שלמה גולובנציץ נ. מנהל מס שבח מקרקעין רחובות

פסק-דין בתיק ע"א 6786/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6786/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין המערערים: 1. שלמה גולובנציץ 2. פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ ג ד המשיב: מנהל מס שבח מקרקעין רחובות ערעור על החלטת ועדת הערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963, שליד בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 29.5.05 בתיקי וע' 1081/00, 1082/00, 1043/00 שניתנה על ידי כבוד השופט (בדימ') ע' זמיר, יו"ר הוועדה, רו"ח א' מונד, חבר, ורו"ח ט' גרינברג, חבר תאריך הישיבה: ג' באדר תשס"ז (21.2.07) בשם המערערים: עו"ד מ' גורפיין בשם המשיב: עו"ד ק' עטילה פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג - 1963 (להלן – החוק), שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהחלטתה דחתה הוועדה בקשה לדחיית מועד הדיון ומחקה את שלושת העררים שבפניה: וע' 1081/00, 1082/00 ו-1043/00. רקע 2. תחילת הפרשה בשתי עסקאות שנערכו בין המערערים בשנים 93' ו-94'. במסגרת העסקאות העביר המערער 1 למערערת 2 מניות שהיו לו בחברות. העסקאות לא דווחו למנהל מס שבח (להלן – המנהל). בשנת 99' דרש המנהל הצהרה על העסקאות. משלא נענה, הוציא למערערים שומות מס רכישה ומס שבח. המערערים השיגו על השומות, בטענם כי החברות שבמניותיהן נעשו העסקאות אינן איגוד במקרקעין, ולפיכך העסקאות אינן חייבות בדיווח למס שבח ולמס רכישה. המנהל דחה את ההשגות. על דחייתן הוגשו העררים וע' 1043/00 (ביום 13.2.00) ו-1082/00 (ביום 21.3.00). הערר השלישי – וע' 1081/00 (מיום 21.3.00) - עניינו בתשובת הלשכה המשפטית של מס הכנסה כי אם יבוטלו העסקאות, יתייחסו לכך כאל "מכר חוזר" והצדדים ימוסו בהתאם. 3. העררים לא נדונו לגופם. במהלך השנים הגישו המערערים, בהסכמת המשיב, בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד הדיון בעררים. על פי החומר שבפנינו, ברוב המקרים נדחו הדיונים בשל משא ומתן בין הצדדים; ובהמשך - בעיקרו של דבר - בשל סכסוך שנתגלה בין בעלי השליטה בחברות. ביום 28.2.05 ביקשו באי כוחם של המערערים לשחררם מן הייצוג, בציינם, כי שחרורם במועד זה יותיר בידי המערערים זמן רב דיו כדי להתארגן לדיון בהוכחות שנקבע ליום 29.5.05. לישיבת ההוכחות התייצבו ב"כ המשיב ועו"ד ש' גולובנציץ, שהצהיר כי אין לו יפוי כוח לייצג את המערערים, אך נתבקש על ידי עו"ד שמחיוף, המייצגם בפני רשות המסים, להופיע בפני הוועדה ולבקש את דחיית הדיון לשם השלמת המשא ומתן עם המשיב. עו"ד גולובנציץ טען כי מחיקת העררים בגין אי התייצבות המערערים תגרום לרשות המסים שלא להגיע עימם להסכם. באת כוח המשיב, שטענה כי ככל הידוע לה "התפוצץ" המשא ומתן ולא נקבע לו מועד חדש, ציינה כי היתה מסכימה לדחיית קצרה של הדיון, אך הוסיפה כי היא אישית לא יכולה להסכים לדחייה כזו משום ש"לוח המשפטים" שלה מלא עד הפגרה. 4. בהחלטתה קבעה ועדת הערר כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את דחיית הדיון. הוועדה ציינה כי הדיון נקבע לפני למעלה משנה, וכי היה ברור למערערים שיתקיים. הוועדה הוסיפה, כי אין להשלים עם כך שתיקים שנפתחו לפני למעלה מחמש שנים, והדיונים בהם נדחו בלי סוף ובסופו של דבר נקבעו לשמיעת הוכחות, לא יטרחו המערערים להופיע וביום הדיון תבוא בקשה בעל פה לדחייתו. הוועדה לא קיבלה את נימוקו של עו"ד גולובנציץ לאי מחיקת העררים – שאם ימחקו לא יגיעו רשויות המס עם המערערים לידי הסכם – באומרה כי אם רשויות המס סבורות שיש להגיע להסכם, מחיקת העררים לא תשנה את דעתן. בהתייחסה להצעת בא כוח המשיב לדחות את הדיון לתקופה קצרה, אמרה הוועדה כי דחייה כזו איננה בת ביצוע משום העומס הרב המוטל עליה, כאשר כבר עתה נקבעים עררים לשמיעה בעוד למעלה מחצי שנה. סיכומו של דבר קבעה הוועדה, כי יש למחוק את שלושת העררים "וזאת מחוסר הופעה של העוררים", בהוסיפה כי החלטתה מסיימת את ההליכים בשלושת העררים. טענות הצדדים 5. המערערים טוענים כי לא נתקיימו במקרה זה דרישות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות). זאת משום שהתייצבו לדיון, ובאת כוח המשיב לא ביקשה למחוק את העררים אלא נתנה הסכמתה לדחיית מועד הדיון, בהוסיפם, כי תנאי למחיקת התובענה או לדחייתה הוא שתוגש בקשה פורמלית לכך על ידי הנתבע. עוד טוענים הם, כי גם אם ייקבע כי לא התייצבו לדיון, החלטת הוועדה שגויה ואינה מידתית. כך, משום שראוי הוא שבית המשפט יחייב בהוצאות את מי שלא התייצב, אך יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך; וכך גם משום שעל פי הפסיקה אף אם אי ההופעה סיבתה ב"רשלנות מסויימת", הרי מקום בו קיים סיכוי טוב לקבל את הסעד המבוקש, יעדיף בית המשפט את עשית הצדק על שמירת כללי הפרוצדורה. לטענתם, החלטה על דחייה או מחיקה מחייבת קיומם של שני תנאים מצטברים: היעדר סיכוי לזכות בסעד המבוקש ואי התייצבות מחמת זלזול חמור כלפי בית המשפט. לדבריהם, הוועדה לא התייחסה לתנאי הראשון ולא נימקה החלטתה בהפגנת זלזול כלפיה. לבסוף, טוענים הם, כי הוועדה שגתה בקבעה כי למחיקת העררים לא תהא השפעה על השגת הסכם, שכן משעה שוועדת הערר פסקה לטובתו, "לא יתנדב" המשיב להמשיך ולנהל משא ומתן עימם. 6. המשיב טוען מנגד כי החלטת הוועדה בדין יסודה, וכי היה עליה ליתן אותה עוד בשנת 2003, ולכל המאוחר בשנת 2004, כאשר המערערים לא טרחו להגיע לדיון שנקבע ליום 24.6.04. לטענתו, המערערים נקטו בכל תרגיל אפשרי לדחיית הדיונים, ומשאזלו תירוציהם פשוט לא התייצבו אליהם. לדבריו, אין מדובר בהתנהגות רשלנית בלבד אלא בזלזול ובחוסר עניין בהליך, העולה כדי זניחתו, ומי שניתנו לו הזדמנויות למכביר להשמיע טיעוניו, לא יישמע בטענה כי לא נשמעו וכי טובים סיכוייו להצליח בתביעתו. עוד הוא טוען, כי על פי הפסיקה, בעל דין המגלה זלזול כלפי בית המשפט, גם אם טובים סיכוייו, לא יבוטל פסק דין שניתן בהיעדרו. לדבריו, דחיית העררים אין סיבתה דווקא באי עמידה בדרישה פרוצדורלית זו או אחרת, אלא בהתנהגות המערערים במשך ארבע שנים העולה כדי זניחתם. דחיית העררים, לדבריו, נעשתה מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, שבלעדיה הוא עלול למצוא עצמו שבוי לנצח בידי הצדדים. לטענתו, אף אם המשיב הסכים לדחיית הדיון - ולא כך היה – עדיין היתה לוועדה סמכות שלא לדחותו, ובהיעדר ראיות בפניה - למחקו או לדחותו. עוד טוען המשיב, כי למערערים אין כל סיכוי להצליח בערריהם. דיון 7. ועדת הערר לא פירשה בהחלטתה מהו הבסיס המשפטי מכוחו החליטה על מחיקת העררים שלפניה. סמכות המחיקה הרלוונטית לענייננו היא זו שבסעיף 157 לתקנות. הגם שמדובר בערר, התקנה הרלוונטית איננה תקנה 450(3), העוסקת באי התייצבות המערער לדיון, משום שוועדת הערר היא למעשה הערכאה הראשונה המקיימת דיון משפטי בעניין, בהיותה "הדרג הראשון הרשאי לגבות עדויות ולברר את העובדות במלואן בדרך שיפוטית או כעין שיפוטית ..., בעוד שהמנהל נותן את החלטתו כפקיד מינהלי, על סמך מסמכים בלבד שהוצגו בפניו" (ע"א 664/80 מנהל מס שבח נ' ברכה חביב בע"מ, פ"ד לז(3) 452,449, מפי השופט גולדברג). 8. בעוד תקנה 450(3) מקנה לבית המשפט סמכות למחוק את הערעור שבפניו מיוזמתו הוא, בקובעה: "התייצב המשיב, ואילו המערער לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר הכל כפי שיחליט בית המשפט", תקנה 157(3), לעומתה, מתנה את המחיקה בנסיבות אלה בהגשת בקשת מחיקה או דחייה על ידי הנתבע: "התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; ..." לאור דרישה זו של התקנה, ביטל בית המשפט העליון פסק דין של בית משפט מחוזי, שדחה את התביעה שבפניו על שום שלא הוגשו סיכומים, ודחה גם את בקשת התובע, שהוגשה בהסכמת המשיבה, לבטל את פסק הדין ולהאריך את המועד להגשת הסיכומים (ע"א 4727/99 חיים חדד נ' מועצה מקומית "מגדל", מיום 11.9.00). במקרה שנדון שם עוסקת תקנה 160(ד) לתקנות, לפיה "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". בית המשפט קבע (מפי הנשיא ברק, המשנה לנשיא לוין, והשופט אור) כי בנסיבות המקרה חלה תקנה 157(3), "שעל פיה רשאי בית המשפט בהעדר הופעה מטעם התובע למחוק את התובענה או לדחותה רק לפי בקשת הנתבע. בזה שונה נוסח תקנה 157(3) מנוסח תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, בנוסחן המקורי, שבו המלים המודגשות לעיל לא הופיעו; נמצא שבהעדר בקשת הנתבע לא היה בכוחו של בית המשפט לתת פסק דין" (אתר בית המשפט העליון). כך קבעה גם השופטת ארבל בהחלטתה ברע"א 7193/05 שמואל ליבאי נ' עפרה נלה מיוזם (מיום 30.1.06), בציינה כי נדרשת הגשתה של "בקשה פורמלית" על ידי הנתבע, לדחיית הבקשה (שם, בפיסקה 3). אמנם בשני המקרים מדובר היה באי הגשת סיכומים (תקנה 160(ד)) ולא באי התייצבות (תקנה 157(3)), אך בתי המשפט דנו שם מפורשות ומפורטות בדרישת תקנה 157(3). לעומת הסמכות המותנית בהגשת בקשת מחיקה (או דחייה) על ידי הנתבע, שהתייצב לדיון, הרי במקרה שבו שני הצדדים לא התייצבו לדיון, יש לבית המשפט סמכות למחוק את התובענה מיוזמתו (תקנה 157(1)). 9. במקרה שבפנינו לא רק שהמשיבה לא ביקשה למחוק את העררים, אלא שעל פי הפרוטוקול גם לא הביעה תמיכה בכך. כאמור לעיל, לאחר שעו"ד גולובנציץ טען נגד מחיקת הערר בשל אי הופעת העוררים, אמרה באת כוח המשיב - לאחר שטענה שהמשא ומתן בין הצדדים "התפוצץ" - כי היתה מסכימה לדחייה קצרה של הדיון, בהוסיפה כי היא אישית לא יכולה להסכים לדחייה כזו מאחר ו"לוח המשפטים" שלה מלא עד הפגרה. בהקשר זה של עמדת המשיב, ראיתי לציין, כי קיים פער ניכר בין עמדתו כלפי התנהלות העוררים, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו ובהתנהלותו לאורך השנים, לבין הדברים שהוא אומר בסיכומיו. אילו היתה עמדתו, כבר אז, כפי שהיא בסיכומיו, מדוע הסכים לבקשות לדחיית הדיון, ומדוע לא ביקש למחוק או לדחות את העררים בהזדמנות שהיתה לו? 10. אף אם הוועדה מדגישה בהחלטתה את הדחיות "בלי סוף" בעררים, שלאחר חמש שנים לא הגיעו לכלל דיון בהוכחות, לא נראה שכיוונה להפעלת סמכותה על פי תקנה 156, למחוק את העררים מחוסר מעש. בסיכומיו בפנינו, המשיב מזכיר אמנם "חוסר מעש", אך זאת בהקשר תשובתו לטענות המערערים לגבי דרישות תקנה 157(3) ואין הוא טוען למחיקה מחמת חוסר מעש על פי תקנה 156 (ראו סע' 9ב לסיכומיו). 11. אין בידי לקבל את טענת המשיב כי המחיקה במקרה זה יכולה היתה להתבצע מכוח "סמכותה הטבועה" של הוועדה, ללא קשר לאי עמידה בפרוצדורה זו או אחרת. שלא כטענת המשיב, אי הפעלת "סמכות טבועה" אין פירושה כי הוועדה תהא שבוייה לנצח נצחים בידי בעלי הדין. התקנות מקנות לוועדה סמכות למחוק את הערר מחוסר מעש, מקום שהיא סבורה כי הדברים הגיעו לידי כך (וראו, למשל, פסק דינו של השופט רובינשטיין ברע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ, מיום 28.5.07), ואין סכנה לפיכך, שתהא שבוייה לעד בידי הצדדים. המשיב עצמו יכול היה למנוע את ההתנהלות שנגדה הוא יוצא עתה בסיכומיו, אילו לא היה נענה לבקשות הדחיות, שעתה הוא טוען כי לא היו אלא תירוצים כדי שלא לקיים את הדיון לגופו, או אילו היה מבקש למחוק את העררים כשהעוררים לא התייצבו לדיון. 12. מעבר לצריך אוסיף, כי מן החומר "מזמן אמת" שבפנינו אין עולה כי התנהלות המערערות הצדיקה את מחיקת העררים, שמשמעותה במקרה זה היא דחייתם. ההלכה בעניין דחיית תובענה עקב אי התייצבות התובע לדיון סוכמה על ידי השופטת נאור בהחלטתה בע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (מיום 29.5.06), לאמור: "אף כאשר התובע עצמו אינו מתייצב לדיון ימעט בית המשפט לנקוט בצעד של דחיית התובענה וכפי שנקבע בהקשר זה "הלכה היא כי אי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר" ... הרציונאל הוא שלא בנקל ינעלו שעריו של בית המשפט בפני תובע המבקש סעד. זכות הגישה לערכאות יש לזכור היא זכות יסוד ... על כן, חלף דחיית התובענה במקרה של אי-התייצבות יעדיף בית המשפט אמצעים שפגיעתם בתובע פחותה. כך למשל יוכל בית המשפט להטיל הוצאות, ולעתים אף הוצאות לדוגמא, על תובע שבזבז מזמנו של בית המשפט ומזמנו של יריבו. ודוק: אין לומר כי לעולם לא ידחה בית המשפט תובענה מחמת אי-התייצבות. לעתים, כאשר מדובר, למשל, בזלזול זדוני או בשימוש לרעה בהליכי משפט יתכן ויהיה בכך הצעד הנכון ... ואולם, ככלל, יעדיף בית המשפט לבצע את תפקידו במובן של הכרעה בסכסוך על פי טענות הצדדים ... "לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק" ... " (שם, בפיסקה 10). 13. במהלך הדיון הגיש לנו בא כוח המשיב את פסק דינה של הנשיאה ביניש בבש"א 6479/06 בנק דיסקונט נ' משה שנפ (מיום 15.1.07). עיון בפסק הדין מעלה כי אין הנדון דומה לראיה ואין הנסיבות החמורות שנתגלו שם דומות לנסיבות המקרה שבפנינו. 14. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את הערעור. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, א' בניסן תשס"ח (6.4.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05067860_F11.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il