יזיד זאהי אבו עלי נ. בית המשפט הצבאי לערעורים

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6760/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן העותר: יזיד זאהי אבו עלי נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט הצבאי לערעורים 2. כבוד השופטת אתי אדר 3. התביעה הצבאית לערעורים 4. התביעה הצבאית שומרון עתירה למתן צו על תנאי; בקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אגבאריה בדר אלדין בשם המשיבים: עו"ד הדס ערן פסק-דין השופט י' כשר: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה על ביטול החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 6.10.2022, אשר הורתה על המשך מעצרו של העותר עד להחלטה בבקשת התביעה להאריך את מעצרו. עוד מבקש העותר כי נורה על קיום דיון בעתירה, וזאת לפני הדיון בבית המשפט הצבאי לערעורים בבקשת התביעה אשר נקבע בתחילה ליום 11.10.2022 בשעה 13:30, ונדחה ליום 13.10.2022 בשעה 12:00. בתמצית, העותר נעצר ביום 22.2.2021, וביום 8.4.2021 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות שעניינן סחר בציוד מלחמתי בצוותא. מאז הגשת כתב האישום, מצוי העותר במעצר עד תום ההליכים, מכוח סעיף 43 לצו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009 (להלן: צו הוראת ביטחון או הצו). ביום 22.6.2021 החל הליך ניהול ההוכחות בתיק בבית המשפט הצבאי שומרון, ומאז התקיימו כ-12 דיונים בתיק ונשמעו מרבית העדים. בעקבות הערות בית המשפט, ביום 3.3.2022 ביקש בא כוח העותר את דחיית מועד הדיון הבא הקבוע בתיק, ובין הצדדים התנהל משא ומתן, ובהמשך אף התקיים ביניהם הליך גישור. עם זאת, ביום 31.7.2022 הודיע בא כוח העותר לבית המשפט הצבאי שומרון כי המגעים בין הצדדים כשלו וכי העותר מעוניין בהמשך שמיעת העדויות בתיק. בהתאם לכך, ביום 6.10.2022 קבע בית המשפט הצבאי שומרון כי התיק יקבע לשמיעת העדים שנותרו ליום 22.11.2022, וככל שהדבר יידרש המשך שמיעתם תערך ביום 4.12.2022. ביני לביני, נוכח העובדה שתקופת 18 החודשים מאז מעצרו של העותר הייתה צפויה לחלוף ביום 8.10.2022, ביום 6.10.2022 הגישה התביעה הצבאית לבית המשפט הצבאי לערעורים בקשה להארכת מעצרו של העותר מעבר ל-18 החודשים בה הוא מצוי במעצר, בהתאם לסעיף 44 לצו הוראות ביטחון. בבקשתה טענה התביעה הצבאית כי: "בנסיבות העניין, לרבות טיב העבירות המיוחסות ל[עותר], מסוכנתו, החשש להימלטותו מאימת הדין והגורמים שהביאו להתמשכות ההלכים, אינם מצדיקים את שחרורו של המשיב, לו יידחה מועד הכרעת הדין". באותו היום, 6.10.2022, משלא עלה בידי מזכירות בית המשפט להשיג את בא כוח העותר, ניתנה החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים שזו לשונה: "לפני בקשת התביעה למתן צו להמשך החזקתו של המשיב במעצר, לפי סעיף 44(א) ו-(ב) לצו בדבר הוראות בטחון. לא ניתן היה לקבל את תגובת בא כוח המשיב עד לשעה זו (17:00). נוכח האמור, הנחתי כי בא כוח המשיב מתנגד לבקשת המעצר. עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשת התביעה ובכתב האישום, ומאחר שעד ליום 11.10.2022 חלים מועדי שבת וחג, מצאתי להורות על קיומו של דיון בבקשת התביעה ביום 11.10.2022 בשעה 13:30. למועד זה יזומנו המשיב ובא כוחו. המשיב יוותר עצור עד למתן החלטה בבקשת התביעה". נגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, אשר הוגשה ביום 9.10.2022. במסגרת עתירתו טוען העותר כי: "אין כל הוראה בצו בדברי הוראות ביטחון ו/או בכל דין אשר מעניקה סמכות לבית המשפט הצבאי להאריך את מעצרו של העותר לתקופה מעל ל-18 חודשים מבלי לקיים דיון בבקשת התביעה ו/או מבלי לקבל את הסכמתו של העותר להארכה זו". על רקע זה, טוען העותר כי מאז יום 8.10.2022, בו כאמור חלפו 18 חודשים במצטבר מאז מעצרו, הוא מצוי במעצר בלתי חוקי, כך שיש להורות על שחרורו המיידי. לאחר שהוריתי על הגשת תגובה לעתירה, הגישו המשיבים תגובה מטעמם ביום 11.10.2022. בתגובתם טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף ולחלופין לגופה: על הסף – על בסיס ההלכה הקובעת כי בית משפט זה ממעט להתערב בהחלטות בתי המשפט הצבאיים, שכן הוא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם, בפרט כאשר עסקינן בהחלטות העוסקות בענייני הארכת מעצר, וקל וחומר כאשר מדובר בהחלטת ביניים וכאשר טרם התקיים דיון בבקשת התביעה. לגופה – שכן לשיטת המשיבים, לבית המשפט הצבאי נתונה סמכות להורות על הארכת מעצרו של העותר עד לדיון בבקשת התביעה הצבאית, כסמכות עזר הנגזרת מהסמכות הנתונה לו לדון בבקשה עצמה. בהמשך, הגישו המשיבים הודעה מעדכנת ובה צוין כי בית המשפט הצבאי לערעורים דחה את הדיון שהיה קבוע בעניינו של העותר ליום 13.10.2022 בשעה 12:00, וזאת מטעמי בית המשפט. על רקע זה, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים ובו עתר לשחרורו המיידי. דיון והכרעה לאחר קריאת העתירה ותגובת המשיבים לה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה. המסגרת לדיוננו מצויה בסעיף 44 לצו הוראת ביטחון. סעיף 44(א) לצו קובע כי: "נאשם בעבירת ביטחון, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת לכדי 18 חודשים, [...] ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, יובא עניינו לפני שופט של בית המשפט הצבאי לערעורים". בהמשך לכך מורה סעיף 44(א2) לצו כי: "שופט כאמור בסעיף קטן (א) או (א1) ידון בעניינו של הנאשם ויורה על שחרורו, בתנאים או ללא כל תנאי, אלא אם כן סבר השופט, כי נסיבות הענין, לרבות חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מסוכנותו, החשש להימלטותו מן הדין והגורמים להתמשכות ההליכים, אינן מצדיקות את שחרורו". ובהמשך קובע סעיף 44(ב) לצו כי: "החליט השופט שנסיבות הענין אינן מצדיקות את שחרורו של הנאשם, יהיה רשאי השופט, להורות על המשך החזקתו של הנאשם במעצר לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, ולחזור ולהורות כך מעת לעת". קרי, סעיף 44 לצו הוראת ביטחון מסמיך את בית המשפטי הצבאי לערעורים להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתקופה של 18 חודשים, לתקופות שלא תעלנה על שלושה חודשים בכל פעם, בתנאי שבית המשפט סבור כי נסיבות העניין כמפורט בסעיף 44(א2) לצו מצדיקות זאת, ובלבד שיתקיים דיון בפני שופט. יצוין כי בענייננו, החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים להאריך את מעצרו של העותר עד שתינתן החלטה בבקשת התביעה הצבאית, ולקבוע דיון בבקשה, ניתנה ביום 6.10.2022 – קרי, לפני שחלפה תקופת 18 החודשים מאז תחילת מעצרו של העותר. עוד יצוין כי, הדיון האמור נקבע בתחילה ליום 11.10.2022; ובהמשך נדחה ליום 13.10.2022 – כך שבהתאם להחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 6.10.2022, יוותר העותר במעצר לתקופה של חמישה ימים בין המועד בו חלפו 18 חודשים במצטבר מעת תחילת מעצרו ועד לדיון בעניינו. האם בכך חרג בית המשפט הצבאי לערעורים מסמכותו? סבורני כי התשובה לכך שלילית. לשיטתי, הסמכות הנתונה לבית המשפט הצבאי לערעורים להורות על המשך החזקתו של הנאשם במעצר לתקופות שלא תעלנה על שלושה חודשים בכל פעם, כוללת בחובה, מניה וביה, אף את הסמכות להורות, שלא בנוכחות הנאשם, על מעין מעצר ארעי, בין המועד שבו חלפו 18 חודשים במצטבר מעת תחילת מעצרו – ועד למועד קרוב בו ניתן לקיים דיון בבקשה להארכת מעצרו. זאת, בדומה לסמכות בתי המשפט ה-"אזרחיים" להורות על מעצר ביניים כסמכות נגזרת מסמכותם להורות על מעצר נאשם עד לתום ההליכים (ראו בש"פ 8484/13 מדינת ישראל נ' סלבו, פסקה 10 (22.12.2013); וכן ראו בש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי, פסקה כ"א (16.8.2010)). הכרה בסמכות זו הינה כורח המציאות. אחרת, נמצא מחויבים לשחרר נאשם בעבירות ביטחון, כאשר התביעה הצבאית סוברת כי נשקפת ממנו מסוכנות וכי קיים חשש שינסה להימלט או שינסה לשבש הליכי משפט, אך בשל הרצון לקיים דיון בנוכחות הנאשם, ולנוכח הגשה מאוחרת של הבקשה על ידי התביעה הצבאית. זאת במיוחד כאשר הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לעשות כן נעשתה עוד קודם לחלוף תקופת המעצר המקורית. אך ברור שהשימוש בסמכות האמורה תהא בגדר חריג, בנסיבות של הכרח, ולפרק זמן קצר ככל האפשר; ולעניין זה דומה שפרק הזמן בנסיבות דנן, הוא בקצה גבול הלגיטימיות. אכן, בנושא ההקפדה על זכויות הנאשם, ובפרט בעניין חירותו, יש להקפיד על הוראות החוק כלשונן. כך הוא בבתי המשפט ה-"אזרחיים" (ראו בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007)), וכך הוא גם בבתי המשפט הצבאיים. יחד עם זאת, כבר נקבע בפסיקתנו כי גם כאשר נפל פגם בהליכי מעצרו של הנאשם (והרי לא כך הוא בענייננו), אין משמעות הדבר כי יש להורות, בכל מקרה, על שחררו לאלתר. בעניינים הקרובים לאלו קבעה הפסיקה, פעם אחר פעם, כי מדובר אך בשיקול העומד לצד יתר השיקולים שאותם על בית המשפט לבחון בדונו בבקשה להארכת המעצר (בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (10.12.2007); בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל (2.12.2005)). כך, למשל, בפסיקה אשר דנה בשאלת נפקותו של איחור בהגשת בקשה לחידוש מעצר, מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, נקבע כי: "בית משפט זה כבר פסק, כי אין במעצר בלתי חוקי כדי למנוע את חידוש המעצר תוך התחשבות בשיקול זה, לצד יתר השיקולים העומדים ביסוד הבקשה לחידוש המעצר" (בש"פ 941/21 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 10 (22.11.2021)). ובמקרה אחר נקבע כי: "אין באיחור בדיון בבקשת להארכת התנאים המגבילים כדי לשלול מבית המשפט את סמכותו להאריכם" (בש"פ 5439/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.8.2018)). הנה כי כן, אם זה הוא הדין ביחס למקרים בהם בקשת ההארכה והדיון בה נערך בחלוף תקופת המעצר המקורית וכאשר לכאורה המעצר אינו כדין, קל וחומר כי זה הוא הדין ביחס למקרה דנן בו, כזכור, הן בקשת הארכת המעצר והן החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים ניתנו ביום 6.10.2022, לפני שחלפה תקופת 18 החודשים. אשר על כן, מן הטעמים המפורטים לעיל, סבורני כי בית המשפט הצבאי לערעורים פעל בגדר סמכותו. אשר לתוכן ההחלטה, בהתחשב באמור בבקשת הארכת המעצר מטעם התביעה הצבאית על אודות נסיבותיו של העותר; בנתון לכך שמועד תום תקופת 18 החודשים מאז תחילת מעצרו של העותר נפל בתקופת חגי תשרי, בהם ימי העבודה מועטים; ובשים לב לכך שהעותר יוותר במעצר אחרי תקופה זו ולפני הדיון בענייננו לתקופה קצרה בת חמישה ימים בלבד – דומני כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים. ממילא, מדובר בהחלטת ביניים של בית משפט צבאי, אשר בית משפט זה אינו נוטה להתערב בה, בהתאם להלכה הפסוקה שלפיה: "בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט הצבאי לערעורים. זאת, בייחוד כאשר בהחלטות ביניים עסקינן, דוגמת החלטה על מעצר עד תום ההליכים" (בג"ץ 666/18 חודרוג' נ' מדינת ישראל, פסקה 7 והאסמכתאות שם (11.2.2018)). לפני סיום, מצאתי לציין כי המצב שנוצר עקב מועד הגשת הבקשה להארכת מעצרו של העותר, יומיים בלבד לפני המועד בו חלפו 18 חודשים במצטבר מתחילת מעצרו של העותר, וערב מועדי חג ושבת, הינו מצב בלתי רצוי, לשון המעטה. יחד עם זאת, בתגובת המשיבים צוין כי: "בשל שגיאה הוגשה הבקשה בסמוך למועד פקיעת המעצר והמשיבים מצרים על כך. התביעה תלמד את נסיבות המקרה, ותפיק לקחים בהקדם למען לא תשנה תקלה זו פעם נוספת". טוב עשו המשיבים שציינו דברים אלו, וחזקה עליהם כי יפעלו על פיהם. סיכומו של דבר: העתירה נדחית, ועמה נדחית ממילא גם בקשת העותר למתן צו ביניים. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אכן, בתי המשפט ה-"אזרחיים" הכירו בנסיבות חריגות באפשרות ל-"מעצר ביניים" – היינו מעצר שההחלטה על אודותיו מתקבלת בלא נוכחות העציר, ורק עד למועד הדיון בבקשת הארכת המעצר עצמה. סמכות כזו – ככל שקיימת – צריכה להישמר למקרים חריגים ביותר, ולאפשר השלמת פערים קצרה ככל האפשר (ראו, למשל, בש"פ 8484/13 מדינת ישראל נ' סלבו (22.12.2013), בו הוארך מעצרו של המשיב למשך שמונה וחצי שעות בלבד). על התביעה, כמו גם על בתי המשפט, להיות ערים לקושי המשפטי שבניצול הסמכות הזו, ולעשות ככל שביכולתם כדי להימנע מלעשות בה שימוש. זאת על ידי הגשת הבקשות להארכת המעצר בהקדם האפשרי – ולא ערב סיום תקופת המעצר; וקביעת דיונים על ידי בית המשפט תוך כדי תקופת המעצר ולא לאחר מכן. במקרה דנן הוגשה הבקשה באיחור שכן היא הותירה פרק זמן קצר מאוד לקביעת הדיון בתוך תקופת המעצר החוקית; והדיון בה נקבע (לאחר שנדחה על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים), למועד של 5 ימים לאחר תום תקופת המעצר החוקית. מדובר בפרק זמן ממושך מאוד, שבמקרים עתידיים ספק רב אם ניתן יהיה לאשרו. זאת כאשר לא הייתה מניעה להגשת הבקשה וקיום הדיון קודם לכן. עוד יש להדגיש כי לטעמי, העובדה שמדובר במי שהואשם בעבירה חמורה, שנשקפת ממנו מסוכנות ושעלול לנסות לחמוק מאימת הדין – אין בה כדי לרפא בהכרח ובכל מקרה כל פגם. גם בעבירות חמורות ישנה חשיבות לפעולה בתוך לוח הזמנים שהגדיר המחוקק והקפדה עליו. בכפוף להערות אלה ונוכח עמדתם של חבריי, אני מסכימה לתוצאה אליה הם הגיעו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏י"ז בתשרי התשפ"ג (‏12.10.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22067600_L02.docx חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1