מרג'ית נ' מדינת ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6763/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ר' רונן העותר: ג'ורג' מרג'ית נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. משטרת ישראל 3. פרקליטות מחוז צפון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אדם ג'ורנו בשם המשיבות: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבות לשנות את עילת הסגירה של תיק החקירה הפלילית בעניינו מעילת "חוסר ראיות" לעילת "היעדר אשמה". רקע והליכים קודמים 2. ביום 14.11.2019 הוצת רכבו של ל' (להלן: המתלונן), תוך פגיעה בכלי רכב נוספים. באותו הלילה הגיש המתלונן תלונה במשטרה וטען, בין היתר, כי יום לפני ההצתה התקשר אליו העותר, קילל אותו ואמר לו "תקבל את התשובה"; וכי הוא אינו חושד באיש מלבד העותר. למחרת נחקר העותר במשטרה, והודה כי אמנם קילל את המתלונן וכעס עליו, אך לא איים עליו. העותר ציין כי בכל אופן, בערב ההצתה שהה אצל קרוב משפחתו. יחד עם זאת, ממחקרי תקשורת שביצעה המשטרה עלה כי בשעות שבהן טען העותר ששהה אצל קרוב משפחתו, הוא שוחח עמו בטלפון; כי איכוני הטלפון של העותר סותרים את הגרסה שמסר למשטרה; וכי בעת האירוע לא התקבלו איכונים מהמכשיר, באופן שעשוי ללמד כי המכשיר היה כבוי בשל מעורבות העותר בהצתה. לנוכח האמור, נפתחה חקירה פלילית נגד העותר בחשד לעבירות של חבלה במזיד ברכב והצתת רכב מנועי במזיד, לפי סעיפים 413ה ו-448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 3. ביום 17.5.2020 הודיעה המשטרה לעותר כי הוחלט לסגור את תיק החקירה הפלילית בעניינו בשל "חוסר ראיות". העותר הגיש למשיבה 3, פרקליטות מחוז צפון (פלילי), בקשה לשינוי עילת סגירת התיק לעילת "היעדר אשמה", וביום 31.1.2021 נמסרה לעותר החלטת פרקליטת מחוז צפון (פלילי) (להלן: פרקליטת המחוז), שלפיה לא נמצא מקום לשינוי העילה. ביום 24.3.2022 דחה המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים ערר שהגיש העותר על החלטת פרקליטת המחוז, וקבע כי לא ניתן לשנות את עילת סגירת התיק בשל חומר הראיות הקיים בעניינו של העותר (להלן: ההחלטה בערר). בין יום 7.4.2022 ליום 30.7.2023 הוסיף העותר ופנה מספר פעמים למשיבה 3, לפרקליטת המחוז ולמחלקת עררים בפרקליטות המדינה, בבקשה לשנות את עילת סגירת התיק, אך בקשותיו נדחו. בין היתר, בתשובות לבקשות אלה צוין כי אין בהן כדי להביא לשינוי ההחלטה בערר; וכי מכל מקום אין לעותר זכות ערר ביחס אליה. 4. על רקע האמור, ביום 7.9.2023 הגיש העותר את העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 5. העותר טוען כי ההחלטה בערר אינה סבירה, אינה מידתית, נגועה בשיקולים זרים וסוטה מהנחיית פרקליט המדינה מס' 1.3, "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'" (2.9.2019) (להלן: הנחיית פרקליט המדינה). בין היתר, העותר מדגיש כי לנוכח המסד הראייתי בעניינו, לא היה מקום לסגירת התיק בעילה של חוסר ראיות; כי חשד המתלונן כלפיו אינו עולה כדי ראיה; כי קיימות ראיות המלמדות על אי-מעורבותו של העותר בהצתה; וכי רשויות החקירה התרשלו, בכך שזימנו לחקירה את קרוב המשפחה – שהעותר טען כי שהה אצלו בזמן ההצתה – רק כעבור מספר חודשים, ואף לא נחקרו עדים רלוונטיים. 6. מנגד, המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי כבד, לנוכח הזמן שחלף בין ההחלטה בערר לבין הגשת העתירה. המשיבות מדגישות, כי אין בפניות העותר אליהן לאחר ההחלטה כדי "לאפס" את מרוץ השיהוי. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח העובדה – אשר הודגשה בתשובות לפניותיו – כי אין לעותר זכות לערור על ההחלטה בערר. המשיבות מוסיפות כי דין העתירה להידחות אף לגופה, בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעתן במקרה דנן. המשיבות טוענות כי ההחלטה על שינוי עילת סגירת תיק פלילי נטועה עמוק במרחב שיקול הדעת של רשויות התביעה, אשר בחנו מספר פעמים את המסד הראייתי בעניינו של העותר וקבעו כי הסיכוי שביצע את העבירה אינו נמוך, באופן שאינו מצדיק לסגור את תיק החקירה בעילת "חוסר אשמה". דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיבות על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. 8. בראש ובראשונה, הלכה היא כי רשויות החקירה והתביעה נהנות משיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות על סגירת תיק חקירה פלילית; בהתאם, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות כגון דא אלא במשורה ובמקרים חריגים בלבד, של עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני (ראו: בג"ץ 308/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 9 (17.7.2017); בג"ץ 9024/10 מועצה אזורית דרום השרון נ' מדינת ישראל, פס' 4 (24.1.2011)). כלל זה מקבל משנה תוקף, בכל הנוגע להחלטות הנוגעות לעילת סגירת התיק, כבענייננו (ראו: בג"ץ 807/21 פלוני נ' מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, פס' 10 (7.2.2021); בג"ץ 7938/20 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פס' 14 (10.3.2021); בג"ץ 1849/24 חסיד נ' פרקליטות מחוז חיפה, פס' 4 (7.4.2024)). 9. באופן קונקרטי יותר, סעיף 13 להנחיית פרקליט המדינה קובע כי כאשר עולה "שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך", הרי שעילת הסגירה הראויה היא "חוסר אשמה" (ההדגשה במקור). בענייננו, המשיבות בחנו לעומק את מכלול הראיות שבתיק החקירה, והחליטו כי הסיכוי שהעותר ביצע את העבירה "אינו נמוך". בשים לב למרחב שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה בסוגיה הנדונה, כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים, אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. די בכך כדי לדחות את העתירה. 10. למעלה מכך, נראה כי העתירה דנן הוגשה בשיהוי, כשנה וחמישה חודשים ממועד ההחלטה בערר. אמנם, כמפורט לעיל, העותר פנה למשיבות מספר פעמים לאחר ההחלטה בערר, בבקשה לשנות את עילת סגירת התיק בעניינו. ואולם, כבר נפסק כי "במסגרת ה'התכתבות' בין הפרט לבין הרשות יכול שיגיע רגע שבו פניות נוספות לרשות אינן מועילות, וממנו ואילך מתחיל מרוץ שיהוי שעלול לעמוד בעוכרי העותר" (בג"ץ 7266/15 ביקלס נ' שר הכלכלה, פס' 14 (3.4.2016); כן ראו: בג"ץ 2100/22 אורפני נ' משרד הפנים, פס' 6 (7.8.2022)). בהינתן שהמשיבות הבהירו לעותר מספר פעמים, כי אין לגישתן מקום לשנות מן ההחלטה בערר, וכי לא עומדת לעותר זכות לערור על החלטה זו; ובהינתן שהעותר לא הצביע על שינוי נסיבות רלוונטי מפנייה לפנייה, דומה כי העותר השתהה יתר על המידה בהגשת עתירתו. 11. בשים לב לכל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ח' באייר התשפ"ד (‏16.5.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23067630_R05.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il