עידן זוארץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6785/09 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 6785/09 ע"פ 6887/09 ע"פ 6907/09 ע"פ 6934/09 ע"פ 6942/09 ע"פ 6976/09 ע"פ 10396/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער בע"פ 6785/09: המערער בע"פ 6887/09: המערער בע"פ 6907/09: המערער בע"פ 6934/09: המערערת בע"פ 6942/09: המערער בע"פ 6976/09: המערער בע"פ 10396/09: עידן זוארץ אלברט סיטבון דוד זוארץ ברק בופמן מדינת ישראל יוסף (אסי) אבוטבול גבריאל עשור נ ג ד המשיבה : המשיבים בע"פ 6942/09: מדינת ישראל 1. יוסף (אסי) אבוטבול 2. אלברט סיטבון 3. גבריאל עשור 4. ברק בופמן 5. דוד זוארץ ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 4.6.2009 ומיום 22.6.2009, בתפ"ח 1049/07, שניתן על-ידי השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וד' רוזן תאריכי הישיבות: ח' באדר התש"ע ה' בתשרי התשע"א י"ב בתשרי התשע"א (22.02.10); (13.09.10); (20.09.10) בשם המערערים בע"פ 6785/09 ובע"פ 6907/09: בשם המערערים בע"פ 6887/09 ובע"פ 10396/09: בשם המערער בע"פ 6934/09: בשם המערערת בע"פ 6942/09 והמשיבה ביתר הערעורים: בשם המערער בע"פ 6976/09: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד חיים יצחקי עו"ד מנשה סלטון עו"ד עמית בר; עו"ד יאיר רגב; עו"ד מיטל הרמן עו"ד זיו אריאלי; עו"ד עדי מנחם; עו"ד דן אלדד עו"ד דר' שחר אלדר; עו"ד שאדי כבהא בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: כתב האישום 1. בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי נטען, כי המערערים נמנו עם ארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, החל משנת 2005 ועד למעצרם של המערערים בסוף חודש מרס 2007. הארגון שם לו למטרה לסחוט אנשי עסקים בישראל ומחוצה לה, וביניהם אזרחים צרפתים שנהגו לעתים להתגורר בישראל. כן נטען, כי לשם קידום מטרות הארגון נקטו חבריו צעדים שונים כדי להסתיר את מקורו של הרכוש שהגיע לידיהם, תוך ביצוען של עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. באשר לתפקידם של המערערים בארגון, נטען כי אסי אבוטבול (להלן: אבוטבול) עמד בראשו, תוך שהוא מקבל דיווחים שוטפים ובזמן אמת על פעולות הסחיטה, נותן הנחיות כיצד לפעול, מקבל את דמי הסחיטה לידיו וקובע את שכרם של הכפופים לו. אלברט סיטבון (להלן: סיטבון) הוגדר כמי ששימש עוזרו, איש סודו ויד ימינו של אבוטבול, וכאיש השטח של הארגון שהעביר לאחרים את הוראותיו של ראש הארגון. מכוח תפקיד זה נטל סיטבון חלק ברוב פעולות הארגון, איים על הנסחטים ולעתים נהג בהם גם באלימות. גבריאל עשור (להלן: עשור) הוגדר בכתב-האישום כמי ששימש מכוון ומפקח על הפעילות הפלילית של הארגון, ומאחר שהוא גם בעל אזרחות צרפתית, תפקידו היה, בין היתר, לאתר קורבנות לסחיטה – בעלי ממון ואזרחי חוץ. ברק בופמן (להלן: בופמן), עורך-דין במקצועו, כיוון אף הוא את פעילות הארגון ופיקח עליה, וגם איתר מועמדים פוטנציאלים לסחיטה. דוד זוארץ (להלן: זוארץ) שפעל גם הוא במסגרת הארגון, טיפל, בין היתר, בפתיחתם של חשבונות קש אליהם נותבו חלק מהכספים שהגיעו לידי הארגון שלא כדין. מרק קימרון (להלן: קימרון) שימש כנהגו ועוזרו האישי של בופמן, וכן נטל חלק בפעילות הפלילית של הארגון. לצורך הדיון בערעורים שבפנינו נוסיף, כי שמות אחרים הנזכרים בכתב האישום הם של פרנק מטודי, לחיאני, ולה בלנק – כולם בעלי אזרחות צרפתית שעסקו אף הם באיתור מועמדים לסחיטה, ולעתים נטלו חלק בפעולות הארגון. אישום ראשון 2. כתב-האישום כלל כמה אישומים, ובראשון שבהם יוחסה לאבוטבול עבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, בעוד שלסיטבון, עשור וזוארץ יוחסה עבירה של מנהל בארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק. גם בופמן הואשם בעבירה של מנהל בארגון פשיעה, ויוחסה לו עבירה נוספת – מתן שירות ייעוץ לארגון פשיעה, לפי סעיף 2(ב) לחוק. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית-המשפט המחוזי לזכות את בופמן מאישום זה מחמת הספק, ומנגד, הורשעו אבוטבול, סיטבון, עשור וזוארץ בעבירות שיוחסו להם בגדרו של אישום זה. ארבעת אלה משיגים בפנינו על הרשעתם באישום הראשון, ואת השקפתם פרשו בפנינו באי-כוחם המלומדים בהרחבה, בכתב ועל-פה. את עיקר חִצי-הביקורת כיוונו המערערים לפרשנות שנתן בית-המשפט המחוזי להוראותיו של החוק למאבק בארגוני פשיעה, וליישומן בעניינם. לגישתם, אם תינתן לחוק פרשנות מרחיבה, בה ייכללו אף מעשים דוגמת אלה בגינם הורשעו – משמעות הדבר תהיה סטייה מעקרון החוקיות, אי-הגשמת תכליתו של החוק, חריגה מדיני השותפות הנוהגים והחלפתם במה שהוגדר כעבירת סטאטוס מחמירה. תחת זאת, הם ביקשו להציג בפנינו את התרחישים אשר נכון לכלול בהגדרתו של החוק ל"ארגון פשיעה", ומאלה ללמד כי המעשים אשר יוחסו להם אינם באים בגדרי פעילותו של ארגון כזה. 3. המערערים עשו מאמצים ראויים להערכה כדי להציג את השקפתם בדבר ייעודו של החוק. ראשית, הם טענו כי יש לבחון את הרקע לחקיקתו, והכוונה לאמנה נגד פשע מאורגן חוצה גבולות (אמנת פלרמו), אשר חייבה את ישראל לחוקק חוק למאבק בארגוני פשיעה. זאת, חרף העובדה שקודם לכן נקבע על-ידי ועדת בדיקה ממלכתית שמונתה לעניין זה ("ועדת שִׁמרון"), כי אין צורך בחוק ייעודי שכן ניתן להסתפק בדיני השותפות ובעקרון האחריות האישית כדי להתמודד עם הפשיעה המאורגנת בישראל. נוכח האמנה – אשר תכליתה להיאבק בפשיעה מאורגנת בינלאומית, טענו המערערים כי החוק לא נועד להתמודד עם תופעות של פשיעה המגבילה עצמה לתחומי המדינה בלבד. נוסף על כך, הדגישו כי האמנה כמו גם תיעוד על הרקע שקדם לה, מלמדים על כוונה להיאבק בגופי פשיעה המאופיינים במנגנון סדור, וכזה לא התקיים בעניינם. בהמשך, הפנו המערערים לדברי ההסבר לחוק, בהם תוארו מאפייניו של "ארגון פשיעה", וביניהם: "התקשרות מתמידה של אנשים מספר למטרות פליליות, על בסיס של ארגון עם מבנה היררכי שבו קיימת אפשרות ריחוק בין הראשים לרבדים הנמוכים, מנגנון של משמעת וסנקציות קשות במקרי הפרה וחדירה לשלטון כדי להבטיח הגנה על המשך הפעילות" (דברי ההסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155, בעמ' 762). נטען, כי נוכח דברי ההסבר הללו לא ניתן לייחס את העבירה לגופים שלא עמדו לנגד עיני המחוקק, ובהם לא מתקיימים מאפיינים ארגוניים ברורים; לא נשמרת בהם היררכיה ממשית המאפשרת ריחוק בין הפעילים למנהיגים; ולא מתקיימים בהם מנגנונים הנוקטים סנקציות נגד מי שנחשד בהפרת המשמעת. מאפיינים אלה מתקיימים, לגישתם, במבנה הקלאסי של הפשיעה המאורגנת המוכרת בעולם, וביחס לאלה מסוכלת פעמים רבות האפשרות להעמיד לדין את המעורבים תוך שימוש בדיני השותפות הרגילים – ומכך נבע הצורך בחקיקה מיוחדת. בשונה מהמהלך במדינות הים, גישת המערערים היא כי בישראל לא קדמו לחוק דרישה שיפוטית וצורך חברתי אמתי כתוצאה מהעדר יכולת להתמודד עם תופעת פשיעה מאורגנת, ומכאן – ככל שירדתי לסוף דעתם – אין ליישם את החוק על המציאות הישראלית. מכאן פנו המערערים למקורות השראה שונים, ומהם הביאו בפנינו על דרך יישומו הראויה של החוק. אחד האדנים עליו נשענו הוא הכתיבה, בעיקר זו מתחום הקרימינולוגיה, אשר ביקשה לזהות מאפיינים טיפולוגיים לארגוני פשיעה. במקורות אלה, כך להשקפתם, נהוג לעמוד, בין היתר, על גודלו של ארגון הפשיעה ומידת הניתוק בין הדרגים השונים שבו. מכך מתבקש, לגישתם, כי נסיק שהחוק העוסק ב"ארגוני פשיעה", נועד להתמודד עם ארגונים גדולים בהם יש נתק בין הראש למבצעים, ולא עם גופים קטנים להם נועדו דיני השותפות. לכך הם מנו מספר טעמים: תיוג, ללא צורך אמיתי, של שותפויות מסוימות כארגוני פשיעה; זילות המונח ארגון פשיעה; ופגיעה בהגנה החוקתית של נאשמים הפועלים בקבוצות קטנות. עוד נתבקשנו לקבוע כי ההגדרות שבחוק טרם עוצבו סופית, ועל כן ביאורן המשפטי יוצר, הלכה למעשה, יסודות חדשים לעבירה, שלא ניתן להרשיע בגינם מאחר שהם לא היו קיימים בעת ביצוע המעשים. מכל מקום, נוכח העובדה כי מדובר בעניין הטעון פרשנות, יש להעדיף את זו המקלה עם המערערים, היינו, כי החוק נועד להתמודד עם תופעות פשיעה מורכבות מזו המיוחסת להם. בנוסף, הפנו המערערים לפסיקה קודמת בה ניתן, לטעמם, להגדרת המונח "ארגון פשיעה" פירוש ההולם את טיעוניהם בערעור. גם המשפט המשווה היה מקור לטיעונים בערעור, ובפרט מפי בא-כוחו של אבוטבול, עורך-הדין דר' שחר אלדר. השוואה לארה"ב – כך לגישת המערערים – מעלה כי הסיבות לחקיקת החוק המקביל שם (The Racketeer Influenced and Corrupt Organization Act, 18 U.S.C. §1961-1968 (1970)), כמו גם אופן יישומו, מלמדים על ייחוד החקיקה למשפחות פשע שכולן מתאפיינות בהיותן גדולות, מרובות חברים, עוסקות במגוון תחומים ובעלות מבנה היררכי מורכב. המערערים פירטו את דרישותיו של החוק האמריקאי והאופן בו פורש בידי בתי-המשפט, וסיכמו כי מעשיהם לא היו באים בגדרו של אותו חוק, וכך יש לנהוג גם בישראל. בפרט, הצביעו כולם על כך שהפסיקה בארה"ב תרמה להגבלת השימוש בחוק על ידי דרישה כי יוכח שהארגון קיים כגוף נפרד העומד בפני עצמו, מעבר לקשרים שנוצרו באופן ספוראדי בין עבריינים שונים – רכיב הנעדר מהמקרה הנוכחי. כך גם הוצג המצב המשפטי באירופה. נטען, כי חרף העובדה שבמדינות הנסקרות קיימות הגדרות נרחבות למונח ארגון פשיעה, רק לעתים נדירות הוחלט להרשיע במקרים דומים לזה הנוכחי. לבסוף, מנו המערערים את הדרישות, על פי פרשנותם, להוכחת קיומו של ארגון פשיעה: המשכיות המלווה ביציבות ומנותקת מנוכחות דמות מסוימת; פעילות בתבנית מאורגנת, שמשמעותה המרכזית היא היררכיה ארגונית ובה הפרדה בין ראש הארגון לדרג המבצע; שיטתיות הכרוכה בפעולות יזומות של השתלטות, אם באופן אנכי על שלבים שונים של פעילות עבריינית מורכבת, ואם בדרך אופקית, היינו כיבוש שעל אחר שעל בענף עברייני מסוים. נוסף על אלה, הופנינו לסעיף 4 לחוק הקובע כי עובד ציבור שסייע לארגון פשיעה יורשע כמסייע, ובכך מבקשים המערערים לראות סימן לכך שהשחתתם של עובדי ציבור היא חלק מוּבנה באופיו של ארגון פשיעה. לא נטען שמרכיבים אלה כולם חייבים להתקיים בארגון פשיעה, אלא שמתקיימים ביניהם יחסי גומלין כך שקיומו של אחד בצורה ניכרת מחפה על העדרו של האחר. אולם, גישת המערערים היא כי יש להוכיח הצטברות ממשית של דרישות כאמור, והדבר לא נעשה בעניינם. באשר למקרה הנוכחי והפעילות המשותפת בה לקחו המערערים חלק – הטענה היא כי המאפיינים האמורים לא התקיימו, הואיל וארגון אינו יכול להיחשב לתבנית מאורגנת בהעדר מידור וריבוד בין החברים; אין מספיק דרגים בקבוצה וראש הארגון – אבוטבול – לקח חלק פעיל בביצוע חלק מהעבירות, כך שלא מתקיים הנתק בין ממלאי התפקידים בו; חלק מהמעורבים בפרשה נקטו יוזמות עצמאיות באופן הממחיש כי הם לא פעלו תחת שרביטו של מנהיגם אלא לצדו; לא מתקיימת דרישת ההמשכיות שכן הארגון תלוי כל כולו באבוטבול; ולבסוף, לא מתקיימת דרישת השיטתיות, שכן פעילות הארגון הייתה מקרית. בנוסף, נטען כי הרשעתו של אבוטבול כמבצע ישיר של חלק מן העבירות, מעידה כי הרשעתו פעם נוספת מכוח החוק היא בבחינת כפילות שאין בה צורך. נטען, כי השימוש בכלים הקיצוניים שבחוק נועד אך למקרים שבהם דיני השותפות הרגילים אינם לוכדים ברשתם את הנאשם, וכאמור, זה אינו המקרה הנוכחי. 4. עד כאן באשר לאישום הראשון והטענות שנשמעו בגינו. כתב האישום כולל עשרים ואחד אישומים נוספים, מרביתם עוסקים בפרשיות סחיטה פרטניות, ואישום נוסף (עשרים ושניים) בו יוחסה לאבוטבול עבירה של מתן שוחד. המערערים הורשעו ברבים מהאישומים שיוחסו להם, ובפנינו הם משיגים על מקצתם בלבד. אבוטבול (בע"פ 6976/09), סיטבון ועשור (בע"פ 6887/09) ודוד זוארץ (בע"פ 6907/09) עותרים לבטל את הרשעתם באישום הראשון, הואיל ולטעמם לא הוכח כלל קיומו של ארגון פשיעה. אבוטבול הוסיף וערער על הרשעתו באישום הרביעי והעשרים ושניים. סיטבון ועשור ערערו על הרשעתם באישומים החמישי והשמיני, ודוד זוארץ ביקש כי נבטל את הרשעתו באישומים שלושה עשר, עשרים ועשרים ואחד. כמו כן, מבקשים כל המערערים כי נקל בעונשם, וכך עשה גם בופמן (בע"פ 6934/09). מנגד, מערערת המדינה (בע"פ 6942/09) על זיכויו של בופמן באישום הראשון, ועותרת להחמיר בעונשיהם של כל המערערים. טרם אגש לדון בערעורים המתייחסים לאישום הראשון, אביא בתמצית את תוכנם של האישומים בהם השלימו המערערים עם הרשעתם, ולאחר זאת אדון באישומים השנויים במחלוקת. סבורני, כי בעקבות כך, ולאחר שאגדיר את מאפייניו של ארגון פשיעה, תצטייר תמונה אשר תסייע להשיב על השאלות המרכזיות: ראשית, אם הוכח כדבעי כי המערערים ביצעו את המעשים שיוחסו להם, ושנית, אם הם פעלו במסגרתו של ארגון פשיעה. אישום שני 5. באישום זה מתואר מעשה סחיטה שקורבנותיו היו סילבן טוויל (להלן: סילבן) ובניו – ריצ'רד, מייק ופבריס, כולם בעלי אזרחות צרפתית שמעת לעת התגוררו גם בישראל. בסמוך לחודש פברואר 2005 הצביע עשור בפני חבריו על בני משפחת טוויל כמועמדים לסחיטה, ולאחר מספר חודשים, בספטמבר 2005, התקשר סיטבון למייק ודרש ממנו לפרוע חוב לאדם כלשהו. מייק הכחיש את קיומו של החוב, ועל כך הגיב סיטבון בקללה, ובמועדים נוספים חזר ודרש ממייק לשלם את החוב תוך שהוא מלווה את דבריו באיומים כלפי בן-שיחו ומשפחתו. בחודש נובמבר 2005 נקבעה פגישה בין מייק לחברי הארגון, ואליה הוא הגיע מלווה בבן-דודו מרק זווילי (להלן: זווילי), בעוד שמן הצד השני התייצבו סיטבון, עשור ועמם כחמישה עשר אנשים, חלקם מזוינים בנשק. במהלך המפגש הציעו סיטבון ועשור לפרוס את חסותם על מייק ומשפחתו כדי להגן עליהם מפני עבריינים בנתניה, אולם הצעתם נדחתה. בהמשך, נערכו מפגשים נוספים במהלכם שבו בני משפחת טוויל ודחו את הדרישה לתשלום החוב, כפי שחזרו ודחו את הצעתם של סיטבון ועשור להעניק להם הגנה. בחודש יוני 2006 נערך טקס ה"חינה" שקדם לנישואיו של מייק, ולקראת אירוע זה שבו סיטבון ועשור והציעו לריצ'רד את הגנתם. כתוצאה מלחץ זה נאלץ ריצ'רד להסכים הפעם להצעה, ובעקבות כך הגיעו למקום האירוע מספר בריונים, שגם במעמד זה דרשו מריצ'רד לפרוע את "החוב". משזה סרב לדרישה, הגיבו בני החבורה באיומים לפגוע בו ובמשפחתו. על פי גרסת המשיבה לא הסתפקו אנשי הארגון באיומים בלבד, ובאחד המקרים זרקו לעבר בית אבי כלתו של מייק שני בקבוקי תבערה, וכן הציתו מכונית ואופנוע השייכים לבני המשפחה. דרישות לתשלום הופנו גם לפבריס בעת ששהה בצרפת, ולאחר שמייק ירד למחתרת טרחו חברי הארגון טרחה רבה עד שאיתרו אותו, ובחודש פברואר, בעודו ממתין ללידת בנו, השמיע אבוטבול איומים באוזניו. באישום זה יוחסו לאבוטבול, סיטבון ועשור עבירות של סחיטה בכוח ואיומים במסגרת ארגון פשיעה, וכן הצתה וניסיון הצתה. בית-המשפט המחוזי לא סבר כי היו בפניו די ראיות להוכיח כי המערערים היו שותפים למעשי ההצתה, ועל כן הסתפק בהרשעתם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שלישי 6. במהלך שנת 2005 נודע לגבריאל עשור כי איש העסקים איב ביסמוט (להלן: איב) חייב כסף לאדם כלשהו בצרפת, ובארגון הוחלט לסחוט אותו. בחודש אוגוסט 2005 הגיעו אחדים מחברי הארגון לביתו של איב, אולם לא פגשו בו הואיל ושהה בחופשה בצפון הארץ. בפגישה שהתקיימה בין איב לסיטבון ועשור בחודש ספטמבר 2005, הם דרשו ממנו לשלם סכום של 50,000 יורו, ומחשש לפגיעה בו הסכים איב למלא אחר הדרישה. בעקבות כך החל איב ביסמוט לשלם את הסכום בתשלומים אחדים, ומשלא הצליח לעמוד בכך הכה אותו סיטבון והודיע לו שהחוב חוזר לעמוד על 50,000 יורו על אף הסכומים שכבר שולמו. בעקבות כך המשיך איב לשלם את הסכום שהושת עליו, ובאחד הימים פנתה אשתו, שלא ידעה על סחיטתו בידי הארגון, לסיטבון ועשור בבקשה כי יסייעו לבעלה לקבל כסף שהיה חייב לו אוליביה סולטאן המכונה "פאפו". בעקבות כך החלה סחיטתו של פאפו, ובכך עוסק האישום הרביעי ובו אדבר בהמשך. באישום השלישי הורשעו סיטבון ועשור בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים, לפי סעיפים 427 ו-428 לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שישי 7. פסקל גביזון (להלן: פסקל) הנו איש עסקים ששכר משרדים בנתניה. נטען, כי בחודש מרץ 2006 אותר פסקל בידי גבריאל עשור כאיש אמיד ומועמד פוטנציאלי לסחיטה, ובהמשך הורה אבוטבול להתחיל לפעול נגדו. באחד הימים הגיעו עשור ומספר מחברי הארגון למשרדו של פסקל, והואיל והוא לא היה במקום, נתבקש שותפו למשרד, יוהן, להודיע לו כי עליו לשלם דמי חסות חודשיים בסך 5,000 דולר. כמו כן, נאמר ליוהן כי על פסקל לשלם 50,000 דולר עבור עשרת החודשים שחלפו, שאם לא כן לא יוכל להוסיף לעבוד באותו מקום. בהמשך, התקשר עשור לפסקל בטלפון ודרש את דמי החסות, ופסקל הפנה אותו לחברו, דוד חג'ג', בתקווה שזה יוכל לסייע לו. בשיחה נוספת שהתקיימה בין אבוטבול לעשור, ניסה האחרון לשכנע את בן-שיחו להקטין את הדרישה לדמי חסות (לסכום של 1,500 דולר), אולם אבוטבול עמד על הסכום המקורי. בעקבות אותם איומים סגר פסקל את משרדו. באישום זה זוכה אבוטבול מהעבירות שיוחסו לו, בעוד שעשור הורשע בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שביעי 8. ארלדו פריסי (להלן: ארלדו) היה בעל עסקים משותפים עם פרנק מטודי ותושבי חוץ אחרים. בחודש אפריל 2006 תבע מטודי מארלדו את פירעונו של חוב כלשהו, אותו הכחיש האחרון. בחודש יוני 2006 פנה מטודי לארגון, ושם הוחלט לסחוט את ארלדו. בעקבות כך הגיעו סיטבון ועשור למשרד בהרצליה שם שהה ארלדו, וסיטבון הכה אותו בפניו באמצעות צרור מפתחות שהחזיק בידו. באותו מעמד הביע ארלדו נכונות לשלם סכום של 11,500 יורו, אולם סיטבון תבע 15,000 יורו. לבסוף, שילם ארלדו 10,000 דולר, שמחציתם הופקדה בחשבון בנק על שם רנה בוקרה בו היה מטודי מורשה חתימה, ומתוך סכום זה העביר מטודי לסיטבון 2,500 יורו. ברם, בארגון הוחלט שלא להסתפק בסכום זה ולהמשיך בסחיטה, ואז פנה ארלדו לאחד – עמוס נחום, וזה החליט לקיים הליך של "בוררות" בנוכחות סיטבון, בסופו חויב ארלדו לשלם 5,000 יורו נוספים, וכך עשה. באישום זה הורשעו סיטבון ועשור בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים, לפי סעיפים 427 ו-428 לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום תשיעי 9. גם גבריאל דהן (להלן: דהן) הוא איש עסקים שהארגון החליט לסחוט בעקבות "איתורו" בידי עשור כבעל ממון. תחילה היה צורך למצוא את כתובתו של דהן, ולצורך זה ביקרו חברי הארגון בבתיהם של אחדים מבני משפחתו. משנודע לדהן על אותם ביקורים הוא ניסה תחילה להימנע ממפגש עם חברי הארגון, אולם לבסוף התקשר לסיטבון וזה טען בפניו כי הוא (דהן) חייב כסף לשורה של נושים, ודרש את פירעון החוב בסכום של 800,000 יורו. ועוד נאמר לדהן, כי אם לא ימלא אחר הדרישה, אזי "יחתכו" אותו וישליכו לעבר ביתו בקבוקי תבערה. על הדרישה והאיומים חזרו סיטבון ועשור במפגש שקיימו עם דהן, והוא הוזהר לבל יימלט לצרפת. לאחר שדהן התחנן בפניהם "הסכימו" סיטבון ועשור להסתפק בסכום של 40,000 יורו, ובעקבות כך הוא מסר להם עשרה שיקים בסכום של 22,000 ש"ח כל אחד. חלק מהשיקים נמסרו לניכיון, ומשאחדים מהם לא נפרעו, שבו חברי הארגון ואיימו על דהן, שהתחנן ליתן לו ארכה לגייס את הכסף. באישום זה הורשעו סיטבון ועשור בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום עשירי 10. אישום זה עוסק בסחיטתו של איש עסקים צרפתי נוסף – פרנק חג'ג (להלן: חג'ג). נטען, כי היה זה עשור שמסר לחברי הארגון כי מדובר במועמד מתאים לסחיטה, והאישור לתחילת הפעולות נגדו ניתן מפיו של אבוטבול. במהלך חודש אוקטובר 2006 פקדו סיטבון ואחדים מחברי הארגון את בית הוריו של חג'ג, וטענו בפניהם כי בנם חטא בכך שהוציא את דיבתו של אבוטבול רעה בצרפת. מחשש כי יבולע להם, מיהרו הוריו של חג'ג לשוב לצרפת. אולם, באחד הימים הגיע לצרפת אחד מחברי הארגון, והוא נכנס לחנות טקסטיל שבבעלות חג'ג, ודרש ממנו להעביר לארגון בתוך 72 שעות 300,000 יורו כפיצוי לאבוטבול. באותו חודש (אוקטובר 2006) הגיע חג'ג לישראל, ומתוך חשש לחייו ולחייהם של בני משפחתו, הוא ביקש מחברו פרדי ג'אמי (להלן: פרדי) להעביר לארגון באמצעות סיטבון ועשור סכום שווה ערך לכ-200,000 יורו. ביום 27.10.06 משך פרדי מחשבונו של חג'ג בבנק בנתניה סכום של 253,580 דולר, והעביר אותו לידיהם של סיטבון ועשור אשר המתינו ברכב שחנה סמוך לבנק. אולם אבוטבול לא הסתפק בכך, ובאמצעות עשור שהפעיל עבריינים בצרפת, הוא סחט מחג'ג סכום נוסף של 100,000 יורו. בעקבות כך עזבו חג'ג ומשפחתו את צרפת ועברו להתגורר בארה"ב. ראיות המשיבה התבססו באישום זה על גרסה שנרשמה מפיהם של פרדי ומי שליווה אותו בעת משיכת הכסף ותשלומו לסיטבון ועשור – סטפן פרג'ון, ועל דברים ששמעו השניים מפיו של חג'ג על סחיטתו בידי חברי הארגון. בסופו של יום הורשעו המעורבים – אבוטבול, סיטבון ועשור בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, וכן סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. אישום אחד-עשר 11. ברונו וואקי (להלן: ברונו) הוא איש עסקים בעל אזרחות צרפתית שהתגורר לעתים גם באשדוד. עד לחודש מרץ 2006 עבדה רונית, אשתו של ברונו, בעסקו של דוד בן-חיון (נאשם מס' 19), ועם פרישתה טענה כי בן-חיון נותר חייב לה סכום כלשהו. עקב כך פנה שרון ביטון (להלן: שרון), חברו של ברונו, לבן-חיון וביקש ממנו לפרוע את החוב, ואת דבר הדרישה הזו הביא בן-חיון גם לידיעתו של עשור. נטען, כי בעקבות כך החליטו אנשי הארגון לסחוט את ברונו באמתלא שהוא חייב כסף לבן-חיון, ולצורך כך התקיים עמו מפגש במלון הילטון בתל-אביב, בו נכחו סיטבון, עשור, מטודי ושמונה אנשי ארגון נוספים. באותו מפגש טען ברונו כי הוא חייב לבן-חיון סכום של 1,000 יורו בלבד אותו הביע נכונות לשלם, והכחיש את קיומו של חוב אחר. נטען, כי בתגובה אחז מטודי בשיער ראשו של ברונו והרים אותו בכוח מעל הספה עליה ישב. בימים הבאים הוסיפו חברי הארגון לאיים על ברונו, וסיטבון אף אמר לו כי ישרוף את ביתו וימנע ממנו מלעשות עסקים בישראל. כתוצאה מאותם איומים ביקש ברונו את הגנתם של גורמים מסוימים בעיר אשדוד, אולם אלה יצרו קשר עם סיטבון ועשור, ובתיאום עמם נטלו מברונו 6,000 יורו עבור "שירותיהם". לאחר כל אלה, ועקב החשש של ברונו לחייו שלו ושל בני משפחתו, הוא עזב את הארץ באופן זמני, ובעקבות כך הפנו הסוחטים את דרישת התשלום לשרון. עם שובו של ברונו לישראל חודשו האיומים כלפיו, ובמפגש שהתקיים בינו לעשור ואחרים הוא נדרש לשלם לאבוטבול סכום של 55,000 יורו. עוד נטען, כי בן-חיון העביר לחשבון הבנק על שם רנה בוקרה, בו כאמור היה מטודי מורשה חתימה, סכום מסוים של כסף בתמורה לשירותים שסיפק לו הארגון. בית-המשפט המחוזי, בהתבסס על אמרותיהם של ברונו וואקי ושרון ביטון במשטרה, אותן העדיף על פני עדותם, החליט להרשיע את אבוטבול, סיטבון ועשור בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שנים-עשר 12. יונה ויוסי גליקסמן הם בעליה של חברת "גליקסמן שיווק ביצים 1994". בין חברה זו לחברת "ארבל" שבבעלותם של האחים מורן ונחמן חן, נתגלע סכסוך, במהלכו איימו האחרונים כי יפנו לארגון כדי שיסחט עבורם כספים מבעליה של חברת גליקסמן, ומעו"ד גיא אופיר אשר טיפל בהתקשרות העסקית בין שתי החברות. האחים חן מימשו את איומיהם במהלך שנת 2005, וסיכמו עם אבוטבול כי יחלקו עמו כל סכום שיצליח לגבות מחברת גליקסמן. בעקבות כך זומן עו"ד אופיר לפגישה במלון הילטון בתל-אביב, שם המתינו לו סיטבון, מתן זקן (נאשם 13) ואחדים מחבריהם, וסיטבון דרש ממנו תשלום של 300,000 דולר. באותו ערב שב סיטבון והתקשר לעו"ד אופיר ואיים עליו כי אם לא ישלם את אותו סכום, ישרפו את ביתו. כתוצאה מכך, נמלט עו"ד אופיר עם משפחתו לצפון הארץ. ביום המחרת, כאשר שב למשרדו, הוא נדרש להגיע למפגש עם חברי הארגון בבית-קפה. בעקבות כך הזעיק עו"ד אופיר את יונה גליקסמן כדי שיסביר לחברי הארגון שאין הוא חייב להם דבר, אולם במפגש זה דרש סיטבון תשלום נוסף בסך 900,000 ש"ח מיונה, תוך איום שאם דרישתו לא תיענה יתפסו חברי הארגון את מחסן הביצים של החברה. מפגש נוסף בין סיטבון לקורבנותיו (יונה, יוסי ועו"ד אופיר) התקיים במפעל החברה, שם חזר סיטבון ואיים כי ישרוף את המקום, ובעקבות כך נמסרו לו 30 שיקים בסך 30,000 ש"ח כל אחד. גם לאחר תשלום זה לא הרפו חברי הארגון מהאחים גליקסמן, ומעשי הסחיטה נמשכו. בסוף שנת 2005 או בתחילת 2006 הודיע סיטבון לעו"ד אופיר, כי הארגון דורש סכום נוסף של שלושה מיליון ש"ח, ואם הדרישה לא תיענה ישרפו את מפעלה של החברה. בפגישה שהתקיימה עם סיטבון התחנן יונה שהארגון ירפה ממנו ומהחברה, ולבסוף הוסכם כי התשלום הנוסף יעמוד על סכום של 1,050,000 ש"ח, ולצורך כך מסר יונה 30 שיקים נוספים בסכום של 35,000 ש"ח כל אחד. בעקבות כך באו דרישות נוספות, וכך לדוגמה בפגישות שקיים סיטבון עם יונה ועו"ד אופיר הוא דרש מהם לשלם סכומים שונים, עד שלבסוף הוסכם כי בתמורה לתשלום במזומן על ידי עו"ד אופיר יימַסרו לו אחדים מהשיקים הדחויים שנסחטו מחברת גליקסמן. בעקבות כך העביר עו"ד אופיר לסיטבון סכום של 235,000 ש"ח. בחלוף שלושה חודשים דרש סיטבון מעו"ד אופיר לשלם לאבוטבול סכום של 100,000 ש"ח למימון שכר הטרחה של סנגורו, ועו"ד אופיר סרב לעשות זאת. איומים נוספים הופנו כלפי אלירן בן-שלוש, עובד של עו"ד אופיר, שנדרש לדאוג לכך שחברת גליקסמן או עו"ד אופיר ישלמו לארגון מיליון ש"ח. על דרישה זו, שהיתה מלווה באיומים, חזר אבוטבול בפגישה עם אלירן שהתקיימה בדירתו בהרצליה, והוא שב ועשה זאת בשיחות טלפון. בכתב האישום נטען, כי כספי הסחיטה מחברת גליקסמן ועו"ד אופיר שימשו את אבוטבול לרכישת שני כלי-רכב מסוג BMW, להחלפת רכבו של סנגורו ברכב חדיש יותר, ולרכישת רכב BMW עבור דוד זוארץ. באישום זה הורשעו אבוטבול וסיטבון בעבירות לפי סעיפים 428 סיפא ו-427 רישא לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, וכן סעיף 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון. אישום ארבעה-עשר 13. ברק בופמן (נאשם 4, להלן: בופמן) ביקש בחודש יולי 2006 להעביר סכום של 220,000 יורו ליואב שטרן, איש עסקים השוהה ברומניה. לצורך זה נועץ בופמן בחברו, רונן יעיש נדב (להלן: רונן), שהפנה אותו לחלפן כספים ירושלמי בשם ישראל לוי (להלן: ישראל). על פי התכנון היה אמור ישראל למסור לאדם בשם יוסי מלכה או לנציגו בישראל את הסכום שהעברתו נתבקשה, אולם היה עליו לוודא קודם למסירת הכסף כי מתבצע תשלום מקביל לידי שטרן או נציגיו ברומניה. תהליך העברת הכספים היה אמור להתבצע ביום ו' של השבוע, אך מאחר שהעברת הכסף לידי נציגו של שטרן ברומניה השתהתה, ומחשש שלא יהיה ניתן להשלים את העסקה לפני כניסת השבת, החליט ישראל למסור את הכסף לידי נציגו של מלכה קודם שקיבל אישור על ביצוע ההעברה המקבילה ברומניה. לאחר זמן התברר כי עקבותיו של הסכום שמסר ישראל לנציגו של מלכה אבדו, ועל כן ביקש בופמן מרונן להסדיר לו הלוואה בסכום של 220,000 יורו, כדי למלא את התחייבותו כלפי שטרן. בהמשך, העביר ישראל לידי בופמן סכום של 40,000 יורו, ששולמו על-ידי האחרון לרונן. משחלפו ימים אחדים וישראל לא השיב את יתרת הסכום שהופקד בידיו, נפגשו עמו בופמן ומרק קימרון (להלן: קימרון) ואיימו לפגוע בו. במקביל, עדכן בופמן את סיטבון בנעשה וביקש את עזרת הארגון. מכאן ואילך החלו סיטבון ואחרים להפעיל על ישראל מכבש של לחצים, והוא נדרש לשלם סכום נוסף של חמישה אחוזים עבור כל חודש של איחור בהשבת החוב. אולם האיומים לא הסתכמו בכך, ואדם ששלח סיטבון (כפיר חסן) הגיע לבית הוריו של ישראל, ומסר לידי אביו מכתב בו איומים לפגוע בבנו. בעקבות כך פנה ישראל לקבל את עצתו של רב, שבתיווכו הוסכם על תשלום של 70,000 יורו לידיו של סיטבון. משסכום זה הועבר, החליטו סיטבון וחבריו להותיר אותו בידיהם ולא להעבירו לרונן, ובפגישה שקיימו סיטבון, בופמן וקימרון עם רונן טען בפניו סיטבון כי הוא חייב לפצותו בגין נזקים שגרם לו כתוצאה מכך שלא מצא עבורו קונה למגרש בהרצליה. בעקבות כך התקשר רונן לבופמן והודיע לו שאם לא ישיב לו את החוב הוא יפנה בתלונה ללשכת עורכי הדין, ובתגובה הוא זכה לשיחת טלפון מסיטבון במהלכה הושמעו באוזניו איומים קשים. באישום זה הורשעו אבוטבול, סיטבון ובופמן בעבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שבעה-עשר 14. אורי בידר, המכונה "איש הציפורים" או "יורה", הנו איש עסקים המתגורר בקיסריה. בסוף שנת 2006 נתגלע סכסוך עסקי בשווי 900,000 דולר בינו לבין נסים לוי, לקוח של ברק בופמן. בעקבות כך החליט הארגון לסחוט את בידר. בחודש אוקטובר 2006 נוצר הקשר עם הקורבן, במהלכו נאמר לו כי בידי הארגון מידע עליו ועל בני משפחתו, ואיימו לפגוע בו אם לא ייענה לדרישות הארגון. האיומים על בידר עשו את שלהם, וכאות תודה על מאמציו קיבל סיטבון מבופמן שעון "רולקס". באישום זה הורשעו סיטבון ובופמן בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אישום שמונה-עשר 15. בחודש פברואר 2005 נעתר שי אלרואי (נאשם 5, להלן: אלרואי) להצעת חברו עד אז, הראל בראון, להשקיע סכום של מיליון דולר במרפאה שהקים בהרצליה. משנתערערו היחסים בין השניים החליט אלרואי לדרוש להשיב לו את השקעתו, ולצורך כך ביקש את עזרתו של בופמן תוך הבטחה לחלוק עמו כל סכום שיתקבל מבראון. בופמן הביא את פנייתו של אלרואי לידיעתם של אבוטבול וסיטבון, ובתאריך 25.3.07 הגיעו סיטבון, בופמן ומרק קימרון למלון הילטון בתל-אביב שם התאכסן בראון, ודרשו ממנו לשלם סכום של מיליון דולר עד לשעות הערב. באותו מעמד השמיע סיטבון איום מרומז לעבר בנו של בראון אשר נלווה לאביו. בשעה 16:00 לערך דרשו סיטבון וקימרון מבראון ללכת עמם לסוויטה באותה קומה, בה המתינו בופמן ואחד – ניק לוין. בראון שוחח במרפסת הדירה עם אלרואי וביקש לברר מפיו מדוע פנה לארגון, אולם עד מהרה הצטרף סיטבון לשיחה ותהה באוזניו של בראון אם הוא מבקש "לראות את הנוף מקרוב", כאשר הוא רומז על האפשרות שבראון ימצא את מותו כתוצאה מנפילה ממרפסת הסוויטה, הממוקמת בקומה ה-17 של הבניין. באותו מעמד נטל סיטבון מבראון את שעונו, ששוויו הוערך ב-150,000 ש"ח, אולם השעון הוחזר לבעליו לאחר שבראון הפקיד את דרכונו בידיו של סיטבון אשר העבירו לבופמן. בהמשך, נצטווה קימרון בידי בופמן לפקח על תנועותיו של בראון כדי שלא יימלט מבית המלון. אולם התברר כי בראון הצליח להערים על קימרון ועזב, ועל כן נתבקש מנהל התפעול של מלון הילטון, שי מדרר, לבדוק את חדרו של בראון ומשעשה זאת התברר כי האחרון טרם הוציא משם את מיטלטליו. בצר לו פנה בראון לאחד – יוסי נחמיאס (להלן: נחמיאס), וזה הבטיח לשוחח עם אבוטבול במטרה ליישב את המחלוקת. בראון ובת זוגו בילו את הלילה בחברתו של נחמיאס עקב חששם מפגיעתם הרעה של חברי הארגון, ובשעות הבוקר של יום המחרת הגיעו נחמיאס ובראון לדירתו של אבוטבול. לאחר שבראון הציג את גרסתו הודיע אבוטבול כי יבדוק את העניין, והוסיף כי ככל שאותה גרסה תימצא נכונה הוא יחויב לשלם חצי מיליון דולר בלבד, בעוד שאם יימצא כי גרסתו כוזבת, הוא יהיה חייב לשלם מיליון דולרים וחצי. בשלב זה הגיע אלרואי לדירה, בעוד שבראון נסע עם נחמיאס כדי להביא את ההסכם שהיה בידיו. אולם, בינתיים גמרו חברי הארגון – אבוטבול, סיטבון, בופמן וקימרון – אומר להמשיך בסחיטתו של בראון בלי קשר לאמור בהסכם, ועל כן נתבקשו בראון ונחמיאס לשוב על עקבותיהם. במהלך הפגישה הנוספת, הוביל אבוטבול את בראון לעבר חדרו, ועל סף הדלת החל להכותו נמרצות ולבעוט בו. עוד נטען, שאת דרכונו של בראון הסתירו סיטבון ובופמן בתקרה האקוסטית במשרדו של האחרון. באישום זה הורשעו אבוטבול, סיטבון, בופמן, קימרון ואלרואי בעבירה של סחיטה בכוח ובאיומים במסגרת ארגון פשיעה. אישום תשעה-עשר 16. בשנת 2006 חברו מספר אנשים – משה ג'רבי (להלן: משה) שמואל חיון (להלן: שמואל), ציון תמם (להלן: ציון), איציק תמם (להלן: איציק) ושלום תמם (להלן: שלום), לבצע פרויקט של בנייה בנתניה, ולצורך זה יסדו את חברת בן-דר יזמות והשקעות בע"מ (להלן: חברת בן-דר). להגשמת מטרת ההתאגדות רכשה החברה מגרש בשטח של 2,250 מ"ר, ופנתה לאדריכל כדי שיכין תוכניות ויפעל לקידום קבלתם של ההיתרים. בחודש דצמבר 2006 נודע לאבוטבול וסיטבון על רכישת המגרש בידי חברת בן-דר, ועל דעתו של בופמן הוחלט לסחוט את בעליה תוך הצבעה בפניהם על שתי דרכי פעולה חלופיות: לשלם לארגון 700,000 דולר, או לוותר על הקמת הפרויקט כנגד החזרת הסכום ששולם עבור רכישת המגרש, וזאת לאחר שהארגון ימכור את המגרש לאחר. לעבר היזמים של הבנייה הופנו איומים, עד שהם הודיעו כי הם מסכימים להסתלק מזכויותיהם במגרש כנגד השבת הסכום ששילמו והוצאות שנגרמו להם. אבוטבול וסיטבון פסקו שעל בעליה של החברה להסתפק בסכום של ששה מיליון דולרים וחצי בלבד (בניגוד להערכה בשווי של 7.6 עד 7.7 מיליוני דולרים), ומכאן ואילך ניסו למצוא קונה למגרש. משהמכירה לא התממשה, שבה חברת בן-דר לפעול בפרויקט. באישום זה הורשעו אבוטבול, סיטבון ובופמן בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים, לפי סעיפים 427(א) סיפא ו-428 סיפא לחוק העונשין, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 17. עד כאן הבאתי את תמציתם של האישומים שבהם לא נדרשה הכרעתנו, ומכאן ואילך אעבור לדון ולהכריע באישומים שבמחלוקת. אוסיף, כי זוארץ ערער מלכתחילה גם על הרשעתו באישומים 13 ו-22, אולם בא-כוחו, עורך-הדין א' פלדמן, הודיע במהלך הטיעון על-פה כי שולחו מוכן להשלים עם הרשעתו זו. סבורני כי השלמתו של זוארץ עם ההרשעה התחייבה מהראיות שהובאו בעניינו, וכדי להניח את דעת הכל ארחיב מעט בהמשך באותם אישומים. אעשה זאת גם מן הטעם שבכך יהיה כדי לשפוך אור על חלקו של מערער זה בפרשיות השונות שנדונו בערעורים שבפנינו. אישום רביעי 18. באישום זה נטען, כי חברי הארגון החליטו לסחוט את אוליביה סולטן, המכונה "פאפו" (להלן: פאפו), אזרח צרפתי ואיש עסקים אשר התגורר לעתים בישראל. לחברי הארגון נודע כי פאפו חייב לאיב ביסמוט, שכבר הוזכר לעיל, סכום כסף כלשהו, והם נפגשו עמו, הציגו את עצמם כנציגיו של איב, ודרשו ממנו לשלם להם 20,000 יורו. אחד המפגשים התקיים במשרדו של פאפו בנתניה, ובו נטלו חלק סיטבון, עשור וחברים אחרים של הארגון. באותו מעמד תקף סיטבון את איב ואיים כי ימנע ממנו להיות מעורב בפעילות עסקית בנתניה. כתוצאה מאותם איומים שכר פאפו משרד אחר, בהרצליה, מחברו-שותפו פיליפ סיטבון (להלן: פיליפ). בסמוך לחודש יוני 2006 הגיעו סיטבון ועשור למשרדו החדש של פאפו, וסיטבון תקף את הנוכחים – פיליפ וארלדו פריסי, והצמיד מספריים לצווארו של פיליפ תוך איום כי כל עוד ימשיך להיות שותפו של פאפו, אנשי הארגון לא ירפו ממנו. בעקבות כך שילם פאפו לארגון 18,000 יורו, אולם בכך לא הסתיים העניין, הואיל וחברי הארגון החליטו להוסיף ולסחוט אותו, ולצורך כך אף הוצת רכב השייך לו. בהמשך שב פאפו ונפגש עם סיטבון ועשור, ואלו טענו בפניו כי ארגון כלשהו של בני מיעוטים מתכוון לפגוע בו. לפיכך, הציעו לו את הגנתם תמורת 20,000 ש"ח לחודש, ופאפו שילם את התשלום החודשי הראשון בתקווה שבדרך זו ישכנע את אנשי הארגון להניח לו. בחודש דצמבר 2006 נדרש פאפו להתייצב בפני אבוטבול באמתלא שהוא חייב סכום כלשהו לקרוב משפחתו, ופאפו מיהר לשלם את הסכום הנדרש כדי להימנע מאותו מפגש. בית-המשפט המחוזי זיכה את אבוטבול, סיטבון ועשור מאשמת ההצתה של רכבו של פאפו, אולם הרשיעם בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 19. כפי שקרה לא אחת בפרשיות אחרות בהן עוסקים הערעורים שבפנינו, גם פאפו לא שש למסור עדות מפלילה, ועל כן העדיף בית-המשפט קמא את גרסתו בחקירתו. באמרה ת/301 תיאר פאפו את מפגשו הראשון עם סיטבון (ראו עמ' 8): "לפני הפגישה עם איבו, ההוא [סיטבון] בא לראות אותי... הוא קצת ניער אותי... הוא דחף אותי... דיבורים כאלה צריך לשלם... קצת פחדתי". אותו אירוע התרחש ברחוב, וכתיאורו של העד (בעמ' 10): "הוא אמר לי תתן את הכסף בשביל ביסמוט, אמרתי לו אני לא מכיר אותך איני חייב לך כלום... הוא הכה אותי... אני דחפתי אותו והוא דחף אותי... הוא אמר לי כסף היום, אמרתי לו לא תקבל כלום אני לא מכיר אותך... אני לא חייב כלום לביסמוט". לגרסת העד, באירוע זה נכח גם עשור, והוסיף כי קדמו לאותו מפגש שיחות רבות שיזם סיטבון, אותו הכיר כמי שמשתייך לארגון פשיעה (עמ' 14): "ידעתי שזאת החבורה של ההוא... של אסי אבל הוא... [סיטבון] אף פעם לא דיבר איתי על אסי, לא ראיתי את אסי אף פעם... אני אפילו לא יודע אם אסי ידע". פאפו הוסיף, כי במהלך שיחות הטלפון נהג סיטבון לאיים עליו ("צריך לשלם מיד ואם לא אני אזיין אותך", עמ' 15). תיאור נוסף של הלחץ שהופעל על פאפו מצוי באמרה ת/292 שהוקלטה מפיו: "הם באו ושוב חזרו... אנחנו לא ניתן לך לעבוד בנתניה" (עמ' 17); "עכשיו שיש לך משרד אנחנו נהיה שותפים איתך" (עמ' 24); "הם הפכו את המשרד הם הפילו את המחשב אני לא הייתי שם ומי שהיה שם סיפרו לי" (עמ' 46); "הוא איים עלי המון, כל יום היה מאיים עלי... הכסף השבוע הזה... אם לא אנקנק אותך..."; "הם אמרו, אם אתה לא משלם הכל אנחנו נלך לראות את השותף שלך [פיליפ]"; "הוא [אלברט סיטבון] מסתובב ברחוב עם ארבעה אנשים מסביבו יש להם נשקים, אתה לא צריך שיגידו לך... אתה מבין" (עמ' 72). באשר למפגש שהתקיים במשרד החדש אותו שכר, טען פאפו, כי בשלב מסוים נטל סיטבון מספריים שהיו על השולחן ואיים באמצעותם על ארלדו פריסי ופיליפ סיטבון (ת/298, עמ' 8). בית-המשפט המחוזי התרשם כי פאפו פחד להפליל את המערערים, ולכך מצא תימוכין בדבריו של העד עצמו במהלך חקירתו. וכך לדוגמא נרשם מפיו באמרה ת/292: "זהו עכשיו אני לא יכול לומר לך יותר... נתתי לך חומר שאתה יכול לעבוד איתו... עזרתי לך קצת בחקירה, עכשיו תסתדר, אני כבר לא יכול ללכת אתך רחוק יותר... מחר אני לוקח כרטיס טיסה ואני חוזר לפריז. אני לא רוצה שיהיו לי בעיות... אני לא אלך לבית משפט אני לא אלך לשום מקום... זה אפילו לא בשביל שאני מפחד, זה בשביל המשפחה שלי... אני יודע שאם אני הולך יותר רחוק אתך יהיו לי בעיות... אני אומר לך את האמת, אני בחיים לא אלך לבית משפט, אני בחיים לא אלך להעיד נגדם... אפילו אם אני אעיד נגדם הם ישבו ששה חודשים בכלא, שנה כלא, ועוד שנה הם יצאו... זה צבא הם מאה אנשים, אתה תתפוס שניים יישארו תשעים ושמונה" (ראו עמ' 34 ואילך). 20. נוכח דברים מפורשים אלה סיכם בית-המשפט המחוזי את התרשמותו מפאפו (ראו עמ' 117): "פאפו הוא איש עסקים המשתמש בצורה שיטתית ולא מעט אינטנסיבית בסמים מסוכנים. הוא השתייך ומשתייך לחוג חברתי הקשור לנאשמים, ובמיוחד לנאשם 3 [עשור]. הדבר האחרון שביקש היה להתייצב בבית-המשפט כעד תביעה ולומר דברים שיש בהם כדי לסבך את הנאשמים. לא צריך היה להעמיק חקר על מנת לזהות בבית-המשפט העדר רצון להעיד נגדם". סבורני, כי לאור מסקנה זו היה רשאי בית-המשפט המחוזי לבכר את אמרותיו של פאפו בחקירתו על פני עדותו בבית-המשפט, בייחוד כאשר לגרסתו המפלילה במשטרה נמצאו חיזוקים אחדים: א) פיליפ סיטבון מסר בעדותו בבית-המשפט (ראו ישיבת יום 8.11.07. עמ' 58), כי באחד הימים של שנת 2001 הוא קיבל שיחת טלפון מאדם ששאל אם הוא מכיר את פאפו, וכאשר השיב בחיוב הודיע לו אותו אדם: "פאפו חייב לי כסף, ואם הוא לא ישלם, אתה תשלם בעדו". פיליפ לא ידע לומר מי היה האדם שהתקשר אליו, אולם התשובה לכך מצויה בדבריו של אלברט סיטבון עצמו, שבבית-המשפט אישר כי התקשר לפיליפ, אותו ראה "אחראי" לחובותיו של פאפו. ב) חיזוק משמעותי לגרסתו המפלילה של פאפו מצוי בדברים שנרשמו מפיו של פרנק מטודי בחקירתו, וכך לדוגמא מסר מטודי כי מאחר שפיליפ נחשב כמי שהגיע לישראל עם כסף והוא חברו של פאפו, הוחלט לדרוש ממנו את פירעון החוב לאיב. דברים אלה לוו באיומים של אלברט סיטבון ("כל עוד אתה עם פאפו... אתה תשלם בשביל פאפו" ראו ת/440ג עמ' 129), ובעקבות כך מסר פאפו למטודי שלושה שיקים בסכום של 6,000 יורו כל אחד. בהמשך, תאר מטודי את התנהגותו האלימה של אלברט סיטבון במהלך המפגש שהתקיים במשרדו של פאפו בהרצליה: "לוקח צרור מפתחות שאיתו סוטר בו את ארלדו, מסתובב לעבר פיליפ סיטבון וסוטר לו פעמיים, לאחר מכן הולך לכיוון פאפו שלו הוא סוטר פעמיים ומודיע לו שלטובתו כדאי לו לשלם לביסמוט את 18,000 היורו שנותרו. פאפו, תחת השפעת סמים, מראה סימנים של התנגדות ושוב חוטף צמד סטירות מאלברט... אלברט נכנס שוב למשרד ונטפל לפיליפ שעליו מאיים עם מספריים. אני מחזיק את אלברט והאחרון מזהיר אותו פעם ראשונה שכל עוד יהיה שותף של פאפו, הוא לא יעזוב אותו במנוחה..." (ראו ת/440 כ"ז, גיליון 4). ג) גם ארלדו פריסי תאר את אותו מפגש. הוא העיד תוך שהוא מכוון לאלברט סיטבון (ראו עמ' 1017): "הוא קילל אותי ונתן לי אגרוף, ודרש מארלדו לשלם". לאחר מכן הנחה אלברט את מטודי לחשב את יתרת החוב, ואף שעל פי חישוב זה הסכום היה אמור להיות כ-12,000 יורו, דרש אלברט 15,000 יורו. העד הוסיף ותאר את הוויכוח שנתגלע בין אלברט לפאפו, שבמהלכו איים אלברט במספריים, ובעקבות כך קיבל העד ממטודי (ראו ת/220) את פרטיו של החשבון בו הפקיד 5,000 יורו. לשאלה מדוע שילם חוב שאינו שלו, השיב "בשביל לקבל שקט" (עמ' 1020). ד) עניין אחר שעלה מגרסתו של פאפו היה שבאחד הימים הוא נדרש לשלם פיצוי, הואיל ו"גנב" את אחד הלקוחות של קרוב משפחתו של עשור. את גביית החוב נטלו על עצמם סיטבון ועשור, ובאחד הימים הודיעו לפאפו כי עליו לשוחח על כך עם אבוטבול, ולעניין אחרון זה נשמע אישור גם מפיו של סיטבון (ראו עמ' 5302). ובאשר לחלקו של אבוטבול בפרשה, די להפנות לשיחה מס' 184 בת/199 כדי ללמד שהוא עודכן בזמן אמת על גביית הכסף בעקבות המפגש האלים במשרדו של פאפו בהרצליה, וכן לשיחה מס' 589 בת/197 בה הורה אבוטבול לסיטבון להביא אליו את פאפו, ולשיחות מס' 601 ו-602 מאותו יום). נוכח האמור, סבורני כי הרשעתו של אבוטבול באישום זה בעבירות של סחיטה ואיומים בדין יסודה. אישום חמישי 21. דב זרח (להלן: זרח), אזרח צרפתי המתגורר לסירוגין בצרפת ובישראל, הוגדר בכתב האישום כמי שהיו לו ולארגון עניינים כספיים משותפים. נטען, כי בחודש ינואר 2006 הורה אבוטבול לסיטבון, לעשור ולאחרים לסחוט באיומים ובכוח את זרח בטענה שהוא חייב להם כספים. במפגש שהתקיים בחודש ינואר 2007 בין שניים מחברי הארגון לזרח, הוא נדרש לשלם את החוב תוך ימים ספורים, ובהמשך איימו עליו אבוטבול, סיטבון ועשור שאם לא ייענה לדרישה, הם יפגעו בו ויחרימו רכב מסוג BMW שרכש באותם ימים. ועוד נטען, כי בשלב כלשהו נעלמו עקבותיו של זרח, ובעקבות כך הופנו האיומים לעבר הוריו, ואבוטבול אף הנחה את האחרים ל"רוקן" את ביתם של ההורים וליטול מהם את דרכוניהם. כתוצאה מאותם איומים החליטו הוריו של זרח לחזור לצרפת, והם עשו זאת בתחילת חודש פברואר 2006. בתאריך 9.2.06 נודע לאבוטבול וסיטבון כי זרח נמצא בדרכו לאילת, והתעורר חשד שהוא מנסה להימלט דרך הגבול עם מצרים. עקב כך נעשתה פנייה לאביב גולן (נאשם מס' 8), עובד חברת קמור בע"מ, החברה ממנה רכש זרח את רכבו, והוא פנה לשוטר אותו הכיר, עודד נגב, אשר היה בתפקיד באזור קיבוץ יטבתה. שוטר זה הבחין ברכבו של זרח תוך שנהגו מבצע עבירת תעבורה. בשלב זה התקשר סיטבון לשוטר וביקשו לעכב את זרח, ובמקביל התקשר לשלושה תושבי אילת – מוטי יוסיפוב, מיכאל בן דוד וחיים כהן, וביקשם להמתין לזרח בכניסה לאילת, ולמנוע ממנו בכוח את המשך הנסיעה עד שהוא, סיטבון, יגיע לשם. בסביבות השעה 15:00 הבחינו השלושה ברכב ה-BMW, ובעוד בן דוד וכהן חוסמים את דרכו עם רכבם, נכנס יוסיפוב לתא הנהג וחטף מידיו של זרח את הטלפון הנייד שלו. אולם מזימתם של השלושה סוכלה בעקבות הופעתו של שוטר (יוגב דנוך) שאותה התגודדות עוררה את חשדו. בשלב כלשהו שוחח עמו זרח ביחידות, וטען כי הוא חושש מפני האחרים, ובמצב זה החליט השוטר להוביל את כל הארבעה לתחנת המשטרה. לאחר יומיים, ומתוך אמונה כי זרח עדיין שוהה באילת, הגיע סיטבון לאותה עיר עם חברי ארגון נוספים, ועל פי הוראתו של אבוטבול הם ניסו לאתר את זרח, אולם לבסוף נודע להם כי הוא נמלט לצרפת. נטען, כי המערערים הוסיפו לרדוף אחר קורבנם גם בחו"ל, ובשלב מסוים כאשר אותרה אשתו, הנחה אבוטבול את עשור שבמידת הצורך יש לחטוף גם אותה. בית-המשפט המחוזי היה מוכן להניח לצורך הדיון (ראו הכרעת הדין בעמ' 137), כי דב זרח היה חייב למערערים סכומים משמעותיים, ושאבוטבול הסכים לערוב לו מול החברה ממנה רכש את הרכב. עם זאת, נקבע כי ב"הנחות עבודה" אלו אין כדי לסייע למערערים, הואיל ובמקום לנקוט בצעדים משפטים הם בחרו לרדוף אחרי דב זרח, לפעול כלפיו באלימות ובאיומים, ולכלוא אותו – פעולות המגבשות את העבירות שיוחסו להם. בהמשך, הגדיר בית-המשפט (ראו עמ' 151) את אחריותם של המערערים שבפנינו, לאמור – אבוטבול כמי שעמד בראש ארגון הפשיעה, התווה וניווט את פעולות הארגון נגד זרח, תוך שאנשיו מדווחים לו על הנעשה בזמן אמת; סיטבון כמי ששימש יד-ימינו של אבוטבול ונציגו בזירה; ועשור שלעניינו נקבע כי לא זו בלבד שנטל חלק ישיר בסחיטתו של זרח, אלא פעל גם נגד הוריו, ואף נשלח לאתרו בצרפת. נוכח כל אלה הורשעו אבוטבול, סיטבון ועשור באישום זה בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים וכליאת שווא, בשילוב עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 22. גרסת ההגנה באישום זה הייתה שדב זרח נמלט לישראל לאחר שצבר חובות בארץ מוצאו, ככל הנראה כתוצאה מעבירות פליליות שביצע שם. חרף זאת, נטען כי סיטבון היה מוכן לערוב לו בשני עניינים. האחד, כאשר זרח התקשר עם אחר בעסקה לייבוא מכשירי טלפון ניידים, והערבות הייתה עד לסכום של 70,000 דולר. השני היה כאשר זרח רכש מכונית מסוגBMW מחברת "קמור", וערבותו של סיטבון נדרשה כדי להבטיח את פירעונם של שיקים בסכום כולל של מאות אלפי שקלים אותם הפקיד זרח בידי החברה. לפתע, כך ההגנה, נעלמו עקבותיו של זרח ובניסיון לאתרו ערך סיטבון ביקור בבית הוריו, אולם הדגיש כי לא השתמש באיומים. סיטבון הכחיש כל קשר לעיכובו של זרח באילת. גם עשור העיד כי זרח ברח תוך שהוא מותיר חובות רבים, וביניהם חוב לו עצמו בסכום של 20,000 דולר. הוא הכחיש את הטענה לפיה תקף ביום 7.2.06 את זרח, וטען כי באותו יום ממש הגיע מצרפת, ואת המזוודה שלו ובה בגדיו השאיר ברכבו של זרח, ומשם הם המשיכו לפגישה בבית-קפה. אולם, במהלך אותה פגישה נמלט זרח עם רכבו, ולאחר זמן שיגר אליו מסרון בו הודיע כי נטש את הרכב באילת, ועל כן נסע עשור לשם כדי להשיבו. עשור הכחיש שנסיעתו לצרפת נועדה לנסות לאתר את זרח, אולם אישר (ראו עמ' 4677), כי לאחר שנודע לו שזרח הגיע לעיר ליל, הוא הציע לאבוטבול לנסוע לשם כדי ללכוד אותו ("דיברתי עם אסי אמרתי תישמע, יש לי רעיון, נלך לליל נתפוס אותו שמה. אבל זה בתור דיבור ככה... אמרתי לו אני אנסה ללכת להביא את הכסף שלו שמה"). כאן המקום להוסיף, כי ככל הנראה היה גרעין של אמת בטענה לפיה זרח רכש את הרכב מחברת "קמור" בערבותו של אחר, אולם על פי עדותו של עובד החברה, אביב גולן, היה זה אבוטבול שערב לחוב (ראו עמ' 6994): "אסי בא ואמר, אני אחראי. זה בן משפחה, זה בן אדם יקר לי, אני עובד אתו. אין לך מה לדאוג ממנו לרגע". 23. נוכח האמור עד כה, ובעיקר לאור עדותו של גולן, מקובלת עלי נקודת המוצא אותה אימץ בית-המשפט המחוזי לצורך הדיון באישום זה, לאמור, "ניתן להניח לטובת המערערים כי דב זרח היה חייב להם סכומי כסף משמעותיים, על פי מיטב אמונם [צ"ל אמונתם]. כמו כן, כי [אבוטבול] נתן מילתו לחברת 'קמור', שהוא יהיה אחראי לחובו של דב זרח באם האחרון לא יעמוד בתשלומים עבור הרכב... בד בבד ניתן להניח לטובת הנאשמים, כי הם חפצו למנוע הימלטותו של דב זרח מן הארץ" (עמ' 137). אולם, נראה כי זהו רק פן אחד של מערכת היחסים בין זרח למערערים, הואיל ומהשיחה 3504 (ת/196) בין אבוטבול לעשור עולה, כי אלה תובעים לעצמם מחצית מסכום של 800,000 (של מטבע כלשהו שלא נקבו בשמו, ואפשר שמדובר בכספים שהגיעו לידיו של זרח בצרפת שלא כדין). וכך הנחה אבוטבול את עשור לפעול: "תגיד לו [לזרח] עכשיו תחזור לנתניה... אתה מה שלקחת את השמונה מאות אלף, אנחנו רוצים חצי... את השמונה מאות שהוא לקח... אני רוצה חצי ואני כבר לא רוצה כלום איתו. אני לא רוצה עסקים איתו, ומה שהוא חייב לי הוא צריך לתת לי וזהו... אבל תצעק עליו, אל תדבר כמו חבר, תגיד לו בוא היום תסגור את החשבון... אנחנו רוצים את הכסף עכשיו, והדרכון שעכשיו יביא אותו לאלברט. הדרכון הוא לא יכול לצאת מעכשיו...". בשיחה נוספת (מס' 3513) הוסיף אבוטבול ואמר לעשור: "קח ממנו את הדרכון שלו, אבל תיקח, תגיד לו אני ביקשתי את הדרכון עכשיו, הוא לא זז לאף מקום עד שהוא לא יושב איתי על החשבון מה שמגיע לי...". בשיחה מיום 7.2.06 עדכן סיטבון את אבוטבול כי זרח הוכה על ידו ("קיבל ממני כיפוף עכשיו", ולעניין זה ראו גם עדותו של סיטבון בעמ' 5344 ו-6081), ואיים עליו "אמרתי לו אני רוצה את כל הכסף סוף השבוע הבא, תשלם את כל הכסף של אסי, אם לא אני... הכל הכל אמא שלך, אבא שלך כולם... זה האוטו אני לוקח לו עכשיו". גם גרסתו המיתממת בבית-המשפט של סיטבון אודות ביקורו בבית הוריו של זרח נסתרה באותן שיחות, ובאחת מהן (מס' 6210, ת/196) נשמע מפיו של עשור התיאור הבא: "האבא שלו רעד לי, רעד לי". אולם זה לא סיפק את אבוטבול, ובשיחה נוספת הורה לסיטבון: "תיקח מההורים שלו את הדרכונים... רוקן להם את הבית" (שיחה 6242, ת/196). גם בחלקם השני של האירועים – הניסיון לעצור את זרח לפני שהוא חוצה את הגבול למצרים, ניכר תפקידם המרכזי, אם לא לומר המכריע, של אבוטבול וסיטבון בהתרחשויות. כל אלה הוכחו כדבעי בראיות המשיבה, והשלימו אותן דברים שהחליפו אבוטבול וסיטבון בשיחות שקיימו בזמן אמת. וכך לדוגמה עדכן סיטבון את אבוטבול בשיחה 6486 בת/196: "הבן אדם בדרך לברוח דרך מצרים... עכשיו הוא עבר פס לבן באילת, ועצרו אותו משטרה... ועכשיו השוטר מעכב אותו חצי שעה... אני כבר שמתי שלושה אנשים שיחכו לו בכניסה לאילת... אני עכשיו עובר את אשדוד, בדרך לאילת, אם יש לך מישהו שיחכה שם בכניסה אסי, אני כבר שלחתי שלוש... עצרו אותו עם האוטו... שלחתי שלושה אנשים, חברים של פרנסואה שיתפסו אותו שמה" (וכן ראו שיחה 6505). ברם, התכנית לעצור את זרח השתבשה, וגם על כך מיהר סיטבון לעדכן את אבוטבול, ככל הנראה, לאחר ששוחח עם אנשיו בזירה (שיחה 6507 – "יש שם בלאגן נהיה קנוניה של משטרה ... ההוא [זרח] עומד איתם בצד שואלים אותו מה ומי ושניים עומדים בצד מחכה שהוא רק יברח מהם, רק שיזוז מהשוטרים". עד כמה היה אבוטבול מעורה בניסיון ללכוד את זרח, מלמדת העובדה שביום 11.2.06 הצטרף גם הוא למחפשים אחר הנמלט באילת (ראו עדותו של גרמן גנדלמן, עמ' 1458), ואף הנחה את זה האחרון לתפוס את זרח, "לשבור אותו", ליטול ממנו את דרכונו ולהביאו אליו. נוכח האמור סבורני כי גם אישום זה הוכח על ידי המשיבה במידה הנדרשת בפלילים. אישום שמיני 24. מרק רוסיני (להלן: רוסיני) ואבי רביבו (להלן: רביבו) הם אנשי עסקים בעלי אזרחות צרפתית שעלו לישראל. במהלך שנת 2006 הצביעו עשור ומטודי על השניים כבעלי ממון, ובארגון הוחלט לסחוט אותם. באחד הימים כאשר רביבו שהה בקניון ברעננה, ניגשו אליו סיטבון ועשור ודרשו ממנו בקול מאיים למסור להם את מספר הטלפון הנייד שלו. רביבו, שסרב להיענות לדרישה, הזעיק למקום את רוסיני כדי שילווה אותו למכוניתו. בחודש אוגוסט 2006 עקבו אבוטבול, סיטבון ועשור אחרי אופנוע עליו רכב רוסיני, ובשלב כלשהו חסמו את דרכו. משירד סיטבון מהרכב והלך לעבר רוסיני, החל זה להימלט, וניסיונותיהם של השלושה ללכדו לא צלחו. באותו חודש שהה רוסיני עם משפחתו באילת, וגם שם קיבל מסר מהארגון באמצעות מטודי, לאמור, שבבריחתו הוא עורר עליו את זעמו של אבוטבול. מסר ברוח דומה הועבר לריצ'רד טוויל, חברם של רוסיני ורביבו, היינו, כי חברי הארגון מחפשים אותם. 25. בתאריך 10.11.06 הגיע קצין משטרה, שי אמיר, לביתו של אבי רביבו, ולאחר זמן מה הגיעו לשם גם ריצ'רד טוויל ומרק רוסיני. הקצין ביקש לשוחח עם כל אחד מהשלושה בנפרד, ואת אשר נאמר לו הוא תיעד בהקלטה ת/235 ובמוצג ת/234. רביבו תאר את המפגש בקניון ברעננה, לאמור, באחד הימים של החודשים מאי או יוני 2006, ניגש אליו אדם ואמר לו: "מצאתי אותך, לפני חמש שש חודשים לא היית פה". רביבו ביקש לדעת במי מדובר ובן-שיחו השיב לו: "אני אלברט ביטון מנתניה... רציתי לדבר אתך יש לי בעיה אצלך, אני צריך לדבר על משהו ואני לא זוכר עכשיו תן לי את המספר טלפון שלך". רביבו סרב למסור את מספר הטלפון, ועל כך הגיב בן-שיחו באומרו: "נבוא לראות את הבית... נראה אותך הביתה" (ראו תמליל השיחה ת/235 בעמ' 15). בתום אותה שיחה התקשר רביבו לחברו מרקו רוסיני וביקשו להגיע לקניון. העד הוסיף, כי עם הגעתו של רוסיני הוא התכוון ללכת למשטרה, אך לבסוף לא עשה זאת. מרק רוסיני תאר אירוע אחר במהלכו נהג בקטנוע ברמת-אביב, כאשר לפתע החלו נוסעיה של מכונית לעקוב אחריו. משעצר ברמזור, יצא מתוך אותו רכב אדם ששאל אותו אם הוא מרק רוסיני, ואז החליט העד להסתלק בנסיעה מהירה. בחודש אוגוסט 2006 שהה רוסיני עם משפחתו באילת, ובאחד הימים ניגש אליו פרנק מטודי ואמר לו שהוא לא התנהג יפה כאשר נמלט. בהמשך קיבל שיחה מריצ'רד טוויל שאמר לו כי אותם אנשים מחפשים אותו, ובלשונו של ריצ'רד בת/235 (עמ' 37), הוא נתבקש להודיע לרוסיני "שהוא ברח פעם אחת אבל הוא לא יברח פעמיים". ריצ'רד לא הסתיר את פחדו מכך שגרסתו המפלילה תיחשף ברבים ונימק זאת כך: "יש לי 3 ילדים אני לא רוצה להסתכן"; ו"אני לא יכול לישון יותר בשקט, יש לי הרגשה שבאת כדי לתת לי הרגשה של בטחון וקרה ההיפך" (עמ' 38). 26. קיום המפגש בין רביבו לסיטבון בקניון רעננה, לא הוכחש על ידי האחרון, אולם גרסתו לאירוע היתה שונה. בעדותו (ראו עמ' 4599) הוא טען (בלשונו): "הייתי בקניון רעננה אני גבריאל [עשור] ואיזה רב מבת-ים שחיפש לקנות תחנת דלק באזור הצפון... וכל פעם אנחנו מדברים אני וגבריאל על עסקים בפריז... ואז הוא שומע אסי רביבו... רציתי לשאול אותו שאלה כי הוא איש עסקים... יש לי איזה שאלה לתכנית של איזה משהו, אז אמרתי אבי, נעים מאד קוראים לי אלברט, אני צריך להתייעץ אתך בקשר של איזה פתאום פרסום... הוא אמר לי אני לא מכיר אותך, לא יכול לתת לך את הטלפון. לחצתי לו את היד, הלכתי... מעבר לזה לא היה כלום...". בית-המשפט לא נתן אמון בגרסה זו, והעדיף על פניה את גרסת התביעה לפיה השיחה בין סיטבון לרביבו הותירה את רישומה הקשה על האחרון, עד שראה צורך להזעיק את חברו רוסיני. אינני סבור כי הונחה בפנינו עילה לשנות ממצא זה של הערכאה הדיונית. גם למפגש עם רוסיני ניתן אישור מפיו של סיטבון. על פי גרסתו הוא נסע ברכב עם גבריאל עשור, כאשר במכונית נוספת נסע אבוטבול מלווה במאבטחיו. בשלב כלשהו הבחין עשור ברוסיני, הוא ברך אותו לשלום והם המשיכו בדרכם. סיטבון העיד (ראו עמ' 4600): "אף אחד לא נתפס אתו לשוליים, אף אחד לא זרק אותו לצדדים, אף אחד לא ירד אליו, אף אחד לא איים עליו, לא ניגשתי אליו בכלל, אני לא יודע איך נראה מרקו רוסיני... הוא היה עם קסדה אז אני לא יודע איך הוא נראה". גרסה דומה נרשמה מפיו של עשור (ראו עדותו בעמ' 6123) אשר הכחיש את הטענה לפיה רוסיני נמלט מהם. ברם, אם גרסתם של סיטבון ועשור הHיתה נכונה, כי אז אתה מתקשה שלא לתהות לפשר חששם הגלוי לעין של רביבו ורוסיני בשיחתם עם קצין המשטרה שי אמיר. יתרה מכך, שיחתו של מטודי עם רוסיני באילת תומכת אף היא בגרסה לפיה היה גם היה למערערים עניין ליצור קשר עמם, והסברם של המערערים לכך היה רחוק מלהניח את הדעת. להלן אצטט דברים מתוך דבריו של מטודי בחקירתו, ואשר הובאו בהכרעת הדין, הואיל ונדמה כי די בהם בלבד כדי להפריך מכל וכל את גרסתם המיתממת של סיטבון ועשור. וכך תאר מטודי בת/440ג' את המסר שהעביר לרוסיני: "לך לראות אותם ותברר את העניין... כי הם... דורשים כסף שאתה טוען שאתה לא חייב, למה אתה נותן לעניינים להתגלגל ולאנשים לרוץ אחריך... אני אמרתי לו תסתדר איתם כי הם על הראש שלך, הם לא יעזבו אותך במנוחה". תיאור זה של הדברים יכול להסביר על נקלה את הפחד והחרדה שתקפו את רביבו ורוסיני. גם ביחס לאישום זה אני סבור כי המשיבה הוכיחה כדבעי את עובדותיו, ולא הוכחה בפנינו עילה כלשהי לשנות מהן. אישום שלושה עשר (ערעורו של דוד זוארץ) 27. שמחה וויקטור סאסי (נאשמים 21 ו-22) הינם בעלים של חברת ניקיון, שבשנת 2006 נתנה שירותים לאחד מבתי הספר בנתניה. באחד הימים הודיעה מנהלת בית הספר לבני הזוג סאסי כי עקב אי-שביעות רצונה מתפקודם, היא החליטה להתקשר עם חברת ניקיון אחרת – אלדין אחזקות בע"מ, שבבעלותם של האחים דוד ושלום עמירה. שכרה החודשי המוסכם של החברה שנבחרה היה אמור להיות 30,000 ש"ח. נטען, כי במטרה להעביר את רוע הגזירה, פנתה שמחה סאסי (להלן: שמחה) לדוד זוארץ, כדי שיאלץ באיומים את האחים עמירה להסתלק מההתקשרות עם בית הספר. ואכן, זוארץ התקשר לדוד עמירה, הבהיר לו כי "זהו בית ספר שלנו, תיזהר לשים שם רגל", ובעקבות כך החליטו בעליה של חברת אלדין למשוך את ידם מאותה עסקה. באישום זה הורשעו זוארץ ובני הזוג סאסי בעבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. כאן המקום להוסיף, כי ערעור שהגיש ויקטור סאסי נגד הרשעתו והעונש שהושת עליו, נדחה בידי בית משפט זה (ע"פ 9520/09 סאסי נ' מדנית ישראל, בעמוד 2 ואילך (טרם פורסם, 20.7.10)). לאישום 13 התייחסנו בהרחבה בערעורו של ויקטור סאסי, וגם לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בערעורו של דוד זוארץ, לא ראיתי מקום לשנות מממצאינו שם אותם אביא בלשון המקור (ראו ע"פ 9520/09, בעמוד 2 ואילך): "אין מחלוקת כי שמחה סאסי פנתה לזוארץ כדי שישכנע את האחים עמירה להסתלק מההתקשרות לבצע עבודות ניקיון בבית ספר טשרניחובסקי, וכך מצאו הדברים את ביטויים בעדותה של שמחה בבית-המשפט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.1.09, מעמ' 38 ואילך): 'לנו היה מכרז והתוקף של המכרז עדיין לא נגמר... ופתאום בא מישהו באמצע השנה ורוצה להיכנס לבית הספר... אז פניתי לדוד [זוארץ], בעלי לא היה בארץ, פניתי לדוד ואמרתי לו תשמע ויקטור מישהו בא ורוצה לקחת לי את הפרנסה, בוא תעזור לי... תקשיבו לי, זה הפרנסה שלי, הוא פתאום בא הוא לוקח לי את הפרנסה שלי. זה לא היה מקובל עלי, אני רציתי להגן על הפרנסה שלי, ואני פניתי לדוד כחבר שלי...'. לא למותר להדגיש כי כאשר נחקרה שמחה במשטרה, היא טענה שכלל לא פנתה לזוארץ, וכאשר נאמר לה כי בידי החוקרים ראיות הסותרות את גרסתה, היא השיבה: 'זה לא נכון, לא היה ולא נברא. מה שהיה שפנתה אלי המנהלת ואמרה לי שהיא רוצה להפסיק איתי את העבודה, אני ביקשתי ממנה לתת לי שבועיים והיא אכן נתנה לי שבועיים וזה נגמר. אני לא יודעת מי אמר לך שעירבתי את דוד זוארץ מה הוא קשור פה'. רק משהושמעה לשמחה השיחה מס' 1588 מיום 30.4.06 עם זוארץ, היא שינתה את גרסתה, ובלשונה: 'ניהלתי את השיחה אתו אבל זה לא אומר שאמרתי לו לאיים עליו. אני הייתי לבד בעלי לא היה בארץ ופניתי אליו כחבר'. לאחר שהושמעה לה שיחה נוספת (מס' 1634), היא השיבה: 'כל הכוונה שלי היתה שהבן אדם לא ייכנס לפרנסה שלי, ואני לא רואה בזה פשע. לא אמרתי לו לך תהרוג או תרביץ לו שלא ייכנס לי לבית הספר'. לכאורה, משתמע מדבריה של שמחה שהיא נמנעה מלבקש מזוארץ לפעול באיומים או בכוח, ועל רקע זה תהינו כיצד מתיישבת גרסה זו עם הדברים שיצוטטו להלן מפיה (ראו ת/205, שיחה 1634): 'הם אמורים להתחיל לי מחר בבית ספר שלי, אני לא רוצה שהם יתחילו... תגיד להם שאוי ואבוי להם אם הם יגידו למנהלת שאיימנו עליהם... ככה היא [מנהלת בית הספר] לא תחזיר אותי'. "בעקבות אותה שיחה התקשר זוארץ לדוד עמירה (ראו ת/205, שיחה 2428, מיום 2.5.06), ובין היתר אמר לו: 'דודו שלום לך מדבר דוד זוארץ אני לא יודע אם אתה מכיר אותי, יש איזה בית ספר שאתה נכנסת שמה לעבוד, שבחור... לא נמצא פה... אז, אל תיכנס לשמה, קודם כל מדובר פה במצב שאני צריך לראות אותך בארבע עיניים אם אתה רוצה שאני אדבר אתך, אבל אל תיכנס, כשהוא יגיע לפה תשב איתו ותסגור איתו. כרגע אשתו לבד וזה לא מתאים להפריע לאשה'. "לכאורה, משיחה זו נעדר איום מפורש, וכך טען דוד עמירה בחקירתו (ראו ת/282 – 'אני קבלתי טלפון באחד הערבים, לאחר שהגעתי להסכם עם המנהלת, שיחה לא מזוהה מגבר עם מבטא טריפוליטאי כבד שלא נשמע מאיים, פנה אלי בבקשה לא לקחת את בית הספר, כי האשה חולת סרטן וזה הפרנסה היחידה שלה. אמרתי לו שאני אבדוק את זה עם איש המכירות שלי'). במקום אחר באותה הודעה הוסיף דוד עמירה: 'הוא לא איים עלי'. דא עקא, מהודעה שנרשמה מפיו של אחיו, שלום עמירה, נשמעה נימה שונה בתכלית. עד זה לא שוחח עם זוארץ, והוא שמע על הדרישה להסתלק מההתקשרות עם בית הספר מפיו של אחיו. שלום העיד כי אותה התקשרות היתה רווחית ('היה שם תשלום טוב של 20-30 אלף שקל בחודש, זה בית ספר גדול' – ראו ת/278), אולם הוחלט להסתלק מעסקה זו, וכך נימק שלום את ההחלטה: 'לא התחלנו לעבוד כי אחי דוד קיבל איזה טלפון אנונימי, וגבר מהצד השני המליץ לו לבטל את ההסכם עם המנהלת ולא לעבוד בבית הספר הזה... אחרי שקיבלנו את הטלפון הזה פחדנו, דוד ואבא שלנו החלטנו לרדת מהחוזה הזה, למחרת אם אני לא טועה הודענו למנהלת שאנחנו מבטלים את החוזה מסיבות אישיות...'. העד הוסיף כי אותה החלטה היתה כרוכה בנזק, וכאשר תהה החוקר 'למה הרגשתם מאוימים והחלטתם מיד לרדת?', השיב שלום עמירה: 'לאורך כל התקופה לא קיבלנו טלפון מסוג זה... הבנו שנכנס מישהו שאולי הוא מחוץ לעיר, אבא אמר: תעזבו אתכם לא שווה להתעסק עם מי שלא יהיה בגלל הכנסה'. העולה מעדותו של שלום עמירה הוא שגרסתו של אחיו דוד בהודעה ת/282 לא תארה נכונה את אופייה המאיים של פניית זוארץ אליו, שהרי לו המצב היה שונה לא היתה לשלום סיבה להיקלע לאותה מצוקה אליה נקלע ('פחדנו.... החלטנו לרדת מהחוזה הזה')... "...מטעמים שנדמה כי אין קושי לתהות על קנקנם, לא שש ויקטור סאסי לחשוף בחקירתו את פנייתם, שלו ושל רעייתו, לזוארץ. וכך לדוגמה כאשר נשאל בחקירתו (ראו ת/104) אם הוא פנה לזוארץ כדי להזהיר את בעליה של חברת אלדין, השיב: 'לא בחיים לא', אף שבהמשך, ולאחר שהושמעו לו שיחותיה של שמחה עם זוארץ, כבר הביע עמדה מהוססת: 'אני לא זוכר אם היא דברה איתי ספציפית על דוד [זוארץ] אני רק זוכר שהיא אמרה לי שהמנהלת רוצה לפנות ואני אמרתי לה תפני, יכול להיות אמרתי לה שתפנה לדוד [זוארץ] אבל בקטע של עזרה חברתית לא בקטע של אלימות'. ולעניין זה נדמה כי אין צורך להדגיש כי גישה פייסנית זו רחוקה מלהתיישב עם דבריה של שמחה בחקירתה לפיה הם איימו על הקבלן החדש. "לא זו אף זו. לכאורה, מששב ויקטור לישראל, שוב לא היה צורך בהתערבותו של זוארץ בסוגיית המשך העסקתם של בני הזוג סאסי בניקיון בית הספר, אולם המציאות היתה שונה בתכלית. דוגמה לכך היא שיחה מס' 5005 שהתקיימה ביום 11.5.06 בין ויקטור לאחר ששב מחו"ל לזוארץ. ויקטור שאל את בן-שיחו אם 'הסתדרו העניינים', ועל כך השיב זוארץ: 'לא, עוד לא, לא היתה אצלה היום [מנהלת בית הספר], הזונה הבת זונה הזאת לא ענתה לי לטלפון... אני אפתור את זה, נשמה אני יפתור את זה...'. בחלוף שלושה ימים הוסיף זוארץ לעדכן את המערער: 'מטפלים בזה בהילוך גבוה... כל רבע שעה אני מתקשר...' (ראו השיחה 5732). שיחות מסוג זה התקיימו גם בהמשך, תוך שויקטור מבקש מזוארץ לפעול נגד הקבלן החדש שזכה בעבודה: 'הוא נמצא בבית הספר עכשיו... תראה אם יהיה לך... שמה תתפוס אותו על חם' (שיחה 5789). ומשיחה נוספת (עמ' 5929) עולה כי זוארץ לא פעל לטובת בני הזוג סאסי רק משום ההיכרות שביניהם, הואיל וויקטור נשמע מבטיח לו: 'אגמור... אני אבוא לנתניה, אני אבוא לשלם לך'". להשקפתי, נוכח הראיות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, שרק את מקצתן פירטתי, שוב אין ספק כי הוא היה רשאי לקבוע כי הוכח בפניו מעשה סחיטה באיומים בו נטל דוד זוארץ חלק מרכזי ופעיל. אישום עשרים (ערעורו של דוד זוארץ) 28. עופרי סגל (להלן: עופרי) היה בעליה של חברת "שער הים" ובבעלותו מגרש בנתניה. במועד כלשהו התקשר עופרי באמצעות החברה עם חברת נצב"א בהסכם לפיו תבנה האחרונה פרויקט של דירות, בית מלון ומרכז מסחרי, ובתמורה יועברו לו חלקים בפרויקט. בעקבות כך הוצעו הדירות לציבור הרחב, תוך התניה כי העסקה תתבטל אם בתוך שנה לא יינתנו היתרי בניה. בהמשך נרכשה חברת נצב"א על-ידי קובי מימון (להלן: מימון), וזה סבר כי הדירות ששווקו עד אז נמכרו במחיר נמוך מערכן, ועל כן החל פועל לביטול הסכמי המכר שנחתמו, והרוכשים הוזמנו לקבל את כספם. עם הרוכשים נמנה קרוב משפחתו של חבר הארגון לחיאני, שבכתב האישום (ראו אישום מס' 1) הוגדר כאזרח צרפתי המגיע מעת לעת לישראל ושימש עם אחרים כזרוע של הארגון בחו"ל. משנודע לאבוטבול וסיטבון על הכוונה לבטל את החוזים שנחתמו במסגרת הפרויקט, הם החליטו לנצל זאת לצרכיהם. נטען, כי בחודש ינואר 2007 ביקרו סיטבון וזוארץ בבית הוריו של עופרי ושם נמסרה להם כתובת משרדו. בתאריך 29.1.07 הגיעו סיטבון וזוארץ למשרדו של עופרי, והודיעו לו שהם פועלים כנציגיו של אבוטבול אשר רכש שלוש דירות בפרויקט. הם דרשו ממנו פיצוי בסכום של 100,000 דולר עבור כל דירה, ועופרי הפנה אותם למימון. בתאריך 1.2.07 הגיעו סיטבון וזוארץ למשרדו של מימון, וזה הבהיר לבני שיחו כי הוא דורש עבור הדירות מחיר כפול מהמחיר המקורי, אולם לבסוף הסכים להסתלק מדרישה זו. דא עקא, העומדים בראש הארגון החליטו שלא להסתפק בכך, וסיכמו כי לאחר שלחיאני יקבל את הסכום שהושקע ברכישתן של הדירות, ישתלט הארגון על אותן דירות תוך ביצוע מעשי סחיטה. ביום 2.2.07 קיימו חברי הארגון מפגש משותף עם עופרי ומימון, והציגו בפניהם את הדרישה להתחיל בבניית הפרויקט, תוך הבטחה כי הם ידאגו לכך שרוכשים אחרים יסתלקו מתביעות שהגישו לבית-המשפט. בפגישה נוספת נכח פרקליטו של עופרי, עו"ד זאב שרף, וגם ממנו לא חסך סיטבון את איומיו שעה שהפרקליט עמד על זכויותיו של שולחו. חברי הארגון הוסיפו לאיים על עו"ד שרף גם לאחר אותה פגישה, ובעקבות כך הוא החליט להתפטר מייצוגו של עופרי. אולם בכך לא הסתיימו מעשי הסחיטה, ובמפגש נוסף של סיטבון וזוארץ עם מימון, איימו כי אם בניית הפרויקט לא תתחיל ותסתיים, ירכוש אבוטבול את חלקו של מימון בפרויקט, ובדרך זו יהפוך לשותפו של עופרי. עוד נטען, כי תכניתם של חברי הארגון הייתה מרחיקת לכת אף יותר ממה שתואר עד כה, היינו, שלאחר הקמת הפרויקט הם התכוונו לדרוש אחוזים מכל עסקה שתיקשר במסגרתו. באישום זה הורשעו אבוטבול, סיטבון, בופמן וזוארץ בעבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 3 למאבק בארגוני פשיעה. 29. עופרי סגל תאר בעדותו את הרקע לפרשה הנדונה באישום זה, לאמור, "שקובי מימון נכנס, רכש את נצבא הוא החליט שהדירות נמכרו כנראה בזול, הוא טען שהוא מצא שחיתויות בחברה של נצבא והוא עצר בעצם את כל הפרויקט, הוא הקפיא את הפרויקט, הוא פירק את משרד המכירות והפרויקט בעצם נעצר" (ראו ישיבת יום 1.11.07). בתאריך 28.1.07 התקשרה אמו של עופרי סגל, והודיעה לו כי שני אנשים פקדו את ביתה וביקשו לדעת את כתובת משרדו. משם המשיכו השניים לאותו משרד, אולם לא פגשו בו. אותם אנשים תועדו במצלמות האבטחה שהיו מותקנות במשרד, והם זוהו כ"אנשים של משפחת אבוטבול" (ראו עמ' 4). בעקבות כך החליט העד להכניס את המשטרה לתמונה, וזו התקינה מצלמות במשרדו. ביום המחרת 29.1.07 הגיעו למשרד סיטבון ועשור, ואת המפגש הזה תאר העד כך (ראו עמ' 5), "הם הזדהו בתור האנשים של אסי אבוטבול, שאלו אותי אם אני מכיר, אמרתי ששמעתי מי הם אמרו באנו בשם אסי אבוטבול הם אמרו שרכשו דירות בפרויקט... שלוש דירות... למה לא בונים אותו ושהם שמעו שמקבלים הרוכשים... פיצויים בגלל זה שלא בונים את הפרויקט". במהלך שיחה זו הפנה אותם סגל לקובי מימון. בחלוף יומיים (2.2.07) הגיע דוד זוארץ למשרדו של סגל וטען כי שוחח עם מימון והוא "מכחיש בעצם ומאשים שהעסקה לא נבנית בגללי [סגל] ושהם יביאו את קובי למשרד... לעשות עימות ביני לבינו" (עמ' 6). בהמשך הגיע גם סיטבון, ובשלב זה היו המערערים מלווים ברבים מאנשיהם שהסתובבו במשרד ועשו בו כבתוך שלהם. ממשרדו של סגל התקשר סיטבון למימון ודרש ממנו להגיע, וכך היה. את אשר ארע בהמשך תאר סגל במלים אלו (עמ' 8): "אלברט... בעצם הוא ניהל את הפגישה הזאת את העימות הזה... הוא שאל את קובי בעצם מה קורה למה לא בונים. קובי האשים אותי הוא אמר שנעשו שחיתויות בנצבא, שאני חלק מהשחיתויות. אני אמרתי שזה פשוט לא נכון, שהוא פשוט משקר. אלברט אמר שהוא לא יתן למחלוקת בינינו להימשך. זה לא מענין אותו. אנחנו נשלם לו פיצוי גבוה מאד". סגל הוסיף, כי במהלך אותה פגישה שוחח סיטבון בטלפון עם אדם כלשהו, ושמע אותו אומר: "אסי זה בסדר, מסתדרים לא צריך להגיע". בימים הבאים שוחח סיטבון מספר פעמים עם סגל מתוך כוונה להביא לבניית הפרויקט. המפגש הבא התקיים ביום 12.2.07 במשרדו של קובי מימון, ובו השתתף גם ברק בופמן, שהביע את הדעה כי ההתקשרות בין סגל למימון היא למעשה עסקה מקפחת, אותה לא יהיה ניתן לאכוף בבית-המשפט. במהלך השיחה הבהיר מימון כי לפחות את שלוש הדירות בגינן לכאורה התערבו סיטבון וזוארץ הוא עתיד לבנות, ועל כך הגיב סיטבון באומרו: "נראה לך שאני פה רק בשביל הדירות?" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 1.11.07, עמ' 14). הוא הוסיף וטען באוזני סגל ומימון, כי אין טעם לערב עורכי דין אותם הגדיר "כסתם אוכלי כסף", והציע שהם יגיעו לפשרה ביניהם. באשר לדיירים שהגישו תביעות מתוך ניסיון לאכוף את ביצוע ההסכמים שנחתמו עמם, הבטיחו סיטבון וזוארץ שהם ידאגו לסלק תביעות אלו (עמ' 15). את תחושותיו באותם ימים תאר סגל במלים אלו: "כל מסכת ההתנהלות הזאת היא היתה בעצם מבחינתי מאד מאיימת, מפחידה, זו סיטואציה שאני לא מכיר אותה לא חי אותה" (עמ' 17). עוד מסר סגל, כי בפגישה שהתקיימה בנוכחות באי-כוח הצדדים, עורכי הדין שרף ופישלר, אוים הראשון בידי סיטבון – "אל תיתן לי להידלק עליך", והעד התרשם שפרקליטו מבוהל ונפחד. בשיחה שהתקיימה ביניהם בהמשך טען עורך-הדין שרף, כי קיבל שיחות איומים רבות, גם מסיטבון, ובהן נדרש לייעץ לסגל להתפשר "ולא להתעסק עם המשפחה הזאת". בפגישה שהתקיימה ביום 15.2.07 במשרדו של עו"ד פישלר, שב הויכוח בין סגל ומימון והתלהט, ואת תגובתו של סיטבון תיאר סגל בזו הלשון (ראו עמ' 22): "אלברט בעצם אומר שהמחלוקות בינינו לא מעניינות אותו ושאם אנחנו לא נתפשר ניפגע קשה מאד... הוא אמר לאבא שלי, אם לא היית בגיל של סבא שלי בסיטואציה אחרת מזמן היו עפים פה רימונים ואז הוא אמר [לעו"ד שרף] תייעץ ללקוח שלך לסיים את זה". באשר לזוארץ מסר העד, כי הוא שמר במהלך הפגישה על מה שהגדיר כ"מרות כוחנית". בית-המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של עופרי סגל אותו הגדיר כ"אזרח מן השורה, שבעקבות עסקה מסחרית שסוכמה במהלך עבודתו, נסתבך, עם עבריינים, ועל כן פנה למשטרה ושיתף עמה פעולה". ובאשר למהימנותו נקבע: "עופרי סגל חף מכל מניע או כוונה בלתי ראויה, משזיהה את [סיטבון וזוארץ] כמשתייכים ל"משפחת פשע", פעל כמצופה מכל אזרח שומר חוק. כל השיחות, הפגישות והמגעים שקיים בפרשה זו היו תחת פיקוח המשטרה" (ראו עמ' 485 להכרעת הדין). 30. בניגוד לסגל, מסר מימון כי לא חש את עצמו מאוים (ראו ההודעה ת/22). אולם, אין ספק כי לפחות בשיחות הטלפון שלו עם סיטבון נשמעה-גם-נשמעה נימה מאיימת. וכך לדוגמה בשיחה שהתקיימה ביום 29.1.07, ביקש סיטבון ממימון לתאם עמו פגישה כדי לדון בבניית הפרויקט, ומשניסה מימון להעביר אותו לאדם אחר, אמר לו סיטבון: "שמע קח את הפלאפון שלי תיצור איתי קשר עדיף... עדיף שנדבר איתך בארבע עיניים, ולא תעביר אותי לאנשים אחרים... אף אחד לא ירים את הפרויקט הזה אם לא תשב אתי, ואם אתה רוצה תעשה עלי שיעורי בית בנתניה מי שאני" (ראו ת/199, מס' 16912). בשיחה נוספת מיום 1.2.07 (ת/199, מס' 16912), כאשר סיטבון שב וביקש להיפגש עם מימון וזה דחה אותו למועד אחר, הגיב סיטבון באיום: "קובי אל תתחמק ממני, אני לא רוצה להגיע אליך אל תתחמק ממני... כי אני אגיע אליך הביתה". בעקבות כך טרק מימון את הטלפון, אולם לא חלפו ימים רבים והוא החל לשתף פעולה עם המערערים נגד עופרי סגל, למרות שאיש מהם לא רכש דירה בפרויקט וגם לא הציג ייפוי-כוח מלחיאני. בית-המשפט קבע כי השינוי שחל בהתנהגותו של מימון, מקורו בכך שהמערערים הזדהו בפניו כאנשיו של אבוטבול, ולכך תימוכין בשיחות שקיים סיטבון עם אבוטבול. אחת מהן היא שיחה מס' 5535 מיום 1.2.07 (ראו ת/197), ובה דיווח סיטבון על הצלחתו: "אתה יודע איך הפנים שלי כשאני מעקם אותם, ההוא מה אתם רוצים?... מחר קבענו ב-13:00 בנתניה, הוא [מימון] בא הבנאדם, הולכים לבעל המגרש עצמו... מחר נסגור את הסיפור, הוא אומר שזה לא הוא והוא אומר שזה לא הוא, מחר אני אמרנו אני יושב עם שניכם, שניכם סופרים את הפיצויים... עכשיו הוא אומר לי מי, מה, מה אתם מאיימים, אמרתי לו תשמע לא מעניין אותי כלום... אמרתי לו לא מעניין אותי הבעיות שלך, אני רוצה את הכסף". ראיה נוספת למהימנותו של סגל מצויה בתקליטור ת/151ב', ובו תועד ביקורם של סיטבון ואחדים מחבריו במשרדו של העד ביום 12.2.07. את מעשיהם של אותם בריונים שליוו את סיטבון, תאר סגל בלשון זו (ראו ת/155ג'): "נכנסו לי שמה... נכנסו לי פנימה מציצים, מסתובבים כאילו... הם הבעלים... אני הייתי בהלם". וסגל הוסיף ופרט את הפחד שתקף אותו: "אני אומר לך את האמת... אני לא יושן בלילה מהם... תשמע אני מקבל טלפונים באמצע הלילה". 31. בית-המשפט המחוזי הוסיף והפנה בהכרעת דינו לראיות רבות המחזקות את עדותו של עופרי סגל, ולא אחזור עליהן הואיל ודי במה שהובא עד כה, כדי לקבוע כי האמון שניתן בגרסתו של סגל היה לו על מה שיסמוך. אולם שאלה נוספת עדיין מחייבת תשובה, והיא אם אבוטבול, סיטבון וחבריהם נזעקו לסייע לקרובי משפחתו של לחיאני כדי לקבל לידיהם את הדירות אותן רכשו, או שמא תוכניתם הייתה יומרנית יותר – לגרוף רווחים לעצמם. כדי להשיב על שאלה זו יש לשוב לשיחה שהתקיימה בין אבוטבול לסיטבון ביום 28.1.07 בשעות הבוקר (ראו ת/199, מס' 16020). סיטבון הרהר באוזניו של אבוטבול: "בסיפור הזה של אבא של ג'ונתן [לחיאני]... אנחנו יכולים להרוויח שמה שלוש מאות אלף דולר". סיטבון הציע לפנות לקבלנים ולדרוש את הפיצוי בסך 100,000 דולר עבור כל דירה, וכאשר אבוטובול תהה באוזניו: "אבל הוא [הקונה] ידע מזה אחר כך", או אז עלה הרעיון לחלוק את הפיצוי עם לחיאני. אולם אצל סיטבון החלו להתגבש אפשרויות נוספות, לדוגמה, השבת סכום הקרן בלבד ששילמו קרוביו של לחיאני, ובמקום הפיצוי לדרוש דירה עבור אבוטבול (ראו עמ' 1). ההמשך חייב מחשבה, ועל כן אמר סיטבון לאבוטבול: "אני אבוא אליך עוד שעה נדון על זה איך עושים את זה, תן לי גם לברר מי זה הבנאדם [סגל] אני רוצה להיפגש איתו נראה מה הסיפור שמה" (עמ' 2). בשיחה אחרת מיום 2.2.07 (ת/197, מס' 5657) בישר סיטבון לאבוטבול: "עשינו פה גישור ו...אנחנו נכנסים באחוזים גבוהים". ובשיחה מיום 22.2.07 הביע סיטבון את הדעה כי לא צריך עוד לדבר על הדירות, אלא על בין ארבעה לחמישה אחוזים מהעסקה, והוא העריך כי מדובר בסכום של "ארבעה וחצי עד חמישה מיליון ש"ח". כאמור, זוארץ נלווה לא אחת לסיטבון במהלך המפגשים שקוימו עם קורבנות הסחיטה. אמנם, לרוב הוא התנהג באיפוק ולא נטל חלק בשיחות, אולם נוכחותו בזירה ושתיקתו נוכח מעשי הסחיטה של סיטבון, מלמדים כי בואו לשם לא היה תמים. אותה מסקנה מתחייבת גם מדברים שאמר סיטבון לזוארץ בשיחת הטלפון מס' 11965 (ת/199, מיום 4.1.07): "ואללה מה אני אגיד לך אתה יודע שאתה יד ימיני ואני צריך להתייעץ אתך לפני שאני עושה איזה פעולה, ואני בלעדיך לא זז גם בטוב וגם ברע ואתה בורח לי... אני צריך אותך חצי שעה איתי אני יש לי אנשים אני צריך להביא כסף, אתה צריך להיות איתי... אני בלעדיך לא עושה כלום". לסיכום, אני סבור כי המשיבה הוכיחה, ברמה הנדרשת בפלילים, גם את מעשי הסחיטה נושא אישום זה. אישום עשרים ואחד (ערעורו של דוד זוארץ) 32. באישום זה נטען, כי לשם קידום מטרותיו של ארגון הפשיעה פתחו זוארץ ואחרים חשבונות בנק על שמם של אנשים שונים, ואלה חתמו על הצהרה כוזבת לפיה הם היחידים בעבורם מוחזקים הכספים בחשבון או נעשית פעולה בהם (הצהרה שבעל חשבון חייב בה מכוח צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור, התשס"א-2001)). נטען, כי במהלך שנת 2006 ותחילת 2007 הופקדו בחשבונות אלה כספים של ארגון הפשיעה בסכום כולל של כשני מיליון וחצי ש"ח. על פי גרסת המשיבה, פתח זוארץ ארבעה חשבונות מסוג זה – שניים מהם על שם אשתו ירדנה ובנו עידן, והשניים האחרים על שמם של ליאוניד פלונוב ומיכאל אינוקוב. באישום זה יוחסה לזוארץ עבירה של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק אסור הלבנת הון, וסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. מהעבירה המתייחסת לחשבונו של אינוקוב הוא זוכה. באשר לחשבון שנפתח על שמו של עידן זוארץ, ואשר כונה בכתב האישום "חשבון א'", קבע בית-המשפט המחוזי בהכרעת דינו (ראה עמ' 522), כי עידן לא הציע הסבר הגיוני לפעולות הרבות שבוצעו בחשבון, והוסיף ותמה: "כיצד אדם צעיר זה שהכנסתו, כך לטענתו, מקורה בהפעלת 'באסטות' בשוק, מגלגל סכומי עתק בחשבונו, ללא דיווח כלשהו לרשויות, וחי ברמת חיים גבוהה... מעל לכך, טענותיו אלו של [עידן] אודות מקורות הכנסותיו לא עוגנו בכל ראיה מצידו". בית-המשפט הוסיף והדגיש (ראו עמ' 524), כי בחקירתו במשטרה נמנע דוד זוארץ מלהסביר את אופי הפעולות שביצע בחשבון, ובמקום זאת ביקש להסתייע ברואה חשבון מטעמו. בהתנהגות זו ראה בית-המשפט "לא יותר מאשר דרך לחמוק משאלות החוקרים בעניין זה", הואיל ומדובר בפעולות פשוטות של הפקדה ומשיכה של כספים, שכדי לתת להן הסבר אין צורך להתייעץ עם רואה חשבון. גם לאחר שעיינתי בקפידה בנימוקי הערעור שבכתב והאזנתי לטיעונים על-פה, לא מצאתי מקום או עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי ביחס לחשבון א'. 33. בחשבון שנפתח על שמה של ירדנה זוארץ, אשתו של דוד זוארץ, ואשר כונה "חשבון ב'", הופקד במהלך שנת 2006 סכום של 720,000 ש"ח. והרי על פי גרסתה של ירדנה הכנסותיה הסתכמו באותה תקופה בסכום של 2,500 ש"ח לחודש מעבודתה כשכירה. יתרה מכך, כאשר נתבקשה להסביר את משיכות הכספים מתוך החשבון לטובת נפרעים שונים, וביניהם – אלון אלרואי, חברת נלן שיווק בע"מ, חברת ריינבאו אינווסטמנט בע"מ, חברת חטיפי ירושלים, גנון מאיר, מיכל דהן, ויקי זיתוני, חברה טקסטורה נדל"ן בע"מ ואחרים – היא התקשתה לעשות זאת וטענה כי אותן פעולות בוצעו בידי בני משפחתה. בהודעה ת/91 (עמ' 4) היא הוסיפה כי "הפעולה הזו היא לא שלי אני אמרתי לך שנתתי גם לאחי דוד וגם לבעלי אבל אני לא יודעת לאן השיקים הלכו, את המזומנים הפקדתי, אני לא יודעת מאיפה המזומנים הגיעו אני נתתי שיקים וקיבלתי מזומנים במקומם מדוד בעלי ומדוד מרציאנו והפקדתי בחשבון. לא שאלתי שאלות". העדה גם לא זכרה אם חתמה על "הצהרת נהנה" בפתיחת החשבון, ומשזו הוצגה לה השיבה: "זו בהחלט טעות, אם אותה פקידה היתה מסבירה לי כמו שאתה הסברת לי לא הייתי חותמת או שלא הייתי מאפשרת פעילות אחרת בחשבון ולא הייתי נותנת שיקים שלי לאחרים" (ראו ת/91, עמ' 5). גם ביחס לאישום זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי דוד זוארץ לא הציע הסבר לפעולות שנעשו בחשבון על שמה של אשתו. 34. באשר לחשבון שנפתח על שמו של ליאוניד פולונוב וכונה בכתב האישום "חשבון ג'", בו הופקד במהלך שנת 2006 סכום של 407,000 ש"ח – גם במקרה זה התקשה בית-המשפט המחוזי לקבל מפיהם של המעורבים הסבר שיהיה בו כדי ליישב את תנועת הכספים באותו חשבון. בהודעה שנרשמה מפיו של ליאוניד במשטרה (ת/94), הוא מסר שאת דוד זוארץ הכיר כמי שנהג לרוץ על חוף הים, וכאשר פגש אותו באחד הימים בנתניה, הביע זוארץ משאלה (ראו עמ' 4 של ההודעה): "הוא ביקש ממני כמה צ'קים שלי מהחשבון שלי בבת-ים ובירושלים, כדי לסגור בעיות שלו, כל מיני. אני לא זוכר בדיוק מה, הוא סיפר לי שהוא קנה רכב ב.מ.וו. והוא צריך שיקים דחויים, יש לו בעיות בבנק. הוא את הצ'קים האלה יקח וישלם בהם משהו, אז יום או יומיים לפני התאריך על הצ'ק הוא יפקיד לי כסף בחשבון". פולונוב הוסיף (ראו עמ' 5), כי מסר לזוארץ עשרה שיקים בסכום של 20 או 25 אלף ש"ח כל אחד, והוסיף: "דוד אמר לי שזה עבור עו"ד או עבור קניית ב.מ.וו. אני גם לא זוכר בדיוק". פולונוב טען כי לא קיבל תמורה מזוארץ כנגד מסירת השיקים, והוסיף (ראו עמ' 6): "דוד הבטיח לי חברות שלו... הוא ימצא בשבילי עבודה או עסק ריווחי... לדבריו, הוא יש לו מוניטין בנתניה ויכול לעזור במשהו, למצוא לי עבודה עם משכורת נורמלית, או עסק עם רווח". 35. בחקירתו במשטרה (ראו ת/56ב', עמ' 7) נשאל זוארץ אם נהג להפקיד שיקים או מזומנים בחשבונות של אחרים, והשיב על כך בשלילה. אולם בהמשך אישר כי לעתים נטל שיקים מאחרים: "לדוגמה הייתי חייב כסף לעו"ד ונתתי לו כסף שיירגע. לקחתי שיקים מליאוניד, אחד חבר רוסי שהכרתי. לא היה לי את הכסף לשלם לעו"ד יפתח אז לקחתי את הצקים מלאוניד ונתתי לדוד יפתח. הצקים חזרו ואני חייב את הכסף ליפתח, השיקים נמצאים כנראה אצל העו"ד". אולם זו אינה התמונה המלאה, הואיל ועבור אחד השיקים הוצאה חשבונית מס' 475 על ידי משרדו של עו"ד יפתח, בה נרשם כי התשלום התקבל מאסי אבוטבול וארבעה אחרים (ראו ת/179ג'). כאשר נתבקש זוארץ להסביר כיצד שילם בשיק משוך על ידי פלונוב את שכר הטרחה של עורך דין שייצג את אסי אבוטבול ואחרים (שזוארץ אינו נמנה עמם!), בחר המערער להסתפק באמירה "אין לי מה להשיב" (ההודעה ת/61 עמ' 4). ניסיונו של זוארץ להשלים את החסר בהסבר מפוקפק שאותו מסר במהלך עדותו בבית-המשפט (הוא גלגל את האחריות לאחד, דוד מרציאנו, ראו עמ' 6680 לפרוטוקול), נידון מראש לכישלון, הן עקב חוסר האמון שהוא מעורר, והן משום שלא נמצאה ולו ראייה אחת נוספת כדי לתמוך בו. העולה מהאמור הוא, שבחשבונו של פלונוב בוצעו הפקדות של סכומים נכבדים ונמשכו ממנו שיקים, אף הם בסכומים לא מבוטלים. זוארץ לא הצליח להסביר את מקור הכספים ואת פעילותו בחשבון זה, ועל כן היה רשאי בית-המשפט המחוזי לקבוע כי מדובר בכספים שהושגו אגב ביצוען של עבירות, ואשר שימשו את חברי הארגון. דוגמה לכך הם אותם שיקים שנמשכו מחשבונו של פלונוב לתשלום שכר טרחתו של הסנגור שייצג את אבוטבול וארבעה אחרים, ושיקים ששימשו לתשלום דמי הביטוח עבור כלי-רכב של אבוטבול ובני משפחתו. דוגמה נוספת להתנהלותו מעוררת התהיות, בלשון המעטה, של זוארץ, הובאה בהודעה נ/79 שנרשמה מפיו של נתן שדה, מנהלה של חברת נ.ל.ן. שיווק בע"מ. עד זה מסר (ראו עמ' 5) כי היו מקרים "שדוד [זוארץ] הגיע אלי למשרד עם שיקים של אנשים שונים, כולל שיקים של הבן שלו עידן ואשתו ירדנה... הוא בא אלי עם השיקם האלו ואני נתתי לו מה שמכונה "שיק טובה", שהינו סכום זהה ללא ריבית וללא כל פירות בגין התשלום... מה שדוד נתן לי [השיקים] נפרעו אצלי בחשבון ומה שאני נתתי לו נפרע דרכו". והרי התנהלות זו מעידה כמאה עדים על ניסיונו של זוארץ להסוות את מקורם של הכספים ששימשו אותו ואת חבריו, והם "רכוש אסור" כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון. 36. באשר למעמדו של זוארץ בתוך הארגון, בכלל, ונוכח חלקו באישום זה, בפרט, יפים הדברים אותם ציטטתי בסוף הדיון באישום מספר עשרים, מתוך השיחה מס' 11965 (ת/199). יתרה מכך, פעילותו בשלושה מן החשבונות ששימשו את הארגון (על שם אשתו, בנו ופלונוב), ונוכחותו בזירות העבירה השונות, מלמדות כי מעמדו של זוארץ לא היה כמעמד של "חייל מן השורה", ועל כך ניתן ללמוד מעט גם מזיקתו ההדוקה לסיטבון, כפי שבאה לידי ביטוי גם בשיחה מס' 19515 מיום 15.5.07 (ראו ת/199), כאשר זוארץ נזעק לעזרת חברו כדי להסביר לאשתו של סיטבון מדוע בעלה לא יוכל לשוב מוקדם לביתו כדי ללוותה לאירוע אליו הוזמנו. וכך נשמע זוארץ אומר (הדברים מצוטטים מתוך הכרעת דינו של בית משפט קמא, בעמ' 543): "אני צמוד לאלברט [סיטבון] סביב השעון בשביל להצליח... בעזרת השם תהיה הצלחה יש לנו עוד איזה דרך יום ראשון, שני, עוד איזה פגישות, ובעזרת השם נסיים את זה והשמים הם הגבול... ולא נצטרך כל חודש... ללכת לנכות שיקים בשביל להביא הביתה כסף... בגלל זה אנחנו... אין זה משהו חס וחלילה איזה מועדון שאנחנו יושבים או דיסקוטק או משהו. זה עבודה נטו". זאת ועוד, דוד זוארץ מסתמן כמי ששימש כ"גזבר" הארגון והממונה על הכספים, ולהלן מספר דוגמאות לכך: א) בחודש אוקטובר 2007 פנה זוארץ לסיטבון ואמר לו שהוא מבקש לשוחח עם אבוטבול בענייני הכספים של הארגון. משהעביר סיטבון את אותה בקשה לאבוטבול, נראה כי זה לא היה נלהב לקיים את המפגש: "מה הוא יביא לי חשבונות, מאיפה אני יודע מה הכנסנו, למה מה אני זוכר מה הכנסנו?". יתרה מכך, מדבריו של אבוטבול עולה תרעומת על התנהלותו של זוארץ, היינו, בניגוד לטענת האחרון לפיה הוא מרושש ומתקשה לכלכל את ביתו, "הילדים שלו קונים טרקטורונים ואופנוע ים" (שיחה מס' 91 בת/197). ב) על מעמדו של זוארץ כממונה על הכנסות והוצאות הארגון ניתן ללמוד גם מהשיחה מס' 7737 (ת/199) מיום 12.12.2006, בה הוא מסר לסיטבון כי הסדיר את התשלום עבור האבטחה של אבוטבול, ואז התעניין סיטבון: "נשארו שקלים קצת?", וזוארץ השיב לו: "אמרתי לך שאני אסדר לך" (ת/199 שיחה מס' 7737). בחודש פברואר 2007 הורה אבוטבול לזוארץ לשלם לאחד מעורכי הדין סכום של 5,000 ש"ח, ונראה כי עקב כך נקלע זוארץ למצוקה, כפי שהדבר מצא את ביטויו בשיחה שקיים עם סיטבון (ת/199, שיחה מס' 20068): "הוא משאיר לי הודעה, חמש אלף ביום רביעי לשרמן, מאיפה אני ישלם את זה? מה אתם רוצים להרוג אותי?... אין לי מאיפה, עזוב אותי אני מחר שובר את הראש הוא רוצה את הכסף על הבוקר... אני לא יכול לעמוד בזה..." (לעניין העברות הכספים לעורכי דין ראו גם שיחה מס' 4373, מיום 22.6.2006, בת/204). ג) בתאריך 21.1.2007 שיגר אבוטבול מסרון לזוארץ בו נאמר "בוקר טוב, תארגנו לי כסף דחוף. 20 אלף תיקח מאלברט". ד) בתאריך 26.1.2006, לאחר מעצרו של אבוטבול, הוא שוחח עם זוארץ על כספי הארגון (ראו שיחה מס' 10411 (ת/205) ואמר לו את אלה: "אתה יודע מה לעשות. אני לא שואל אותך מה אתה עושה... אתה חכם, אתה ילד גדול, תעשה מה שחשוב... רק... תחשוב טוב לפני... למה שהבעיה שעכשיו אין, אין נזיל עכשיו, זה הבעיה. אז אל תתפתה בגלל שאין נזיל עכשיו לעשות טעויות... אתה מבין? אז תעשה תחשוב רחוק". נוכח האמור, סבורני, כי דין השגותיו של זוארץ על הרשעתו באישום זה, ובכלל, להדחות. אישום עשרים ושניים (פרשת דר' סרוב) 37. באישום זה יוחסה לאבוטבול עבירה של מתן שוחד לדר' ג'קי סרוב, עובד ציבור ומי ששימש מנהל מחלקת מיון פנימי בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. נטען, כי חברו של דר' סרוב, אשר שטיינמן, הכיר בינו לבין אבוטבול, ובעקבות כך המתין הרופא בשלוש הזדמנויות לאבוטבול בפתח מחלקת המיון, ובהמשך ווידא כי יבצע את הבדיקות שהיה חייב בהן ללא המתנה בתור. בתמורה שילם אבוטבול לדר' סרוב בכל פעם סכום של 800 עד 1,000 ש"ח במזומן. אירוע דומה התרחש בתאריך 7.11.06, כאשר סיטבון נתבקש להתקשר לדר' סרוב ולהודיע לו להתקשר לאבוטבול הואיל והוא לא חש בטוב. בעקבות כך הזמין דר' סרוב את אבוטבול למחלקת המיון בבית-החולים, ובתום אותו ביקור שולם לו סכום של 800 ש"ח במזומן. אותו ביקור של אבוטבול בבית-החולים נעשה תוך הפרה של מעצר הבית בו היה נתון, ועל כן התקשר דר' סרוב לקצינת משטרה, ומסר לה כי אבוטבול ביקר בבית-החולים. לאחר שנודע לאבוטבול כי בשיחתו של דר' סרוב עם אותה קצינה הוא לא הדגיש בפניה כי הביקור בבית-החולים היה דחוף, הוא התקשר לסיטבון ודרש ממנו לנסוע לדר' סרוב ולדרוש ממנו להשיב את הסכום האחרון ששילם לו. בית-המשפט המחוזי הרשיע את אבוטבול באישום זה בעבירה של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין. 38. הרשעת אבוטבול באישום העשרים ושניים נסמכת בעיקר על התשתית העובדתית העולה מהודעה שמסר דר' סרוב (ת/385א). כזכור, בחר אבוטבול שלא להעיד להגנתו, והצדדים ויתרו גם על העדתו של דר' סרוב בבית-המשפט. להלן אביא את עיקרי גרסתו של דר' סרוב. העד הכיר את אבוטבול לפני שנים לא מעטות, ובביקוריו בבית-החולים הוא נהג ללוותו הואיל והיו עמו מאבטחים, דבר שהכביד על המנהלה והמטופלים. ובאשר לתמורה מסר סרוב (ראו עמ' 2 להודעה): "אסי היה מגיע מספר פעמים לבית חולים אני עזרתי לו להתמצא וליוויתי אותו ממקום למקום, ולאחר כמה פעמים היה משלם לי בתמורה לעזרה דרך צד שלישי בין 800 ל-1,000 ש"ח, שזה גם מה שאני לוקח לטיפול". תקבולים אלה לא תועדו ברישום, ובעמ' 3 הוסיף דר' סרוב: "הוא נתן לי 800 ש"ח שעזרתי לו לקצר הליכים. לציין שלא טיפלתי בו בעצמי, אבל דאגתי לזרז את שהותו שם". בהמשך תהה החוקר "מה זה אומר זירוז תהליכים במיון", ועל כך השיב סרוב: "אני מחכה לו בכניסה מלווה אותו ממחלקה למחלקה לוקח אותו לרופאים המתאימים דואג שלא יחכה בתור...". באוזניו של דר' סרוב הושמעה השיחה המוקלטת בין אבוטבול לסיטבון בעקבות הביקור האחרון בבית-החולים, והוא ידע להסביר מה עורר את זעמו של אבוטבול: "הוא התרגז שאני לא דיווחתי לכם אחרי הטיפול שהטיפול היה דחוף ואני זוכר שאו הוא או מישהו בשמו שאל אותי למה לא אמרתי שזה דחוף. אני מזמן שלא הרגשתי מאוים" (עמ' 3). החוקר הוסיף ותהה באוזניו של דר' סרוב כיצד הוא מקבל תשלום בבית-החולים שם הוא משמש כעובד ציבור, ועל כך השיב העד: "לא מדובר כאן במצב רגיל אני יודע שזה לא חוקי, אבל מדובר באדם שנותן לי ומצד שני אני לא מכיר מישהו שהיה זורק את הכסף לפח ככה שלא היו יותר מדי ברירות". באשר למצבו של אבוטבול בגינו הגיע בפעם האחרונה לבית-החולים, השיב דר' סרוב כי היה זה מצב "אולי דחוף מבחינתו אבל זה לא נחשב למקרה דחוף". 39. העולה מהאמור במישור העובדתי, הוא שלאבוטבול נדרש אדם מתוך מנגנון בית-החולים כדי שיסייע לו לזרז את ההליכים והבדיקות בעת ביקוריו שם. לצורך זה הוא שילם את אותם סכומים לדר' סרוב, ועל כן משסבר כי לא קיבל את השירות שעל פי השקפתו "קנה" בכספו, הוא מיהר להתקשר לסיטבון ולדרוש בלשון בוטה ותקיפה כי ייסע לדר' סרוב וידרוש ממנו להשיב את התשלום שקיבל בביקורו האחרון. ונזכיר, ציפייתו של אבוטבול הייתה שדר' סרוב יתקשר למשטרה ויודיע כי מצבו חייב טיפול דחוף, הואיל וביקורו בבית החולים נעשה תוך הפרתו של צו בית-המשפט בדבר מעצר בית. משדר' סרוב לא הדגיש את דחיפות הביקור, סבר אבוטבול כי הוא לא העניק לו את השירות אותו ציפה לקבל, ועל כן החליט לתבוע את השבת התשלום (ראו השיחה מס' 1820 בת/199). 40. שלוש מטרות ביקש המחוקק בישראל להשיג בעבירת השוחד: העמקת אמון הציבור במערכת השלטונית; שמירה על טוהר המידות של עובדי הציבור; והבטחת פעולה תקינה של המִנהל, לבל יושפע שיקול הדעת המסור לעובדי הציבור מצHפייה לשלמונים שקיבלו או יקבלו (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 777 (1994); רע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 728, 734 (1999); ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן-עטר, פ"ד נג(4) 695, 709 (1999)). ובאשר ליסודות העבירה – שלושה הם היסודות העובדתיים: נוטל השוחד הינו עובד הציבור; נטילת מתת על ידי עובד הציבור; והמתת הוא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור (ע"פ 5046/93 הופמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 2, 9 (1996)). אשר ליסוד הנפשי – נדרש, מחד, להוכיח רצון של נותן המתת להדיח את עובד הציבור למעול בתפקידו למענו ולטובתו, ומאידך, נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין המתת ובין פעולת עובד הציבור (ע"פ 3945/94 מדינת ישראל נ' לב, פ"ד נא(2) 529, 555 (1997); ע"פ 3165/97 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 465, 470 (1998); רע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 728, 735 (1999)). ומן הכלל אל הפרט. אדם מן היישוב המגיע לבית חולים אינו זוכה לליווי צמוד של רופא בכיר כדי שיסייע לו להחיש את הטיפול, והדגש הוא על כך שדר' סרוב לא העניק טיפול רפואי לאבוטבול ועשו זאת רופאים אחרים. כאשר עובד הציבור נוהג כך, הוא חורג מתפקידו תוך העדפת עניינו של זה המשלם לו שלמונים על פני אלה שאין ידם משגת לעשות זאת. כך חשב גם דר' סרוב, שבהודעה ת/385א' נרשם מפיו: "אני יודע שזה לא חוקי", וכך ראה זאת גם אבוטבול, וביקורו האחרון בבית החולים מדגים זאת היטב. ביחס לביקור זה מסר דר' סרוב: "אני מציין שבפעם האחרונה שהוא היה אני בכלל לא בדקתי אותו, הוא היה בחירורגית [צ"ל כירורגית] ואני באתי רק להגיד להם שיטפלו בו במהירות" (ראו ת/385א, עמ' 1). לפיכך, בנוסף ל"זירוז ההליכים השגרתי" הייתה לתשלום לרופא מטרה נוספת, והכוונה לכך שאבוטבול ציפה כי דר' סרוב יודיע למשטרה כי מצב בריאותו אילץ אותו להפר את מעצר הבית. משדר' סרוב נמנע מלציין את עניין "הדחיפות", הוא עורר עליו את חמתו של אבוטבול כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשיחות המוקלטות בינו לסיטבון (שיחות מס' 1820 ו-1823 בת/199): "הוא נתן עדות שלא הייתי צריך דחוף להגיע לבית החולים (גידוף)... גם לוקח פרטי כסף וגם (גידוף)... לך תראה אותו (גידוף)... כל הכסף שלקחת כל הזמן, תחזיר אותו...". נוכח האמור, לא גיליתי פגם או שגגה בהרשעתו של אבוטבול באישום זה. 41. עתה, לאחר שסקרתי את האישומים כולם, אחזור לשאלות המפתח בערעורים המונחים בפנינו – מהם מאפייניו של ארגון פשיעה על פי הדין הנוהג בישראל, מיהם האנשים שהחוק לוכד ברשתו, ואם המערערים נמנים עמם. חוק מאבק בארגוני פשיעה על החוק ותכליתו 42. "הציבור הישראלי אינו יכול להיות אדיש כלפי גילויי התפתחות של סוג 'הפשע המאורגן', המערער בארצות אחרות על המערכות הכלכליות והפוליטיות שלהם. טוענים שאין התופעה קיימת או אינה יכולה להתפתח בארץ. אך הנסיון האמריקאי מראה שקל מאד להתעלם מקיומה של התופעה, עד שארועים מסויימים מביאים למודעות לקיום הבעיה, אלא שאז זה מאוחר מדי, או נדרשים אמצעים קיצוניים כדי לטפל בבעיה מבלי שיש סיכוי לחסלה או להקטינה במימדים רציניים" (דר' מנחם אמיר, מתוך נספח לדוח הועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל, התשל"ח-1978). חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 התקבל בכנסת ביום ט' בסיון התשס"ג (9.6.03). בדברי ההסבר להצעת החוק בואר הצורך הכפול שבבסיסו: לחימה בפשיעה מאורגנת, ומתן מענה לקושי שבמיצוי הדין עם ראשי פשע המוצאים מפלט במבנה המרובד של התארגנות עבריינית. בהצעת החוק הוסברה תכלית כפולה זו: "להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת, ועם המבנה ההיררכי של אחדים מארגונים אלו [ה]יוצר מרחק בין מתווי המדיניות לבין מבצעי העבירות" (דברי הסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155, 762). ההבנה כי יש לייחד הוראות חוק נפרדות לטיפול בארגוני פשיעה, נולדה מתוך הכרה במאפייניה המיוחדים של תופעה זו. באותו סוג של פשיעה, כוחו של כל מעשה פלילי, הנעשה במסגרתה של ההתארגנות, חורג מדלת אמותיו של המעשה כשהוא לעצמו. יש בו יסוד אִגְבּוּרי (סינרגטי), המתגבש יחד עם שאר מעשיה של ההתארגנות לכלל עשייה מצרפית, והיא שמקנה להתארגנות זו את כוחה. בלשונו של השופט מ' חשין אשר הוסיף על דברי קדמונים (ישעיהו מא, ו): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו אמר חזק. העזרה ההדדית והעידוד ההדדי שפו[ש]עים עוזרים ומעודדים איש את רעהו יש בהם אפקט סינרגטי, והסיכון לשלום הציבור גובר והולך" (בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4) 729, 731 (2000)). עוד מתאפיין שדה זה של פעילות עבריינית בכך שבניגוד לאינטואיציות מקובלות בדיני העונשין, עשוי אדם להיקשר רעיונית למעשה הפלילי אף שלו עצמו לא היה חלק בביצועו הפיזי או בהכנות הישירות שקדמו לו. מעורבותו התמצתה, תחת זאת, בגיבושה של המסגרת עמה נמנו המבצעים, בהתווית מדיניות הפעולה הכללית של מסגרת זו או בגיוס משאבים לפעולתה, וייתכן שאף צמח לו רווח מן המעשה. על רקע זה נקבעו בחוק מאבק בארגוני פשיעה הוראות כדלקמן: 2. פעיל בארגון פשיעה (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו – מאסר עשר שנים: (1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין; (2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה. (ב) הנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, דינו – מאסר עשר שנים. (ג) נעברה עבירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), לענין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה – מאסר 20 שנים. 3. עבירה במסגרת ארגון פשיעה – נסיבה מחמירה העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו – כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים. 43. הטלתה של אחריות פלילית על מי שעומד בראשו של ארגון פשיעה, מכוון את פעולתו, מייעץ לו או עוסק בכספיו, והעמקתה של האחריות המוטלת על מי שמבצע עבירות במסגרת הארגון, אינן חותרות – כך במודל שאומץ במשפטנו – תחת עקרון היסוד של הדין העונשי, ולפיו כל אדם אחראי אך למעשים שבהם הוא נטל חלק ישיר – בשידול, בסיוע או בביצוע ממש. מקום בו לא הוכחה מעורבות ישירה של צמרת הארגון במעשים הפליליים שביצעו הכפופים לה, לא תוטל על אנשיה אחריות למעשים אלה. הדין יבוא עמם חשבון אך על מעשיהם שאִפשרו את קיומו של הארגון. בדומה, פעילים בארגון ששלחו ידם בעבירות יוחזקו חייבים אך בגין המעשים שהם עצמם ביצעו, ועצם חברותם בארגון לא תהיה כשלעצמה עבירה. בסוגיה אחרונה זו – אי השתתה של אחריות פלילית בגין חברות בארגון גרידא, עמד לנגד עיניו של המחוקק התרחיש של ארגון פשיעה העוסק גם בפעילות חוקית, ובו חברים שאינם נוטלים חלק בעשייה האסורה (יפעת רווה "העבירות הפליליות בחוק מאבק בארגוני פשיעה" הסניגור 76 5, 8 (2003). שיטות משפטיות אחרות, שחששו מפני הרחבת יתר של גדרי האחריות, אימצו כלל דומה. ראו, לדוגמה, בקנדה, Hansard, April 23, 2001, pp. 2954-55). אמנם, מידת העונש שיושת על ראשי הארגון עשויה להשתנות בהתאם לחומרה שבפעילותו (סעיף 2(ג) לחוק), וביצוע עבירות במסגרתו מוחזק כנסיבה מחמירה, הגוררת אף היא את החרפתה של הסנקציה הפלילית (סעיף 3 הנ"ל). אך באלו אין כדי לפקוד על אדם את עוונו של אחר. אות הן לתכליתו הברורה של החוק, ששמו מעיד עליו גם הוא, כי מטרתו להילחם בקיומם של ארגוני פשיעה ובמעשים המבססים ארגונים אלה ומקנים להם את חיותם. אכן, הצידוק המשפטי להטלתה של אחריות על הבאים בגדרן של הוראות החוק, מצוי בתרומתם של אלה לקיומו של הארגון ולהמשך פעילותו. אין זה הטעם שעמד בשעתו ביסודו של רעיון האחריות הסולידארית של קושרים, רעיון שנעקר מחוק העונשין בתיקון 39 בעקבות ביקורת נוקבת שנמתחה עליו (בפרט במאמרו של פרופ' ש"ז פלר "אחריות פלילית ללא מעשה, על סמך מה?" הפרקליט כ"ט 19, 22 (1973)). אף אין זה הצידוק לו נדרש, ברוב דעות, בית-משפט זה בעקבות הקושי הממשי שהתעורר בפרשת משולם, ונפתר בקביעה כי ניתן להשית על כל המעורבים אחריות ישירה לירי שביצע מי מהם, מכוח היותם שותפים, כמבצעים בצוותא, להוצאתה אל הפועל של אותה תוכנית עבריינית (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 36 (השופט א' מצא) (1998)). גם על רעיון זה נמתחה ביקורת בספרות המשפטית (מרים גור-אריה "צדדים לעבירה – תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה" מגמות בפלילים: עיונים בתורת האחריות הפלילית 83, 100 (אלי לדרמן עורך, 2001)). פרופסור גור אריה הציעה תחת זאת לאמץ בחקיקה סיווג חדש, של מי שהוא מבצע באמצעות אחרים מכח שליטה בארגון העברייני (שם, בעמ' 105-103. ראו גם מרדכי קרמניצר "המבצע בדיני העונשין – קווים לדמותו" פלילים א 65, 72 (1990)). חוק מאבק בארגוני פשיעה הכיר אמנם בשליט הארגוני, אולם את האחריות הוא ייחס לו מכוח תרומתו הישירה להפעלת הארגון, ולא בשל המעשים הפליליים שביצעו אנשיו. גם להשקפתי, אין בכוחם של דיני השותפות לשרת את התכלית שביסודו של חוק מאבק בארגוני פשיעה. לא זו בלבד שאין הם מקיפים את אותם בעלי תפקידים, אשר אין להם יד בביצועם הישיר של מעשי הארגון (גבריאל הלוי השותפות לדבר עבירה 429; 432 (2008)), אלא שאותם דינים ממקדים עצמם אך במעשים הללו, ולא במסגרת שממנה צמחו – ויוסיפו לצמוח בעתיד – עבירות. בכך ניכר ייחודו של החוק בהשוואה לדיני השותפות. כל אחד משני התחומים מסמן מרכז כובד אחר במלאכת האכיפה. אין האחד מוציא את רעהו ומקרה כמו זה שבפנינו, החוסה תחת קורתן של צמד האכסניות – דיני השותפות ודיני ארגוני הפשיעה כאחד, יהיה נתון במקביל למרותן של שתי מערכות הדינים. 44. הנה כי כן, חוק מאבק בארגוני פשיעה רואה בקיומו של ארגון הפשיעה, כשלעצמו ומעבר לכל אחת מהעבירות שביצעו אנשיו, נושא לטיפולו של הדין הפלילי. ניהולו של הארגון, הבטחת יכולתו הכספית, ייעוץ לו והערך המוסף שמפיק הארגון מכל פעולה שאינה חוקית ובה נטלו חלק חבריו במסגרתו, כולם תורמים ליכולתו להוסיף ולהתקיים ולשלוח ידו בפלילים – לחם חוקו. מטעם זה הציב המחוקק את המעשים הללו על הכוונת, והצורך להתמודד עמם הוא שעיצב את המודל שנבחר ביישומו. תובנה זו ביטא באורח קולע בית-המשפט בקנדה, באחת הפרשות שבה יוחדו כבר בשנת 1997 הוראות חקיקה לטיפול בפשיעה המאורגנת: “The target of the legislation is the criminal organization, not those who comprise the criminal organization. Merely being in the group is not illegal. The scheme of the legislation is to undermine mechanisms that support the criminal activities of criminal organizations. This leads to criminal offences based on: enhancing the ability of the criminal organization to conduct its illegal activities; acting to commit crime to benefit the criminal organization; instructing others to commit crimes for the benefit, or at the direction, of the criminal organization, or in association with it. Parliament has proceeded on the basis that if these three types of activities were constrained, the effectiveness of the criminal organization would be impaired” (R. v. Terezakis [2007] BCCA 384, at par. 56). חוק מאבק בארגוני פשיעה נשען על תפישה ולפיה פעילותן של מסגרות מאורגנות, בהשוואה לפעילות יחידים, מחריפה במידה ניכרת את הפגיעה החברתית הטמונה בעבריינות. עוד נשען החוק על הכרה בכך שאין בכוחו של הדין, המאפשר העמדה לדין של יחידים, להקיף את מכלול פעילותם של העוסקים בפשיעה מאורגנת. מודל המייחד הוראות חקיקה למאבק בארגוני פשיעה, בדרך של גזירת היקפה של האחריות הפלילית על-פי מידותיה של תופעה חדשה זו, היינו, באמצעות קביעתם של איסורים פליליים חדשים על מעורבות בפעילותם של ארגוני פשיעה, אומץ בחלק ניכר ממדינות המערב. זאת על יסוד המסקנה כי בלא הוראות כאלו, ותוך הסתמכות על הדין הקיים, יתקשו גורמי האכיפה להילחם בדפוסי עבריינות אלה (דוגמה נגדית מספקת בריטניה, שבה נקטו עד כה הרשויות דרך אחרת, והכוונה היא להרחבתן של סמכויות האכיפה ושיפורה בלא שינויו של בסיס האחריות הפלילית אשר נותר בדיני הקשר (conspiracy). ביקורת שנמתחה על כך עמדה על יעילותו הלוקה בחסר של המאבק בפשיעה המאורגנת בשל היעדרו של חוק כאמור (Jonathan Kirk & Emilie Pottle, Is the UK Ready for RICO, CL. & J. (March, 2010))). לא הכל תמימי דעים עם השקפה זו. נשמעה הדעה כי די בחקיקה העונשית שעמדה בתוקף ערב חקיקתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה – אף היא, כשלעצמה, חריפה מדי – לטפל בפשיעה הקיימת. עוד הוטעם החשש כי החוק יאפשר לרשויות האכיפה שלא להעמיק במלאכתן – איסוף ראיות נגד חשודים בפלילים, ותחת זאת הן יפריזו בשימוש בכלים רבי העוצמה שמעמיד החוק לרשותן (Boaz Sangero, Are All Forms of Joint Crime Really "Organized Crime"?: On the New Israeli Combating Criminal Organizations Law and Parallel Legislation in the U.S. and Other Countries, Loy. L.A. Int’l & Comp. L. Rev. 61, 68; 97 (2007), זמין ב: http://ilr.lls.edu/documents/Article329.1-Sangero.pdf). עוד נטען, וכפי שכבר ציינתי גם מפי באי-כוחם המלומדים של הנידונים בפרשה זו, כי חוק מאבק בארגוני פשיעה נתפר למידותיהם של ארגוני הפשיעה ה"קלאסיים", אך ניסוחו העמום ותחולתו הרחבה מאיימים עתה לבלוע אל קרבם את מכלול הוראותיו של הדין העונשי אשר מכוונות לטיפול בפשיעה שאינה עבריינות-יחידים. ביקורת זו אינה נחלתו של הדין הישראלי בלבד. היא הועלתה, באורח דומה, בארצות-הברית, ביחס ל-Racketeer Influenced and Corrupt Organization act (“RICO”), החוק הפדראלי העיקרי להתמודדות עם ארגוני פשיעה. תחולתו הנרחבת של דבר חקיקה זה, הנובעת מהגדרותיו הרחבות, גררה עמה ביקורת לא מועטה, ועוררה דיון בשאלת התפתחותו של החוק ממכשיר למאבק ממוקד בארגוני פשיעה, לכלי שרת במאבק בכל פשיעה מרובת משתתפים (Gerard E. Lynch, RICO: The Crime of Being a Criminal Parts I and II, 87 Colum. L. Rev. 663 (1987);John Dombrink & James W. Meeker, Racketeering Prosecution: The Use and Abuse of RICO, 16 Rutgers L.J. 635 (1984-1985); Antonio J. Califa, RICO Threatens Civil Liberties, 43 Vand. L. Rev. 806 (1990)). להשקפתי, חשש מפני שימוש מופרז באמצעִי אכיפה שעוצמתו כה רבה, לעולם ראוי כי יעמוד לנגד עיניהם של רשויות החקירה, התביעה ובתי-המשפט. אך אין לראות בכל יישום של החוק – הפרזה, ובכל הידרשות לו – התרת רסניו של הדין הפלילי. ערב חקיקתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה חסרו דיני העונשין כלים חיוניים שהוא מספק. על כלים אלה ראוי לברך. בכוחם לסייע, ולו במידת-מה, בהתמודדות עם מעשים הרסניים בחומרתם, שהפכו – כסחיטה וגביית דמי חסות – למעין גזירת גורל שאין כביכול אלא להשלים עמה, והיא נחלתם של מגזרים שלמים. זהו לא פחות מגידול פלילי ממאיר, השולח גרורות אשר מתפשטות ונעשות אלימות יותר ויותר, ומעת שנשלחו הן אינן מגיבות עוד לאמצעי הטיפול הקונבנציונליים. בד בבד, יש לתור אחר הדרך הנאותה להפעלתם של הכלים שבחוק, תוך הקפדה בזכויותיהם של חשודים, נאשמים ומי שהורשעו בדינם. לכך אוסיף, כי עיקר הסמכות להפעלת האמצעים הנקובים בחוק מאבק בארגוני פשיעה מוקנה לבתי-המשפט, על-פי שיקול-דעתם השיפוטי ובהליך אדברסארי, ולא לרשויות המִנהל. זאת ועוד, עיקר פועלו של החוק הוא בשלב שלאחר הגשתו של כתב-אישום, או בעקבות הרשעה. החוק הולם, אפוא, את האיזון הראוי בין רשויות השלטון במשפטנו ואת ההקפדה בזכויות הפרט. מבחינות אלו, זהו מודל מרוסן יחסית, שביסודו כוונה לצמצם את הפגיעה הכרוכה בהפעלתם של אמצעים מיוחדים נגד גורמי הפשיעה המאורגנת. הדבר ניכר בפרט בהשוואה להסדרים שאומצו במדינות אחרות, ואוסטרליה היא דוגמה טובה לכך. במספר מדינות-מחוז ביבשת זו נכנסו לא מכבר לתוקף הוראות-חוק נוקשות, שאפשרו את נקיטתם של צעדים חריפים נגד חשודים במעורבות בפשיעה מאורגנת. בין היתר, הוסמכו רשויות המנהל להכריז, ללא כל צורך בהנמקה, על התארגנות כעל ארגון פשיעה ולעתור – באופן שאינו מותיר לבית-המשפט שיקול-דעת – להוצאתם של צווי מניעה (Control Orders), האוסרים על חברי הארגון להיפגש עם אחרים, ליצור עמם קשר בדרך אחרת, להיכנס למקומות מסוימים או להחזיק בחפצים שונים (Serious and Organised Crime (Control) Act 2008 (South Australia); Crimes (Criminal Organisations Control) Act 2009 (New South Wales); Serious Crime Control Act 2009 (Northern Territory)). על חומרתה המופרזת של ההוראה בדבר צווי המניעה, המפרה זכויות יסוד של האדם ופוגעת בעצמאותה של הרשות השופטת ובשלטון החוק, עמד אך לאחרונה בית-המשפט הגבוה של אוסטרליה (French CJ), בקובעו כי היא אינה חוקתית ודינה בטלוּת (South Australia v Totani [2010] HCA 39 (11 November 2010)). 45. גישות ביקורתיות אחרות למיקודם של מאמצי אכיפה בארגוני פשיעה, לקוּחוֹת משדה הניתוח ה"כלכלי" של המשפט. יש הגורסים, כי ארגונה של הפשיעה במסגרות עשוי להיות יעיל יותר מן הבחינה החברתית משום שהוא תורם, מסיבות שונות, להפחתת האלימות הכרוכה בביצוע פשעים (שחר אלדר כלי אדם: שימוש בבני אדם לביצוע עבירות והנהגת ארגוני פשיעה 153 (2009)). דרכי ניתוח נוספות בוחנות את תופעת הפשיעה המאורגנת בהיקש מתחום ההגבלים העסקיים. הן גורסות, בתמצית, כי ארגון פשיעה או מספר ארגונים, שעלה בידיהם לבסס מעמד של מונופול או לפעול כקרטל בתחום עברייני מוגדר או באזור גיאוגרפי נתון, מובילים לשוק מונופוליסטי, שבו היקף המוצרים או השירותים המסופקים – במקרה דנן, מעשי פשיעה – הוא נמוך מזה שבשוק תחרותי. בתנאים מסוימים עשוי ארגון הפשיעה להפוך ל"סוכן חברתי", המשפיע לחיוב על היקפי העבריינות (Thomas C. Schelling, Economics and the Criminal Enterprise, Public Interest 7: 61-78 (1967);James Buchanan, A Defense of Organized Crime?, In The Economics of Crime and Punishment 119-132 (Simon Rottenberg, ed. Washington, DC: American Enterprise Institute, 1973). לגישה שונה ראוAndrew R. Dick, When does organized crime pay? A transaction cost analysis, 15 International Review of Law and Economics 25 (1995)). עמדה אחרת מתמקדת בביקוש הרב ל"מוצרים" שמספקים ארגוני פשיעה – סמים, הימורים, זנות, שירותי גבייה והלוואות שלא ניתן ליטול בשוק העסקים הרגיל. יש הרואים לפיכך בארגוני פשיעה, גם מבחינה זו, ממלאי תפקיד חברתי (ראו אמיר בנספח לדו"ח הוועדה לעיל, בעמ' 36-34. אך אודה כי התקשיתי להעלות בדעתי ביקוש למעשי סחיטה באיומים, "פרוטקשן" או השתלטות כפויה על עסקים לגיטימיים). יש הסבורים, באותו הקשר, כי בלא טיפול בשורשיו של ביקוש זה, וישנן דרכים שונות לכך לרבות לגליזציה של מעשים האסורים כיום בתכלית (Sangero, Supra, at p. 103), לא ניתן יהיה למגר את הפשיעה המאורגנת. 46. הפרשה שבפנינו אינה מצריכה העמקה בגישות אלו, מן הטעם הפשוט שאיש מבעלי-הדין אינו טוען לערך חיובי בפעילותם של ארגוני פשיעה. לענייננו מצוי כוחם של אותם רעיונות בהארתם של המשתנים המשפיעים על מאפייני פעולתן, על אופן התפתחותן ועל התמודדותן של מסגרות מאורגנות עם שחקנים אחרים ב"שוק" הפשיעה (ראו, לדוגמה,Nuno Garoupa, The Economics of Organized Crime and Optimal Law Enforcement, 38 Economic Inquiry 278 (2000); Juin-Jen Chang, Huei-Chung Lu, and Mingshen Chen, Organized Crime or Individual Crime? Endogenous Size of A Criminal Organization and The Optimal Law Enforcement, 43 Economic Inquiry 661, 662 (2005). זמין ב: http://ntur.lib.ntu.edu.tw/bitstream/246246/84645/1/4.pdf). משתנים אלה הם רבים ומורכבים. יחסי הגומלין ביניהם סבוכים לא פחות. הם עשויים ללבוש צורות שונות ולהשפיע על הארגונים ועל סביבתם בדרכים מגוונות. מהם נגזרת דמותם של אמצעי האכיפה הראויים בלחימה בפשיעה מאורגנת. מהם נגזר במשפטנו פירושן הראוי של הוראותיו של חוק מאבק בארגוני פשיעה. עם משתנים אלה אוכל למנות את הערך המוסף שמצמיחה פעילות במסגרת ארגונית בהשוואה לפעילות פלילית של יחידים (לדוגמה: יתרון הגודל, הגנה מפני יריבים, דריסת רגל במסדרונות השלטון או הפחתת "עלויות העסקה" שבפעילות עבריינית (דר' מנחם אמיר, בנספח לדו"ח הוועדה לעיל, בעמ' 22;Annelise Anderson, Organised Crime, Mafia and Governments, in The Economics of Organised Crime 33, 42 (Gianluca, Fiorentini and Peltzman ed., 1997)). על כגון דא כתב גם שחר אלדר כי "מחקרי שטח מראים שאנשים מתחברים לארגוני פשיעה מתוך סיבות שונות כגון הצורך בתחושת זהות, שייכות, הכרה, הגנה, אהבה, מעמד, כסף, כוח, כבוד ותחושת סדר או משמעות בחיים" (כלי אדם לעיל, בעמ' 73; גבריאל הלוי השותפות לדבר עבירה 96 (2008)). עוד, ומבלי למצות, נמנים עם משתנים אלה היקף התגמולים שמעמיד הארגון לחלוקה בין חבריו; דרך החלוקה של תגמולים אלה – אם באורח אחיד ואם על בסיס של "מצוינות" אישית; רמתם ה"מקצועית" של חברי הארגון; עלותה של החברות בארגון לכל אחד מהחברים (מה נדרש אדם לתת בתמורה לחברותו בארגון); תוחלת הסנקציה הפלילית שנוקטים גורמי האכיפה (מידת העונש וההסתברות כי יושת); היחס בין תוחלת זו לבין תוחלת הסנקציה בעניינם של עבריינים יחידים; עלותו של מאמץ האכיפה; הפגיעה החברתית שמסבה הפעילות הפלילית; ומידת התחרות שבין השחקנים השונים ב"שוק" הפשיעה. חלקם של פרמטרים אלה ישפיע על האופן בו יעדיף (או ייאלץ) הארגון לפעול, וחלקם על שאלת התפתחותו ועל כוחו לגייס חברים נוספים (מבין אותם אלה שגמרו אומר לשלוח ידם בפלילים, ושעל מערך התמריצים המניע אותם עמד כבר לפני ארבעה עשורים פרופסור Becker, במשוואה הידועה שניסח (ראו Gary S. Becker, Crime & Punishment, an Economic Approach, 76 J. P. & Econ (1968)). 47. על פני הדברים נראה כי חוק מאבק בארגוני פשיעה, על כלי האכיפה שהוא מציע, ממעט להשפיע על מאפייני פעילותו ה"פנימיים" של הארגון, לדוגמה – על הקצאת הסמכויות בין חבריו או על האופן בו מחולק שלל הפשיעה שצבר. מנגד, הוא עשוי לשאת בכנפיו שינוי מהותי בכל הנוגע למאפיינים אחרים, כמידת עוצמתם של ארגוני פשיעה, מידת האטרקטיביות של הפעולה במסגרתם וכפועל יוצא גם איכות המצטרפים לשורותיהם, ודמותה של הסביבה התחרותית בה הם פועלים. ערב כניסתו של החוק לתוקף הייתה תוחלת הסנקציה הפלילית על פעילות במסגרתו של ארגון פשיעה דומה בשיעורה לתוחלת הסנקציה על עבריינות-יחיד, או אף פחותה ממנה. האפשרות להניח, לראשונה, יד על בעלי-תפקידים בארגוני פשיעה וקביעתה של עבריינות במסגרתם כנסיבה מחמירה, שינו תמונה זו. כלי החילוט שבחוק אפשרו, אף זאת לראשונה, להניח יד לא רק על רכוש שהושג בעבירת-יחיד, כי אם גם על רכוש הארגון בכללותו. ההחמרה עם יועצים לארגון פשיעה (סעיף 2(ב) לחוק) ועם עובדי ציבור המסייעים לו (סעיף 4 לחוק), פגעו בערך המוסף שיכול הארגון לספק לחבריו. היכולת ללכוד בכף את מנהלי הארגון אף בלא קשירתם למעשה עבירה מסוים (זולת העבירות שבחוק), מפחיתה מעלותה של מלאכת האכיפה. יעילות מושגת גם באמצעות כינוסם תחת קורת גג אחת, היינו, בהליך משפטי אחד, של סוגיות ושל נאשמים שאחרת היו נדונים בנפרד (בבריטניה, שוב בדוגמה הפוכה, יעילותו הלוקה בחסר של ההליך ועלותו הגבוהה היו מבין הגורמים המרכזיים לקריאה לרביזיה בטיפול בארגוני פשיעה. ראו “One Step Ahead: A 21st Century Strategy to Defeat Organised Crime” Paper Presented to Parliament by the Secretary of State for the Home Department, March 2004, at p. 39). כל אלה מאפשרים לגבש מסקנה באשר לדרכים באמצעותן מבקש חוק מאבק בארגוני פשיעה להשיג את תכליתו. מעייניו נתונים לסיכול התפתחותן של מסגרות מאורגנות חדשות, ולמניעת השתכללותן של מסגרות קיימות. הוא חותר לצמצום בסיס הכוח שמגבשים ארגוני פשיעה במרוצת פעילותם. הוא מבקש להקשות על גיוסם של פעילים לעשייה הארגונית. יש ביישומו כדי להכביד על התשתית הכלכלית והאנושית עליה נשענים הארגונים, ועל יכולתם לצבור מוניטין וכוח הרתעה. יש בו כדי להפחית את התמריץ לעבריינים להתאגד במבנים מאורגנים. תוצאתו המתבקשת (אף כי בכגון דא מוטב שלא להיכשל בנבואה, ורק ימים יגידו) היא הגברתו של הפיצול בין "שחקנים" שונים ב"שוק" העבריינות הישראלי. אמת, אפשר כי ערעור מעמדם של ארגוני פשיעה יוביל לשינוי מבני ב"שוק", במובן זה שעבריינים יחידים או קבוצות קטנות ובלתי מאורגנות ישלחו ידם במעשים שקודם לכן היו בעיקר מנת חלקם של אותם ארגונים (ראו גם Dick, Supra, at p. 40). 48. ביסודו של מאמץ האכיפה שנוקט החוק מונַּחת, להשקפתי, אותה הכרה שבה דיברתי לעיל, ועוברת כחוט השני בהתבוננות על הסוגיה כולה – הכרה בסיכון המיוחד הנשקף מארגון פשיעה בשל היסוד הסינרגטי בפעולתו, ובשל התשתית שבכוחו לפתח ככל שלא תופרע עשייתו. גם אם יימצא ממש ברעיון הנזכר קודם, ולפיו פעילות מאורגנת עשויה להוביל להפחתה בהיקפי הפשיעה או במידת האלימות המשמשת בה, הרי שלשיטתי לא יכול להיות חולק על כך שקיומן של מסגרות מאורגנות והתרת פעילותן באין מפריע יובילו – אך טבעי הוא – להשתכללותן המתמדת ולהגברת התחכום שבמעשיהן. אמת, חוק מאבק בארגוני פשיעה משקף "הכרה בסיכון הנוצר מעצם ההתארגנות הקבועה והמתמשכת למטרות פשיעה כגון הקניית 'השכלה עבריינית', הגברת תכנון העבירות ותחכומן, עידוד עבריינות בקרב חברי הארגון" (רווה לעיל, בעמ' 6). היבט זה של שיפור איכותי רב בו הסיכון וניכר. לא אטעה אם אעריך, כי במרוצת הזמן, ולא בעשורים מדובר כי אם בתקופה קצרה בהרבה, יוביל הדבר להחמרה מהותית במאפייני הפשיעה בישראל. "הפשע המאורגן", היטיב לקבוע חבר-הכנסת אברהם רביץ ז"ל בעת הדיון בחוק מאבק בארגוני פשיעה, "הוא לא הצטברות של כמה פושעים שהחליטו לארגן איזה שוד או פשע קבוצתי כלשהו על ידי בודדים רבים. הפשע המאורגן מוביל את החברה לכיוון של התנהגות אחרת כחברה" (ד"כ התשס"ב 8237). בצורתה הקיצונית, עוטה סכנה זו את דמותה מעוררת החלחלה של מסגרת פשיעה החותרת לשים עצמה בנעליה של המדינה, להניח תשתית חלופית לסדר הנורמטיבי הקיים ולהמיר את המנגנונים הממלכתיים בבני-דמותם יצירי המאפיה. לסדר ההיררכי, למערכות הצדק, למערכת הכלכלית ולמרכיבים נוספים ברמה הממלכתית או האזורית, נמצא אז תחליף אותו גוזר ארגון הפשיעה מה"אני מאמין" שלו, שחזקה עליו כי אינו זה שעליו ייסדה עצמה המסגרת החברתית לכתחילה. להוותנו, לא בסכנה ערטילאית מדובר, אף לא בתרחיש בלהות בדיוני. מנת חלקם היא של אזורים שונים בעולם והדברים ידועים (Stergios Skaperdas & Constantinos Syropoulos, Gangs as Primitive states, in The Economics of Organised Crime 61 (Gianluca, Fiorentini and Peltzman eds., 1997); Curtis J. Milhaupt & Mark D. West, The Dark Side of Private Ordering: An Institutional and Empirical Analysis of Organized Crime, 67 U. Chi. L. Rev. 41 (2000)). על פירוש הוראותיו של חוק מאבק בארגוני פשיעה ועל ההכרעות באשר לאופן יישומו להיעשות לאורה של הבנה זו באשר לסיכון המיוחד הנשקף מארגוני פשיעה, ובאשר לצורך להקדים ולסכל את הפיכתם למנגנונים מתוחכמים של פשיעה משוכללת. זאת ביקש המחוקק לבטא בכלים שהעניק בידי הרשויות המוסמכות, וזאת על בית-המשפט להעמיד לנגד עיניו בבואו ליצוק תוכן מעשי במילותיו הכתובות של החוק. היקף תחולתו של החוק 49. המערערים תוהים כלום מקיף החוק התארגנויות פשיעה בנות-זמננו, ובתוך כך את חבורת המערערים דהכא, או שמא הוא נתפר על פי מידותיה של סכנה עתידית, אשר טרם קרמה עור וגידים ואת פניה נחפז המחוקק, שמא יאמר נחפז מדי, לקדם. מפתחות להכרעה בשאלה זו יימצאו במישורים אחדים, וראשון הוא תהליך החקיקה והאירועים שקדמו לו. הצעת החוק נתנה סימנים ב"ארגון פשיעה", שאותו היא הגדירה כ"התקשרות מתמידה של אנשים מספר למטרות פליליות, על בסיס של ארגון עם מבנה היררכי שבו קיימת אפשרות ריחוק בין הראשים לרבדים הנמוכים, מנגנון של משמעת וסנקציות קשות במקרי הפרה וחדירה לשלטון כדי להבטיח הגנה על המשך הפעילות" (שם). הגדרה זו נלקחה מהספרות המשפטית האמריקנית, ונזכרה בדו"ח של ועדת הבדיקה הממשלתית אותה כבר הזכרתי – ועדה שמונתה בשנת התשל"ח-1977 ובראשה עמד פרקליט המדינה לשעבר, עורך-הדין ארווין שִׁמרון ז"ל. אותה ועדה התבקשה לברר את מאפייניה של הפשיעה בישראל דאז, על מכלול היבטיה, ולדון בדרכים לסיכולה. חלקים מן הדו"ח המקיף שהוגש ביום ח' באדר א' של אותה שנה (15.2.1978), עסקו בשאלת קיומה של פשיעה מאורגנת. 50. להקמת הוועדה הוביל החשש מפני קיומו של "פשע מאורגן" בנוסח המוכר ממדינות שמעבר לים. גורמים שונים סיפקו לשאלה שנויה במחלוקת זו תשובות שונות, וויכוח ער התלהט ונמשך תקופה ארוכה (אבי דוידוביץ פשע מאורגן בארץ ובעולם: תיאוריות ומציאות (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך בקרימינולוגיה, משה אדד מנחה, אוניברסיטת בר-אילן, 1993)). כבר בראשית הדו"ח שחיברו, הטעימו חבריה של ועדת שמרון כי את הפשיעה בישראל יש לבחון מתוכה-היא, על יסוד מאפייניה הייחודיים ושלא בגזירה מן הנעשה בנכר. "חלק לא מבוטל מהדאגה האוחזת בציבור", כתבה הוועדה, "נעוץ בתדמית הפשע המאורגן כפי שקיבלנוה מהספרות האמריקאית, המדעית והקלה כאחת, ומסרטי הקולנוע, על רקע פעולתם של אירגונים פליליים הידועים בשמות כמו 'מאפיה', 'קוזה נוסטרה' ו'סינדיקט'". אלא שחרף "הרצון ללכת בעקבות ארצות-הברית ולחקותה, [ש]הוא באופנה ולא פסח גם על הפירוש של תופעות סוציאליות ועברייניות, ספק אם תופעות אמריקאיות מועתקות בצורה זהה או דומה לישראל" (דו"ח הועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל, פברואר 1978, בעמ' 46-45). את מסקנתה, כי קיים-גם-קיים "פשע מאורגן נוסח ישראל" (שם, בעמ' 49), ביססה ועדת הבדיקה הממשלתית על פרספקטיבה מקומית, המבקשת להיות רגישה למאפייני החברה בארץ ולקורות העבריינות בה. "אין זה רלוונטי", הוסיפו חברי הוועדה וקבעו, "אם אכן כל יסודות ההגדרה של הפשע המאורגן לפי המבחנים הנהוגים בקרימינולוגיה האמריקאית באו על סיפוקם" (שם, בעמ' 46). כך, למשל, העובדה שלא נמצאה אז הוכחה – אלא בדרך של השערה – לחדירתם של גורמים עברייניים לצמרת השלטון, לא גרעה מהגדרתם כארגוני פשיעה. תחת זאת, נמצא כי התארגנויות פליליות בישראל גילו "סימנים ארגוניים היררכיים", שלטה בקרבן משמעת, כי ראשיהן שמרו לעתים על מרחק מאנשי השורה כדי להימנע מהפללה, ופעולתן נשאה אופי "עסקי", היינו, הן פעלו בתחום העברייני במטרה לקטוף שלל כספי (שם, בעמ' 48). 51. בעניין אחרון זה עמדה הוועדה – בפרק שכותרתו "הפשע החמור כעסק" – על פעילות עבריינית מסועפת שמטרתה "צבירת רווחים גדולים ומהירים" בדרכים של הלבנת הון, סחיטת בעלי עסקים וגביית חובות. כל זאת, תוך שהיא משיקה לפעילות עסקית לגיטימית, ואגב "נישולם מעסקיהם של בעלי עסקים שניהלו עסקיהם בצורה חוקית ומוסדרת". "הפשע", הוסיפה הוועדה וקבעה, "הינו עסק ככל עסק וחייב בהתארגנות על כל המתבקש מכך. אין לנו כל ספק כי אירגון מינהלי, כלכלי ומסחרי לצורך [כך], קיים בארץ. אחד המאפיינים של 'פשע מאורגן' הוא קיומם של עבריינים, ודווקא הבכירים שביניהם, שהצליחו לסגל לעצמם אורח חיים ופעילות כלכלית במגזר החוקי של החברה", ואף שהם מוכרים היטב למשטרה, קשה לרכז נגדם תשתית ראיתית (שם, בעמ' 26-23; 122). על אף שעקרונית לא סברה הוועדה כי ראוי להקים מסגרת משפטית נפרדת לטיפול בפשיעה המאורגנת (שם), היא עמדה על הקושי שבטיפול בה בכלים המשפטיים שהיו קיימים אז, ובפרט באמצעות דיני הקשר של אותם ימים. "אין עבירה קשה יותר להוכחה מאשר עבירת הקשר", כתבו חברי הוועדה. "מקשיי הוכחה אלה מתבקשת המסקנה שיש למצוא דרכים מיוחדות כדי להילחם באופן יעיל בתופעה זו [של פעילות במסגרתה של התארגנות פשיעה]" (שם, בעמ' 48). אם מצויה רבותא בסקירה היסטורית זו, המעניינת כשלעצמה, של קורות ההתחבטות בשאלת קיומו של פשע מאורגן בישראל, עיקרה בהבנה שמעט הוא החדש תחת השמש. גם היום, כמו אז, מונחת שאלה זו על השולחן וברקע לה הפער, שלמזלנו עודו קיים, בין התארגנויות הפשיעה המקומיות לבין תמנוני הפשע מיצירותיהם של מריו פּוּזוֹ ורוֹבּרטו סביאנוֹ. גם היום, כמו אז, יושבים התוהים בירושלים, ואת עיניהם הם נושאים לניו יורק ולשיקאגו, לנפולי ולפלרמו, לקוֹבֶּה ולוואן-צ'אי. וכך, בה במידה שבישראל התקיימה ומתקיימת לאורך שנים תשתית עבריינית מפותחת, אשר הולכת ומתמסדת ושולחת ידה באורח שיטתי ומתמשך במעשי סחיטה, הלבנת הון, הברחות סמים, גבייה בלתי חוקית של חובות, סחר בבני אדם והפעלתם של בתי-הימורים, נמשך והולך הוויכוח כלום ראוי לזכותה בתואר, שלא נעדרת ממנו נימה של דרמטיות – "פשע מאורגן". "המושג 'פשע מאורגן'", הוסיף וכתב נצ"מ דוידוביץ, "נעשה לסמל ערכי המייצג רעה חברתית הקוראת תיגר על החברה ומוסדותיה. לפיכך, לא ייפלא כי נושא מעין זה הטעון בסימבוליות משמעותית, בין היתר בגלל הדרמטיות והמסתורין שבו, והמאיים על אידיאות ואינטרסים רבים, יעורר ויכוח נוקב וממושך" (שם). אלא שהעיקר אינו בסמלים או בתארים מאיימים יותר או פחות. חשובה המהות. ובאשר לה, הרי כאמור, כבר לפני שלושה עשורים אובחן בישראל דפוס עבריינות בעל מאפיינים ממוסדים, החורג מפעילותם של יחידים או של קבוצות שהתגבשו אד-הוק. 52. חלוף השנים מאז הגישה ועדת שמרון את הדו"ח שלה, וצעדים שננקטו בעקבותיו של דו"ח זה, לא הפכו על-פיה את אותה מסקנה, אדרבא – היא הלכה והתבססה. בחיבור שנכתב לפני שנים אחדות, עמדו הקרימינולוגים הפרופסורים שוהם, אדד ורהב על קיומה של פשיעה מאורגנת, גם אם במאפיינים מקומיים, הנגזרים מן התרבות ומן המבנה החברתי הייחודיים לישראל, וכך הם כתבו: "אין דומה ל[עבריינות המאורגנת בארצות-הברית], מבחינת ממדיה וכוחה, בשום מקום אחר בעולם. בכל חברה מתפתח ארגון העבריינות בהתאם לתנאים המבניים והתרבותיים הקיימים בה. ואכן, בישראל התפתחה עבריינות מאורגנת לפי דגם אחר מזה הקיים בארצות-הברית. בארץ לא קיים קשר סימביוטי הדוק בין המבנים הלגיטימיים לבין המבנים העברייניים – אף שהפשיעה המאורגנת צמחה בעקבות חולשה כללית של מערכות השלטון, ובייחוד הזרועות האוכפות את החוק. כאשר גביית חובות בדרכים חוקיות עלולה להשתהות שנים, מתפתחת ומתארגנת רשת של גובי חובות אלימים מהעולם התחתון. חוקי מסים מכבידים, המלווים באי-אכיפתם היעילה, מביאים להתארגנות הפשיעה סביב הלבנת ההון השחור. חולשת הרשויות החוקיות, שיעילותן בסיפוק צרכיו הלגיטימיים של האזרח פוחתת, לימדה אזרחים רבים כי האלימות היא מכשיר יעיל ומהיר ל'סידור' עניינים; וכאשר האלימות מקבלת לגיטימציה בחברה הכללית, היא מאפיינת ביתר-שאת את החברה העבריינית. שיעור נמוך של גילוי עבירות נגד רכוש הופך את הפריצות והגניבות ל'עסק כדאי' מבחינת הסיכון. מצב זה, בצירוף העמקת הפשיעה בישראל עקב כשלונם היחסי של שירותי הטיפול בעבריין ובמניעת העבריינות, גרם בשנים האחרונות להיווצרותה של העבריינות המאורגנת נוסח ישראל" (שלמה גיורא שוהם, משה אדד וגיורא רהב קרימינולוגיה 533 (2004)). 53. גם דר' שחר אלדר הביע דעתו כי אם "בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים עוד ניתן היה להכחיש את קיומה של תופעת הפשיעה המאורגנת בישראל", הרי ש"חוק מאבק בארגוני פשיעה הוא פרי של הכרה גוברת בקיומה" (כלי אדם, בעמ' 105). תמונה קונקרטית ומפורטת למדי בדבר מאפייניה של אותה תופעה הוצגה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בעת הכנתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה לחקיקה. פרופסור מנחם אמיר ציין בפני הוועדה, כי "ישראל נמצאת במקום מכובד באמצע המפה העולמית בנושא הפשע המאורגן: יש אצלנו סחיטה; אנחנו נחשבים למקום שלישי בעניין סחר בנשים לפי דוחות האו"ם; היינו תחת לחץ, ובצדק, בכל הנושא של הלבנת כספים" (פרוטוקול הישיבה מיום 30.9.02, בעמ' 19-16). ניצב משה מזרחי, אז ראש אגף החקירות במשטרה, קבע: "אנחנו כבר מדברים על פשיעה מאורגנת שהיא על סף פשע מאורגן. אין פה פשע מאורגן משום שהם לא בתוך הממשל שלנו, עדיין לא בתוך השלטון המקומי כחול-לבן ועדיין לא בתוך מערכת אכיפת החוק, אם כי פה ושם רואים קצת סימנים לנוכחותם" (שם, בעמ' 22). ניצב מזרחי הוסיף ועמד על התמקצעותם ההולכת וגוברת של ארגוני פשיעה, המחייבת הסתייעות באנשי מקצוע מן התחום הנורמטיבי לכאורה: "היועצים (הקונסוליירים, כמו שקוראים להם), הפיננסיירים – כי הרי העבריינים לא מבינים כלום בפיננסים ויש אנשים שמייעצים להם בעניין הזה, עורכי-הדין שמארגנים את כל הפיקציות שתיארתי. זה אורגן מאוד מורכב ומסובך לטיפול" (שם, בעמ' 37). ניצב אילן פרנקו תיאר את הידוע לאגף המודיעין במשטרה שבראשו הוא עמד, על אודות פעילותם של אותם ארגונים: "יש לנו היום תשתית מודיעין מצוינת על הארגונים האלה. מדובר בארגוני פשיעה שסדר יומם הבלעדי הוא העיסוק בפשיעה. אין להם סדר יום אחר. מדובר בארגונים שחלקם מאד מבוססים, גדולים, בכמות האנשים שנמנים עליהם, בהיררכיה ברורה, ברורה גם לנו אגב, מודיעינית, שעוסקים במספר תחומים כמו תחום ההימורים שהוא המחולל המרכזי, סחיטה, סמים, סחר בנשים, אמל"ח, עבירות הונאה. המגרש במדינת ישראל מצומצם למדי ולכן הארגונים מקיימים בניהם את יחסי היריבות כל כך עקובים מדם. ניסינו להסביר לעצמנו מה קרה בשנה האחרונה שהרחובות הפכו להיות כל כך עקובים מדם ובמהלכם נפגעו אזרחים חפים משפע בזירות התגוששות בין כנופיות. מיפינו מספר תהליכים של מעבר מפשיעת יחידים לארגוני פשיעה, כמו שאמרתי, מעבר לעיסוקי פשיעה שההכנסה שבצידה היא עתירה, כמו למשל שוק ההימורים ומנגד תחרות ומאבקי כוח כי השוק מאד מצומצם" (פרוטוקול הישיבה מיום 16.12.03, בעמ' 5-4). 54. "הצעת החוק", הסביר שר המשפטים מאיר שטרית בכנסת, "באה לנסות להתמודד בפעם הראשונה בצורה מוסדית עם פשיעה מאורגנת (פרוטוקול ישיבתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 30.9.02, בעמ' 8-6). "מטרתה להעמיד כלים הרבה יותר חזקים ושיניים הרבה יותר חדות בידי מערכת אכיפת החוק – מערכת המשפט והמשטרה – כדי להילחם בפשע המאורגן במדינת ישראל. יש פשיעה מאורגנת בישראל. אין התייחסות רצינית מספיק אליה, ולעתים נראה שהממשלה נלחמת בחיצים נגד טנקים. הפשיעה המאורגנת היום הרבה יותר מתוחכמת, הרבה יותר עשירה ומשקיעה משאבים הרבה יותר גדולים. היא מגלגלת כסף הרבה הרבה יותר גדול. הפשיעה הזאת מכה בכל חלקי החברה הישראלית. מדובר בסמים בהיקפים גדולים, בזנות, בסחר בבני אדם – דהיינו סחר בנשים – ובתופעות נוספות של סחיטה באיומים ושל שוחד. הפשיעה המאורגנת מסתייעת לעתים באנשים מתוך המנגנונים עצמם" (ד"כ התשס"ב 8235). השר לביטחון פנים, עוזי לנדאו, הטעים כי "המשטרה רואה את כל עניין הפשע המאורגן, הפשיעה חוצת הגבולות, כאִיוּם אסטרטגי על שלטון החוק במדינת ישראל" (ישיבת ועדת החוקה מיום 30.9.02, בעמ' 10). פרקליטת המדינה דאז, חברתי השופטת ע' ארבל, עמדה על החסר הנורמטיבי שחוק מאבק בארגוני פשיעה נועד למלא: "חוק העונשין ערוך ומתואם בעיקרו לפעילות עבריינית ספורדית, בודדת. נקודת המוצא בחוק העונשין היא העבירה הבודדת. חוק העונשין לא מכיר פשיעה מאורגנת. [בחוק המוצע] ההגדרה של 'ארגון פשיעה' וכל החלופות שמופיעות, נותנות למערכות האכיפה כלי חשוב מאוד להתמודדות עם פשיעה מאורגנת. זה בוודאי יקל ברמה של הוכחה ובהבאת עבריינים לדין" (שם, בעמ' 12). את הסוגיה כולה מסכמים דברים נכוחים שכתב בית-משפט זה באחת הפרשות, על אודות "פשיעה אשר דוגמתה לא ידענו בישראל בימים עברו, לא מבחינת ההיקף ולא מבחינת הארגון, התחכום והשיטתיות שבה. פשיעה מאורגנת מסוג זה דומה לנגע סרטני ממאיר המעכל את היסודות הבריאים לקיומה של חברה חופשית. אכן, משהתברר היקף הנגע של הפשיעה המאורגנת שפשתה במקומותינו, נדרש המחוקק להסדרים סטטוטוריים חדשים ובהם חוק מאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור הלבנת הון, אשר יענו על הצרכים העונשיים החדשים אותם מזמנת לנו, למרבה הצער, המציאות הפלילית בהא עידנה" (בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל, בפסקה הששית להחלטת השופטת א' חיות (לא פורסם, 7.9.05)). 55. אם הארכתי בהבאת הדברים, לא היה זה אלא כדי לשוב ולהטעים את המסקנה אותה הצגתי לעיל: חוק מאבק בארגוני פשיעה נוצר מתוך צורך ממשי לענות על דפוסים עדכניים של התנהלות עבריינית בישראל, ומתוך הכרה כי הכלים שהיו בידי גורמי האכיפה ערב חקיקתו רחוקים מלספק לה תשובה הולמת. אמת, בפתחם של דברי ההסבר להצעת חוק ארגוני פשיעה ובדיונים שליוו את חקיקתו בכנסת נזכרה גם אמנת פלרמו. אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן חוצה גבולות, כ"א 56, 1 (נפתחה לחתימה ב-2000) (אושררה בישראל בשנת 2006; נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.1.07), התקבלה בידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 15.11.2000 והועמדה לחתימה כחודש מאוחר יותר בעיר פלרמו שבסיציליה. עיקר ייעודה של אמנה זו – כעולה, בין היתר, מסעיף 1, הוא סעיף המטרה, מסעיף 3(2) המגדיר מהי "עבירה חוצת גבולות", ומהוראותיה המסדירות שיתוף פעולה בין-לאומי במגוון רחב של היבטים, לרבות הסגרה וסיוע משפטי בין מדינות – הוא בהסדרתו של שיתוף הפעולה בין מדינות בלחימה בפשיעה המאורגנת חוצת-הגבולות. הוראותיה מתייחסות לחובתן של המדינות החברות לקדם את החקיקה הפנימית שלהן באופן שיגדיר חברות בארגון פשיעה, הלבנת רכוש ושחיתות שלטונית כעבירות ויקנה כלים לטיפול בהן. לחוק מאבק בארגוני פשיעה חלק משמעותי בקיומה של התחייבות זו. ועוד במישור המשפט הפלילי הבין-לאומי, משיא החוק תרומה להתאמת דיניה של ישראל לאלה של מדינות שמעבר לים, תרומה שעם השלכותיה – כפי שנקבע אך לאחרונה בבית-משפט זה, נמנה קיומה של דרישת הפליליות הכפולה שבדיני ההסגרה (ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, מפסקה 40 (טרם פורסם, 6.12.10)). 56. אולם גם אם הצורך לענות על הנדרש בתחום שיתוף הפעולה הבין-לאומי במלחמה בפשיעה לא נפקד מיעדיו של חוק מאבק בארגוני פשיעה, עיון במקורות מהם הבאתי לעיל מגלה באורח ברור כי לא היה זה עיקר תכליתו "ההיסטורית" של החוק. לנגד עיניו של המחוקק עמדה, בראש ובראשונה, מציאות הפשיעה הישראלית והסכנות הטמונות בהתארגנויות הפליליות הפועלות בגדרה. משנה תוקף למסקנה זו ניתן בנוסחו הסופי של החוק. המונח המרכזי בו, "ארגון פשיעה" – "חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות" (סעיף 1 לחוק) – שונה מן המופיע בהצעה הנזכרת לעיל, כמו גם מן ההגדרות שבאמנת פלרמו. מאפיינים פרטניים כהיררכיה, ריחוק הדרג הניהולי, משמעת פנימית וחדירה לשורות השלטון, אף שהם עשויים לאפיין התארגנויות פליליות בישראל, הושמטו מן החוק ולא נקבעו כדרישות מנדטוריות. היריעה הורחבה באופן שיאפשר להקיף מגוון רחב יותר של קבוצות פשיעה, תוך זניחתו של המודל המורכב אשר מאפיין ארגוני פשיעה המוכרים בעולם. נדבך נוסף לכוונה זו מצוי בכך שהמחוקק גמר אומר (ראו ד"כ התשס"ג, 2914) לכלול בחוק גם התארגנויות טרור, ועל כן זו תכליתו: להקל על התמודדות עם מגוון סוגים והיקפים של פעילות עוינת – עבריינית או ביטחונית – שבהם נתקל הדין הפלילי בישראל, ושדיני השותפות התקשו לתת להם מענה. בפסיקתנו שגורה אמרתו הידועה של הנשיא המנוח י' זוסמן, כי "דיבור שבחוק הוא יצור החי בסביבתו" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970)). דרך כלל מובאת היא לתמיכה ברעיון ולפיו פירושו של חוק עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות של זמן והֵקשר. אך גלום בה גם תיאורה של האות החקוקה כאות חיה, אשר אינה ממתינה לעת עלומה כדי לחולל את השפעתה על הסדר הנורמטיבי שלנו. רעיון ולפיו חוק מאבק בארגוני פשיעה אינו אלא נשק עתידי בעל מנגנון השהיה מתוחכם, הנערך לקדם את פניה של מציאות אשר טרם קרמה עור וגידים, הוא מופרך. לא זו בלבד שרבים סוברים כי צירופו של חוק זה למאגר הכלים שבמשפטנו השתהה יתר על המידה, אלא שקשה להלום תפישה ולפיה הכנסת השקיעה שעות ארוכות של חשיבה ודיון, אשר בסיומם שוגר אל חלל העולם חוק רב עוצמה וכוח, רק כדי שניתן יהיה לאפסנו כשהוא נצור עד בוא שעתו. אם צופה החוק פני עתיד, הרי זה אך במטרה לסכל כבר היום את מגמת ההתעצמות וההשתכללות המאפיינות, דרך טבע, התארגנויות שאינן מטופלות ונותרות כשלרשותן מרווח פעולה, אמצעים חומריים ומשאבי אנוש. כל אלה מדרבנים את חבורות הפשע להוסיף ולתור כל העת אחר הזדמנויות חדשות לעבור עבירות, ואינך נדרש – אשוב ואדגיש – להרחיק רואי כדי להבין את הסיכון הטמון בכך. כאמור, לסופם של דברים עלולה הימנעות מהפעלתו של החוק לקרבֵנו בצעדים מהירים אל צורות הפשיעה המורכבות אשר גם באי-כוחם המלומדים של המערערים, בטיעוניהם, חרדים מפני הופעתן במקומותינו. וכפי שהיטיבה לסכם פרקליטת המדינה, בהנחיותיה משנת 2003 לעניין יישומו של חוק מאבק בארגוני פשיעה: "הרציונאל העומד בבסיסה של הגדרת ארגון פשיעה הוא כי יש למנוע מראש תשתית להתארגנות שיטתית ומתמשכת לביצוע עבירות, ולא ליצור מצב בו באפשרותן של רשויות האכיפה להתחיל לפעול נגד ארגון הפשיעה רק מרגע שבוצעו על ידו עבירות" (הנחיה מס' 14.16 – טיפול לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003. ההדגשה במקור). מהו "ארגון פשיעה"? 57. הגדרת המונח ארגון פשיעה היא מפתח בהבנתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה וביישומו הראוי. יותר מבכל מונח אחר בחוק, קובע התוכן הנוצק במושג עמום זה את המקרים שיבואו בגדר תחולתו של החוק, וכך את גדרי הלחימה בפשיעה המאורגנת בישראל. לאחר התדיינויות ממושכות, אימץ המחוקק את ההגדרה הבאה: 1. הגדרות "ארגון פשיעה" - חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה - (1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו; (2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה; (3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום; (4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות. בהגדרה זו חלקים המסייעים בהבהרתה של העמימות, וכוללים אמירה מפורשת באשר לתחולתו של החוק על מעשים שהם עבירה על-פי הדין הישראלי בלי קשר למקום בו בוצעו; על התארגנויות העוסקות, לצד עשייתן הפלילית, בפעילות לגיטימית; על ארגונים שהתאגדו כתאגיד ועל כאלה שלא; על קבוצות שהרכבן האנושי משתנה מעת לעת; ועל ארגונים, שבין השאר, מנהג סודיות אשר נוהג בהם מונע מחבריהם להיחשף זה לזה. אך כל אלו הן הוראות, שתכליתן התמודדות עם טענות בהן עלולות התארגנויות אסורות להיתלות, במאמץ לחמוק מנשיאה באחריות פלילית. לִבּת ההגדרה – "חבר בני אדם שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות", נותרה והיא דורשת פירוש והנהרה. 58. בספרות הקרימינולוגית, ובעיקר האמריקאית, שלנגד עיניה עמדו הסינדיקטים הפליליים הגדולים של ארצות הברית ושל איטליה, אופיין כבר בשנות הששים של המאה שעברה מה שפרופ' אמיר כינה "הטיפוס האידיאלי" של ארגון פשיעה (מנחם אמיר "פשע מאורגן" פלילים ד 189, 189 (1994)). דר' דונלד קרסי (Cressey), בספרו הידועTheft of the Nation: The Structure and Operations of Organized Crime in America (1969), תיאר ארגון שכזה כמנגנון בירוקרטי סדור, המתנהל על-פי קוד מפותח של כללים ומובנות בו היררכיה ברורה, חלוקת תפקידים על-פי התמחות, ומסגרות-משנה המייחדות עצמן, כל אחת, לנדבך אחר בעשייה העבריינית. דר' קרסי ומלומדים נוספים אפיינו "טיפוס-אב" זה של התארגנות כמסגרת המקיימת את עצמה, מעבר להרכב כזה או אחר של חברים. היא מתאפיינת בהקפדה על סודיות, בקידושו של ערך הנאמנות ובהדגשתה של תחושת השייכות ל"משפחה". מיושמים בה חוקים נוקשים של משמעת הנאכפים בקפדנות על פעילים סוררים, וחומרה מיוחדת מיוחסת למעשהו של פעיל ששיתף במידע על אודות הארגון את מי שאינו מורשה לכך. החברות היא מוגבלת, חברים חדשים מתקבלים רק לאחר שעמדו בטקסי חניכה ונשבעו אמונים. תחומי הפעילות אף הם מובהקים, ועיקרם תחילה באספקת מצרכים ושירותים אסורים או נושאי מכס גבוה, ובהמשך בפעולות בלתי חוקיות אחרות, שבכוחן להשיא רווח כלכלי גבוה. החתירה לרכישת מעמד ולצבירת נכסים כלכליים אינה מוּנעת, דרך כלל, מרצון לקדם אידיאולוגיה זו או אחרת. ארגון הפשיעה חותר למעמד של מונופול, ואינו מהסס לנקוט אלימות כלפי העומדים בדרכו. השחתה שלטונית, לרבות תשלומי שוחד ו"קניית" בעלי תפקידים, היא נדבך מרכזי בעשייתו ומסייעת בשרידותו לאורך זמן (Mary McIntosh The Organization of Crime 432 (1975); Howard Abadinsky Organized Crime 3 (9th ed., 2010); כלי אדם לעיל, בעמ' 64). 59. אולם, כפי שציין פרופ' אמיר, "כבר לפני המחקר של Cressey היה ידוע לחוקרים על קיומן של צורות ארגוניות אחרות של פשע מאורגן... ידוע הזיהוי המוטעה של פשע מאורגן עם המאפיה האיטלקית או האיטלקית-אמריקאית. אם לא זוהו יסודות ותכונות של המאפיות הללו הועלתה הדעה [השגויה] כי אז פשע מאורגן לא קיים" (מנחם אמיר "היש פשע מאורגן בישראל?" שערי משפט ב 321, 322; 325 (2001)). דר' אלדר ביטא בספרו עמדה דומה: "הגדרות אלה אינן ממצות את המאפיינים של תופעת ארגוני הפשיעה; כלל אינני בטוח כי הדיון צריך להצטמצם לארגונים העונים על כל המאפיינים הכלולים בהגדרות אלה" (כלי אדם לעיל, בעמ' 65). פרופ' אמיר הוסיף ועמד על האבחנה בין המונח "פשיעה מאורגנת" לבין "פשע מאורגן" שהוא "סוג אחד, של פשיעה מאורגנת, המשוכלל ביותר מבחינה ארגונית" (שם, בעמ' 322)). "אנו נטען", הוא כתב כבר שנים קודם לכן, "שסינדיקט אינו המודל הבלעדי של 'פשע מאורגן' ושיתכן והתנאים בארץ עדיין אינם בשלים להתפתחות 'פשע מאורגן' במימדים ובתכונות שנמצאו בארה"ב. מה שנדרש, לכן, הוא דיון בדרגות התארגנות של סוגים שונים של ארגונים פליליים שאפשר למקמם על רצף אשר בקצהו האחד ממוקם 'הפשע המאורגן'" (דר' מנחם אמיר בנספח לדו"ח ועדת שמרון לעיל, בעמ' 23). לפי גישה זו, התארגנות פלילית יכול שתתאפיין בפעילות פחות סדורה ומובנית, שאינה מאפשרת לסווגה כ"פשע מאורגן" – כלומר כסינדיקט פלילי, ועדיין יהיה מקום לראות בה גורם העוסק בפשיעה מאורגנת, היינו, ארגון פשיעה. 60. המחוקק הישראלי, שצעד בעקבות אותה גישה, וִיתר בכוונת מכוון על דרישה לקיומו של טיפוס-האב של המסגרת הפלילית המאורגנת. תחת זאת הוא אימץ, כמפורט לעיל, את המונח "ארגון פשיעה", כמתייחס לטווח רחב של התארגנויות העוסקות בפלילים. כמוסבר בידי מנסחי החוק, יסודות המוכרים מפעילותם של ארגוני פשיעה בעולם, ואף נכללו כתנאים הכרחיים בהגדרתם של ארגוני פשיעה במדינות שמעבר לים ובאמנת פלרמו – כחשאיות פעילותה של ההתארגנות, קיומו של מבנה היררכי, חדירה לרשויות השלטון וצבירת נכסים כלכליים כמטרה עיקרית – הושמטו במודע מן ההגדרה בחוק הישראלי (רווה לעיל, בעמ' 7). ומנגד, דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ממחישים היטב, כי הוועדה חששה מהגדרה רחבה מדי, שתאפשר להקיף התארגנויות חד פעמיות, התארגנויות פוליטיות-מפלגתיות ועוד. בתוך כך, הושקעה מחשבה בניסיון שלא לאמץ הגדרות רחבות מדי מחוקיהן של מדינות אחרות (פרוטוקול הישיבה מיום 14.10.02, מעמ' 30). התיאור המובנה, המחלק חבר של בני אדם הפועלים יחד, לקטגוריות נוקשות ולמסגרות שניתן לשרטטן באמצעות "עץ מבנה", הוא אולי נוח למסוֵוג או למי שחפץ לתאר בקווים כלליים את התופעה. אפשר, שהוא נוח בפרט לארגונים שעל כתפיהם הוטלה מלאכת הטיפול בפשיעה והם עצמם, כדרכן של רשויות המדינה, בנויים במערך סדור ופורמאלי. אך אין זה, לדעתי, הכלי המתאים לתיאורה של תופעה כה אנושית במהותה, של קבוצת בני-אדם המוּנעת מאינטרסים אישיים וקבוצתיים דינאמיים ושונים, ודומה בכך יותר לרקמה חיה מאשר למסגרת נוקשה ומונוליטית. גם הבנה זו היטיב למצות דר' אלדר: "גישות מתקדמות יותר ביחס למבנים ארגוניים ערערו, מכיוונים שונים, על תוקפו התיאורי של המבנה הביורוקרטי. כיוון [אחד] תקף את תפיסת הארגון כמערך של תפקידים, ותחת זאת הדגיש את הרכבו האנושי של הארגון [והבחין] בין המבנה הפורמלי של הארגון לבין המבנה הלא-פורמלי שלו. חרף כל המאמצים המושקעים לעתים בהבניית הפרוצדורות של עבודת הארגון (היררכיות, סמכויות, כללי עבודה), הפרוצדורות הפורמליות לעולם לא יסדירו באופן בלעדי את ההתנהגות של חברי הארגון ואת האינטראקציות ביניהם. לפעילותו של כל ארגון אנושי יש גם ממד לא פורמלי, ובו מתקיימים המנהגים, הערכים, הנורמות והיחסים החברתיים. כל אלה יוצרים דרכי התנהלות והליכים של קבלת החלטות החורגים מההיררכיה הפורמלית. התפיסה של מבנה הארגון כהיררכיה נוקשה אינה מביאה בחשבון את הפוליטיקה הארגונית, היכולה לפזר את מוקדי הכוח בארגון בצורה שונה מאד מההיררכיה הפורמלית..." (כלי אדם לעיל, בעמ' 77. ראו גם מראי המקום שם). כך הוא גם באשר לניסיון לצקת את ההגדרה לתבניות משפטיות מוכרות, המתייחסות להתאגדותם יחד של חבר בני אדם. בית-המשפט הקנדי לערעורים של מחוז קולומביה הבריטית עמד על כך באחת הפרשות המרכזיות בה נדון החוק המקביל בקנדה: “The underlying reality is that criminal organizations have no incentive to conform to any formal structure recognized in law, in part because the law will not assist in enforcing illegal obligations or transactions. That requires a flexible definition that is capable of capturing criminal organizations in all their protean forms. The Code provisions are a response to that reality”,) R. v. Terezakis Supra, at par. 34). 61. והנה, על אף הרקע ההיסטורי שלאורו התגבשה דמותו של המאבק בפשיעה המאורגנת בארצות-הברית, כמתואר לעיל, דחתה גם הפסיקה האמריקנית הפדראלית – באורח שאין מפורש ממנו – את הדגשת היתר של "טיפוס האב" ומאפייניו כמרכיב שאין בלתו בהגדרתם של ארגוני פשיעה. נקבע, כי המחוקק ניסח את ה-RICO באורח רחב דיו להקיף מגוון של התארגנויות עברייניות, הפועלות בדרכים שונות: "Congress drafted RICO broadly enough to encompass a wide range of criminal activity, taking many different forms and likely to attract a broad array of perpetrators operating in many different ways. It would be counterproductive and a mismeasure of congressional intent now to adopt a narrow construction of the statute's pattern element that would require proof of an organized crime nexus"(H. J. Inc. V. Northwestern Bell Telephone Co., 492 U.S 229, 248 (1989)). גישה זו שב בית-המשפט העליון האמריקני והטעים אך לאחרונה. חבורת פושעים, שעסקה במעשי שוד של בנקים ונידונה על פי ה-RICO, טענה כי כדי להיתפס ברשתו של החוק נדרש להוכיח מאפיינים מבניים של הקבוצה ובהם בין היתר: היררכיה; חלוקת תפקידים ברורה, שיטת פעולה ייחודית, שרשרת פיקוד, מקצועיות ותחכום בביצוע הפשעים, גיוון ותחכום של הפשעים, כללי חברוּת, מנגנוני משמעת פנימיים, פגישות קבועות בהן נדונים ענייני המיזם, קביעת שֵם לארגון ועוד. בית-המשפט העליון דחה תפישה זו ושב ואִשרר, בדעת רוב, את המודל הרחב, המסתפק בקיומה של מסגרת ארגונית, בעלת פעילות מתמשכת: "While the group must function as a continuing unit and remain in existence long enough to pursue a course of conduct, nothing in RICO exempts an enterprise whose associates engage in spurts of activity punctuated by periods of quiescence. Nor is the statute limited to groups whose crimes are sophisticated, diverse, complex, or unique” (Boyle v. United States 556 U.S. ___ (2009). לאמתו של דבר, דומני כי כל הניסיונות לאפיין תופעה זו של פשיעה מאורגנת באורח פרדיגמטי ועל יסודה של הסתכלות מובנית, אובייקטיבית ו"מדעית" לכאורה, הם תלויי השקפה ונקודת התבוננות סובייקטיבית. מקובלת עלי מסקנתו של פרופ' אמיר, כי בערבו של יום נוצקת ההגדרה על-פי מידת כוחן של קבוצות העניין בדבר – גורמי אכיפת החוק, סנגורים, אנשי אקדמיה, המחוקק ובתי-המשפט – לעגן את השקפתן באשר לדמותו הראויה, בעיניהם, של הדין הפלילי. "בסופו של דבר זוהי הגדרה פוליטית, המקבלת ביטוי סופי בחוק: 'פוליטיקה' במובן של כוחן של קבוצות להגדיר את התופעה ובכך לקבוע את הטיפול בה" (אמיר בשערי משפט לעיל, בעמ' 334). ומוסיף מלומד זה וכותב: "ההגדרה שיאמץ לו השלטון היא בעצם פשרה בין אידיאולוגיות, דעות קדומות, תאוריות חברתיות, שיקולי זכויות האזרח ותקציב. ברור, אם כן, שההגדרה יכולה להשתנות, כי גם אופי התופעה משתנה" (פלילים לעיל, בעמ' 207). ככזו, ברי כי אותה הגדרה נטועה בשיטת המשפט המקומית ושואבת גם מנסיבות הזמן ומן התפישות החברתיות הנוהגות בעת נתונה. "קשה לקבוע את הגבול המדויק שבו התארגנות למטרות פשיעה נהפכת לכזו שכבר לא די בדיני השותפות הרגילים לצורך התמודדות עמה, וצפוי כי גבול זה ישתנה משיטת משפט לשיטת משפט ומחברה לחברה (כלי אדם לעיל, בעמ' 65). 62. כשלעצמי, אינני סבור כי היעדרה של הגדרה דווקנית ונוקשה של המונח "ארגון פשיעה" או של יסודות אחרים בחוק מאבק בארגוני פשיעה הוא מכשול. אדרבא, היסוד הפתוח מכשיר את הקרקע להפעלתו של שיקול דעת באכיפה – מצד גורמי החקירה, התביעה והשפיטה כאחד, והוא לדעתי כלי חיוני ביישומו של החוק (ראו, מנגד, Sangero, Supra, at pp. 84-85). שיקול הדעת, בפרט זה השיפוטי, הוא אמצעי חשוב במניעתה של תחולת-יתר של החוק, כמו גם במאמץ להבטיח מפני תחולתו החסרה. קיומו הוא יסוד מוסד במשפטנו, אף כשמדובר בדיני עונשין (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590 (הנשיא א' ברק) (1998); ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, בפסקה השביעית לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 20.11.06)). בתחום משפטי זה הוא מבקש להבטיח, לצד העמידה על מטרותיו הפרטיקולאריות של כל דבר חקיקה, גם את תכליתו הכללית – הקפדה בזכויותיהם של הכפופים לדין הפלילי. את תפקידו החשוב של שיקול-הדעת המוקנה לגורמי האכיפה היטיב לתאר המחוקק במדינת ניו-יורק, שגם בה אומץ הסדר מיוחד לטיפול בפשיעה המאורגנת: “Within the confines of [the legislative] definitions, discretion ought still be exercised. Once the letter of the law is complied with, including the essential showing that there is a pattern of conduct which is criminal under existing statutes, the question whether to prosecute under those statutes or for the pattern itself is essentially one of fairness. The answer will depend on the particular situation, and is best addressed by those institutions of government which have traditionally exercised that function: the grand jury, the public prosecutor, and an independent judiciary” (N.Y. Penal law, Title X, section 460.00). תובנות אלו, אעיר במאמר מוסגר, מחייבות את גילויה של רגישות רבה בעת פירושו של החוק וביישום הוראותיו. כוונתי לחשש מן הסוג שהועלה בדיונים שליוו את חקיקתו של החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כי ייעשה בו שימוש לפגיעה בקבוצות מהגרים באוכלוסיה (ראו, למשל, ח"כ יורי שטרן, פרוטוקול מיום 14.10.02). אמת, “A significant portion of the analysis of organized crime, in the past and present, is tainted by racism and a fear of immigrants” (Sangero, Supra, at p. 89). לסכנה מעין זו צריכה הדעת להינתן הן בעמידה על תכליתו של החוק והן בבחינה, צופה פני עבר ועתיד כאחד, של אורח הפעלתו. מכל מקום, מן האמור בחלקם הקודם של דברי נהיר, כי ערב חקיקתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה זיהו מרבית העוסקים בדבר את החסר שעליו בא החוק לענות: קביעתה של אחריות פלילית ומתן כלים לטיפול משפטי בעניינן של קבוצות פשיעה, שפעילותן ממלאת חלק נרחב יותר ויותר במפת העבריינות בישראל. התארגנויות אלו חולקות, למצער, גרעין של מאפיינים דומים שעליהם יש לעמוד. אך קודם שאעשה כן, אטעים את מה שהוא, להשקפתי, מובן מאליו, והכוונה היא כי גם בסוגיה זו אין לך תחליף למבחנו של השכל הישר. לא אטעה אם אעריך, כי את מרביתם של ארגוני הפשיעה הבאים בגדרו של החוק, ניתן יהיה לזהות באמצעות התבוננות באורח פעולתם. 63. מגוון של מאפיינים מקנים להתארגנות עבריינית את צביונה כארגון פשיעה, אך אין הכרח כי כולם כאחד יופיעו במקרה נתון, וממילא ברי כי כל מאפיין עשוי להתגלות במידה מובהקת יותר או פחות. על כן נכון יהיה לתאר את המונח "ארגון פשיעה" כמתייחס לקשת של מצבים שעמם מבקש הדין להתמודד. ומשכך, תחת פנייה לרשימה סגורה ומתחייבת של תכונות, נכון יהיה לדבר ב"מתחם" של מאפיינים, אשר כל התארגנות הבאה בגדרו – לארגון פשיעה תחשב. במרכזו של מתחם זה מצוי ארגון הפשיעה "הקלאסי", ובו מכלול התכונות שעיקרן הוזכר כבר, כשהן בצורתן המובהקת ביותר. כל התארגנות תסוּוג על-פי המידה בה מתגלה בפעולתה, אם בכלל, כל אחת מתכונות אלו כשהיא לעצמה, וכן על-פי בחינתו של המכלול. ככל שהתארגנות פשיעה, על צבר מאפייניה, תהא קרובה יותר למרכזו של המתחם, כך תגבר הנטייה לסווגה כארגון פשיעה ולהכפיפה למצוותו של החוק הנדון. עמדתי קודם על טבעם של ארגוני פשיעה להתפתח ולהשתכלל ככל שפעולתם נמשכת והולכת. מנחם אמיר כתב על "גישה [ה]מניחה רצף של מבנה ארגוני שמתפתח לאורך זמן" (שערי משפט לעיל, בעמ' 324), ואכן, ניתן לדבר על אבולוציה של התארגנויות הצועדות מן הפשוט אל המתוחכם יותר. וככל שארגון מצוי בשלב מתקדם יותר ברצף ההתפתחותי, כך ניתן לצפות כי תכונות מסוימות, ובעיקר אלו המשוות לו צביון קרוב יותר לדמותם של מוסדות לגיטימיים, יופיעו בו ביתר בולטוּת. כך, לדוגמה, "שלב בהתפתחות הפשע המאורגן הקרוי 'השלב הפרזיטי', שעוסק בהספקת מצרכים ושירותים, מאופיין אמנם באלימות אך עולה השימוש בשחיתות כדי להגן על העסקים המתרחבים. יש כבר העסקה של בעלי מקצוע ישראליים כמו עורכי-דין, רואי-חשבון, מומחי השקעות וכדומה" (שם, בעמ' 332, ה"ש 35). ובדומה, "דיונים תאורתים (כך במקור) ומחקרים אמפיריים הראו שישנם שלבים של פשע מאורגן בו השחיתות אינה נחוצה לקיום הארגון ופעולותיו" (שם, בעמ' 325). 64. כפי שכבר ציינתי, מאפיין מובהק של ארגון פשיעה הוא בהיותו מסגרת שלה קיום מעבר לכל אחד ממעשי הפשיעה בהם שלחו אנשיה את ידם, וכפי שניסח זאת באורח קולע בית-המשפט העליון של מדינת ניו-יורק: “[A] structure with a scope of existence beyond [its] criminal acts” (The People of the State of New York v. Louis Moscatiello, 149 Misc. 2d 752, 756 (1990)). בכך כמו כרוך הכוח, ששואבים חברי הארגון מקיומה של מסגרת המרכזת תחת קורתה מספר אנשים, וערכה העברייני של פעילותם המשותפת עולה – למצער בעיניהם-שלהם – על ערך זו של כל אחד מהם בנפרד. ערך מוסף זה יכול שילבש מספר צורות: תועלת כלכלית, צבירת השפעה, יוקרה ורחשי כבוד, תחושת שייכות ושותפות גורל, וכיוצא באלה. מרכיב יסודי שני הוא ההמשכיות בפעילות המשותפת, ולכל הפחות כוונה ליצור מסגרת שפעולתה משתרעת אל מעבר להוצאתו של הפועל של מעשה עבירה יחיד. ויתור על יסוד אחרון זה עלול להביא לתחולת-יתר של החוק, כפי שניתן ללמוד מניסיונם של אחרים. בניו-זילנד, לדוגמה, ובה דרישת ההמשכיות אינה כלולה בסעיף החוק העוסק בפשיעה המאורגנת (Crimes Act 1961 (§98A)), הביא הדבר בשנת 2004 לשפיטתם, באשמת השתייכות ל-"organized criminal group", של שני הישראלים, שנחשדו כסוכני "מוסד" אשר ביקשו להשיג דרכון מקומי במעשה תרמית (R v. Cara [2005] 1 NZLR 823). מודל אחר עשוי לנקוב במספר נתון של מעשי עבירה כתנאי להוכחתו של דפוס פעולה מתמשך. לדעתי, גם מכך מוטב להימנע. תחת אימוצו של מבחן טכני, ראוי לבחון את סוגיית ההמשכיות במבט מהותי. כך לדוגמה, בארצות-הברית קובע ה-"RICO", על-פי לשונו, כי כדי לקיים את דרישת ה-"pattern of racketeering activity" די להוכיח את ביצוען לפחות של שתי עבירות בפרק זמן של עשר שנים (18 U.S.C. §1961(5))). בית-המשפט העליון בארצות-הברית קבע כי דרישה זו יש לפרש באורח מהותי, שכן רעיון הדפוס אינו מתייחס אך למספר העבירות שבוצעו, אלא דווקא להמשכיותם של מעשים פליליים הקשורים זה בזה. המשכיות עשויה להילמד מכך שהמעשים הם בעלי אופי מתמשך מטבעם (לדוגמה, גבייתם של דמי חסות על בסיס חודשי), או כאשר המעשים קשורים לביצוע פעילות מתמשכת אחרת, שהיא לאו דווקא פלילית (שילוב מעשים פלילים כחלק מפעילות לגיטימית של עסק). העיקר, נפסק, מצוי בקיומו של איום מתמשך מצדה של המסגרת הארגונית, ומקום בו הוכח איום שכזה קמה והתמלאה גם דרישת ההמשכיות (H. J. Inc. V. Northwestern Bell Telephone Co., Supra, at p. 242 (1989)). שני מאפיינים אלה – היסוד האגבורי וההמשכיות – הם, להשקפתי, מאדניו הראשיים של ארגון פשיעה ואני מוכן להוסיף ולקבוע כי הם מאפיינים הכרחיים. בגינם, הופך עצם קיומו של הארגון לאחד מיעדיה של פעולתו. הארגון, בלשונו של דר' אבדינסקי – "perpetuates itself" (Abadinsky, Supra, at p. 3). היטיב לעמוד על כך חבר-הכנסת שאול יהלום, בדברים שהשמיע כשהובא החוק לקריאה ראשונה: "ארגון אינו רואה בפשע מפלט לאדם בודד. הוא הופך את הפשע למקצוע של מוסד ושל ארגון, וכמו שכל ארגון רוצה לחיות ולהתפתח ולהתקדם, כך כל ארגון פשע רוצה לחיות, להתפתח ולהתקדם, ולפעמים הגרעין הקטן הופך לתמנון בעל זרועות שלא מכירים את יום הולדתו" (ד"כ 16.7.02). 65. במשפט האמריקני תואר הדמיון, אך גם השוני, שבין שני היסודות – ארגון בר קיימא ודפוס פעולה מתמשך. הללו כרוכים זה בזה והוכחת האחד עשויה להקל על זיהויו של האחר, אך הם מבטאים היבטים אחרים של המסגרת הארגונית. וכך כתב בית-המשפט העליון: "The enterprise is an entity, for present purposes a group of persons associated together for a common purpose of engaging in a course of conduct. The pattern of racketeering activity is, on the other hand, a series of criminal acts as defined by the statute. The former is proved by evidence of an ongoing organization, formal or informal, and by evidence that the various associates function as a continuing unit. The latter is proved by evidence of the requisite number of acts of racketeering committed by the participants in the enterprise. While the proof used to establish these separate elements may in particular cases coalesce, proof of one does not necessarily establish the other" (United States v. Turkette, 452 U.S 576, 583 (1981)). קיומה של המסגרת וכושרה להתמיד בפעילות לאורך זמן עשויים להיות חשובים אף יותר מהרכב החברים המסוים בכל עת. כפי שמוכיח ניסיון העבר, "מאסר, מוות או יציאת דמות דומיננטית מהארץ לא קטעה את המשך פעילותם הפלילית" (סגן-ניצב גדי אשד "הפשיעה המאורגנת בישראל והעולם – מגמות ותהליכים" המשפט 19 14, 19 (2005)). מתבקש הוא, עם זאת, להניח כי משקלן של דמויות המפתח בכל התארגנות יהא ניכר, באשר הן הציר שסביבו מתפתח ומתנהל ארגון הפשיעה. לא אחת אף קושרים ביניהם קשרים משפחתיים, קשרי חברות או מוצא משותף, שהם המסד עליו צומחת התארגנותם יחד. ממקומם המרכזי של פעילים אלה מתבקשת, דרך כלל, מידה של היררכיה בין חברי הארגון, אך אין להפריז בחשיבותה של זו או לדרוש כי תהא דומה בממדיה לזו המתקיימת במסגרות ממוסדות כרשות מנהלית או ארגון מסחרי. דומה הוא הדבר באשר להתמקצעות ולחלוקת התפקידים בין חברי ההתארגנות, ובתוך כך ייתכן בהחלט כי צמרת הארגון תיטול חלק פעיל במעשי העבירה הקונקרטיים בהם שולח הארגון את ידו תחת הסתפקות במעמד של מפקחת-על. בעניין זה כבר נפסק בבית-משפט זה כי: "בהחלט ייתכן כי הוכחת היותו של פלוני פעיל בארגון פשיעה תתבצע על דרך הוכחת חלקו בעבירות ספציפיות המבוצעות במסגרת הארגון, ואשר לגביהם הוא יואשם לפי סעיף 3 לחוק. כך למשל, אם מוכח כי פלוני ביצע שורה של עבירות ספציפיות במסגרת ארגון פשיעה, וכי בעת ביצוע עבירות אלו הוא תיפקד כמנהלה וכמארגנה של הפעילות העבריינית, ניתן יהיה להאשימו אף בעבירה לפי סעיף 2 לחוק" (בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד נח(4) 83, 86 (השופט א' גרוניס) (2004)). 66. תכניה של הפעילות העבריינית עשויים אף הם לתמוך במסקנה כי לפנינו ארגון פשיעה. החתירה להפקתו של רווח כספי, בפרט ממקורות שאינם חוקיים כסמים, הימורים, סחר בבני אדם, סחיטה או גביית דמי חסות; הצעתם של שירותי תיווך מוזמנים או כפויים כמימון, בירור סכסוכים, ואספקת כוח-אדם (אמיר בשערי משפט לעיל, בעמ' 323); השימוש באלימות או למצער האיום בנקיטתה (אמיר בנספח לדו"ח הוועדה לעיל, בעמ' 40); והחתירה לסילוק מתחרים מן הדרך – כולם מאפיינים מוכרים של פשיעה מאורגנת. המטרה של הפקת רווח חומרי היא, בחלק מן השיטות המשפטיות, תנאי בל-יעבור בהגדרתו של ארגון פשיעה (ראו לדוגמהCanadian Criminal Code §467.1; סעיף 2 לאמנת פלרמו; הוראות הדין האמריקני המתייחסות ל-"Continuing financial crimes enterprise" ו-"Continuing Criminal Enterprise" – 21 U.S.C §225; §848(C)(B)). בשיטות אחרות, עמן נמנית זו הישראלית המקיפה, כאמור, גם ארגוני טרור, חתירה להשגת רווחים כספיים היא אחד ממאפייני היכר האפשריים של ארגון פשיעה, אך אינה תנאי הכרחי (ראו עוד, בין היתר, סעיף 416-BIS לקוד הפלילי האיטלקי; סעיף 98A(2) ל-New Zealand Crimes Act 1961). הסתייעות בבעלי תפקידים ציבוריים, המוֹעלים על כורחם או מרצון בחובת הנאמנות שלהם לציבור, אף היא מתכונותיו של ארגון פשיעה, אף כי בצורתו המתקדמת יותר, שכן כרוכים בה מידה של תעוזה, השקעת משאבים, ואקלים ציבורי המאפשר לתופעות מעין אלו להכות שורש. כך הוא גם באשר לחדירה לעסקים לגיטימיים, על-ידי שילובה של פעילות חוקית כהסוואה או כהשלמה לזו האסורה. ועוד בולט המאמץ ליצור חיץ בין קורבנותיהם של המעשים לבין רשויות החוק, באורח שיאפשר לפעילות להתבסס ולהתנהל ללא הפרעה. בדרך כלל, די באיום באלימות או בנקיטתה במשורה ובאורח נקודתי להשיג מטרה זו. "ארגוני פשע מאורגן הופכים חיים של בעלי עסקים, בעלי חנויות, חיים של אנשים לחיים שלא נוכל בכלל להבין באילו מצוקות הם. הם יודעים, שאם הם ילשינו, שאם הם ימסרו מישהו מהם לידי הרשויות, דמם בראשם" (ד"כ התשס"ב 8237). ועל כך הוסיף פרופ' אמיר כי "הישרדותם של הארגון ועסקיו, משך קיומם והרחבתם וכן השתלטות על שווקים ושטחי פעולה נעשים על ידי שימוש בשחיתות ובאלימות, תוך ניצול של חולשות אנוש כמו: רצון להנאות, לרווח ולכוח, ופחד של צרכנים מרצון או קורבנות שלא מרצון... מטרות אלה מושגות על ידי שימוש בהפחדה, סחיטה, איום, או שימוש ממש באלימות אסטרטגית וטקטית נגד אנשים, קבוצות וארגונים, נגד רכושם או המוניטין שלהם" (שערי משפט לעיל, בעמ' 323). 67. עוד באשר למאפייני הפעילות, הרי שכמוסבר בידי מנסחי החוק, לא אומצה בישראל כמרכיב הכרחי בהגדרתו של ארגון פשיעה ההקפדה על חשאיות בפעילות הארגון (רווה לעיל, בעמ' 7). בדומה, אף כי יש המאפיינים ארגון פשיעה כמסגרת הפועלת באורח רציונאלי להשגת יעדיה (Sangero, Supra, at p. 94), ואף כי מוסכם עלי כי אפשר שהחלטות רציונאליות ינחו מעת לעת את קברניטיהם של ארגונים אלה, הרי שבהיותה של התופעה, כאמור, תופעה אנושית המערבת לא אחת יצרים ומאבקים בין-אישיים, אין לקבוע את הפעולה הרציונאלית כמרכיב באפיונה של מסגרת עבריינית זו. "מוטעה הדימוי של 'פשע מאורגן' כיעיל רציונלי וכחסר חיכוכים פנימיים" (אמיר בנספח לדו"ח הוועדה לעיל, בעמ' 45). ועוד בניגוד לחלק מן ההגדרות המקובלות (Abadnisky, Supra; אמיר בשערי משפט לעיל, בעמ' 324), אינני סבור כי אי-קיומה של משנה אידיאולוגית, שלאורה פועלת ההתארגנות הנבחנת, ראוי שיהיה תנאי הכרחי בסיווגה כ"ארגון פשיעה". ראשית, מנוי וגמור היה עם המחוקק הישראלי כי דווקא קבוצות בעלות משנה כזו – והכוונה היא להתארגנויות טרור – יבואו בגדריו של החוק. בכך הוא גילה את דעתו כי הרציונלים המצדיקים טיפול מיוחד בהתארגנויות הפשיעה הולמים גם את ההתייחסות לגורמי טרור (על ממשקים אחדים ונקודות דמיון בין ארגוני פשיעה פלילית לארגוני טרור ראו, בין השאר, מנחם אמיר "ארגוני טירור וארגוני פשע מאורגן: הדמיון, השוני והקשר ביניהם" משפט וחברה 5 107, 118; 126 (2001)). שנית, פשוט הדבר בעיני כי גם ארגונים פליליים, שאינם עוסקים בטרור, עשוי שיישענו על מצע אידיאולוגי בהיקף כזה או אחר. ההתארגנות שעניינה נדון בפרשת משולם הנ"ל (ככל שהייתה באה בגדרו של החוק), היא דוגמה אפשרית לכך. מקרה מובהק יותר הוא זה של ארגון כמו קרטל הסמים המכסיקני La Familia Michoacana, המבסס את פעילותו על אוריינטציה מעין-דתית. על חיסולו של "מנהיגו הרוחני" של ארגון זה נודע לא מכבר. אדרבא, דומה כי קיומה של משנה רעיונית, המחברת לדבוקה אחת את פעיליה של התארגנות פלילית, עשוי דווקא לחזק את המסקנה כי בפנינו קבוצה עבריינית העונה על תווי דיוקנו של ארגון פשיעה. על בעלי התפקידים שלוכד החוק ברשתו 68. כפי שכבר ציינתי, אין חוק מאבק בארגוני פשיעה בא חשבון עם עצם החברות בארגון הפלילי. אך הוא מטיל אחריות על מנהלי הארגון, מארגניו ומכווניו, על האנשים המניעים את פעילותו הכספית, ועל עובדי ציבור המסייעים בקידום עשייתו. בצדם של אלה, מדבר החוק בנדבך נוסף של מעורבים: "מעבר לחלוקה הבסיסית בין ראשי ארגון הפשיעה לבין המבצעים הפיסיים של הפעילות העבריינית, קיימים בארגוני פשיעה גם אורגנים אחרים בעלי תפקיד מייעץ, מתאם, מקשר, מפקח וכיוצא באלה, אשר אינם נוטלים חלק בביצועה הפיסי של העבירה, אך גם אינם חלק מן ה'הנהגה' הארגונית של ארגון הפשיעה ואינם בעלי שליטה בארגון ובמבצעים הפיסיים. לעתים בעלי תפקיד אלה מצויים מחוץ לארגון עצמו ומושיטים לארגון את השירות המבוקש בתורת עורכי-דין, רואי-חשבון או יועצים מומחים אחרים. כך גם לגבי מממנים או מתגמלים ודומיהם של הארגון" (הלוי לעיל, בעמ' 431). על יסוד ההבנה כי אפילו מי שאינו נמנה עם הנהגת הארגון ואף לא עם חוג חבריו הקבועים, אינו ממלא בו תפקיד קבוע ואף לא שלח ידו במעשיו הפליליים, עלול להשיא תרומה חשובה לפעילותו, יוחדה גם לשכמותו התייחסות בחוק. בכך עוסק בפרט סעיף 2(ב), המטיל אחריות על "הנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה". על הדרג המייעץ אומרים דברי ההסבר לחוק את זאת: "את מתן שירות הייעוץ לארגון פשיעה מוצע לקבוע כעבירה רק כשהייעוץ הוא לצורך פעילותו הפלילית של הארגון; כדי לא להרחיב את גדר העבירה לגבי שירותי ייעוץ שאין להן כל נגיעה לפעילות פלילית מוגדרת, והם עשויים להינתן לגבי פעילות שולית בארגון" (ה"ח 3155, בעמ' 763). את מהותה של הזיקה הנדרשת מיטיבים להסביר דברים שנכתבו מעבר לים, בידי מי שהיה עד לשנת 2005 התובע האיטלקי הלאומי לטיפול במאפיה: “Italian courts have gradually developed a new category of crime, that of 'external support to mafia associations' ('concorso esterno in associazione mafiosa'). This category covers cases where a person, although not a part and parcel of the structure of a criminal association and free from any link of subjection to the association, nevertheless provides the association with a contribution which is specific, conscious and voluntary. Such contribution must however be causally relevant to the strengthening of the criminal association and aimed at the implementation (albeit partial) of the criminal plan” (Piero Luigi Vigna, Fighting Organized Crime, with Particular Reference to Mafia Crimes in Italy, J. Int. Criminal Justice 4(3) 522 (2006). Emphasis added). מרכיב הכוונה לקדם את העשייה העבריינית באמצעות מתן ייעוץ, בו מדברת שיטתנו, הוא מפתח בהבנתה של הוראת החוק. הוא מטעים את הקשר העקרוני בין הייעוץ שסופק לבין פעילות פלילית פוטנציאלית של הארגון. הוא מכיר בתרומתו של היועץ לפעילות שקרמה, או שעלולה הייתה לקרום, עוד וגידים. הוא נשען על הכרה ביסוד הנפשי של המייעץ, אשר בכוונת מכוון השיא את עצתו הרעה. הוא מקרב את הנושא באחריות מכוחה של הוראה זו אל מעגל האנשים, שהפכו את קיומו של הארגון לאפשרי ואת פעילותו המזיקה לבת-ביצוע. בקִרבה זו נעוץ רעיון השתתה של אחריות משפטית על המייעץ, וממידתה נגזר עומק האחריות שתוטל, עד להעמדתו של הלה בשורה אחת עם מנהליו הבכירים ביותר של הארגון. בהתאם, העונש המרבי הקבוע לעבירה זו – עשר שנים או כפליים מכך, לפי הנסיבות – זהה לזה שניתן להטיל על מנהלי הארגון או מממניו. לזה כמו לאלה – חלק ונחלה בכינונו של הארגון, בהבטחת קיומו או בקידום עשייתו האסורה, ועל כן מנוי היה וגמור עם המחוקק להציבם כיעד מיעדיו של החוק. 69. את "שירות הייעוץ" בו מדבר סעיף 2(ב) יש לפרש, כמו את החוק כולו, באורח מהותי וכנגזר מן התכלית. ייעוץ עלול לבוא לידי ביטוי בדרכים מדרכים שונות ובהן במתן עצה כפשוטה, ברתימת קשרים מקצועיים וחבריים, או בניצולם של השכלה, משלח-יד או ניסיון מקצועי ואישי לטובת הארגון. אין זו רשימה סגורה. עיקר הוא כי בנוכחותו, באזכור שמו, במעשיו או בכל דרך אחרת תרם המייעץ במכוון לקידומה של פעילותו האסורה של הארגון. אף תרומה לפעילותה החוקית של מסגרת זו, בכוונה לסייע בכך לרכיב האסור בעשייתה, לעבירה תיחשב. ואין זה מיותר להוסיף, כי המייעץ עלול, בד בבד עם פעולתו זו, לשלוח ידו בהיבטים אחרים של העשייה הארגונית, למשל כשותף בהנהגתו או בביצוע פשעים במסגרתו. בכך לא יהיה כדי למעט ממשקלה של פעולת הייעוץ האסורה. מנסחי החוק עסקו גם בשאלות אלו, ובין היתר הם נדרשו לסוגיית אחריותו של פרקליט, המוסר לאנשיו של ארגון פשיעה את חוות-דעתו המקצועית באשר לחוקיות פעילותם (פרוטוקול הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 8.1.03, בעמ' 91). נציגיהן של לשכת עורכי-הדין והסנגוריה הציבורית הביעו אז חשש, כי פרקליט שימלא את חובתו וישיא לארגון הפשיעה עצה מקצועית בלא כוונה לתרום לעשייה העבריינית, ימצא עצמו נאשם על-פי החוק. כדי לסלק חשש זה הוסף הרכיב הנזכר – "במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון". סוגיית המטרה היא מורכבת, ומעלה שאלות הכרוכות דרך טבע במושג משפטי זה, דוגמת צפיותה של המטרה כיסוד בהוכחתה. אך אלו אינן דורשות הכרעה נוכח נסיבותיה של הפרשה שבפנינו, ולעניין זה אתייחס עוד בהמשך. חוק מאבק בארגוני פשיעה – יישום על נסיבותיו של מקרה זה 70. התמונה העולה מהראיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי, היא שהמשיבה הוכיחה ברמה המתחייבת בפלילים כי המערערים עסקו בצורה מאורגנת ושיטתית בסחיטתם של אנשי עסקים, מקומיים וצרפתים. אכן, אפשר שמספר החברים בהתארגנות זו לא היה גדול במיוחד. אולם, תנאי בדבר מספר החברים לא אומץ בידי המחוקק הישראלי בהגדרתו של "ארגון פשיעה", ועל כן גם כאשר מדובר בקבוצה לא גדולה של אנשים העוסקת בפשיעה מאורגנת, עדיין היא יכולה לענות על הגדרתו של ארגון פשיעה בדין החל בישראל. עם זאת, יש להדגיש כי מספרם של המעורבים בפרשות בהן עוסק כתב האישום אינו מבוטל כלל ועיקר, והראיה לכך היא שבנוסף לאלה שעמדו בראש הארגון וניהלו אותו, הסתייע הארגון ב"חיילים" שככל הנראה זהותם של חלק קטן מהם בלבד נחשפה. אחת הראיות לכך היא עדותו של עופרי סגל (אישום מס' 20) בישיבת יום 1.11.07 (וכן ראו התקליטור ת/151ב'), בה תיאר את ביקורם של סיטבון וזוארץ במשרדו. הוא מסר כי לשניים נלוו לא מעטים, ואלה (ראו עמ' 8) "התחילו להסתכל לי בתוך המשרד, להציץ. לא הכרתי אף אחד מהם, הסתובבו מסביב... כמות של אנשים שאני לא מכיר אותם, התחילו להסתובב במשרד, נכנסו לכל החדרים, שירותים ובדקו הכל, את המטבח". לשאלה בכמה אנשים היה מדובר, השיב סגל "כמה עשרות". ראיה נוספת שאף בה יש להצביע על גודלו של הארגון, היא השיחה מס' 6871 שהתקיימה ביום 11.2.06 בין אבוטבול ליהודה ערן בקשר למרדף אחרי דב זרח (ראו ת/196). אותה שעה אבוטבול עצמו כבר היה באילת, וכאשר ערן הציע להגיע כדי לסייע לו, דחה אותו אבוטבול באומרו: "לא אל תתערב, תעזוב, הכל בסדר פה, אני עם כל המאבטחים, עם כולם, כל המאבטחים ועוד 5-6 אנשים שלנו". 71. אולם היו גם חברי ארגון לא מעטים שזהותם ופעילותם נחשפה, ועם אלה נמנים פרנק מטודי, מארק קימרון, מוטי יוסיפוב, מיכאל בן-דוד, חיים דהן, מתן זקן, כפיר חסן ועידן זוארץ. מעליהם ניצבה שורת המנהלים, המכוונים את פעילות הארגון ומפקחים עליה. עם קבוצה זו נמנים אלברט סיטבון, גבריאל עשור ודוד זוארץ, ולהשקפת המשיבה גם ברק בופמן, וכל אלה סרים למרותו של אבוטבול. למעמדו המיוחד של אבוטבול כמי שעומד בראש הארגון הובאו ראיות רבות, אולם נדמה כי אין לכך ראיה טובה יותר מאשר דבריו של ברק בופמן, שהכיר את הארגון לפנַי ולפנים. המוצג ת/47 הוא מזכר מיום 4.4.07 אותו ערך השוטר כורש ברנור, ובו רשם כי בשיחה עם בופמן שמע ממנו כי מעמדו של אבוטבול היה כ"מפקד שחילק הוראות". בהודעה ת/46א' מאותו יום הוסיף בופמן ומסר, כי סיטבון הרבה לשוחח בטלפון עם אבוטבול, והבין כי אבוטבול נתבקש בידי סיטבון לקבל החלטות שונות. יתרה מכך, היו מקרים שסיטבון הביע בפני בופמן את החשש שאבוטבול יחשוב "שהוא חותר תחתיו או מסתיר ממנו דברים שהוא [סיטבון] היה אמור לדווח עליהם" (עמ' 2 של ההודעה). בופמן הוסיף ומסר, כי אבוטבול שהה אותה עת במעצר בית, ועל כן סיטבון "נאלץ לבצע המון משימות יום-יומיות בעבורו". וכאשר בופמן תמה על מצב זה, השיב לו סיטבון "כי כבר נמאס לו להיות נער שליחויות". בפיו של בופמן הייתה דוגמה הממחישה היטב את מערכת היחסים בין סיטבון לאבוטבול, ובלשונו: "אני הייתי פעם אחת שבחירה של תמונה לסלון ביתו של אסי אילצה את אלברט לנסוע כשש שבע פעמים הלוך וחזור מהרצליה לתל-אביב עד שיקלע לטעמו של אסי, ואלברט הביע בפני את מרמורו מכך ואת עצביו". בפיו של בופמן הייתה דוגמה נוספת שהתייחסה לפרשת הקבלנים סגל ומימון, וכך נרשם מפיו: "זכורני כי הצעת הפשרה לה היו שותפים הצדדים בתיק היתה משפטית ועסקית בעיני לפחות הוגנת מאד וכך אף היה בעיניו של אלברט, אולם אלברט הביע בפני את חששו כי תנאי העסקה אולי לא ימצאו חן בעיני אסי והוא עלול לחשוב שעקב היחסים הטובים והכנים שנוצרו בין אלברט ובין קובי מימון הבעלים של נצב"א הגיעו לפשרה לא מספיק טובה". החוקר הוסיף וביקש לדעת מפיו של בופמן במה עסק סיטבון לפרנסתו, ועל כך השיב בופמן בעמ' 5: "אני מניח שהוא התפרנס מלהיות המוציא והמביא של אסי". בהודעה ת/49 מיום 8.4.07 הוסיף בופמן, כי אבוטבול היה "גוזר את מרבית הקופונים [מ]העסקאות עם אלברט" (עמ' 2). 72. אכן, בניגוד למודלים שנקבעו במקומות אחרים, לא הסתפק אבוטבול בעמידה בראש הארגון ולעתים הצטרף כמבצע, אולם מעמדו הבכיר בעיני חבריו כלל לא היה מוטל בספק. וכך לדוגמה הם נהגו להזדהות כמי שבאים מטעמו ("האנשים של אסי אבוטבול", ראו עדותו של סגל מיום 1.11.07, עמ' 4), ולעתים די היה בהכרזה זו כדי לשכנע את קורבנות הסחיטה למלא אחר הנדרש מהם. גם האירועים שליוו את המרדף אחרי דב זרח יש בהם ללמד על מעמדו המיוחד של אבוטבול. במיוחד ראוי להדגיש את הטרחה הרבה שטרח סיטבון כדי לעדכן, בזמן אמת, את אבוטבול בהתרחשויות, וזה הפעיל מ"מרכז השליטה" שלו במרכז הארץ גורמים נוספים במטרה ללכוד את זרח. בשיחה אחת (ת/198 מס' 2698) בקשר עם הפרשה הנדונה באישום אחד עשר, נשמע אבוטבול מנחה את עשור לבצע מספר מהלכים, ומתגובתו של עשור עולה כי גם לוֹ היה נהיר מי הבכיר ביניהם, ובלשונו: "אתה המחליט בכל מקרה". דוגמה נוספת הן שיחות שקיימו סיטבון ובופמן בעקבות סחיטתו של אורי בידר (אישום 17). כזכור, בתמורה לסיוע שהושיט לו העניק בופמן לסיטבון שעון יקר ערך. ברם, דבר הענקת השעון הגיע לידיעתו של אבוטבול, ככל הנראה מפיו של עשור. בשיחה שקיימו בופמן וסיטבון ביום 6.1.07 העלה האחרון את החשש כי אבוטבול יסבור שהוא [סיטבון] ביצע "עבודה פרטית", שלא במסגרת הארגון (ת/199 שיחה מס' 12247). בשיחה נוספת מאותו יום (ת/199 מס' 12268) הביע סיטבון חשש דומה ותהה באוזני בן שיחו: "אתה מוכן להתקשר אליו [לאבוטבול]?", אולם לבסוף החליט לזנוח את בקשתו. 73. סיטבון, עשור וזוארץ היו דרג הביניים בארגון, וגם להם הייתה שמורה הסמכות להפעיל את הדרג הנמוך מהם, דרג "החיילים". כך עשה סיטבון בקשר עם האישום הארבעה עשר, כאשר הורה לכפיר חסן למסור מכתב איום בבית הוריו של ישראל לוי (ראו, בין היתר, שיחות מס' 9993, 9994 ו-10217 בת/199); כך הוא נהג במוטי יוסיפוב, מיכאל בן-דוד וחיים כהן, להם הורה להמתין לדב זרח בכניסה לאילת ולעצור אותו. דוגמה נוספת היא הוראתו של סיטבון למרק קימרון באישום השמונה עשר ליטול את דרכונו של הראל בראון, ולהחביאו מעל לתקרה האקוסטית במשרדו של בופמן (ראו ת/67א, עמ' 5). 74. ההיררכיה הנוהגת בהתארגנות עבריינית אינה מאפיין הכרחי של "תבנית מאורגנת", וזו נלמדת גם מדאגת הארגון לחבריו. וכך לדוגמה טרח מתן זקן (נאשם 13) להביא לידיעת אשתו של פרנק מטודי, שנעצר, כי מונה לו סנגור ששכרו כבר שולם (ראו שיחה מס' 378 בת/207). על דברים דומים חזר מטודי בעדותו (ראו עמ' 3608). הוא מסר כי באחד הדיונים התייצב סנגור אחֵר לייצגו, ולשאלתו השיב הסנגור כי "המשפחה" שכרה את שירותיו. כאשר תהה מטודי אם מדובר באשתו, הבהיר הסנגור: "לא, המשפחה של פרנסואה אחיו של אסי שלח לך עו"ד, הוא מימן לך עו"ד". אולם לא רק לייצוג משפטי דאג הארגון, אלא גם לצרכי היום-יום של גב' מטודי, כמו כסף לכלכלתה ואפילו הסעה לבית-המשפט (ראו עדות אבידן, בעמ' 1477). נתון נוסף הראוי לציון הוא שפעולתם של המערערים וחבריהם לא הצטמצמה לשטחה של מדינת ישראל, ולעתים הם שלחו זרועות גם מעבר לים. במקרה מסוג זה עוסק האישום העשירי בו מתוארת, כנזכר לעיל, סחיטתו של פרנק חג'ג, איש עסקים צרפתי, שהואשם בכך שהוציא בארץ מושבו את דיבתו של אבוטבול רעה. דוגמה נוספת לפעילותו של הארגון מעבר לים הם הניסיונות לאתר שם את דב זרח (אישום מס' 5) ואת פבריס טוויל (אישום מס' 2). לסיכום, סבורני כי נוכח הראיות שהובאו בפניו, היה רשאי בית-המשפט המחוזי לקבוע כי אבוטבול, סיטבון, עשור וזוארץ פעלו במסגרתו של ארגון פשיעה, כאשר אבוטבול עומד בראש הארגון ושלושת חבריו משמשים בו כמנהלים. עניינו של בופמן 75. כאמור, זיכה בית-המשפט המחוזי את בופמן מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון (מנהל או נותן שרות ייעוץ בארגון פשיעה, לפי סעיף 2 לחוק), והנמקתו לעניין זה הייתה קצרה: "משהנחינו עצמנו לנקוט זהירות וקפדנות מיוחדת בקביעת ממצאים ומסקנות לגבי הנאשמים כולם, הגענו לכלל מסקנה שנוכח התקופה הקצרה יחסית בה פעל נאשם 4 לטובת 'ארגון הפשיעה', ספק אם נתגבשה מודעותו וכוונתו הפלילית להיות מנהל, מארגן פעילות ויועץ ב'ארגון הפשיעה'. המדובר הוא בספק קל, אך די בו כדי להוביל לזיכוי נאשם 4 מפרט האישום הראשון". התקשיתי להצטרף למסקנה זו של בית-המשפט המחוזי, בייחוד נוכח תיאורו של בית-המשפט קמא את התנהלותו של בופמן ומעורבותו בפעילות הארגון והיקפה, ולהלן אביא את הדברים בלשון הכרעת הדין (ראו הדיון באישום הראשון שבהכרעת הדין, בעמ' 18, ההדגשות הוספו): "נאשם 4 פעל במסגרת 'אִרגון הפשיעה' תקופה קצרה יחסית לתקופה בה פעלו הנאשמים האחרים. לא מדובר במי שצמח וגדל עם האִרגון, אלא בעורך-דין שנתחבר ל'אִרגון הפשיעה' – חודשים ספורים טרם חשיפת הפרשה ומעצרם של הנאשמים. נאשם 4 הינו עורך-דין במקצועו שפעל גם בתחום העסקי. נאשם 4 התחבר ל"אִרגון הפשיעה" בהמשך לקשריו עם נאשם 2. השניים חידשו קשריהם החברתיים שהלכו והתחזקו עד התייצבותו של נאשם 4 כמנהל ב'אִרגון הפשיעה' המארגן ומכוון פעילות במקביל למתן שירותי ייעוץ משפטי ואחר... קשריו הידידותיים של נאשם 4 עם נאשם 2, שנתחדשו בשנה האחרונה, הלכו והתהדקו עד שהשניים הפכו לחברים קרובים הנפגשים ומשוחחים בטלפון לעיתים קרובות. אופן פעולת 'אִרגון הפשיעה' תוארה לעיל. השימוש בשמו של נאשם 1 ומשפחתו, הקפיא דמם של אנשים שבאו במגע עם ה'אִרגון'. האימה הנוראית שנפלה על אלה הובילה להענות לדרישות ה'אִרגון'. יכולותיו של נאשם 2 "להסיר הרים ממקומם", 'לקצר טווחים' ולהוביל אנשים לפעול בניגוד לעניינם ובסתירה לרצונם נבעה, כמובן, לא בשל סגולות תרומיות ו/או השכלה משפטית או אחרת של נאשם 2, אלא בשל השתייכותו ל'אִרגון הפשיעה'. נאשם 4, למד להכיר את 'יכולותיו' של נאשם 2 ב'החלקת' נתיב פעולה מ"מכשולים" בדרך להשגת המטרה. בחלוף הימים למד נאשם 4 להסתייע בנאשם 2 כשהוא מודע לעובדה, שזה חוסה תחת חסותו של נאשם 1, במסגרת 'אִרגון הפשיעה'. נאשם 4 גילה 'היענות יתר' והחל לעשות כתף אחת עם נאשם 2. השניים פעלו בתאום מלא והשלימו איש את רעהו. נאשם 4 היה על הצד המשפטי-עסקי-כלכלי ואילו נאשם 2 היה איש ה'ביצוע', שפעל מכוחו של 'אִרגון הפשיעה'. נאשם 4 ו'אִרגון הפשיעה', באמצעות נאשם 2, פעלו במשותף, כמקשה אחת, במספר משימות פליליות. דפוס הפעולה היה קבוע. נאשם 2 היה איש ה'ביצוע' האיש שייצג את 'אִרגון הפשיעה' העומד בחזית. נאשם 4 היה היועץ 'מאחור', ומשיצא לאור - מול אלו שנקלעו למלתעות 'אִרגון הפשיעה' - עשה זאת בלבושו הפורמלי של פרקליט הגון ומהוגן מן השורה... נאשם 4 לא נתקבל, כמובן, ל'אִרגון הפשיעה' בטקס קבלה רשמי ופורמלי. תפקידו הניהולי, מטבע הדברים, לא הוגדר על-ידי האִרגון. נאשם 4, למד להעריך יתרונותיו של נאשם 2 כאיש ה'פרונט' של 'אִרגון הפשיעה'. במקביל למד 'אִרגון הפשיעה', להכיר בשום שכלו, עומק הבנתו תהליכים עסקיים והיותו עורך-דין בעל ידע וניסיון עשיר. הצדדים למדו להכיר ולהעריך איש את כוחו של רעהו ובנקוף הימים פעלו בתאום, בפרטי האישום המיוחסים לנאשם, בצוותא חדא כגוף אחד. 'אִרגון הפשיעה, באמצעות נאשם 2, הפעיל את נאשם 4 לצרכיו. 'אִרגון הפשיעה' השתמש בהשכלתו ובידיעותיו המשפטיות, במכלול קשריו, בטוב שכלו ורעיונותיו של נאשם 4. זה מצידו מודע למעמדו באִרגון, נהנה מיכולתו לקדם עניינים בדרך 'קלה ונוחה' ולקשור קשרים עם אנשי עסקים, שעשו כל 'לרצות' האִרגון ודרישותיו. הכל בכל, כשנאשם 4 צופה להכנסות כספיות עתידיות כתוצאה ישירה ממעמדו ותפקידו החדש. נאשם 4 לא נהנה מרכב ומשרותי 'רווחה' אחרים, מהם נהנו נאשמים אחרים במעמדו. ברם, אין בעובדה זו כדי לכרסם בתוקף המעמד לו זכה נוכח תפקידו באִרגון. במיוחד, שאליבא דנאשם 4, צפה הוא ל'פירות' כלכליים נאים כתוצאה מפעילותו באִרגון... לא כל חברי האִרגון הכירו את נאשם 4. הפעלתו בוצעה אך ורק על-ידי נאשמים 1 ו-2. אין תמה שכך, נוכח מעמדו ותפקידו באִרגון. תפקידו ומעמדו של נאשם 4 ב'אִרגון הפשיעה', כמובן, לא הוגדר. הנאשמים לא עסקו בהגדרת תפקידו באִרגון ומערך זכויותיו וחובותיו 'עלי ספר'. מדובר במעמד שהותווה וגובש במהלך פעילות האִרגון, בחודשים האחרונים לפעילותו. נהיר היה לצדדים כי התחברותו אינה 'אד הוק' למשימה אחת או שתיים, אלא מדובר בהתחברות, שאינה תחומה בזמן קצוב, לכלל המשימות בהן תדרש עצתו ועזרתו של נאשם 4, על-פי שיקול-דעתם של נאשמים 1 ו-2. נאשם 4 פעל עם הנאשמים, כאמור, בדפוס קבוע, ובשל עיסוקו הנוסף כאיש עסקים ועורך-דין רכש מידע שהוביל לניתוב 'עבודה' נוספת לאִרגון - כמתואר בפרטי האישום – 'עבודה' בה היה מעורב על-פי דפוס העבודה המתואר. נאשם 4 היה זה שהוביל את 'אִרגון הפשיעה' לפעילות בפרטי אישום 14 ו-18 כמפורט להלן. נאשם 4 נדרש לתיקים אלה בתוקף היותו עורך-דין, ללא קשר ל'אִרגון הפשיעה'. ברם, על-פי יוזמתו, ניתב הוא את התיקים לזרועות 'אִרגון הפשיעה', שמרגע קליטת התיקים פעל בשיטותיו, ביחד עם נאשם 4, להשגת ה'מטרות' - סחיטת בעלי ממון נוחים וטובים בעיני האִרגון... 'אִרגון הפשיעה' בהנהגתו של נאשם 1, פעל, כאמור בדפוס קבוע. נאשמים 1 ו-2, הגו ותכננו כל 'מבצע' ו'מבצע' על-פי נתוניו וצרכיו. הנאשמים 1 ו-2, לעיתים בתאום עם מנהלים אחרים, קבעו במי להסתייע ומי ישתתף ב'מבצע' בנקודת זמן מסוימת לנושא או נושאים מסוימים. הנאשמים 1 ו-2, לא הפעילו ושיתפו מנהלים ובעלי תפקידים באִרגון - אלא משמצאו כי השתתפותם נדרשה ב'מבצע'. למשל בפרשה שנתבררה בפרט אישום 19, שולב נאשם 4 כ"ממתיק סוד" כ'איש ביניים' - פרקליט הגון ומהוגן לטובת ריכוך והעברת מסר אלים לקבלנים - רק משנאשם 1 בשיתוף נאשם 2 מצאו כי בכוחו של נאשם 4 לתרום ולקדם מימוש מזימתם לסחיטת הקבלנים כמובהר שם". 76. מקובלת עלי השקפתו של בית-המשפט המחוזי לפיה בופמן היה מעורב עד צוואר בפעילותו של ארגון הפשיעה, ומסקנה זו מתחייבת, בראש ובראשונה נוכח הרשעתו, עליה אין הוא משיג, בעבירות של סחיטה במסגרת ארגון פשיעה באישומים הארבעה עשר (פרשת ישראל לוי); השבעה עשר (פרשת אורי בידר); השמונה עשר (פרשת בראון); התשעה עשר (פרשת חברת בן-דר) והעשרים (פרשת הקבלנים עופרי סגל וקובי מימון). כמו כן, מקובלת עלי המסקנה לפיה מעמדו של בופמן לא היה כמעמד של "חייל מן השורה", ומחמת הספק אסכים כי לא הוכח כדבעי כי שימש "מנהל" בארגון. אולם היה בו שילוב אחר – הוא סיפק מידע על קורבנות פוטנציאלים לסחיטה ובכך הבטיח את המשך פעילות הארגון, ובמקביל פעל כיועץ "במטרה לקדם את פעילותו הפלילית" של הארגון (סעיף 2(ב) לחוק). זאת, לא רק במישור המשפטי, לצדם של אבוטבול ובעיקר סיטבון, ידידו משכבר הימים (לעניין זה ראו ת/197, שיחות מס' 6705, ו-7132; ת/199, שיחות מס' 10617, 18556 ו-20803; המוצג ת/131ב). ואם נדרשה ראיה נוספת לכך, היא מצויה בדברים שאמר אבוטבול ומהם ניתן ללמוד כי הוא ראה את בופמן כאדם הסר למרותו עד שהגדירו "עורך דין שלנו" (בשיחה מס' 6715, בת/197, מיום 12.2.2007 עם זוארץ). בשיחה נוספת (ת/197, מס' 7719) הנחה אבוטבול את סיטבון לסיים את העסקה בין הקבלנים מימון וסגל (אישום 20): "שבופי ינעל שם". לא למותר להזכיר, כי לארגון לא עמדה זכות משפטית כלשהי באותו פרויקט עליה היה אמור בופמן להגן, ועל כן המשימה שהוטלה עליו (ה"נעילה") הייתה להבטיח לארגון מקור לא חוקי נוסף להתעשרות בדרך של סחיטת הקבלנים. העולה מהאמור הוא אפוא כי התקיימו בבופמן אחדים מן המאפיינים של "מנהל" בארגון פשיעה. אולם הואיל ונעדר המאפיין של מרות כלפי מטה, סברתי כי הרשעתו כ"מנהל" לא תהיה מבוססת דיה. מאידך, שוב אין ספק כי הוא העניק שירות של ייעוץ לארגון ובעיקר לאלה שעמדו בראשו, ועל כן אציע לחברי לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את בופמן בעבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לתוצאה זו תהיה, מטבע הדברים השלכה על העונש, ובכך אעסוק בהמשך. הערעורים על גזר הדין 77. בעקבות הרשעת המערערים גזר בית-המשפט המחוזי את עונשם. אבוטבול נידון ל-13 שנות מאסר וקנס בסך 500,000 ש"ח; סיטבון – 11 שנות מאסר וקנס בסך 150,000 ש"ח; עשור – שמונה שנים וקנס בסך 150,000 ש"ח; בופמן – חמש שנים וקנס בסך 150,000 ש"ח; וזוארץ – שבע שנים וקנס בסך 150,000 ש"ח. כמו כן נגזר למערערים מאסר על-תנאי. המערערים כולם שטחו בפנינו טעמים אשר מחייבים, לגישתם, הקלה ניכרת בעונש שהוטל עליהם. הם סבורים, כאיש אחד, כי גם בכל הנוגע לשאלת העונש, יש לעמוד באופן מפורט על מאפייניו של ארגון הפשיעה שבמסגרתו פעלו. עמדתם היא כי חרף הרשעתם בעבירות במסגרת ארגון פשיעה, וההחמרה המתחייבת בעונש נוכח חוק מאבק בארגוני פשיעה, בסופו של יום סוג העבירות בהן הורשעו ודרך ביצוען נמצאים ברף הנמוך של מעשים מסוג זה. לא זו אף זו, המערערים ציינו כי נוכח האופי התקדימי שנושאת הרשעתם, יש להימנע מלהטיל עליהם עונשים כבדים היוצרים רף ענישה חדש שלא היה קיים בעת ביצוע העבירות. המערערים ייחדו חלק נכבד מטיעוניהם להשוואת עונשיהם לאלו שנגזרו בפרשת מרואן נאצר (תפ"ח (מחוזי ת"א) 1068/05 מדינת ישראל נ' נאצר (גזר-הדין מיום 16.9.08)). הם הטעימו כי בית-המשפט המחוזי בחר, בצדק, להשתמש בפרשה זו כעוגן להשוואה, אולם לא ניתן משקל מספק להבדלים בין מאפייניהן של שתי הפרשיות. תמצית עמדתם היא כי בעניין נאצר הוצגה בפניו של בית-המשפט מסכת נרחבת של עבירות חמורות ובהן גם אירועי אלימות קשים, אשר נעדרו בעניינם. במסגרת זו מפנים המערערים גם לעובדה שהיקף ההכנסות של חברי הארגון בפרשת נאצר היה משמעותי בהרבה מזה שבמקרה הנוכחי. בנוסף, נטען כי בפרשת נאצר נקבע כי אין לייחס משקל לקולא לעובדה כי היה מדובר בארגון שפעילותו מצומצמת בהיקפיה הגיאוגרפיים, אולם בעניינם של המערערים ניתן משקל לחומרא לעובדה שפעילותו הארגון הייתה חוצת יבשות. המערערים סיטבון ועשור טענו יחדיו כי אין להחמיר בעונשם רק נוכח העובדה כי הארגון במסגרתו פעלו קנה לו בתקשורת הישראלית שם מאיים. כמו-כן, הם חלקו על עמדתו של בית-המשפט המחוזי כי שורת הנפגעים הארוכה שהעידה בפניו מלמדת על החומרה שבאופי פעילותו של ארגון הפשיעה. עמדתם היא הפוכה. הם סבורים כי לא מדובר בארגון מטיל מורא ומאיים – שכן במקרה של ארגון כזה צפוי כי לא יימצאו נפגעים רבים שירהיבו עוז להתלונן ולהעיד בבית-המשפט. המערערים בופמן וזוארץ השוו את עניינם לעניינו של פרנק מטודי, אשר חרף תפקידו המרכזי לגישתם בארגון, הוטל עליו – בהליך נפרד שהתנהל – עונש מקל ביחס לזה שנגזר להם (ע"פ 7125/09 מדינת ישראל נ' מטודי (טרם פורסם, 5.11.09)). נוסף על העמדה שהציגו כולם, כל מערער שטח את טעמיו שלו לביסוס עתירתו להקלה בעונש: א) אסי אבוטבול הדגיש כי אף שנקבע שעמד בראש ארגון הפשיעה, היקף מעורבותו באופן אקטיבי והשפעתו על מעשיו של הארגון, נמוכים מאלו שהתקיימו בראש הארגון בפרשת נאצר. לטענתו, לא רק שיש לבחון כל ארגון פשיעה לגופו, אלא גם שדינו של כל ראש ארגון פשיעה צריך להיות שונה. עוד הוא מבקש להראות כי לא היה מקום להטיל עליו עונש כבד יותר מזה של סיטבון, אשר הורשע בעבירות דומות והיה בעל תפקיד פעיל יותר בעבירות. נוסף על כך, מערער זה הביא דוגמאות רבות למקרים מחו"ל בהם הורשעו ראשי קבוצות מעולם הפשע המאורגן – בארגונים גדולים ומסואבים בהרבה מזה שעמד בראשו – וקיבלו עונשים דומים לזה שנגזר עליו. נתונים אלה מלמדים לגישתו על החומרה היתרה שבעונשו. לבסוף, הוא מפרט את נסיבותיו האישיות כטעמים להקלה בעונשו, שלא ניתן להם משקל של ממש: העובדה כי הוא חי את כל חייו בסביבה עבריינית; רציחתו של אביו, שהיה אף הוא דמות עבריינית; מצבה הרפואי הקשה של אמו; תנאי המאסר הקשים בהם הוא שוהה; המצב הנפשי החמור בו הוא מצוי; חרטתו הכנה על דרך חייו; ולבסוף הקנס הכבד שהוטל עליו אשר יקשה עליו להשתקם בעתיד. ב) אלברט סיטבון ביקש כי נביא בחשבון את נסיבות חייו הקשות, ובהן היותו בן למשפחה קשת יום; מחלה חמורה ממנה סובלת אשתו; העובדה כי הוא בעצמו חולה במחלה קשה מזה תקופה ארוכה; ועברו הפלילי הזניח – אשר לגישתו אינו מלמד על דרך חיים עבריינית. ג) גבריאל עשור הדגיש כטעם להקלה בעונשו את העובדה כי מרכז חייו נמצא בצרפת, כי הוא נקלע לעבירות בעודו בחופשה בישראל ומעשים אלו אינם מאפיינים את אורחותיו. הוא הוסיף כי יש להתחשב בעובדה שהוא אדם צעיר וללא כל הרשעה קודמת. ד) ברק בופמן – ביסוד עמדתו לעניין העונש נמצאת הגישה כי יש לראות בו מי שנקלע במקרה לפעילות במסגרת ארגון הפשיעה, חרף העובדה שכל חייו שמר על אורח חיים נורמטיבי. לשם כך הוא אף משווה את עונשו לזה של דר' ג'קי סרוב, אשר ביצע עבירות פליליות נוכח הקשר שלו לארגון הפשיעה. עוד הוא טוען, כי חרף תפקידו הזוטר במסגרת העבירות בהן הורשע, עונשו דומה יותר לעונשים שנגזרו לדמויות מפתח שפעילותן הייתה משמעותית בהרבה. הוא מוסיף, כי הביע חרטה על מעשיו ולקח אחריות עליהם. ה) דוד זוארץ סבור כי יש להקל עמו, מן הטעם שהכרעת הדין הנוגעת לעבירות הסחיטה באיומים בהן הורשע אינה מייחסת לו התנהגות אלימה, וכן נוכח כך שלא זכה לתמורה בגינן. ועוד, הבחנתו של בית-המשפט בגזר-הדין בין ארגון פשיעה מקומי לארגון ארצי או חובק עולם, צריכה לשמש יסוד לקולא בעניינו, מאחר שכל המעשים שיוחסו לו היו מקומיים והתרחשו בעיר נתניה. לבסוף, מבקש גם הוא להתחשב בנסיבותיו האישיות. המשיבה, מצדה, מלינה על רמת הענישה שיושמה בפרשה זו, הואיל ולהשקפתה יש להגדיר רף ענישה מחמיר יותר לעבירות בהן הורשעו המערערים. 78. עבירות של סחיטה בכוח ואיומים, בכלל, ושל אנשי עסקים, בפרט, הן עבירות קשות ומכוערות, שככל הנראה רק מקצתן נחשפות ומגיעות לידיעת רשויות החוק. לכך התייחס השופט ח' כהן בע"פ 724/76 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 141, 144 (1977): "מתרבים והולכים המקרים הבאים לפני בית-משפט זה אשר בהם נרתעים עדים מלהעיד על מעשי פשע מפחד נקמת הפושעים; והסחיטה של כספים באיומי פגיעה בגוף ונפש, והשתלטות הבריונים האלימים על ענפי מסחר אלה או אחרים או על שכונות מסוימות בערים, היתה לתופעה נפוצה, בחינת כסדום היינו לעמורה דמינו... מנוי וגמור עמנו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לשים קץ להפקרות בריונית זו. בתי-המשפט מצווים לעמוד בפרץ מפני המתנכלים לניהול ענייני הצדק וביצוע החוק. אולי יהא בידי עונשי מאסר לתקופות ארוכות כדי להרתיע את השתלטנים הללו ודומיהם ולשכנעם שעברינותם אינה משתלמת; אולי יהא בהם כדי לחזק ידי קרבנותיהם לבוא ולהעיד נגדם ללא מורא ופחד". נדמה, כי במהלך השנים שחלפו מאז כתב השופט כהן את אותם דברים, התופעה של סחיטה באיומים ובכוח לא רק שלא חלפה מן העולם, אלא שממדיה גדלו והתעצמו באופן מעורר חלחלה, עד שדומה היא לתמנון השולח זרועותיו לכל עבר. לכך התייחסתי בע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (לא פורסם, 1.11.2001): "תופעה זו של סחיטת בעלי עסקים באיומים, היא למרבה הדאבה תופעה נפוצה, אך רק לעתים רחוקות אוזר הקורבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסוים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. ענישה מסוג זה מטרתה איפוא משולבת, לתת ביטוי למידת הכיעור שבעבירה זו ולשאט הנפש שהיא מעוררת בלב השומע, והיא נועדה גם כדי לעודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה, ולהביא את דברם בפני רשויות החוק כדי לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים". ראו עוד ע"פ 5279/01 בגימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.02); ע"פ 2745/06 מדינת ישראל נ' הרשקו (לא פורסם, 28.6.06); ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.06); 10036/06 פהימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.07); 9489/06 אבו עסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.07). המייחד את הפרשה הנוכחית הוא שאין מדובר במעשה סחיטה יחיד אותו יזם פלוני נגד אלמוני, אלא בקבוצת אנשים שמעשי הסחיטה היו עבורם "משלח יד" ודרך חיים. הם הטילו את אימתם על סביבתם, וגם מבלי שנדרשו להפגין אלימות חריגה די היה באזכור שמו של העומד בראשם כדי להניע קורבנות בעלי ממון למלא אחר הדרישות שהופנו אליהם. חייהם של האחרונים, הקורבנות, הפכו לסיוט מתמשך וחלקם אף נאלצו לנטוש את עסקיהם או לנסות להעתיקם לארץ אחרת. בדרך זו גרפו המערערים במשך תקופה לא מבוטלת סכומי עתק, וקרוב לודאי שהיו ממשיכים בכך לולא יוזמתם של גורמי האכיפה להילחם ביתר שאת בהתארגנויות הפשע. סכנתן של התארגנויות אלו היא רבה, באשר הן חותרות תחת יסודותיה של מדינה מתוקנת ואושיות החוק. על כן נזעק המחוקק ליצור הסדר נורמטיבי חדש, בגדרו נקבעה גם רמת ענישה חדשה, שונה מזו שקדמה לחקיקתו של חוק מאבק בארגוני פשיעה. חוששני שעניין אחרון זה לא קיבל ביטוי הולם בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, בייחוד נוכח העובדה שהתופעה של ארגוני פשיעה שוב אינה נדירה במקומותינו. אכן, ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט שלערעור לא יהא נוטה לשנות מגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא מקום בו מתגלית סטייה ניכרת ממדיניות ענישה ראויה (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' אינגיאשוילי (לא פורסם, 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.09)). ברם, היקף הפשיעה של הארגון עמו נמנו המערערים, התקופה הממושכת במהלכה בוצעו המעשים, מספרם הגדול של הקורבנות, השלל הרב בו זכו אנשי הארגון שלא כדין ואופייה התקדימי של הפסיקה בפרשה זו – כל אלה חייבו ענישה חמורה במידה ניכרת מזו שנקט בית-המשפט המחוזי. לפיכך, ולאחר ששמתי לנגד עיני את ההלכה לפיה אין בית-משפט של ערעור נוהג למצות את הדין עם נאשמים, אני מציע לדחות את ערעוריהם של המערערים נגד העונש, לקבל את ערעור המדינה, ולקצוב את תקופות המאסר בפועל בהן ישאו הנאשמים שבפנינו כדלקמן: אבוטבול – 18 שנים; סיטבון – 16 שנים; עשור – 11 שנים; בופמן – שבע שנים; ודוד זוארץ – עשר שנים. אני מוסיף ומציע להותיר את רכיבי העונש האחרים על כנם. הערעור בסוגית החילוט (ע"פ 6976/09 ו-10396/09) 79. בעקבות הרשעתם של המערערים החליט בית-המשפט המחוזי, ביום ג' בחשוון התש"ע (21.10.2009), לחלט רכוש מכוח סמכותו לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור הלבנת הון. בעניינו של אבוטבול מדובר בג'יפ מסוג "שירוקי"; סכום כסף שהתקבל בתמורה למכירת רכב מסוג BMW, הרשום על שם אשתו, קארין; וסכום של 200,000 ש"ח שהופקד בקופתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים כערובה לצורך שחרורו ממעצר בו היה נתון בפרשה אחרת. בעניינו של עשור מדובר בדירה בת חמישה חדרים אותה רכש בחודש אפריל 2006 (ראו ההסכם ת/412). שני מערערים אלה סבורים כי ההחלטה בדבר חילוט הרכוש הייתה שגויה, ואת השגותיהם נגדה הביאו בפנינו. להלן אדון באותן השגות. א) ג'יפ ה"שירוקי" – בעיקרי הטיעון מטעם המערערים (ראו סעיף 8) נטען, כי ג'יפ זה נמצא נטוש במעבר הגבול עם ירדן, ונתפס בידי רשות המסים. בתאריך 27.6.07 הודיע עורך-הדין עוביד לרשויות, בשמו של אבוטבול, כי שולחו הוא הבעלים של הג'יפ. בנימוקי הערעור שבפנינו נטען כי עו"ד עוביד לא הוסמך בידי אבוטבול למסור לרשויות את אותה הצהרה, והמידע שמסר אף הוגדר כ"כוזב" (ראו סעיף 10). ועוד נטען, כי מדובר בג'יפ ממוגן אותו שכר אבוטבול בארה"ב תמורת 2,000 דולר ליום, והוא שימש אותו בעת ששהה בעיר פראג. אולם ההגנה לא טרחה לתמוך את גרסתה בתיעוד מתאים, לדוגמה, חוזה השכירות של הג'יפ, תצהיר של הבעלים וכיוצא באלה ראיות, וגם לא נטען כי אותם "בעלים" ששמם נותר עלום תבעו להכיר בהם כבעלי הזכויות ברכב. ב) הרכב הרשום על שמה של קארין אבוטבול – לעניין זה נטען בערעור, כי רכב זה היה בבעלותה של קארין, בחזקתה ובשליטתה, ועל כן לא היה מקום לחלטו באשר הוא אינו קניינו של בעלה. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי שקבע כי מדובר "ברכוש משפחתי", ועל כך מלין המערער. באשר לי, שוב אין ספק כי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לא נפל פגם, הואיל ובפניו הונחה שורה של ראיות אשר חייבו את המסקנה אליה הגיע. את הידוע לה על רכישת הרכב, מסרה קארין בהודעה ת/422: "היה לי לפני כן רכב ב.מ.ו שנת 2004 בצבע כסף ואסי עשה טרייד אין או שזה משועבד אני לא יודעת, אני לא הייתי בקניית הרכב, אני לא משלמת על הרכב, אסי טיפל בכל הקניה של הרכב, מישהו הביא לי את הרכב אני לא זוכרת מי". באשר לרכישת רכבה הקודם מסרה קארין: "כשחזרנו מחו"ל מפראג אסי עשה טרייד אין עם הרכב הקודם שהיה לי מסוג אודי... אסי טיפל בזה". העולה מהאמור הוא, שאף שקארין רשומה כבעלים של הרכב אשר חולט, היה זה בעלה שמימן את רכישתו, וכאן המקום להדגיש כי שדרוג הרכב נעשה מכספים שהגיעו שלא כדין לידי ארגון הפשיעה, והכוונה לארבעה שיקים בסכום של 30,000 ש"ח כל אחד, שנסחטו מחברת גליקסמן ומנהליה. לפיכך, בין מכוח זכויותיו הקנייניות של אבוטבול ברכב, ובין מכוח זה שהוא מימן את רכישתו, ההחלטה בדבר החילוט מתחייבת מכוח הדין. ג) חילוט הערבות – אבוטבול טען כי מימון הערבות נעשה באמצעות הלוואה שקיבל מקרובי משפחתו, ליליאן וסימון סופיר. ברם, משיחות שהוקלטו בהאזנת סתר עולה תמונה שונה, וכך לדוגמה בשיחה מס' 1679 בת/199 הודיע מי שמכונה "קוסם" לסיטבון כי גייס "100 אלף", ובשיחה נוספת (ת/199, מס' 1810) הודיע סיטבון לאבוטבול כי לצורך גיוס הכסף לערבות הוא עומד לפנות למי שמכונה כ"גרוזיני" (וכן ראו שיחה 1764 בת/199). עם זאת, גם אם הייתה מתקבלת גרסת ההלוואה מבני משפחתו, לא היה בכך כדי לסייע לאבוטבול. כספי הלוואה מרגע שהועברו לידיו או הופקדו בבית המשפט מטרתם הייתה אחת – לקיים חיוב שהוטל על מערער זה באופן אישי. במובן זה אותם כספים הפכו לקניינו של אבוטבול, ותרופתם של המלווים המבקשים להשיב להם את כספם היא אחת – להגיש תביעה כספית נגדו. ד) השגותיו של עשור נגד חילוט הדירה היו אלו: בית-המשפט המחוזי לא קבע את שוויו של הרכוש שנלקח מהקורבנות, ומכל מקום סכום זה אינו מגיע לסך 1.8 מיליון ש"ח – הוא הנתון ששימש את הערכאה הדיונית לקביעת ערכו של הרכוש אותו יש לחלט; המשיבה לא קיימה את הוראתו של סעיף 10 לחוק מאבק בארגוני פשיעה כאשר לא פרטה את שוויו של הרכוש שלגביו היא מבקשת צו חילוט; לבסוף, על המשיבה היה להוכיח את הסכום שנטל לעצמו כל אחד מהמעורבים בעבירות השונות, וסכום זה היה צריך לשמש בסיס לקביעת שוויו של הרכוש שיחולט מהמערער. 80. אין בידי לקבל טענות אלו. אכן, אפשר כי נפל פגם בכך שהמשיבה לא פירטה את שוויו של הרכוש אותו ביקשה לחלט, אולם מדובר לכל היותר בפגם טכני שתוקן עם הגשת הסכם הרכישה של הדירה (ת/412). אותו הסכם נערך בחודש אפריל 2006, ומותר להניח כי עשור מכיר אותו על בוריו, ולמצער את הסכום ששילם עבור רכישת הזכויות בדירה. אפשר כי בין מועד הרכישה למועד ההכרעה בסוגית החילוט חל שינוי כלפי מעלה בשווייה של הדירה, אולם בפני המערער הייתה פתוחה הדרך להציג בפני בית המשפט הערכה שמאית חדשה, כדי למנוע את חילוטו של רכוש שערכו עולה על הרכוש הקשור לעבירה. מטעמים השמורים עמו בחר המערער שלא לעשות זאת, ולפיכך אין לו אלא להלין על עצמו. גם לטענה בדבר החובה להוכיח את ערך ה"שלל" בו זכה כל אחד ממבצעי העבירה, אין לה על מה שתסמוך. סעיף 5(2) לחוק, העוסק בחילוט רכושו של אדם שהורשע על פי סעיפים 2, 3 או 4, קובע לעניין זה כי סמכות החילוט כוללת "רכוש של הנידון שהוא שווה ערך לרכוש הקשור בעבירה", ולא נאמר בו כי הסמכות מוגבלת לחלקו היחסי של הנידון ב"שלל" העבירה. ובאשר לטענה לפיה שגה בית-המשפט המחוזי בקביעתו ביחס לשווי הרכוש הקשור בעבירות, בכך עסקה הערכאה הדיונית בעמ' 15 ואילך של החלטתה, ולאחר שבחנו את ממצאיה לא ראינו מקום לשנות מהם. ההכרעה בעניינו של עידן זוארץ (ע"פ 6785/09) 81. למערער זה (להלן:עידן) יוחסו שני אישומים. באחד (אישום מס' 20 – פרשת הקבלן עופרי סגל) נטען, כי עידן נמנה עם חברים בארגון הפשיעה שליוו בתאריך 2.2.07 את סיטבון ודוד זוארץ בביקורם במשרדו של קורבן הסחיטה. כאמור, במהלך פגישה זו, אליה הצטרף בשלב כלשהו קובי מימון, הבהיר סיטבון לסגל כי הוא בא מטעמו של אבוטבול; כי אלה המלווים אותו הם אנשיו; והוא הוסיף ומסר לו על תנועותיו (של סגל) בימים האחרונים, כדי להדגיש בפניו שהוא נמצא תחת מעקב. אחזור ואזכיר את תיאורו של סגל באשר למעשיהם של הבריונים שליוו את סיטבון בביקורו (ראו ת/155ג'): "נכנסו לי שמה... נכנסו לי פנימה מציצים, מסתובבים כאילו... הם הבעלים... אני הייתי בהלם". וסגל הוסיף וסיפר על הפחד שתקף אותו בעקבות הדרישות שהציגו לו אנשי הארגון: "אני אומר לך את האמת... אני לא יושן בלילה מהם... תשמע אני מקבל טלפונים באמצע הלילה". עידן טען בחקירתו כי הוא אינו מכיר את עופרי סגל, ולא זכר את הפגישה המדוברת (ראו ההודעה ת/88). רק לאחר שצפה בתקליטור ת/151ב', הוא חזר בו וטען כי הגיע לשם כדי לקחת כסף מאביו (ראו ת/89), אולם הכחיש כל קשר בינו לבין האנשים הנוספים שהסתובבו במשרד. על הסבר זה חזר עידן גם במהלך משפטו, אולם בית-המשפט המחוזי, אשר הגדיר מערער זה כ"בעל חזות גוף מרשימה" (עמ' 490 להכרעת הדין), לא האמין לו. זהו ממצא מובהק של עובדה ובו אין בית-משפט שלערעור ממהר להתערב, ולאחר שצפיתי בתקליטור ת/151ב' אני סבור כי גם לא הוכחה בפנינו עילה לעשות זאת. התרשמותי שלי היא כי נוכחותו של עידן באותו מפגש לא הייתה מקרית, והוא נמנה עם קבוצת הבריונים אשר נוכחות חבריה ומעשיהם במשרדו של סגל נועדו לשגר לעבר קורבנם מסר מאיים. 82. האישום האחר בו הורשע עידן הוא אישום מס' 21. נטען, כי הוא היה אחד מאלה שעל שמם פתח הארגון חשבונות קש, בהם הופקדו כספים שהגיעו לידיו שלא כדין. בין השנים 2006 עד 2007 הופקד באותו חשבון סכום כולל של למעלה ממיליון ש"ח, וכאשר נתבקש עידן להסביר את מקור הכסף, טען כי מדובר בהכנסות שהפיק מעבודתו כמפעיל חנויות ודוכנים בשוק. גם להסבר זה לא האמין בית-המשפט המחוזי, ונימק זאת בכך שמדובר באדם צעיר מאד, שגרסתו בדבר מקור הכנסותיו לא נתמכה בתיעוד כלשהו. לכך אוסיף, כי מדבריו של עידן עצמו (ראו ת/88) עולה כי שכירת הדוכנים מומנה בלא מעט ממון (2,000 ש"ח ו-2,800 ש"ח לחודש), הוא החזיק ברכב שאת מחירו העריך בסכום שלמעלה ממאה אלף ש"ח, וכהגדרתו בהודעה ת/88, היו לו "הרבה בזבוזים" (ראו עמ' 5 להודעה). על רקע כל אלה אך טבעי היה לתהות כיצד הצליח אדם צעיר זה לחסוך במשך תקופה כה קצרה של עבודה סכום של למעלה ממיליון ש"ח. זאת ועוד, מהראיות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי עולה, כי באותו חשבון של עידן הפקידו כספים גם אחרים (אלון אלרואי, דוד מרציאנו, משה פרדי, ניצן שי יצחק, כהן אילנית, אתי ערנגי, מתן זקן, אוחיון זיוה, שנסי שרונה, מרדכי מרציאנו, תמר גלינוס ורפי צמח). עידן התקשה להסביר פעולות אלו בחשבון, וביחס לחלק מהשמות הנזכרים אף טען כי הוא כלל אינו מכיר אותם. נוכח כל אלה, דעתי היא כי בהרשעתו של עידן לא נפל כל פגם. באשר לערעור על העונש – בית-המשפט המחוזי דן את עידן לשנתיים מאסר, שנה מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח. אינני סבור כי בעונש זה גלומה חומרה יתרה, אולם נוכח גילו הצעיר, מעורבותו השולית-יחסית בהשוואה לנאשמים אחרים, מאסרו הממושך של אביו, דוד זוארץ, ורמת הענישה שיושמה עד כה בעבירות מן הסוג בהן הורשע עידן, נכון יהיה ללכת לקראתו ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישא על 15 חודשים. יתר רכיביו של העונש, יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו החשוב והמקיף של חברי, השופט א' א' לוי, בו הניח יסודות ועיקרים לבחינת האישומים לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג – 2003 (להלן: החוק). אבקש להוסיף מספר הערות משלי. 1. הפרשות השונות בהן הורשעו המערערים, כאבנים המצטרפות לכדי תמונת פסיפס, חושפות תמונה קשה, ואפשר אף לומר מבהילה, של ארגון פשיעה אשר פעל במשך תקופה ממושכת תחת שרביטו של המערער בע"פ 6976/09, אסי אבוטבול (להלן: אבוטבול). הכרעת הדין והראיות עליהן היא מבוססת, מציירות ארגון רב-פעילים מדרגים שונים, חלקם בתפקידים מוגדרים ליד אבוטבול כראש הארגון, חלקם כאנשי הארגון, או כפי שנהוג לכנותם שלא בצדק, "חיילים". הוצג בפנינו מערך סדור שיש בו הוגה, יוזם ומפקח, יש בו מייעץ, יש בו מי שדואג לענייני הכספים ויש בו קבלן ביצוע, המניעים יחדיו, ובאמצעות אחרים, גוף שפעילותו הפלילית רחבה ומניבת רווחים נאים. הכרעת הדין משרטטת תמונה של פעילות שיטתית, מתמשכת ומאורגנת היטב שעיקרה בסחיטת אנשי עסקים תוך זריעת פחד ואימה, תוך שהמערערים נוהגים, בשם אבוטבול ומשפחתו, מנהג אדונים בפירות עמלם של אחרים. חברי עמד בחוות דעתו בהרחבה על הטעמים שהביאו לחקיקת החוק במחצית שנת 2003, שעיקרם העובדה שבחוק הישראלי לא נמצאו כלים מספקים להתמודדות עם השינויים במפת הפשיעה בישראל. שינויים אלה עניינם בהופעתן של התארגנויות עברייניות הפועלות באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך לביצוע עבירות, כאשר לא אחת שולחים חבריה ידם גם בפעילות חוקית המטשטשת ומכסה פעילות עבריינית אחרת המבוצעת בידם. עוד יש לציין, הגם שעניין זה לא עמד במוקד התיק הנוכחי, את התרחבות פעילותם של ארגוני הפשיעה אל מעבר לגבולות הארץ, אל עבר מחוזות בהם נמצאות הזדמנויות כלכליות קורצות מבחינתם, באופן שהניע את ישראל ליטול על עצמה התחייבויות בינלאומיות ולקחת חלק בשיתוף הפעולה בין מדינות העולם במאבק בפשיעה מסוג זה (וראו למשל: בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון, פסקה 7 (לא פורסמה, 20.10.04)). על טיבן ההרסני של התארגנויות אלה לחברה ולמדינה אמרנו בעניין אחר: "נזקם של ארגוני הפשיעה רב-מעגלי ורב-תחומי הוא. פעילותם פוגעת בכלכלת המדינה. היא פוגעת גם בחוסנה החברתי – חברה שתופעות של זנות וסחר בבני אדם, הימורים וסחר בסמים מתקיימות בה ללא שתתנהל נגדן מלחמה נחושה ועקבית של רשויות המדינה, חברה שפועלים בה גופים העוסקים במתן הלוואות ובגבייתן ללא פיקוח הולם של המדינה, היא חברה שיסודותיה החברתיים נחלשים. פעילותם של ארגוני הפשיעה זורעת אווירה של פחד ברחוב. היא מכרסמת באמון הציבור ברשויות האכיפה ובאיכות חייהם של אזרחים שומרי חוק. העובדה שארגונים אלה פועלים ושחבריהם נהנים מפירות הפעילות הפלילית פוגעת בתחושת המחויבות של הציבור למדינה, כמו-גם בחובת הציות לחוקיה. כל אלה הינם הרסניים למדינה ולחברה. לא בכדי תוארה פעילותם של ארגוני הפשיעה כ""...נגע סרטני ממאיר המעכל את היסודות הבריאים לקיומה של חברה חופשית" (בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסם, 7.9.05))" (ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסמה, 6.12.10). להלן: עניין אוזיפה). ואכן, התיק שבפנינו מדגים היטב את נזקם של ארגוני הפשיעה. הוא מצייר באופן ברור את האימה והפחד שהם משליטים ברחובות, לרבות ביחס לאנשים נורמטיביים הנאלצים לציית מפחד להם ולמשפחתם. הוא מדגים את יכולתם של ארגוני הפשיעה להזרים לכיסם סכומי כסף נכבדים ביותר תוך פגיעה ברכושם ובממונם של אזרחים שומרי חוק, באופן היוצר תמריץ שלילי ליוזמות עסקיות שונות. הוא מצביע אף על נגישות למוסדות ציבוריים. 2. כאמור, חוק מאבק בארגוני פשיעה בא להתמודד עם מציאות קשה זו. הוא מצייד לשם כך את רשויות האכיפה בכלים עוצמתיים, שיש מי שיכנה דרקוניים, וביניהם העונשים הכבדים על מבצעי עבירות בקשר לארגון הפשיעה (סעיפים 3 – 4 לחוק), והוראות החילוט הכלולות בו (סעיפים 5 – 17 לחוק). מטרותיו הייחודיות של החוק ראוי שיעמדו לנגד עינינו כל אימת שנדרשים אנו לפרשנות הוראותיו והיקפן. לצד העקרונות המנחים אותנו בפרשנות החקיקה מזה והמחויבות להגנה על זכויות הנאשם ולעקרונות היסוד של המשפט הפלילי מזה, שומה על בית המשפט להדריך עצמו גם בתכליות שביקש המחוקק להשיג בחקיקת החוק ויסודן בפגיעה הקשה שיש בפעולתם של ארגוני הפשיעה לחוסנן של החברה והמדינה. 3. חברי נדרש בחוות דעתו לביקורת שהושמעה עם חקיקת החוק ולפיה החוק מגלם את שובה של דוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים. כמוהו, גם אני סבורה כי המצב החוקי ששרר עובר לחקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה הטיל על רשויות האכיפה משימה כבדת משקל בלא לציידן באמצעים חוקיים מתאימים לשם כך. אף עליי מקובל כי דיני השותפות לא די בהם כדי להתמודד עם ייחודה של הפשיעה המאורגנת ובפרט לא עם העובדה שדווקא מניעי הפעילות העבריינית, העומדים בראש ההתארגנות הפלילית אינם נדרשים בהכרח לבצע בעצמם מעשים שיבססו את היסוד העובדתי של העבירה, שכן אלה הסרים למרותם "ילכלכו ידיהם" בעבורם. וכך אמרנו בעניין אוזיפה: "אכן, המחוקק נדרש למסגרת משפטית שתהווה מענה הולם לאתגרים שמזמנת המציאות. הוא צייד את רשויות האכיפה בכלים מתאימים להתמודדות עם המאפיינים הייחודיים לארגוני הפשיעה, אשר מבטאים גם את החומרה היתרה שרואה הוא בפעילותם. החוק קובע כעבירה פלילית התנהלות נמשכת של מי שתרומתו לביצוע העבירות מתקיימת ביחס לפעילות הנמשכת כמכלול. הוא משקיף על פעילותו העבריינית של ארגון הפשיעה – לרבות פעילות נושאי התפקידים העיקריים בו – לא מבעד לעדשה המצטמצמת לפרט הבודד או למעשה הבודד, אלא מבעד לעדשה הבוחנת את פעילות הארגון כמכלול, כמנגנון המניע פעילות עבריינית שלמה ומתמשכת. העובדה שלא תמיד ניתן לבודד את רכיבי הפעילות האמורה ולייחסם לכל אחד מהמעורבים בה במסגרת הארגון נובעת מהיות הארגון שלם הגדול מסך חלקיו, במובנו הרע של דימוי זה. הויתור על דרישה למעורבות ישירה של ראשי הארגון בכל אחת מן העבירות המתבצעות לרוב על ידי דרגים אחרים בארגון אינו אלא התאמה של הדין הפלילי לתופעות עברייניות שנוצרו ואשר הכלים המשפטיים הקיימים בדין הפלילי לא יסכונו להן" (עניין אוזיפה, בסעיף 48). מחוקק החוק הכיר את דיני השותפות אך לא מצא כי די בהם כדי לשרש את ארגוני הפשיעה. לנגד עיניו עמדה תופעה עבריינית חמורה ביותר שיש לה השלכות ישירות וקשות על החברה, על שלומם של הפרטים שבקרבה, על ביטחונם ועל איכות חייהם. החוק מהווה האמצעי החקיקתי היחיד שיש בכוחו כדי ליתן את מלוא המשמעות למערך העברייני של ארגון הפשיעה. זה ייחודו וזה ייעודו של החוק, ליתן מענה לפעילות של ארגוני הפשיעה תוך הסטת הזרקור מן העבירה הבודדת אל הפעילות העבריינית המאורגנת כמכלול. החוק חותר, כפי שמציין חברי, להחלשת מרכז הכוח של ארגון הפשיעה ולפגיעה במוטיבציה להתאגד במסגרת עבריינית מאורגנת. במילים אחרות, חוט השני העובר בין הוראות החוק ועולה גם מדברי ההסבר הוא הצורך להיאבק בסיכון המיוחד הנשקף מארגוני הפשיעה ומייחד ומבדיל אותם מתופעות עברייניות אחרות, ולמנוע את פעולתו של הארגון על-ידי מתן כלים המופנים נגד ראשי הארגון ונגד תשתיתו החומרית. החוק מכוון אם כן אל ההתארגנות עצמה ואל הפעילות הפסולה במסגרתה. היבט זה שלו משתלב עם הבחינה הפרטנית, שהיא בבסיס ההליך הפלילי, של מעשיו של כל פרט בראי האיסור הפלילי. אכן, בהתמקדותו של החוק בארגון כמכלול אין כדי להוציא את הדרישות הבסיסיות של המשפט הפלילי כי אדם יורשע אך על בסיס מעשים שהוכח בראיות קבילות כי בביצועם יש לו חלק במישרין או באמצעות אחרים. כפי שציין חברי, החוק לא בא להתיר רסניו של הדין. יחד עם זאת, כפי שהזדמן לי לומר בהזדמנויות קודמות, הוא נועד להקל על הוכחת האישומים ועל הבאת העבריינים במקרים אלה לדין, וכך להתגבר על המחסה הנוח שמספק המבנה הארגוני בעיקר לראשי הארגון ונושאי התפקידים העיקריים בו ומאפשר להם להיות מעורבים בפעילות הפלילית "בשלט רחוק". לטעמי, מדובר בכלי חוקי חשוב וחיוני שהשימוש בו, ככל אמצעי אחר במשפט פלילי צריך להיעשות תוך שיקול דעת זהיר והפעלת שכל ישר, תוך שמירה על זכויותיהם של חשודים ונאשמים ולאורם של העקרונות המנחים במשפטנו. כאמור, אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי על כל חלקיה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: 1. עיינתי בפסק דינו המאלף של חברי השופט א' לוי ורותקתי לסקירה הכללית, ההיסטורית וההשוואתית המופיעה במסגרתו. מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי ולכך שלנוכח התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי – אשר אין מקום להתערב בה – ההכרעה בדין יסודה. ברם, הגם שאין עסקינן במקרה גבולי, נעור הצורך להגדיר מונחים בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג – 2003 (להלן 'חוק מאבק בארגוני פשיעה') ובראשם הגדרת "ארגון פשיעה". נדמה כי חוות דעתו של חברי מציגה לראשונה התייחסות פסיקתית סדורה ורחבת היקף לסוגיה. חברי הדגיש, בין היתר, כי הגדרת המונח "ארגון פשיעה" הינה גמישה. עוד הובע החשש, לפיו "לאמתו של דבר, דומני כי כל הניסיונות לאפיין תופעה זו של פשיעה מאורגנת באורח פרדיגמטי ועל יסוד הסתכלות מובנית, אובייקטיבית ו"מדעית" לכאורה, הם תלויי השקפה ונקודת התבוננות סובייקטיבית" (עמוד 63 לחוות דעתו של חברי). אכן, קיומה של דעה קדומה באשר להגדרת ארגון פשיעה עלול גם להעיב על המלאכה השיפוטית בהכרעת דינו של נאשם בעבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. די להפנות למגוון ה"עשיר" של ארגוני פשע שונים בארצות הברית המסווגים עצמם על בסיס שיוך אתני, כדי לחדד את החיסרון הגלום בהגדרה צרה ונוקשה של ארגון פשיעה (בהקשר זה ראו למשל:Alan A. Block, History and the Study of Organized Journal of Contemporary Ethnography 1978 6:455, 457). שיקול נוסף נגד קביעת הגדרה קשיחה ומצומצמת נובע מכך שכפי שהתנהגות החברה משפיעה על עיצוב הדין, אף הדין משפיע על התנהגות החברה, לרבות התנהגות עברייניה. נדמה שככל שהחברה מתקדמת ומתפתחת, כך גם "משחק החתול והעכבר" בין רשויות החוק לבין העבריינים הולך ומשתכלל. בהקשר לענייננו, הגדרת ארגון פשיעה, הכוללת תנאים מצטברים רבים, עלולה להשפיע על התנהגות הקבוצה עד כדי נקיטת צעדים למניעת תחולת החוק על מעשי הקבוצה וחבריה. חלופה אפשרית נוספת להגדרת המונח "ארגון פשיעה" טמונה בפעולה הפוכה של הרחבת ההגדרה – ולא צמצומה – לשם הגעה לסוג של דיוק. בדרך זו פסע פרופסור מנחם אמיר במאמרו (מ' אמיר, "היש פשע מאורגן בישראל?", שערי משפט ב(3) תשס"א 321, 322): "פשע מאורגן הוא מערכת ארגונית נמשכת, ללא אידיאולוגיה חברתית פוליטית, של עסקים פליליים ולגיטימיים, שנוצרה ומופעלת על ידי קבוצות של יחידים, בדרגות גודל שונות או על ידי רשת של קבוצות המשתפות פעולה מרצון או מכפייה, הפועלות באותו תחום עסקי או באותו אזור או אזורים סמוכים ולעתים אף רחוקים. בקבוצות אלה יש מגבלות לגבי גיוס חברים ולעתים אף טקסי חברות, והן מתארגנות על בסיס אתני, דתי, אקולוגי, ניסיון חיים משותף או תכונות אופי רצויות של החברים, או על פי שיקולי מיומנות. הקבוצות מתארגנות ומתפתחות בהתאם לשלבים שונים של התארגנותן, מערכת ארגונית של חלוקת עבודה וספציאליזציה של תפקידים, יחסי כוח ושליטה היררכיים ונורמות של פרסטיז'ה והישגים ("כבוד"). מטרת הארגון היא, ראשית, להבטיח רווחים קבועים, ואם אפשר מיידיים וגבוהים, אך נסתרים. ושנית, להגיע לידי הצבר כוח כלכלי ו"פוליטי" על מנת להגיע, אם אפשר, לפיקוח בלעדי בשווקים או להסדרי קרטל בניהולם, או לקידומם ולהבטחתם של הזדמנויות ושל יתרונות כלכליים מעסקים מיוחדים, אך אם אפשר גם רב גוניים ולפיקוח עליהם, ואשר מעורבים בהם – לעתים מרצון לעיתים בכפיה – ספקים, מועסקים, שותפים, צרכנים, מתחרים, או קורבנות שנבחרו לניצול כלכלי לשם רווח". יתרונה של הגדרה זו הוא גם חסרונה. המתאים למדעי החברה אינו בהכרח מתאים לספר החוקים. במשפט ובמיוחד במשפט הפלילי, ההגדרה חייבת להיות ידידותית למשתמש. בראייה זו, יש אף להעריך את התמציתיות המאפיינת את ההגדרה בחוק מאבק בארגוני פשיעה. כפי שמופיע בסעיף ההגדרות בחוק מאבק בארגוני פשיעה: "ארגון פשיעה – חבר בני אדם... שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע ...". לכך יש להוסיף כי החוק אומנם נחקק בשנת 2003, אולם הוא מצוי רק בתחילת דרכו מבחינת יישומו. זאת, כפועל יוצא מטבעם המתמשך של החקירות והדיונים בתיקים כגון דא. יתר על כן, נדמה כי הסקירה ההשוואתית מצביעה על כך שארגון פשיעה הינו תלוי תרבות ותלוי חברה. כך, יש להסביר את ההבדלים בין ארגוני הפשע השונים ברחבי הגלובוס וניתן להניח שבכל מדינה ארגון הפשע המקומי יוסיף גוון משלו לערכת הצבעים של ארגוני הפשיעה המוכרים – כך בכלל וכך גם בישראל. עם זאת, אין להשלים עם הגדרה גמישה מדיי. אין זהות בין ארגון פשיעה לבין פשיעה רבת משתתפים. כנופיה אינה ארגון פשיעה. הגדרת "ארגון פשיעה" בחוק הישראלי ספגה ביקורת לפיה "רוחבה המופרז" עלול לחול על מקרים שאינם הולמים את מטרת החוק והרקע ההיסטורי שלו (Boaz Sangero, Are All Forms of Joint Crime Really “Organized Crime”? : On the New Israeli Combating Criminal Organizations Law and Parallel Legislation in the U.S. and Other Countries, 29 Loy. L.A. Int’l & Comp. L. Rev. 61 2007 ). מילותיו הספורות של המחוקק עשויות לענות על ורסיות מגוונות של מקרים וארגונים. ברם, קיים חשש מפני תחולה רחבה מדיי. כאן, נכנס לתמונה תפקידו של הפרשן. מסכים אני עם דברי חברי כי "יש לפרש.. את החוק כולו, באורח מהותי וכנגזר מן התכלית" (עמוד 71 לפסק דינו של חברי). רצוני להתמקד בהגדרת המונח "ארגון פשיעה". כאמור, עמדת חברי השופט א' לוי מקובלת עליי, אך סבורני כי יש מקום גם להצביע על מספר כלי עזר לפירוש הגדרת "ארגון פשיעה". בשלב זה, כאמור, מצוי יישומו של החוק עוד בחיתוליו. כך דרכו של חוק חדש. הוא קורם עור וגידים דרך המפגש עם המקרה הקונקרטי ובמיוחד נכון הדבר במפגשיו הראשוניים. אסתייע בחוק עצמו, פרי בחירתו המודעת של המחוקק; במשפט המשווה, ככל שהוא רלוונטי למונחים המופיעים בחוק הישראלי; ובמדעי החברה. וכי תתמה מה למדעי החברה ולכאן? בל נשכח כי כותרתו של החוק היא "מאבק בארגוני פשיעה" – לאמור, הוא מתמקד בארגון הפשיעה ולא למשל בפשיעה המאורגנת. הנסיבה המחמירה, הגוררת אחריה כפל עונש, היא שהעבירה נעברה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה. החוק מגדיר מה ייחשב לפשע והוא כולל גם עבירות מסוימות מסוג עוון. ארגון פשיעה זוכה אף הוא להגדרה. ברם, על מנת לפרש ההגדרה כיאות סבורני כי תצמח תועלת מבחינת המונח "ארגון" במישור מדעי החברה. דיסציפלינות אלה השקיעו מאמץ רב בהבנת מהותו של "ארגון" ואף קיים תחום המתמחה בתורת הארגון (Organizational Studies). בדרך זו ניתן לגשת למונחים "תבנית", "מאורגנת", "שיטתית" ו"מתמשכת" המופיעים בדלת אמות ההגדרה. 2. נפתח בחוק גופא. כפי שהגדרת "ארגון פשיעה" תמציתית היא, כך גם החוק. החוק כולל 38 סעיפים. ברם, סעיפים 5 ואילך עניינם חילוט הרכוש של הארגון (פרט לסעיף 31 שעניינו ההיתר להוכיח תבנית מתמשכת ושיטתית על סמך עבירות ומעשים מן העבר, טרם תחילתו של החוק). באשר לארבעת הסעיפים הראשונים, סעיף 1 עוסק כאמור בהגדרות. הושם בו דגש על פעילות חבר בני אדם לעבירת עבירות שפורטו. המטרה היא להילחם נגד תופעה של ארגוני פשיעה כנגע שיש לבערו. זאת, מתוך הנחה שלא די בכלים הקיימים בחוק העונשין. בדיונים על אודות חוק מאבק בארגוני פשיעה, צוין ש"נקודת המוצא של חוק העונשין היא העבירה הבודדת. חוק העונשין לא מכיר, או מכיר רק באמצעות מושגים של מבצעים כאלה ואחרים, פשיעה מאורגנת" (דברי חברתי השופטת ע' ארבל, במסגרת תפקידה כפרקליטת המדינה; ראו דברי הכנסת התשס"ב 825, ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט מתאריך 30.9.02, עמודים 10-11). יש לציין כי על פי ההגדרה בסעיף 1, ארגון פשיעה אינו חדל להיות שכזה – בין אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו ובין אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה. נדרש, אפוא, חבר בני אדם, אך הקשר האישי-נקודתי ביניהם אינו חיוני. סעיף 2 עניינו פעיל בארגון פשיעה. החוק מצביע על העומד בראש הארגון, המנהל, המארגן, מכוון פעילות או מפקח עליה, המממן או מקבל מימון והנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה – כ"פעילים". מעמד ה"פעיל" בארגון פשיעה מהווה עבירה, שהעונש המרבי בגינה עומד על 10 שנות מאסר. מעניין הוא שחברות בארגון פשיעה אינה בגדר עבירה, כל עוד אין עסקינן ב"פעיל". האמור מלמד על כך שהחוק חפץ להעניש את המניעים את גלגלי הארגון. אומנם, אין דרישה להיררכיה לצורך קיומו של ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק. אולם, קיומן של דרגות פיקוח וניהול עשוי לחזק את המסקנה שמדובר בארגון פשיעה. סעיף 3 מבהיר כי ביצוע עבירה במסגרת ארגון פשיעה – די בו להכפיל את העונש עד לקו העליון של 25 שנה. מכך ניתן להסיק שהארגון, כעושה, מהווה גורם בעל משקל המשפיע על מהות המעשה. המשמעות היא שהארגון מהווה כשלעצמו מעיין "שחקן" בביצוע העבירה. הוא ישות עצמאית. קרי, השלם עולה על סך חלקיו. לא בכדי, שם לו החוק למטרה להיאבק נגד הארגון ולא נגד הפושעים בקבוצה. כך יש להבין את הוראות חילוט הרכוש בחוק, המופנות גם נגד רכושו של ארגון הפשיעה. נוכחותו של הארגון – כארגון – חייבת להיות מורגשת. סעיף 4 עניינו "עובד ציבור המסייע לארגון פשיעה". שוב, תנאי זה אינו הכרחי, אך קיומו של "עובד ציבור המשתמש במעמדו או בסמכותו .. כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה" מהווה חיזוק משמעותי למסקנה שהארגון עונה על דרישות החוק. 3. נפנה למילים המהוות את עיקר הגדרתו של "ארגון פשיעה": "חבר בני אדם... שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות... מסוג פשע". למעט המונח "עבירות מסוג פשע", המונחים האחרים לא זכו להגדרה בחוק. כך, המונח "חבר בני אדם" לא זכה לכימות מדויק. ראוי לציון כי ההגדרה המילונית ל"חבר בני אדם" הינה "קבוצת אנשים הפועלים ביחד להשגת מטרות כלליות מסוימות" (מילון ספיר, עמוד 265). המאפיין של הקבוצה הוא הפעילות המשותפת להשגת המטרה. עניין זה שלוב, ממילא, בסיפא של ההגדרה – לשם "עבירת עבירות". "פועל" – הזרקור מופנה לעבר הפעילות. אולם, לא כל פעילות אלא פעילות "בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת". יושם אל לב כי ניתן היה להגדיר את ארגון הפשיעה כ"פעילות מאורגנת, שיטתית ומתמשכת". מה התוספת, אם כן, במילה "תבנית"? המשמעות של המילה "תבנית" הינה דפוס. מכך נגזרים מבנה וצורה. הגישה האמריקנית עשויה להיות לעזר. כך, נפסק כי על מנת להטיל אשמה לפי החוק שנועד להילחם בפשיעה המאורגנת (The Racketeer Influenced and Corrupt Organization Act, 18 U.S.C. 1961-1968 (1970) – הידוע בראשי התיבות RICO), חייב הארגון (enterprise) להתקיים באופן עצמאי ונפרד מפעילותו הפלילית. לחברי הארגון מטרה משותפת, בעטיה זקוק הארגון להמשכיות מבנית. יתרה מכך, הארגון חייב להיות בעל מכניזם לצורכי הכוונה של עסקי הקבוצה בצורה שאינה אד-הוק (27 Am. Crim. L. Rev. 961, 972; U.S. v. Kehoe, 310 F. 3d 579, 586-587 (8th Cir. 2002)). ודוק, אין בכוונתי לאמץ את הפסיקה האמריקנית. עסקינן בכלי עזר בלבד, בניסיון לעמוד על דרישות הדין הישראלי. כאמור, החוק הישראלי אינו דורש היררכיה, אך נדמה כי ארגון מצריך סוג של מבנה המכוון את פעילותו. ברם, גם המבנה צריך שיהא כאמור בתבנית מסוימת שיצק המחוקק – "מאורגנת, שיטתית ומתמשכת". הגדרת המונח "ארגון" באמצעות פעילות "מאורגנת" נובעת מכך שלמילה "ארגון" יותר ממשמעות אחת. הכוונה לקבוצה, אך גם לסדר. סדר מופתי אינו נדרש, אך קיומו של כאוס – "איש הישר בעיניו יעשה" – מקטין את האפשרות שמדובר בארגון. ניתן אף לצפות כי הסדר הנדרש יביא לחלוקת תפקידים מסוימת בתוך הארגון. הכוונה בהקשר זה אינה לחלוקה אנכית אלא לחלוקה רוחבית. כפי שאין בתחלופת חברי הארגון להשפיע על קיומו, כך גם אין בשינוי החלוקה למחותו. המונח "שיטתית" מצביע על דרך, פעילות בכוונה תחילה. ייתכן שהשיטה לוקה בחסר ואינה טובה, אך עדיין שיטה היא. השיטה אף אינה חייבת להיות רציונאלית. אומנם, הרגש יכול להשפיע על שיטת הפעילות. דוגמאות לכך הינם מאבקי אגו, יוקרה ונקמה. אולם, יש דרך והיגיון פנימי – במידה זו או אחרת – בפעילות הארגון. "מתמשכת" – המבט מופנה לציר הזמן. בדומה לשתיקת המחוקק באשר לכימות "חבר בני אדם", כך גם כאן נמנע הוא מלנקוב במספר. עולה כי העיקר אינו אורך מסוים של תקופה, כי אם עצם קיומה. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שארגון זקוק למאפיינים המבניים של מטרה, קשר בין חברי הארגון ואורך ימים מספק על מנת שהחברים ישיגו את מטרת הארגון (Boyle v. U.S., 129 S. Ct. 2237, 2244-45 (2009)). עוד קבעה הפסיקה האמריקנית שההתמשכות עשויה להיות בעלת מסגרת זמן סגורה או פתוחה (“closed-ended continuity or open-ended continuity”; U.S. v. Aulicino, 44 F. 3d 1102, 1112 (2d Cir. 1995)). ניתן להניח כי בעתיד תתחם הפסיקה הישראלית את משך הזמן, או לכל הפחות תספק אינדיקציות מספריות לו. בשלב זה של הפסיקה, ראוי להדגיש היבט אחר של העניין. הדרישה להתמשכות הפעילות מלמדת על כך שהארגון חייב להיות בר-קיימא. החברים בו חפצים בהמשך חייו לשם קידום המטרה לבצע עבירות נוספות. במובן זה, שונה ארגון פשיעה מקבוצה עבריינית המבצעת עבירות מעת לעת. צרכיו של ארגון הפשיעה משפיעים על חבריו באופן שהם נכונים להשקיע לא רק בפשע הבא אלא גם בחיי הארגון ובדרישותיו. "שפועל בתבנית... לעבירת עבירות" – ארגון הפשיעה קיים כדי לקדם מטרה. הארגון עצמו מהווה מעיין מטרה משנית לקראת המטרה העיקרית והיא ביצוע עבירות כהגדרתן בחוק. לכן, מטרת המשכיותו של הארגון תדרוש נקיטת צעדים על ידי חבריו, בלא שהדבר יעמוד בסתירה לעובדה שהארגון עצמו נועד לעבור עבירות. בכך דומה החוק הישראלי לפסיקה האמריקנית, הדורשת מהמדינה להוכיח שחברי הארגון מחוברים יחדיו בשל המטרה המשותפת – היא ההתנהגות הפלילית (U.S. v. Turkette 452 U.s. 576, 583 (1981)). בחינת המונחים השגורים בחוק, על נסיבות המקרה, מובילה למסקנה המתבקשת שעסקינן בארגון פשיעה. כפי שעולה מחוות דעתו של חברי השופט א' לוי, ישנה במקרה זה היררכיה וחלוקת תפקידים – לרבות תפקידי ניהול, ייעוץ ועמידה בראש הארגון. כאמור, מורכב הארגון מחבר בני אדם במספר שאינו מבוטל. מדובר ב-20 אישומים בגין סחיטה בכוח ובאיומים, לעיתים תוך הפגנת אלימות כלפי אנשי עסקים בישראל. ננקטו צעדים להסתיר את מקורות הכספים שהגיעו לידי הארגון, לרבות הלבנת הון. ביצוע העבירות השתרע על פני תקופה של למעלה משנתיים – בישראל ומחוץ לגבולותיה. הוכח אפוא – כפי שעולה מהממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ובפסק דינו של חברי – כי מדובר בפעילות בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לשם עבירת עבירות המנויות בחוק מאבק בארגוני פשיעה. 4. כדי לעמוד על תכלית החוק, בניסיון לפרש את המונח "ארגון פשיעה" באופן שתחולתו לא תהא רחבה מדיי, דעתי היא שניתן להיעזר גם במדעי החברה. אף כאן תרים אנו אחר כלי עזר להעשרת הבנתנו. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר את גישתו של הסוציולוג א' גופמן ביחס למושג "ארגון". להשקפתו, יש להתבונן על הארגון כאישיות נפרדת מהקבוצה הפיזית של היחידים. הפעילות והאינטראקציה החברתית בתוך הקבוצה הן המעניקות חיים לארגון. הארגון מספק את ה"במה" לפעילות ולמשתתפיה. לאמור, קרקע לפעולה, מבנה, מסגרת עבודה, קשר עם קהל, כלים וחזות חיצונית. במובן זה, גורס גופמן, ניתן להיעזר במונחים השאולים מתחום התיאטרון (וכלשונו: “Theatrical Metaphor”) או המחול ("Communicated Dance"). בנוסף, האינטראקציה החברתית בין חברי הארגון מבוססת על אמון, תקשורת והדדיות שחיוניים להמשך קיומו של הארגון (Peter K. Manning, “Goffman on Organizations”, 29 Organization Studies 677 (2008)). קיימת אף כתיבה המיישמת את תיאוריות הארגון על ארגוני פשיעה (Mittie D. Southerland, Ph.D. and Gary W. Potter, Ph.d., “Applying Organization Theory to Organized Crime”, Journal of Contemporary Criminal Justice 251, Vol. 9 No. 3 (1993)). שלושת המרכיבים העיקריים הם ריכוזיות, מורכבות ופורמליזציה. ריכוזיות עניינה האנכיות והאופקיות של סמכות בארגון ודרגת הסמכות הנדרשת להחליט החלטה בסוגיה מסוימת. החשיבות לענייננו היא שקבלתן של הכרעות מסוימות על ידי הדרג הזוטר אינה גורעת ממעמד הארגון כארגון פשיעה, ובלבד ששורשי הסמכות מכוחה התקבלו ההחלטות על ידי הדרג הזוטר נעוצים במבנה הארגוני (וראו Richard H. Hall, Organizations Structures, Processes and Outcomes, 7th ed. 1999, p.75). מורכבות משמע כי הפעילות, בשל אופייה, מחייבת ארגון. זאת, לנוכח מהות המעשים, הרכב החברים והחתירה להמשך קיומו של הארגון. לא ניתן להחליט על פעילות מתמשכת של ארגון פשיעה בצורה ספונטנית. הדבר דורש ארגון ושיטתיות לצורך יצירת הארגון ותחזוקו לאורך זמן. נגזר מכך המרכיב השלישי – הוא הפורמליזציה כאמור. אין המדובר בפשע "מעונב". הפורמאליות אינה סממן חיצוני. היא מוצאת ביטויה בקביעתם של כללים מנחים לפעילות הארגון. אלה אינם חוקים, אלא התווית דפוסי התנהגות שיאפשרו את הוצאת התוכנית מן הכוח אל הפועל. הפורמליזם כרוך בפיתוח אסטרטגיה ובקביעת פרוצדורה. הואיל ובפעילות פלילית קא עסקינן, חייב הארגון ליתן דעתו לא רק להצלחת התוכנית, אלא גם למניעת "תפיסתו" ולכידת חבריו. הפסיכולוגיה הארגונית אף היא עשויה להיות לעזר. תחום זה התפתח החל מתחילת המאה הקודמת. נוצר קשר אמיץ בין הפסיכולוגיה הארגונית לבין הפסיכולוגיה התעסוקתית. הוקדש מאמץ רב כדי להבין את הארגון שבמקום עבודה. נושאים כגון שיווק, תדמית ויעילות תעשייתית – זכו למחקר. הנפקות לענייננו היא שלדעתי ארגון פשיעה מהווה גם סוג של מקום עבודה. אומנם, ייתכן מאוד שבמקום זה אין משרד, שעות עבודה מסודרות, תלוש משכורת או שכר ידוע מראש. עם זאת, דימוי "מקום העבודה" מתאים כיוון שהחיבור בין חברי הארגון נסב סביב הפעילות הנמשכת ולא האקראית. ארגון כזה – על תבניתו השיטתית, המתמשכת והמאורגנת – דורש משמעת במילוי המשימות ואף צייתנות וויתור של היחיד לטובת הארגון (ראוPaul E. Spector, Industrial and Organizational Psychology (1996), Chapters 1 and 7). בבואי להציג את האנלוגיה בין ארגון פשיעה לבין מקום עבודה, אינני מתעלם מכך שייתכן שחברי ארגון הפשיעה ייבחרו על בסיס משפחתי או אישי. ברם, מאפיין זה נכון הוא גם לעסקים ולמקומות עבודה שונים. הפנייה לכנופיות הנוער – לשם השוואה – עשויה לסייע בהקשר זה. המחקר המקצועי בנושא מדגיש כי במקרים רבים כנופיית נוער מבוססת על שיוך חברתי (ראו Irving A. Spergel, The Youth Gang Problem A Community Approach, Oxford University Press 1995, p. 129). גם בארגון פשיעה ייתכן שאלמנט זה משפיע על החברים, אך אין הוא ניצב במרכז. טול לדוגמא את היאקוזה – היא המאפיה היפנית. משמעות השם היא : "יא" – 8. "קו" – 9. "זה" – 3. סה"כ – 20. זהו המספר המפסיד במשחקי הקלפים של המהמרים היפניים. בהשאלה – 20 מצביע על מפסידן ולא יוצלח. אדם שנדחה ובוזה על ידי החברה. יחיד ללא מקום. חברי המאפיה אומרים את המספר דווקא בגאווה: "אנחנו כאלה שמחוץ לחברה, אך בדרך הארגון מוצאים את מקומנו" (יעקב רז, "אחי, היאקוזה – מסע אישי אל תוך המאפיה היפנית", מודן 2004, עמוד 12). זוהי דוגמא מעניינת לכך שהשתייכות למאפיה עשויה לספק צורך חברתי. אולם, כך או כך – במאפיה היפנית, כמו בארגון הפשיעה הישראלי, ליבת הקבוצה היא העשייה הפלילית. זאת, חרף תופעות הלוואי החברתיות. 5. לקראת סיום, שתי הערות אחרונות. כל אחת מהן מושכת לכיוון אחר, אך נדמה כי המתח ביניהן יוצר איזון בריא. האחת, עוסקת בניתוח ארגון בראייה פוסט מודרניסטית (John Hassard, Sociology and Organization Theory – Positivism, Paradigms and Postmodernity, Cambridge Uni. Press (1995), Chapter 6). על פי גישה זו, הארגון משתנה ועובר תהפוכות ומודלי העבר רלוונטיים פחות ופחות. העניין הובא כדי להדגיש שוב שיש להימנע מהגדרות קשיחות שאינן מופיעות עלי ספר החוקים. כפיית תנאים לתוך הגדרת ה"ארגון", על בסיס עבריינות השוואתית בין מדינות שונות או בהסתמך על העמדה שניתן היה לחוקק בישראל חוק אחר, אינה ראויה ולטעמי אף אינה נחוצה – וודאי לא בנקודת זמן זו. ההערה השנייה עולה מתחום מדעי החברה, כפי שהוצג לעיל. ארגון הפשיעה הינו גולת הכותרת של החוק. אומנם, הארגון אינו חייב להתאים לדוגמאות אחרות מהנעשה בעולם, אך חייב הוא להיות "רציני" ובמובן מסוים "מקצועי". אין הכוונה לשלמות ואף לא לרמה גבוהה, אולם הארגון חייב כאמור לפעול בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת. גישה זו, תוך בדיקת העובדות הקונקרטיות של המקרה והפרמטרים אשר קבע המחוקק, תביא לכך שחוק מאבק בארגוני פשיעה ייושם כהלכה במקרה המתאים. 6. סוף דבר. בהמשך לאמור לעיל, הנני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט א' לוי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. המערער בע"פ 6785/09, עידן זוארץ, יתייצב לשאת במאסרו ביום כ"ג באדר א' התשע"א (27.2.2011), עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב. ניתן היום, כ"ח בשבט התשע"א (2.2.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09067850_O23.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il