן ז"ל, קבצן מבוגר שהיה מקבץ נדבות במרכז ירושלים (להלן - המנוח) בדירתו שבדרך בית לחם 125 בירושלים. ביום 9.2.94 נעצר המערער בע"א 6790/97 (אבטנדיל גיאורגדזה - להלן עדי) ויום אחד קודם לכן - ביום 8.2.94 נעצר אליעזר בנגייב (להלן - לזר), שהתגורר בדירה סמוכה, שגם עדי נהג לבקר בה, והוגשו נגדם כתבי אישום נפרדים שהאשימו אותם ברציחתו של המנוח ובשוד. התיזה הבסיסית שעמדה ביסוד כתב האישום היא שעדי ולזר נכנסו פיזית לדירת המנוח וגרמו למותו. כתב האישום נגד עדי הוגש ביום 2.2.94 בת.פ. י-ם 40/94, אך ביום 3.4.94 הודה עדי בהריגת המנוח על פי עיסקת טיעון שנערכה עמו. (ב) כשעמד משפטו של עדי להתחדש על מנת לקבל תסקיר של שירות המבחן, בקש עדי לחזור בו מהודייתו. לטענתו ניתנה ההודעה עקב איומים שהופנו כלפיו על ידי מי שבצעו את מעשה הפשע לפגוע בו ובבני משפחתו, אם לא יודה ברצח, ומפאת פחדו לא גילה עדי דבר לאיש, אף לא לסניגורו. לפי גירסה זו אזר עדי עוז לומר את האמת רק לאחר שאביו הגיע ארצה. הסניגור, שיצג את עדי באותה עת, הודיע כי בינתיים מסר לו עדי גירסה שונה לחלוטין מזו שנמסרה לו בזמנו, וכי עדי מתודרך על ידי אביו ואומר מה שאביו אומר לו להגיד. בקשתו של עדי נענתה ביום 14.7.94, והבאת הראיות בשלב הראשון של המשפט נתחדשה. ביום 2.2.95 נקבע כי עדי (שבשעת ביצוע המעשה המיוחס לו היה קטין) גרם במזיד למותו של המנוח תוך ביצוע עבירת פשע, וכי גנב מבית המנוח 30,000 דולר במזומנים. ביום 23.2.95 הורשע עדי בעבירות רצח ושוד ונדון למאסר בפועל לתקופה של 15 שנים. (ג) ביום 1.6.95 הורשע לזר אף הוא ברצח המנוח (ת.פ. י-ם 47/94), ונדון למאסר עולם. (ד) בחודש אוקטובר 1995 הגיע מידע למשטרה בדבר מעורבותם של חשודים נוספים ברצח המנוח ונפתחה חקירה סמויה שבעקבותיה הוגשו כתבי אישום נגד אלק טונקונוגוב (להלן - אלק) בת.פ. י-ם 503/96 ונגד גנאדי בולשונוב (להלן - גנאדי) ורפי דוידוב (להלן - רפי) בת.פ. י-ם 505/96. (ה) ביום 13.11.96 נחתם הסכם של עד מדינה עם אלק. ביום 20.2.97 הוא הורשע בשוד בנסיבות מחמירות והוטלו עליו בגדר עסקת טיעון 20 חדשי מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. (ו) בע"פ 4515/95 ערער לזר לבית המשפט העליון על הרשעתו וביום 26.11.96 הוא שוחרר בהסכמה ממאסרו, אך פסק הדין שניתן נגדו טרם בוטל הואיל ובית משפט זה (בהרכב אחר), בקש להמתין להתפתחויות נוספות בפרשה. (ז) אף עדי ערער על הרשעתו בע"פ 2264/95. נוכח האירועים, כפי שהוזכרו לעיל, בוטל ביום 13.1.97 פסק הדין שניתן נגדו והענין הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיאוחד עם משפטם של גנאדי ורפי בת.פ. י-ם 505/96. (ח) המשפט בת.פ. 505/96 נגד עדי, גנאדי ורפי נמשך; ביום 7.4.97 חל שוב מפנה כאשר נערכה עיסקת טיעון עם גנאדי ורפי לפיה הם הורשעו בביצוע מעשה שוד בנסיבות מחמירות. ביום 13.4.97 נדון גנאדי בגדר עיסקת הטיעון לתשע שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הוא מערער לפנינו על חומרת עונשו בע"פ 3111/97; באותו תאריך נדון רפי - בגדר עסקת הטיעון - לשמונה שנות מאסר, מהן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הוא מערער לפנינו על חומרת עונשו בע"פ 3187/97. העונשים ימנו מיום המעצר. (ט) ביום 7.10.97 הורשע עדי בעבירות של הריגה ושוד בנסיבות מחמירות, וביום 9.10.97 הוא נדון ל15- שנות מאסר, מיום מעצרו. בע"פ 6790/97 הוא מערער לפנינו על הרשעתו ועל חומרת עונשו. 2. הרשעתו הראשונה של עדי ת.פ. י-ם 40/94. לאחר חידוש הראיות במשפטו הראשון של עדי, הודיע הסניגור מטעמו, כי מרשהו אינו זוכר היכן שהה בעת מותו של המנוח וכי מעולם לא נכנס לדירתו, וממילא לא גרם למותו. הוא לא התנגד לקבלת הודעות עדי במשטרה מיום 9.2.94 ומיום 13.2.94, אך התנגד לקבילות הודעתו מיום 17.2.94 שנתקבלה ממנו - לפי הטענה - באמצעי פיתוי והשאה, וטען כי הוכה על ידי חוקריו, שלהפצרותיהם להודות במעשים שיוחסו לו לא שעה. עוד טען הסניגור כי אחד בשם "פאשה" או "פבל" הפעיל כלפי עדי לחצים ואיומים של פגיעה בגופו ובבני משפחתו, ואמר לו שאם לא יודה ברצח המנוח יירצחו הוא ובני משפחתו. אלו הן הראיות שעל יסודן הורשע עדי במשפטו הראשון: א. הודעתו של עדי לפני חברתו ילנה רוזנמן שהוא ולזר הרגו את המנוח, ושהוא נטל כרית שמצא בדירת המנוח שהכילה 30,000.- דולר; בית המשפט המחוזי דחה כבלתי אמינה את גירסת עדי שהמדובר בדברי התרברבות בלבד. ב. פגישתה של ילנה עם עדי, לאחר מאסרו של לזר בה בקש ממנה, בין השאר, לספק לו אליבי לשעת השוד, וכן אמר לה כי אם לזר יגיד משהו, יתפסו את עדי. ג. עדותה של לילי, חברתו של לזר, על נסיבות המעידות על מעורבותו של לזר במעשה העבירה, ועל הודייתו בפניה (ועל דברים שזה אמר לה על מעורבותם שלו ושל עדי בהמתת המנוח - דברים שאותה שעה לא היו קבילים כראייה נגד עדי בהיותם עדות שמיעה); ד. הודייתו של עדי במשטרה בביצוע המעשים שיוחסו לו ביחד עם לזר, לאחר שקודם לכן כפר בביצועם של מעשים אלה. הודייה זו ניתנה לאחר שנתברר לו שגם לזר הודה בביצוע המעשים האמורים. כפי שעוד יובהר להלן נדחתה כליל גירסתו של עדי לגבי אמצעי פיתוי והשאה ומעשי אלימות שהופעלו נגדו על ידי המשטרה, כבלתי מהימנה. ה. הודעותיו של עדי לפני ילנה ולילי ולפני חוקרי המשטרה כללה את הפרטים המוכמנים הבאים: I. עדי ידע שהרצח בוצע בשעות הערב של יום רביעי בעוד שבעתונות פורסם כי הרצח בוצע ביום חמישי; II. עדי ידע שהרצח בוצע בפטיש, למרות שבעתונות נאמר שהמדובר בחפץ קהה; III. עדי ידע על הכרית שבתוכה כסף, למרות שפרט זה לא היה ידוע ברבים, אך הוכח בעדותו של חברו של המנוח מר אבני. לאחר שסקר את חומר הראיות כולו (שרק את עיקריו הבאנו לעיל) סכם בית המשפט המחוזי את מסקנותיו כדלקמן: "ממקרא הודעת (עדי) בתחקיר... ובהודאתו במשטרה עולה באופן ברור וחד משמעי כי (עדי) הודה בחלקו באירוע הרצח מרצונו לאחר שהוברר לו כי לשקריו אין רגליים, וכי מסר פרטים אשר מי שאינו מעורב - לא יכול היה למסרם". 3. הרשעתו של לזר בת.פ. 47/94. הרשעה זו נתקבלה בהסכמת הסניגוריה במסגרת הערעור שלפנינו כראייה שאנו רשאים לעיין בה; ואלה הן הראיות שעל יסודן הורשע לזר: (א) הודיותיו של לזר במשטרה, מיום 15.2.94 ומיום 17.2.94, שנתקבלו כאמינות הן לפי המבחנים הפנימיים והן לפי המבחנים החיצוניים שנקבעו בפסיקה; (ב) עדויות חברתו של לזר לילי דיין וחברתו של עדי ילנה רוזנמן, המגובות בתמלילי הקלטות, מהן עולה שלזר ועדי הודו בפניהן בביצוע הפשע; טענת ההתרברבות שהועלתה על ידי לזר נדחתה; (ג) שיחתה של ילנה רוזנמן עם עדי ביום 6.2.94, בה הודה עדי לפניה כי הוא ולזר הרגו את המנוח וכי עדי נטל מדירת המנוח כרית ובה 30,000.- דולר; בשיחה זו סיפר עדי שכל אחד מהשניים נשא כפפה על יד אחת; (ד) עדות אבני על הימצאה בדרך כלל של כרית עם כפתורים בדירת המנוח שזה נהג לטפל בה במיוחד, ואשר נעלמה מהדירה; (ה) הודיית עדי במשטרה שנתקבלה כראייה. ראויים לציון גם שני עניינים נוספים שהוזכרו על ידי בית המשפט המחוזי: 1) לזר הודה בעדותו כי לפני ביצוע המעשה הוא אמר לחברתו כי אין לו כסף והוא עומד לפרוץ לדירת המנוח; 2) בשיחתו המוקלטת של לזר עם לילי דיין הוא נשמע מוטרד מהשאלה אם נשארו במקום טביעות אצבעות. על יסוד מכלול הראיות קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן (בעמ' 43 לפסק הדין): "לאור הדברים האמורים באנו לידי מסקנה, כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, את מעורבותו של (לזר) במעשים המיוחסים לו. הגירסאות העובדתיות שהוצגו במשטרה על ידי (לזר) ושותפו, בחיזוק של עדויות החברות ויוסי אבני אינם מותירים בעינינו ספק כי עדי ולזר נכנסו לדירת המנוח במטרה לגנוב מתוכה כסף, הופתעו מכניסתו הפתאומית של המנוח לדירה, ואז התפתח מאבק אלים כאשר השניים היכו בראשו בפטיש מכות מוות, ולאחר מכן נמלטו מן המקום...". 4. הרשעתו של עדי בת.פ. י-ם 505/96 נשוא ע"א 6790/97 שלפנינו. בתיזה הבסיסית שהביאה להרשעתו של עדי חלו שינויים בעלי משמעות לעומת התיזה הבסיסית ששימשה בסיס להרשעה הראשונה בת.פ 40/94. אנו למדים לראשונה על קיומם של אלק, גנאדי ורפי, כאשר יש רגלים לדבר שלזר יוצא מן התמונה. המדינה טענה כי במהלך התקופה החל בסוף 1993 ותחילת שנת 1994 פנה עדי אל אלק בהצעה לשדוד את המנוח ומסר לו פרטים בדבר שגרת יומו של המנוח ומהלכיו וגם ציין שהמנוח מחזיק ברשותו עשרות אלפי דולרים במזומן. הוא הציע לאלק לבצע את השוד ביחד עם שניים נוספים ודרש ממנו שלא למסור לאיש פרטים על מעורבותו במעשה. אלק קבל את ההצעה וסוכם בין השניים כי בתמורה למידע שמסר יהנה עדי משליש משלל השוד. בפגישה נוספת מסר עדי לאלק צינור ברזל לצורך השוד. ימים אחדים לאחר מכן קשר אלק קשר עם גנאדי ורפי לבצע את השוד בצוותא. בהתאם לתכנית עקבו אלק, גנאדי ורפי אחרי המנוח וכשפתח המנוח את דלת דירתו הלמו גנאדי ורפי בראשו פעמים אחדות באמצעות צינור הברזל. משנשמע צופר של ניידת משטרה שחלפה באקראי במקום נמלטו אלק ושני חבריו, כשהשניים האחרונים נוטלים עמם כמאה שקלים ושעון יד שמצאו בדירה. בעת האירועים האמורים עמד עדי בקרבת מקום ללא ידיעתם של גנאדי ושל רפי. דקות אחדות לאחר שהשלשה (גנאדי, רפי ואלק) עזבו את המקום נכנס עדי לדירה, לבד או ביחד עם אחר, וגנב כרית ובה 30,000.- דולר. הוא גם היכה בראשו של המנוח בחפץ קהה כדי לוודא את מותו. 5. אין ספק בדבר שקיימים הבדלים משמעותיים בין הגירסה נשוא האישום הראשון נגד עדי לבין הגירסה נשוא תיק זה. עדי נשאר מעורב במעשה, אך לא כמי שבעצמו הרג את המנוח אלא, מלכתחילה, כיוזם ומתכנן של האירוע, ובדיעבד לאחר המעשה, כמי שגנב את הכרית; לזר נעלם מן התמונה ובמקומו מופיעים גנאדי ורפי, מבצעי הפשע "האמיתיים" כמכשיר לביצוע המזימה הפושעת שנרקמה בין עדי לבין אלק, שגם הוא דמות חדשה. כיצד ראה בית המשפט המחוזי ליישב בין שתי הגירסאות? הוא קבע את הקביעות הבאות: (א) עדי אכן יזם ותכנן את השוד וסייע לביצועו, הכל כאמור בכתב האישום השני, ובעדות אלק, שנמצאה מהימנה על בית המשפט; (ב) המעשה האלים אמנם בוצע כמתואר בכתב האישום השני ובגירסת אלק; (ג) כשנתבררו לעדי תוצאות המעשה הוא חש תחושת אחריות לתוצאה הקטלנית ולפיכך החליט לפרוק את מצוקתו לפני ילנה רוזנמן (ואולי גם באזני לזר). לפיכך הוא סיפר לה סיפור כוזב לפיו הוא פגע במנוח במהלך נסיון להימלט מדירתו. הוא המשיך בגירסה זו גם במשטרה בהנחה שהמדובר ברע במיעוטו; (ד) לאחר שהמנוח נותר חסר הכרה, מהפגיעות שהונחתו עליו על-ידי גנאדי ורפי, נכנס עדי לדירה (לבדו או ביחד עם אחר) וגנב מעל מיטתו של המנוח את הכרית ובה דולרים. (ה) כשנכנס עדי לדירה הוא ראה את המנוח בגסיסתו ולכן הוא לא קיים חובת הצלה מפני סיכון שיצר. להלן סכום דבריו של בית המשפט המחוזי (בעמ' 24): "... לאחר שיזם את השוד ותכנן אותו, צייד (עדי) את אלק על מנת שיצייד בו את גנאדי ואת רפי, בצינור ברזל שתכליתו להכות בו את המנוח כדי להתגבר על התנגדותו. הצירוף הזה של מוט ברזל מחד גיסא ושימוש בו שלא לשם פגיעה גרידא אלא לשם נטרולו של קורבן - אינו יכול שלא ללמד על מודעות לאפשרות ממשית של תוצאה קטלנית..."; ... הנאשם שידל את אלק, אשר שידל את גנאדי ואת רפי, לשדוד את המנוח באלימות, תוך שימוש במכשיר שיש בו כדי לסכן אדם, וסייע להם בכך - במתן מידע ובאספקת המכשיר הנ"ל. שני האחרונים אכן גנבו דבר כשבשעת המעשה ותכוף לפניו ביצעו מעשה אלימות במנוח כדי להשיג את כספו וחפצי הערך שלו וכדי למנוע התנגדות ולהתגבר עליה, וזאת כשהם מזויינים במכשיר שיש בו כדי לסכן ולפגוע וכשבעת השוד הם מכים את המנוח; סמוך לאחר מכן נכנס (עדי) לדירתו של המנוח, לבדו או עם אחר, ראה את המנוח בגסיסתו, נטל מן המקום כרית ובה 30,000.-$ והסתלק". לפיכך הורשע עדי בהריגה ובשוד. 6. בפסק דינו כתב בית המשפט המחוזי שאין דרך אחרת ליישב את שתי הגירסאות - נשוא ההרשעה הראשונה ונשוא האישום שלפניו - אלא על ידי עדותו של אלק, שיש לקבלה "על קרבה ועל כרעיה" (עמ' 22 לפסק הדין). קביעה זו נראית בעיני אפריורי פרובלמטית משום שהיא מניחה מראש שניתן ליישב בין שתי הגירסאות וקיימת חובה לעשות כן. דא עקא: המציאות מוכיחה כי יכול ומערכות עובדתיות המכחישות לכאורה זו את זו (א) ניתנות לישוב זו עם זו או (ב) אינן ניתנות לישוב זו עם זו או (ג) אין זה ברור אם הן ניתנות לישוב זו עם זו. אם שאלת אשמתו או חפותו של נאשם תלויה בקוהרנטיות של המערכות העובדתיות שבמחלוקת, אפשר לכאורה להרשיעו רק באפשרות הראשונה ויש לזכותו מחמת הספק באפשרויות השניה והשלישית. פתרון התשבץ שהוצב לפני בית המשפט המחוזי חייב איפוא קביעה עקרונית בדבר מעורבותו של עדי במעשה הפשע, המעוגנת בקביעות קונקרטיות המתייחסות לחלק אותו נטל בפועל במעשה. לא ניתן להרשיעו אך על יסוד קביעה כללית של "מעורבות". הדרך שבה נקט בית המשפט המחוזי היתה - על יסוד עדותו של אלק - לשנות את מיקומן של הקוביות הראייתיות שנקבעו בפסק הדין נשוא ההרשעה הראשונה: עדי "נלקח" מזירת ה"מבצעים" בשטח והועבר מחד לראש הפרמידה כמי שהיה היוזם והמתכנן של מעשה הפשע, ומאידך הוצב ב"תחתית" הפרמידה כגנב לאחר המעשה. אלק הופיע, כביכול, יש מאין, והוצב כחוליית ביניים בין עדי לבין ה"מבצעים" שהתחלפו: במקום עדי ולזר מוצגים לפנינו עתה גנאדי ורפי; ולאן נעלם לזר בגירסה השניה, אותו לזר שהיה חלק בסיסי בגירסה הראשונה? אכן, נסיונו של בית המשפט ליישב בין שתי הגירסאות מעורר בעיות קשות. בראש ובראשונה סומכת התיזה הבסיסית של בית המשפט המחוזי על שני נדבכים והם: הקביעה העקרונית בדבר מעורבותו של עדי במעשה ומידת המהימנות שהוא יחס לעדותו של אלק. רק אם נמצא שקיים ביסוס מספיק לשני נדבכים אלה נצטרך להמשיך ולנתח את העובדות כדי לקבוע אם אפשר לקיים את הרשעתו של עדי. הגב' בן-אור בשם המדינה תמכה בממצאי המהימנות שבית המשפט המחוזי יחס לעדותו של אלק. לדידה של המדינה אכן מדובר במקרה שלפנינו בשתי גירסאות שאפשר שאינן מתיישבות זו עם זו (אם כי לטענתה אין וודאות שהדבר הוא כך). נוכח הסתירה בין הגירסאות היא הסכימה לשחרורו של לזר ממאסרו ושיש לזכותו. טענתה היא שיש לקבל את גירסת כתב האישום השני דווקא משום שהיא מעוגנת בעדותו של אלק; היא הסכימה שאם בית המשפט המחוזי טעה במידת המהימנות שהוא יחס לעדות זו, כי אז אין מנוס אלא לזכות את עדי מהאישומים שיוחסו לו. בנסיבות אלה אין סיבה להעדיף גירסה אחת על רעותה, ונוצר ספק שממנו זכאי עדי להנות. לעמדה זו של המדינה אנו מסכימים. 7. על יסוד האמור לעיל נבחן תחילה את שאלת מעורבותו העקרונית של עדי במעשה הפשע, ללא קשר לעדותו של אלק. לענין זה יהיה עלינו לתת את דעתנו לנושאים הבאים: א) התוודויותיו המוקלטות של עדי בביצוע המעשה לפני חברתו ילנה רוזנמן (ובמקביל, התוודויותיו של לזר לפני חברתו לילי דיין) ושיחותיו של עדי והתנהגותו לפני השתיים; ב) הודיית עדי במשטרה; ג) הודייתו של עדי בעיסקת הטיעון והמשקל שיש לייחס לנסיבות שבהן הוא חזר בו ממנה; ד) נסיבות ידיעותיו המוכמנות של עדי על ממצאים הכרוכים במעשה ובזירת העבירה; ה) נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של עדי במעשה הפשע. לאחר מכן נבחן את עדותו של אלק הן באמת המידה ה"חיצונית" של קיום הקשרים הנטענים בינו לבין עדי והן באמת המידה ה"פנימית" של שקילת מהימנות גירסתו. לבסוף נטפל בערעוריהם של גנאדי ורפי על מידת העונש. חלק ראשון: מעורבותו העקרונית של עדי במעשה הפשע 8. השיחות עם ילנה רוזנמן - ממצאי בית המשפט (א) בשלב מסויים, לאחר ביצוע הפשע עלתה המשטרה על עקבותיהם של עדי ושל לזר. ילנה, חברתו של עדי, נחקרה במשטרה והסכימה ששיחותיה עמו תוקלטנה. עדי פגש את ילנה בבית הוריו. למקום הגיע גם לזר ושניהם ספרו לילנה שהם הרגו את המנוח בדירתו. למחרת היום הגיע עדי לדירה שבה שהו באותה עת לזר, לילי דיין וחברתה מרינה. עדי סיפר כי ראה את המנוח בחלומו ואז נפנו עדי ולזר לחדר האמבטיה והתלחשו שם. לילי אמרה לעדי שהיא יודעת הכל וזה ענה שאם תפתח את פיה, יעשו חבריו "את שלהם". לפני אותו סוף שבוע נפגש עדי עם ילנה והשיב לה, בתשובה לטענתה, כי מדובר בבדיחה. (ב) ביום 6.2.94 נפגש עדי עם ילנה בדירה שבקרית מנחם ושוחח עמה בשיחה שהוקלטה באופן סמוי (מסמך 13). בית המשפט סכם את האמור במסמך זה כדלקמן: "...בצד חזרה על התוודותו הראשונה באזני ילנה, הביע (עדי) בשיחה הזאת רעיונות אחדים, פחות או יותר לפי הסדר הבא: אי-רצון לשוב ולספר על האירוע; הבעת צער וחרטה על התוצאה הקטלנית; שביעות רצון מן העובדה שאיש אינו יודע על כך ש(עדי) נטל ממקום העבירה כרית ובה כסף רב; בטחון בכך שלא ניתן יהיה לתפוס אותו, בטחון שגם אם ייתפס לא יישאר לשבת בכלא ובטחון שגם אם ישב בכלא עדיין יכול לצאת משם בגיל צעיר ובעזרת הכספים לפתוח בחיים חדשים; ולבסוף - אזהרה חמורה שלא לגלות את סודו". קריאת המסמך מצביעה על קיומה של גירסה ספונטנית. בתשובה לשאלה אם הוא מצטער על המעשה הוא משיב: "מאד" וכי "לא צריך היה להרוג" את המנוח. מצד שני הוא אומר שמשמח אותו "שעל הכרית אף אחד לא יודע. אפילו המשטרה לא יודעת. מבינה, כולם חושבים שהוא היה קבצן עני..." (עמ' 35). הוא מתאר את מהלך האירועים: השניים, עדי ולזר, נכנסו לדירה כדי לגנוב ממנה כסף ומצאוה ריקה מאדם. כשנגע לזר בחפצים שנמצאו שם בידים חשופות הורה לו עדי להביא מדירתם הסמוכה זוג של כפפות והשניים התחלקו בהן וכל אחד מהם לבש כפפה אחת על אחת מידיו (עמ' 39). לפתע נכנס המנוח לדירה, נעל את דלתה מבפנים ואת המפתח הניח בכיסו. למראה השניים ניסה המנוח לנעול עצמו בחדר השירותים ואולם לזר מנע זאת ממנו, הוציאו מהשירותים, התיז עליו גז מדמיע והכה אותו. לעדי וללזר לא היתה כוונה להרוג את המנוח ואולם זה תקף אותם, זרק עליהם בקבוקים ומנע מהם את היציאה מן הדירה (עמ' 39). עדי דרך על בקבוק שהיה על הרצפה (עמ' 39). הוא נפל באקראי על המיטה ומצא בדרך זו כרית נפוחה, סגורה בכפתורים והבחין כי זו מלאה בכסף מזומן. עדי נטל פטיש שהיה מוטל בצד המיטה, היכה באמצעותו פעמיים במנוח והבחין בלזר שגם הוא מכה במנוח, כך שנגרמו לו "חורים בראש" (עמ' 39,40). לאחר מעשה ניקו השניים את טביעות אצבעותיהם (בעמ' 43); היה שם שטיח (בעמ' 46). עוד סיפר עדי כי "זה אצלי כל הזמן חוזר חלילה ומסתכל כל הזמן, מבינה, כמו וידאו מחזיר אחורה ומסתכל שוב הפעם. אצלי זה מסתובב כל דקה וכל הזמן (אני) נזכר" (עמ' 49); גם אם יושיבו אותו בכלא, הרי כשיצא יהיה לו כסף (בעמ' 50). (ג) ביום 9.2.94 שוחח עדי עם ילנה בטלפון, (אחרי שנתברר לו שהיא קבלה הזמנה להיחקר במשטרה), שיחות שהוקלטו, בהן סיפר לה כי לזר נעצר ועלול להפלילו וכי לילי נחקרה ואינו יודע מה אמרה. עוד אמר עדי לילנה שעליה להיזהר מפני מעקב משטרתי וכן בקש ממנה לספר שבזמן המקרה היא היתה בחברתו בדיסקוטק עד לשעות הבוקר של יום המחרת. 9. הסבריו של עדי לתוכן שיחותיו עם ילנה היו שהיה מדובר ב"מתיחה" ושמטרתם של עדי ולזר היתה להתרברב לפני חברותיהם ולהראות להם שמדובר בגברים קשוחים, והוא - למרות שאחד מחבריהם - פאשה - הזהירם שהדבר עשוי לגרום למאסרם. בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו, שהועלתה לראשונה אך במהלך משפטו הראשון של עדי, הן משום היותה גירסה כבושה והן נוכח הסתירות שעלו בגירסותיו של עדי לגבי המעמד שבו הועלתה הגירסה האמורה ומנין הנוכחים בו וביחוד לנוכח הקוהרנטיות שלה, שאמיתותה בולטת מתוכה. אין אנו סבורים שקיימת עילה להתערב במסקנות אלה. 10. הודיית עדי במשטרה כזכור, ביום 9.2.94 נעצר עדי באשמת רצח ובחקירותיו הראשונות במשטרה הוא הכחיש כל קשר לביצוע מעשה הפשע; בשלב מסויים כשהוצגה לפניו הודייתו של לזר בביצוע המעשה הוא "נשבר" ומסר ביום 17.2.94 הודאה בביצוע המעשה, התואמת בעיקרה את הודייתו באזני ילנה במסמך מס' 13. עם זאת קיימים כמה הבדלים ביניהם; הוא ולזר חילקו ביניהם כפפות שזה הביא עמו; עדי הכחיש את ענין גניבת הכרית, וטען שהשתמש בפטיש רק לאחר שהמנוח השליכו לעברו ביחד עם חפצים שונים; בין החפצים השונים שנזרקו לעבר עדי על ידי המנוח היה נייר טואלט וכן "כל מיני שטויות" (ראה עמ' 106 להאזנת הסתר מהתאריך האמור). לאחר מכן מסר עדי הודאה מסודרת (מסמך מס' 27). בעדותו לפני בית המשפט המחוזי אמר עדי כי הודייתו האמורה, שהוגשה בהסכמה, נמסרה עקב לחץ של החוקרים וכי אלה פיתוהו להודות לאחר שהבטיחו לו כי יישלח למוסד לעבריינים לתקופה של שלש שנים בלבד. בית המשפט המחוזי בחן טענות אלה ואף עיין בקלטות הוידאו שהנציחו את חקירתו במשטרה ודחה אותה מבחינה עובדתית. אין לנו כל עילה להתערב בממצאיו גם בענין זה. 11. נסיבות חזרתו בו של עדי מעסקת הטיעון במשפטו הראשון כבר הזכרנו לעיל כי לאחר הודייתו של עדי במשפטו הראשון בהריגת המנוח הוא הורשה לחזור בו מהודייתו על יסוד הטענה שהודייתו ניתנה עקב איומים שהופנו כלפיו על ידי מי שבצעו את מעשה הפשע, לפגוע בו ובבני משפחתו אם לא יודה בביצוע המעשה. היה מדובר פעם ב"פאשה" ופעם ב"חוקרים שאני לא ראיתי אותם בחיים שלי" (פרוטוקול המשפט הראשון בעמ' 95). מחמת פחדו - כך העיד עדי - הוא לא סיפר על הדבר אפילו לפרקליטו ורק כשהגיע אביו ארצה הוא אזר עוז לגלות את הדבר. כשעדי נשאל במשפטו השני לנכונות גירסתו בדבר נסיבות ביטול עסקת הטיעון, נרשמו בחקירתו חלופי הדברים הבאים (בעמ' 371): "ש... זה נכון? ת. לא נכון. ש. זה בדיוק מה שאביך אמר במשטרה. גם אתה וגם אבא שלך אמרתם את אותו שקר ב94-? ת. מה שאמרתי זה שקר. ש. למה השקר הזה? ת. ככה. שיקרתי. ש. למה אבא שלך אמר את אותם מלים במשטרה? ת. הוא שמע את זה ממני, כמו שאמרתי. אז הוא אמר את מה ששמע ממני. אם הוא אמר ככה, זה לא אומר שאבא שלי אמר לי להגיד ככה. זה אני אמרתי את זה . ש. אין בדבר הזה שום אמת. אף אחד לא איים עליך להודות. ת. אמרתי שאיימו עלי, אבל זה לא אמת". וכבר ציינו לעיל את הודעתו של הסניגור שייצג את עדי באותה עת, שעדי מתודרך על ידי אביו. אין ספק שהדברים מדברים בעד עצמם. 12. ידיעותיו המוכמנות של עדי על ממצאים הכרוכים במעשה ובזירת העבירה לפנינו סמכה גב' בן אור, בשם המדינה, על חמישה פרטים מוכמנים הקשורים באירוע ובזירת העבירה שעדי לא יכול לדעת עליהם אם לא השתתף הוא עצמו בעלילות המעשה; ואלה הם: א) הכרית; ב) מציאת בקבוק בזירת האירוע; ג) מציאת נייר טואלט מוכתם בזירת האירוע; ד) תיאור הנזקים שנגרמו למנוח - "חורים בראש" ה) ידיעה על יום רביעי כמועד ביצוע הפשע (למרות שבעתונים נאמר שהרצח בוצע ביום חמישי) ו-ו) פרטים נוספים. נמנה פרטים אלה אחד לאחד: א) הכרית: לפי דברי עדותו של אבני, שנהג לבקר את המנוח לעתים קרובות, היו על מיטתו של המנוח 6-7 כריות, שאחת מהן, קטנה ומיוחדת, היתה אהובה עליו והוא היה נוהג לפרום אותה מפעם לפעם כדי למלא אותה צמר. כרית זו נעלמה מהדירה לאחר שהמנוח נהרג. ענין הכרית עלה על הפרק כבר בת.א. י-ם 40/94, שם נקבע ש"מן הנסיבות האופפות כרית זו והעלמותה, ודברי (עדי) לחברתו שמצא בכרית 30,000.- דולר - ניתן להסיק בוודאות כי (עדי) אכן לקח כרית זו, שכן לדברי (עדי) עצמו לזר אף לא ידע מה יש בכרית. גם בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור שלפנינו קבע שענין הכרית הינו פרט חשוב, שהוכח, וחיפש דרך לשלב את עניינה בגירסה החדשה שבאה לעולם עם הופעתו של אלק. לפנינו תקפה גב' סלובין, פרקליטתו של עדי, את ממצאיו של בית המשפט המחוזי לענין הכרית וטענה, בין השאר, שלא הוכח שברשות המנוח נמצאו כספים, שלאחר גילוי הגופה לא נעשה חיפוש בדירה, שאילו אכן נכנס עדי לחדר בוודאי שהיה משאיר טביעת נעל בשלולית הדם שהיתה ליד מיטתו של המנוח, ושקיימת שאלה אם היו בכרית כפתורים אם לאו, ולגבי הדרך בה זרק עדי, לגירסתו, את הכרית אל מחוץ לדירה. משקלן של טענות אלו מועט ואין הן שקולות כנגד העובדה הבלתי מוסברת - שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי - שעדי ידע לספר על מציאותה של כרית - שהיתה פרט מוכמן מוכח - בדירת המנוח, שלדבריו נגנבה על ידו. ב) מציאת בקבוק פלסטי בזירת האירוע. ענין זה משתלב עם גירסת עדי שהוא דרך על בקבוק שהיה על הרצפה בעיון בתמונות 5 ו15- שצולמו בזירת הפשע מתברר שהיו בדירה בקבוקים נוספים שיכלו לחזק את גירסתו של עדי שהמנוח השליך לעברו בקבוקים. ג) מציאת נייר טואלט מוכתם בזירת האירוע. כזכור מעיד עדי במשטרה שהמנוח זרק לעברו נייר טואלט ונייר טואלט נמצא פזור בשטח. ד) תיאור הנזקים שנגרמו למנוח תואם בעיקרו את הדו"ח הפתולוגי, אם כי אפשר למצוא בגירסאותיו השונות של עדי תימוכין גם לפרטים נוספים שאין להם בסיס באותו דו"ח. ה) ידיעתו של עדי על יום רביעי כיום שבו בוצע הפשע למרות שבעתונות פורסם שהרצח בוצע ביום חמישי. ו) פרטים נוספים ובכללם שלא נמצאו בדירה טביעות אצבעות, דבר התואם את גירסתו של עדי לגבי השימוש בכפפות וניקוי הדירה מכל סימן, ומציאת שטיח בדירה שהיה אמנם "מקופל בצורה פרטיזנית". אכן, כל אחת מן הידיעות האמורות, כשהיא לעצמה, לבד מענין הכרית, לא יכלה, כשהיא לעצמה לקשור את עדי במעורבות בפשע, וחלק מהן משקלן אפסי או כמעט אפסי; עם זאת, כך נראה לנו, יכול היה בית המשפט המחוזי לבחון את משקלן המצטבר, לפחות של חלק מראיות אלו - וקיימות עוד ראיות נוספות - ולראות בהן עדות מחזקת לשאר הראיות, המצביעות באופן כללי על מעורבותו של עדי במעשה של עבירה. 13. נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של עדי במעשה הפשע. בית המשפט המחוזי הצביע עוד על ראיות נוספות, שמהן הסיק שהודיותיו של עדי - לפחות בהיבטיהן הכלליים - לא היו קלוטות מן האויר. נמנה ראיות אלו: (א) ביום 1.3.95 הוקלטה בסתר שיחה שנתקיימה בין עדי לבין לזר (שתמלילה מסמך 43), שבה הטיח לזר בעדי דברים שמהם השתמע שעדי ביצע שוד ועדי אינו מגיב על דברים אלה; (ב) ביום 2.8.96 שוחח עדי עם אמו בטלפון (מסמך 45) והסביר לה שמוטב שישאר בבית הסוהר, שאם יצא משם יהיה עליו להסתכל "על הריבים שלכם?" הוא הוסיף עוד ש"אם ימות לי מישהו שוב בידיים, אלוהים ישמור, למה אני צריך את זה..."; הסברו של עדי לדברים אלה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי; (ג) ביום 21.10.96 קיים עדי שתי שיחות טלפון עם הוריו. בראשונה שוחח עם אמו בלבד (מסמך 45, שיחה 6, עמ' 4-5), השואלת על המשפט, ואלה הם חלופי הדברים שנרשמו: "עדי: יש 3 דרכים: או אני אחזור לבית, או יורידו לי, או ישאר כמו שזה... נתנו לי את המקסימום - 15 שנים הבנת? מה שהייתי יכול לקבל כבר נתנו לי. האם: כן, בני, אבל אם היית אומר (מודה) שאתה עשית היו נותנים לך רק 8 שנים, לא, בני? עדי: לא, היו נותנים 7. האם: עם ההסכם היית יוצא כבר. עדי: איך הייתי יוצא? עוד לא. האם: כן, אחרי 4 שנים היו מורידים לך 3 שנים והיית יוצא, עם החופשים אפילו פחות. עדי: כן, כן. האם: איזה שטות עשינו? עדי: למה שטות? האם: מה, 15 שנים יותר טוב, בני? עדי: לא, ככה עדיף". בדין מציין בית המשפט המחוזי שאין מדובר בשיחה של "מי שיודעים ובוטחים בחפותם". ד) בו ביום חזר עדי ושוחח טלפונית חליפות עם הוריו. בשיחתו עם אביו הזכיר עדי כי בשעתו הסכים לעיסקת הטיעון לאחר שסניגורו ודודתו תמר שכנעו אותו להסכים. (יש לציין במאמר מוסגר שתמר נשואה לחוקר משטרתי), וכי אילולא הופיע האב לא היה חוזר בו מעיסקת הטיעון. האב שואל את עדי (בשיחה 7 עמוד 6) אם הוא מתחרט ועדי משיב בשלילה משום שהוא חושב "שככה יותר טוב ויש יותר צ'נס". בית המשפט המחוזי מעיר על דברים אלה באמרו (בעמ' 21 לפסק הדין): "השיחה עם האב מפריכה את טענת (עדי) בעדותו, כאילו סניגורו שיכנע אותו להסכים לעסקת טיעון ולרצות עונש מאסר של שנים רבות "אפילו אם אתה לא עשית את זה... וכאילו חזר בו לאחר שאביו דרש ממנו "להסתכל לו בעיניים" ולהשיב על השאלה אם עשה את המעשה.... לא זו בלבד שאין בשיחה המוקלטת הנ"ל מילה על חפותו של (עדי)... אלא (עדי) מזכיר בה כי דודתו תמר, הנשואה לחוקר משטרה, סברה בשעתה כי ראוי להסכים לעיסקה ומציין בה כי אמו סבורה כי היה ראוי להסכים. לא סביר, כי שתיים מבנות משפחתו הקרובה (אמו ודודתו) יציעו ל(עדי) להודות בביצוע עבירה כה חמורה אם הבינו ממנו שאין לו כל קשר לביצועה, כשמשמעות הדבר שנים ארוכות של מאסר". ה) ביום 3.11.96 שוחח עדי עם אביו (מסמך 45 שיחה 9). עדי שואל את אביו מה אמר לו לזר והאב משיב שהוא אמר לו "שלא צריך להאשים אחד את השני". על כך עונה עדי: "כן, הוא מקשקש שטויות, אבל עכשיו הוא רגוע". מכאן הסיק בית המשפט המחוזי שגם כאשר צדקתם של עדי ולזר עומדת, לשיטתם לצאת לאויר, עדיין חושש עדי מדבריו של לזר. 14. סכום ביניים הנתונים העובדתיים אותם הבאנו לעיל יכולים ללמד, בכוחם המצטבר, ברמות שונות של עצמה ראייתית, שיש תימוכין של ממש למסקנתו של בית המשפט המחוזי (בעמ' 14 של פסק הדין) כי: "יהיה איפוא בטוח לקבוע כי "עדי היה לפחות מעורב באירוע שכתוצאה ממנו קיפח המנוח את חייו...". אכן, כפי שכבר ציינו לעיל, אין די בכך כדי להרשיע את עדי בעבירה ויהיה עלינו לבחון אם קיימים תימוכין בראיות האחרות למעורבות קונקרטית של עדי בעבירות שיוחסו לו באישום השני, המצדיקה הרשעה בפלילים. חלק שני: עדויותיו של אלק 15. רקע כללי וממצאי בית המשפט המחוזי. א( הופעתו של אלק על במת האירועים נשוא הערעור קשורה באביו של עדי, גיאורגי. גיאורגי עלה ארצה מגרוזיה בשנת 1991 עם אשתו ושלשת ילדיו, עזב את הארץ בסוף שנת 1992, חזר אליה לאחר זמן קצר ועזב שוב ב- 19.1.93 בכוונה לצאת לצמיתות. הוא הגיע שוב ארצה לביקור ואז נתברר לו הענין שבו הסתבך בנו. הוא החליט להחלץ לעזרתו ולפי עצתו חזר בו עדי מעיסקת הטעון שבה הסכים להרשעתו בהריגה, כפי שכבר פורט לעיל. ב) בחודש אוקטובר 1995, לאחר שכבר נגזר דינם של עדי ושל לזר, נתקבל במשטרה מידע בדבר מעורבותם של חשודים נוספים ברצח המנוח והוחלט לפתוח מחדש בחקירה. מקור הידיעה היה אחת מריה גינזבורג. במחצית שנת 1996 נודע לגיאורגי על הקשר שנוצר בין מריה גינזבורג לבין המשטרה ועל תוכן דבריה. כתוצאה מכך פתח גיאורגי ב"חקירה פרטית". על פי דברי עדותו של גיאורגי מסרה לו מריה את שמותיהם של ציון, חברה לשעבר, של גנאדי ושל רפי. גיאורגי בקש ממקסים ליולקו, שאף הוא התגורר עם אחרים בדירה הסמוכה לדירת המנוח לאתר עבורו את גנאדי; זה אותר בפאב בבית שמש ולפי הטענה הודה לפני גאורגי במעורבותו במעשה הפשע יחד עם אלק ורפי. בסופו של דבר הוגשו כתבי אישום נגד אלק, גנאדי ורפי, כפי שכבר בואר לעיל. ג) לפי ממצאי בית המשפט המחוזי - המבוססים בעיקרם על עדותו של אלק - שידל עדי את אלק לשדוד את המנוח באלימות ואף צייד אותו לשם כך במכשיר הפשע. זה גייס את גנאדי ורפי והללו נכנסו לדירת המנוח כשהם מצויידים באותו מכשיר והיכו בו את המנוח, כפי שכבר תואר לעיל. לפי גירסה זו נכנס עדי לדירה לאחר שהשניים נמלטו ממנה, גנב את הכרית ובה הדולרים והיכה בראשו של המנוח כדי לוודא את מותו. הראייה העיקרית לגירסה זו היא עדותו של אלק, לפיה התקשר אליו עדי למחרת הרצח ואמר לו כי "גמר את העבודה עם הזקן ולקח את הכסף". אם כי גירסה זו של אלק נמצאה מהימנה על בית המשפט המחוזי הוא לא היה מוכן לקבוע על יסודה שעדי פגע פיסית במנוח, כיוון שממצאי הפתולוג לא הובילו למסקנה כזאת. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, כשנכנס עדי לזירת העבירה הוא ראה את המנוח בגסיסתו, לא פגע בו אך גם לא עשה דבר כדי למנוע את מותו. ד) במהלך "החקירה הפרטית" שערך גיאורגי נתקיימו שיחות בינו לבין אלק, שהוקלטו, ואשר קושרות את אלק למעשה הפשע ומטהרות את עדי מביצוען. לגירסתו של אלק אמר לו גיאורגי שהוא מתכוון להקליט אותו והדריך אתו מה לומר בהקלטות. עוד אמר גיאורגי לאלק - לפי גירסתו של אלק - כי אין לו כל סיבה לחשוש מן ההקלטה, כי במשטרה יהפוך לעד מדינה, ולאחר שעדי ישתחרר ממאסרו הוא יתחלק עם אלק בפיצויים שיקבל. לדברי אלק, לוו כל השיחות האמורות באיומים. מנגד אין מחלוקת בדבר שאלק ניסה באותן שיחות לסחוט מגיאורגי סכומי כסף גדולים תמורת מסירתה לידיו של קלטת שבה, לטענתו, נראים גנאדי ורפי נכנסים לדירת המנוח, ויוצאים ממנה, קלטת שנתברר בדיעבד שלא היתה ולא נבראה. על אמרות שיצאו מפי אלק, המנקות את עדי מכל אשמה בנוגע למעשה הפשע העידו, מלבד גיאורגי, גם שלשה אחרים אך בית המשפט המחוזי לא ראה לייחס לדבריהם כל משקל בהיותם עדים מעוניינים; ואילו עדות נוספת של אחד זאזה מגרשווילי (מור), עד אובייקטיבי לכאורה, ששמע, לטענתו, מפי אלק חדשים אחדים קודם לכן, שעדי נקי מאשמה, לא נמצאה מהימנה לאחר שלא הוצגה על ידי הסניגוריה בתורה שאלה בענין קיום השיחה האמורה לאלק, והוא אף שהמדינה הסכימה להעדתו מחדש של אלק כעד על מנת להגיב על גירסתו של מור. 16. לפנינו השיגה גב' סלובין על ממצאי המהימנות שבית המשפט המחוזי ייחס לעדותו של אלק, וכזכור, מסכימה גם המדינה (ומקובל גם עלינו) שאם עדות זו אינה מספקת כדי לבסס עליה ממצא, אין מנוס אלא לזכות את עדי, אף על פי שרובץ עליו חשד כבד שהוא היה מעורב בעלילות המעשה. על מנת שנוכל להתייחס למהימנות גירסתו של אלק יהיה עלינו לסקור את הרקע הכללי שבגדרו היא ניתנה, ולאחר מכן לבחון את עדותו בשני רבדים שונים: ברובד האחד נבדוק אם קיימת תשתית חיצונית, לבד מעדותו של אלק, התומכת בגירסת המדינה ובקביעת בית המשפט המחוזי שהוכח קיומה של היכרות קודמת למעשה בין אלק לבין עדי, שיש בה כדי לערער את טענתו של עדי שהיכרות כזו לא היתה קיימת; ברובד האחר יהיה עלינו לבדוק את משקלה הפנימי של גירסת אלק ולקבוע אם אפשר על יסודה לקבוע ממצאים לחובתו של עדי. ודוק: רשאים אנו לעשות כן במקרה שלפנינו על רקע הגירסאות השונות שהועלו בפרשה נשוא הערעור שקיים ספק לגבי מידת התיישבותן זו עם זו, וכאשר משקל שיקולי ההתרשמות של הערכאה הראשונה אינו רב. 17. הרקע הכללי לעדותו של אלק. עם מעצרו של אלק הוא הודה בחלקו באירוע שהוביל למות המנוח. לדבריו, הוא הגיע למסקנה הגיונית לפיה אפשר למצוא סכומי כסף ניכרים בבתיהם של קבצנים. לאחר שהוא הבחין במנוח היושב ומקבץ נדבות בככר ציון, הוא החליט לבצע שוד בביתו. הוא רתם לרעיון את רפי, וזה גייס את גנאדי על מנת שזה יכה במנוח בעת השוד. ביום האירוע הביא עמו אלק צינור ברזל ומסרו לרפי ולגנאדי; השניים נכנסו לדירת המנוח, היכוהו וגנבו כ100- ש"ח ושעון יד. לאחר שהשליכו את מוט הברזל לאשפה הגיעו השלשה למרכז העיר. אלק טען בחקירתו כי אינו מכיר את עדי, למעט מפגש קצר שהיה בין השניים בבית המעצר לנוער. רק לאחר שנתברר לאלק שעל יסוד הגירסה האמורה שנמסרה מרצונו החפשי וללא עיסקת טיעון, הוא לא יקבל מעמד של עד מדינה, הוא הסכים לחתום על המסמך מס' 63, הקושר את עדי למעשה, ואשר על יסודו הוגש כתב האישום כנגד עדי. בית המשפט המחוזי לא היה מוכן, בנסיבות הענין, ללמוד דבר מהעובדה שאלק קשר את עדי למעשה הפשע רק משהוברר לו שללא המידע הנוסף הוא לא יהפוך עד מדינה. גב' בן-אור בשם המדינה הפנתה אותנו לדברי עדותו של עו"ד אוחיון, מי שיצג את אלק (בעמ' 178 לפרוטוקול), כדי לשכנענו שהסכמתו של אלק לסבך בפרשה את עדי היתה ספונטנית ולפיכך אמיתית. אנו סבורים כי קשירתו המאוחרת של עדי לפרשה, בנסיבות שפורטו לעיל, מחלישה את גירסתו, ונוכח אישיותו המניפולטיבית של אלק לא נראה לנו שאפשר ללמוד דבר מהחלטתו המהירה של אלק לסייג את גירסתו הראשונה על ידי ה"תוספת" המתייחסת לעדי. 18. התשתית החיצונית. חרף טענותיה של גב' בן אור לא מצאנו בחומר הראיות תמיכה של ממש לקיומה של היכרות קודמת בין אלק לבין עדי. החוקרים, שהיו משוכנעים ככל הנראה באמיתות המסמך מס' 63, לא מצאו לנכון לערוך לאלק מסדר זיהוי; והעובדה העולה מעדותו של אלק שזה ידע שבעת הרלבנטית עבד עדי במאפיה אינה מצביעה בהכרח על היכרות של ממש בין השניים. 19. משקלה הפנימי של עדות אלק גב' בן אור הסכימה לפנינו, בהגינותה הרגילה, שעדותו של אלק מעוררת בעיות. מדובר באישיות מניפולטיבית, בעד שיש לו הרשעות קודמות ובמי שככל הנראה ביצע עבירה נוספת של שוד זקנים לאחר האירועים נשוא ערעור זה. כבר נאמר לעיל, שהוא ניסה לסחוט את גיאורגי, אביו של עדי, ושלפי גירסתו, הוא היה מוכן למסור לו גירסאות מוקלטות שאין בהן אמת, כדי לנקות את עדי מאשמה. בנסיבות אלו קיים ספק רב בעינינו אם היה מקום לקבל את עדותו "על קרבה ועל כרעיה" ולהעדיף באופן ברור את גירסתו שבקלטות על פני גירסתו המכחישה של גיאורגי. אך קיימות גם ראיות נוספות שיש בהן לערער את מהימנותו של אלק, שאל רובן הפנתה אותנו גב' סלובין, שטענה לפנינו בטוב טעם ודעת. נמנה כמה מהן: (א) ביום 25.9.96 נערכה על ידי המשטרה האזנת סתר של שיחה שהתנהלה בין גיאורגי לבין אלק, שיחה שלגביה אי אפשר היה לטעון שמדובר ב"בישול". בשיחה הוקלטו הדברים הבאים: "אלק:... אני עושה הכל כי רומה (אחיו של לזר - ש.ל.) חבר שלי. את לזר אני אפילו לא ראיתי, אתה מבין? (עדי) גם לא ראיתי (ההדגשה שלי - ש.ל.). נכנסתי לענין כי רציתי לעזור ללזר, בשם אחיו, זה הכל, אתה מבין?" (ראה שיחה 45, גליון מס' 5). בעמ' 208 לפרוטוקול הודה אלק באמירת הדברים ובאי ידיעתו על דבר הקלטת השיחה, אך אין הוא נותן הסבר של ממש לתכנם; (ב) בעדותו במשפט (בעמ' 185) מספר אלק שבשעת תכנון השוד יחד עם עדי, ולאחר שקבל מעדי את מוט הברזל במרכז ירושלים, חייג עדי מספר של טלפון, מסר לאלק את הפומית באמרו שהמדובר באביו של עדי, ואלק שמע מעברו השני של הקו את קולו של אדם מבוגר שאמר לו: "הבן שלי הציע לך עיסקה. רק אתה יודע את שם הבן שלי. אם יקרה לבן שלי משהו אני אטפל בך ובמשפחה שלך". בעמ' 209 לפרוטוקול מאשר אלק שוב את קיום השיחה עם אדם "עם מבטא גרוזיני" אם כי אינו יכול לאשר שמדובר באביו של עדי; אכן אין זה מתקבל על הדעת שהאב שנחלץ באופן כה מסור לעזרת בנו, כשנתברר לו שהוא נקלע לצרה יהיה מוכן לאשר ב"שלט רחוק" את כניסתו של הבן להרפתקה. לפיכך אי אפשר לשלול את האפשרות שבלהיטותו לקשור את עדי לעלילות המעשה הוסיף אלק לעדותו גם פרטים שנכונותם מפוקפקת. (ג) אין בפסק הדין התייחסות לעדותו של סטניסלב פילוטובסקי (המכונה - סטסיק). עד זה נכח כמה חדשים לפני פרשת הרצח בשיחה בה השתתפו אלק, ציון (חברה של מריה גינזבורג), רפי וגנאדי שבה הציע אלק לחבורה לבצע שוד בדירת המנוח ולפי התרשמותו כל היזמה למעשה השוד יצאה מאלק. גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גירסתו של אלק לגבי תכנון השוד ביחד עם עדי; (ד) לפי דברי עדותו של עו"ד אוחיון (בעדותו הנוספת בעמ' 420 ואילך), שכזכור יצג בשעתו את אלק, נתקיימה שיחה ארוכה בינו לבין מרשהו, עובר לעיסקת הטיעון, שנערכה עמו, לאחר שזה עירבב בין עובדות והתרשמויות; לאחר בירור מעמיק בין השניים אישר אלק לפרקליטו שלאחר השוד אמר לו עדי את המלים "גמרתי את העבודה עם הזקן" ותו לא, כשהוא מתייחס לביקורו הנוסף של עדי בדירה לאחר האירוע. לתמהונו הרב של עו"ד אוחיון נתברר לו שבעדותו במשטרה (מסמך 64, גליון 9), ספר אלק שעדי "גמר את הזקן ולקח את הכסף", שהיא גירסה שונה לחלוטין; אכן בית המשפט לא הרשיע את עדי בפגיעה פיסית במנוח, אך האינצידנט האמור מלמד כמה היתה לשונו של אלק קלה למסור גירסה ולשנותה, וכמה קשה לסמוך על מהימנותה. (ה) אנו סבורים שלאחר שהסניגוריה הסכימה לקרוא מחדש (בפעם השלישית) לאלק כדי להתייחס לעדותו של מור (שבעיני בית המשפט נחשב, לכאורה, לעד אובייקטיבי) לא היה מקום למנוע השמעת עדות נוספת זו; אכן לו עמד ענין זה בפני עצמו, הוא לא היה מכריע את הכף. 20. סכום העולה מכל האמור לעיל הוא כי הנדבך השני שיכול היה לקיים את הרשעתו של עדי נמצא חסר והוא - משום שמשקלה הראייתי של גירסת אלק אין די בו כדי לתמוך בהרשעה. מסקנתנו הסופית היא איפוא שאין בידינו לקבוע ברמת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, ששתי הגירסאות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי משתלבות זו עם זו. אכן הוכח שקיימת מעורבות של עדי באירוע נשוא הערעור אך אין אנו יכולים לקבוע מהי רמת מעורבות זו ואת מקומה בעלילת הפשע. אין אנו רשאים לקיים הרשעתו של נאשם אלא על יסוד כללי הראיות המחייבים קיומה של תשתית לאישום קונקרטי; בהעדרה של תשתית זו לא היה מקום להרשיע את עדי ויש לקבל את ערעורו על ההרשעה. 21. ע"פ 3111/98 (גנאדי) וע"פ 3178/97 (רפי). כפי שכבר נאמר לעיל סבים ערעורים אלה על חומרת העונש, כאשר עונשו של גנאדי נגזר לתשע שנות מאסר, מתוך זה שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וענשו של רפי נגזר לשמונה שנות מאסר, מתוך זה שש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. גזר הדין ניתן בגדר עיסקת טיעון שבה הודו המערערים כי אלק קשר קשר עם רפי לשדוד את כספו של המנוח, בדירתו, ביחד עם גנאדי. הם גיבשו תכנית לפיה יעקבו אחרי המנוח מככר ציון שבירושלים ועד לדירתו, וכשיפתח המנוח את דלת דירתו, יהממו אותו המערערים באמצעות צינור ברזל שקיבלו מאלק וזאת כדי להתגבר על התנגדותו, וייכנסו לדירה כדי לגנוב מתוכה כסף מזומן וחפצי ערך. הם עקבו ביחד עם אלק אחרי המנוח מכיכר ציון לדירתו, כשברשותם כפפות וצינור הברזל הנ"ל. כשפתח המנוח את דלת דירתו, הוכה המנוח פעמים אחדות על ידי אחד המערערים באמצעות צינור הברזל הנ"ל. מכות אלה לא גרמו למות המנוח. בהזדמנות זו גנבו המערערים מהמנוח כ100- ש"ח ושעון יד. המערערים הודו כי שהו בדירת המנוח כחצי דקה וכי נמלטו מהדירה כששמעו סירנה של ניידת משטרה שחלפה באקראי במקום. הוסכם כי המנוח הומת לאחר מכן ממכותיהם של אחר או של אחרים. על יסוד עובדות אלו הסכימו המערערים כי יורשעו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. המדינה הודיעה כי תבקש מבית המשפט עונש מאסר לתקופה של תשע שנים בפועל ומאסר על תנאי, אך המערערים יהיו חופשיים בטענותיהם לעונש. 22. בית המשפט המחוזי עיין בתסקירי שירות המבחן שציין כי המניע שעמד ביסוד מעשה המערערים היה ביסודו מצוקה כלכלית ואת קשיי ההסתגלות של רפי בארץ. עוד נאמר בתסקירים אלה כי חשיפה ממושכת לחברה עבריינית תחבל בסיכויי שיקומם של המערערים. עם זאת ציין בית המשפט המחוזי את החומרה המיוחדת בעבירותיהם של עבריינים הנוטלים חלק בשוד של קשישים. הוא ציין, בצדק, כי שומה על בית המשפט לנקוט בעבירות אלה באמצעי ענישה מרתיעים, כדי להגן על הציבור בכלל ועל ציבור הקשישים בפרט. מנגד, הוא הביא בחשבון את גילם של המערערים, שהיו קטינים עת ביצוע העבירה (גנאדי יליד 10.2.76 ורפי יליד 7.8.76). הוא הבדיל בין עונשיהם של המערערים משום שלחובתו של גנאדי נרשמו הרשעות קודמות. 23. הסניגורים המלומדים בקשו שנתערב בעונשיהם של המערערים. הם הצביעו לפנינו על נסיבותיהם האישיות ועל החרטה שהביעו ועל התנהגותם הטובה בין כתלי הכלא; הם גם טענו לפנינו כנגד פער הענישה הקיים בין עונשיהם לבין העונש שנגזר על אלק בגדר עסקת הטיעון, ובקשו מאתנו לתת משקל יתר לסיכויי השיקום של מרשיהם. הגענו לכלל מסקנה שאין קיימת עילה להתערב בעונש. בצדק ציינה גב' בן-אור כי אין להשוות את עניינם של המערערים לעניינו של עד המדינה, משום שהשיקולים להקלה בעונשו היו שונים מהשיקולים החלים על המערערים. המקרה שלפנינו הוא חמור בטיבו ובנסיבותיו, כאשר מדובר בשוד מתוכנן של קשיש וכאשר השימוש באלימות הובא בחשבון. חרף גילם הצעיר של המערערים ונסיבותיהם האישיות לא היה מנוס אלא להחמיר בעונש. לפיכך יש לדחות את ערעוריהם. 24. התוצאה האופרטיבית א) אנו מקבלים את ערעורו של עדי בע"פ 6790/97, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומזכים אותו מחמת הספק, מן האישומים שיוחסו לו. ב) אנו דוחים את ערעורם של גנאדי ורפי בע"פ 3111/97 ובע"פ 3178/97. המשנה לנשיא השופטת ד. דורנר: אני מסכימה ש ו פ ט ת השופט י. אנגלרד: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין ניתן היום ד בשבט תשנ"ט (21.1.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067900.B03