חסן אבו מוך נ. מדינת ישראל

8 בבית המשפט העליון עפ"ג 6758-05-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערער: חסן אבו מוך נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.3.2025 בת"פ 37871-05-19 שניתן על ידי כבוד השופט חנא סבאג תאריך ישיבה: ה' טבת תשפ"ו (25.12.2025) בשם המערער: עו"ד שמואל ברזני בשם המשיבה: עו"ד שרית מלצר חתוקה בשם שירות המבחן: עו"ס סיון קוריס פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט חנא סבאג) מיום 25.3.2025 בת"פ 37871-05-19, בגדרו נגזר על המערער עונש של 9 שנות מאסר בפועל, קנס של 75,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו, לצד רכיבי ענישה נוספים. תמצית כתב האישום המתוקן ביום 31.10.2024 הורשע המערער בכתב אישום מתוקן, וזאת במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמות לעניין העונש (להלן: כתב האישום ו-הסדר הטיעון, בהתאמה). על פי המתואר בכתב האישום, קשר המערער, חסן אבו מוך, קשר עם הנאשם האחר, נור אלסאלם דקה (להלן: נור), לשם ייבוא עשרות כלי נשק ממדינת ירדן לשטח ישראל. לצורך כך, ביום 18.4.2019, יצר המערער קשר טלפוני עם מספר גורמים, וביניהם אדם ירדני (להלן: הירדני), עימו תיאם לייבא כלי נשק דרך הגבול שבין המדינות, באזור הממוקם דרום-מזרחית לישוב "אשדות יעקב איחוד" (להלן, בהתאמה: הנשקים ו-מקום ההברחה). בצהריי אותו יום, הגיע נור למקום ההברחה על מנת לאסוף את הנשקים, אך עזב את המקום זמן קצר לאחר מכן, לנוכח מידע שקיבל המערער, לפיו כוחות הביטחון הגיעו למקום ההברחה, באופן המסכל את ההברחה. בהמשך אותו יום נפגשו נור והמערער, ובתום בירור שערכו יחד עם הירדני, הם הגיעו למסקנה כי מקום ההברחה "נקי", והחליטו על חידוש התכנית. אלא שנור נדרש לנסוע לחיפה עם משפחתו, ולפיכך המערער החליט להמשיך בתוכנית ייבוא הנשקים בכוחות עצמו. במקביל, ביקש נור כי המערער יוסיף לעדכן אותו במתרחש, ובהמשך קבעו השניים כי יפגשו למחרת היום. בסמוך לכך, יצר המערער קשר טלפוני עם הנאשמים מחמוד אבו סעדי ואחמד אבו מוך (להלן, בהתאמה: מחמוד ו-אחמד). הוסכם כי מחמוד ייסע ברכבו, יחד עם המערער, למקום ההברחה, וכי אחמד יגיע ברכב נוסף סמוך למקום ההברחה. בהתאם למתוכנן, נסעו המערער ומחמוד למקום ההברחה. במהלך הנסיעה, עמד המערער בקשר טלפוני רצוף עם הירדני ושותפיו, הנחה אותם להכניס את הנשקים לישראל ולהותירם במקום מוסתר. בינתיים, הגיעו שני ירדנים לצידו השני של הגבול, ואחד מהם טיפס מעל לגדר המערכת, חצה את הגבול והניח במקום ההברחה שק ובו הנשקים: 31 אקדחים עם מחסניות תואמות (ריקות); 6 מחסניות נוספות לאקדחים; ונשק אוטומטי וגלגל תוף רזרבי. בהנחיית המערער, נותרו שני הירדנים סמוך לגבול ותצפתו על המקום. בחלוף דקות ספורות, ומשהגיעו המערער ומחמוד למקום ההברחה, ירד המערער מן הרכב, ניגש לאזור בו הונחו הנשקים, והתכופף לעבר השק ובו הנשקים, כדי ליטול אותו. או אז, עצרה המשטרה את המערער, מחמוד ואחמד ותפסה את הנשקים. בגין האמור הורשע המערער, במסגרת הסדר הטיעון, בעבירות נשק (ייבוא), לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). למען שלמות התמונה, יצוין כי נור הורשע בעבירת ניסיון לעבירות בנשק (ייבוא), לפי סעיפים 144(ב2) ו-25 לחוק, ובגינה נגזרו עליו 5.5 שנות מאסר בפועל, קנס בסך 10,000 ש"ח, וענישה נלווית; מחמוד הורשע בעבירת סיוע לעבירות בנשק (ייבוא), לפי סעיפים 144(ב2) ו-31 לחוק, בשלה נגזרו עליו 4.5 שנות מאסר בפועל, קנס בסך 10,000 ש"ח, וענישה נלווית; אחמד הורשע בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ובגין זאת נגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 5,000 ש"ח, וענישה נלווית. עוד יצוין כי בתחילה הודה המערער בגרסה קודמת של כתב האישום, וביום 24.11.2022, לאחר שנדחתה בקשתו לחזור בו מהודאתו, נגזר עונשו ל-10 שנות מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים. המערער ערער לבית משפט זה, וביום 15.6.2023 קיבל בית המשפט את הערעור, והורה על ביטול ההרשעה ועל החזרת ההליך להמשך דיון בבית המשפט קמא (ע"פ 178/23. להלן: הערעור הקודם). כאמור לעיל, בהמשך לכך, הודה המערער ביום 31.10.2024 בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון, תוך שהוסכם כי הצדדים יטענו לעונש באופן חופשי וכי לבית המשפט יוגשו תמלילי שיחות בין המערער לנור (להלן: תמלילי השיחות). עיקרי גזר דינו של בית המשפט קמא לאחר שנשמעו טענות הצדדים ביחס לעונש, ביום 25.3.2025 ניתן גזר דינו של בית המשפט קמא (להלן: גזר הדין). במסגרת זו, עמד בית המשפט על חומרתן הרבה של עבירות הנשק, בפרט כשעסקינן בעבירות ייבוא נשק. עוד עמד על המסוכנות הגבוהה שנשקפה מתוכנית ההברחה של המערער – ייבוא 32 כלי נשק ומחסניות תואמות, מעשה הטומן בחובו פוטנציאל נזק רב ונעשה לאחר תכנון מוקדם. יתרה מזאת, הודגש כי המערער היה הדמות הדומיננטית בכל שלבי ההברחה, והוא שתיאם בין כלל המשתתפים בה. בית המשפט הוסיף כי מעשי המערער היו חיוניים להתממשות התוכנית, והם שהביאו להוצאתה לפועל. על בסיס האמור ובהתחשב במדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בעבירות הנשק – קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם בגין מעשי המערער הוא בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל. בקביעת העונש בגדרי המתחם, זקף בית המשפט קמא לזכות המערער את נסיבותיו האישיות ובכללן תקופת מעצרו; הודאתו בביצוע המעשים; היעדר עבר פלילי לחובתו; ועינוי הדין שנגרם לו לאור התמשכות ההליך (בעקבות הצורך בגזירת עונשו מחדש לאור קבלת הערעור הקודם). בנוסף, התחשב בית המשפט בהערכת שירות המבחן בתסקיריו, לפיה ההליך המשפטי מהווה גורם מרתיע עבור המערער, אך מנגד קיים סיכון להישנות התנהלות פלילית מצדו. בהמשך, דחה בית המשפט את טענות המערער לעניין אחידות בענישה, המופנות בעיקרן כלפי העונש שהוטל על נור. זאת, לנוכח חלקו המשמעותי של המערער בתוכנית העבריינית; העובדה שעונשו של נור נקבע בהתחשב בהסדר טיעון בו הסכימה המדינה לטעון לעונש של 74 חודשי מאסר; ומאחר ששיקולי אחידות בענישה הם רק שיקול אחד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת קביעת עונשו של נאשם. נוכח האמור, ולאחר שקבע כי יש לבכר בעניינו את שיקולי הרתעת הרבים, סבר בית המשפט שאין למקם את עונשו של המערער בתחתית המתחם, אלא ברף הבינוני-נמוך שלו. אי לכך, נגזרו על המערער 9 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור כל עבירת נשק מסוג פשע למשך 3 שנים וקנס בסך 75,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה נגד אורך רכיב המאסר בפועל וכנגד גובה הקנס. תמצית טענות הצדדים בערעור בערעור, ובדיון בעל-פה שהתקיים ביום 25.12.2025, טען המערער כי יש להטיל עליו, לכל היותר, את העונש שהוטל על נור, וזאת נוכח עקרון אחידות הענישה. בתוך כך, טען המערער כי חלקו בתכנית העבריינית כמעט זהה לחלקו של נור. לשיטתו, במקרים שבהם הגיעו הוא ונור למקום ההברחה שניהם לא השלימו את ביצוע ההברחה מסיבות דומות – נוכחות (או חשש מנוכחות) כוחות הביטחון באזור. בהתאם לכך, ובשים לב להוראות החוק המשוות את העונש על ניסיון לבצע עבירה לעונש על עבירה שביצועה הושלם, נטען שיש לקבוע מתחם עונש זהה ביחס למערער ולנור. המערער מוסיף שגם הפער בין העונש שהוטל עליו לזה שהוטל על מחמוד מופרז, משחלקו של האחרון בביצוע עבירות הייבוא דומה ואף זהה לחלקו של המערער (הגם שהמערער, בשונה ממחמוד, היה מעורב גם בתכנון העבירה ולא רק בביצועה). לבסוף, טוען המערער כי יש להקל גם ברכיב הקנס שהוטל עליו, לאור שיקולי אחידות בענישה ובשל מצבו הכלכלי הקשה. המשיבה, מצידה, סבורה שדין הערעור להידחות. לטענתה, העונש שנגזר על המערער ממילא מקל עימו, בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות החמורות של ביצוע העבירה. אשר לטענות בעניין אחידות בענישה, נטען כי חלקו של המערער בתכנית העבריינית היה גדול מחלקו של נור, שהרי המערער היה "הרוח החיה" מאחורי התוכנית. המערער היה זה שעמד בקשר רציף עם הירדני, וששימש כחוליה המקשרת בין השותפים השונים לתוכנית. עוד צוין כי נור לא השלים את ביצוע עבירת הייבוא והורשע רק בניסיון לבצעה, וכי העונש שהוטל על נור נקבע בהתאם להסכמות הצדדים בהסדר הטיעון עמו, באשר לעונש המרבי שהמשיבה תבקש. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות; וכך אמליץ לחבריי שנעשה. הכלל המנחה ביחס לבחינת ערעור גזר דין, הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שנגזר על המערער בערכאה הדיונית, וכי תחרוג ממנהגה זה רק כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש סוטה באורח קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות העניין (ראו מיני רבים: עפ"ג 34074-12-24 עטאללה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.6.2025); ע"פ 288/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (18.12.2025)). בעניינו של המערער אינני סבור כי מתקיים מי מהחריגים הללו, וממילא יש לנהוג לפי הכלל, לאמור לדחות את הערעור. אפרט קמעה. על חומרתן של עבירות הנשק אין צורך להכביר מילים. כידוע, הימצאותו של נשק בלתי חוקי, מהווה כר פורה לביצוע עבירות פליליות חמורות רבות, ואף עבירות ביטחוניות (ע"פ 8017/20 מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקה 6 (22.12.2020); ע"פ 545/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.5.2021); עפ"ג 24825-03-25 אבו זראקי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (3.8.2025)). כמענה לשכיחותן ומסוכנותן של עבירות אלו, בית משפט זה מדגיש פעם אחר פעם את הצורך במדיניות ענישה מוחשית ומרתיעה כלפי הנאשמים בהן (ע"פ 3793/20 מורייחי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (23.11.2020); ע"פ 4303/22 אבו גאנם נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (6.12.2022). ביטוי לכך נתן גם המחוקק בחוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021, ס"ח 472, שאינו חל על כתב האישום דנן). דברים אלו נכונים ביתר שאת באשר לעבירות מהסוג בו עסקינן. עסקת ייבוא הנשק היא הנדבך הראשון בשרשרת החוליות העבריינית, המאפשר את הגדלת היצע הנשק הבלתי חוקי בתחומי מדינת ישראל, וכנגזר מכך את הגדלת זמינותו לשימושים פליליים שונים (ע"פ 2571/24 מדינת ישראל נ' שאהין, פסקה 8 (19.5.2025) (להלן: עניין שאהין)). השפעתה המסוכנת של תופעה זו, מורגשת היטב במציאות המדממת המוכרת לכולנו – בין אם הנשק משמש בידי פעילי טרור; מתדלק מלחמות עבריינים; או מגביר פשיעה אלימה נגד אזרחים תמימים. העונש המרבי שנקבע בחוק בגין עבירה זו (15 שנות מאסר), החמור ביותר מבין כלל עבירות הנשק, מבטא איפוא גם את חומרתה הרבה (ראו בעניין זה: ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח, חוות דעתו של השופט מני מזוז (5.11.2019); עניין שאהין, בפסקה 8). בראי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלו, ולנוכח נסיבות המקרה דנן – נקל לקבוע כי עונש של 9 שנות מאסר בפועל בגין ייבוא של 32 כלי נשק אינו מחמיר כלל ועיקר עם המערער – למען האמת הוא עושה עמו חסד, שכן העונש הראוי למיזם עברייני הכולל הברחה של 32 כלי נשק (על מחסניותיהם) הוא בוודאי דו-סיפרתי (לאמור, אף תחתית המתחם אינה נמוכה מ-10 שנים). אולם בכך לא תמה הדרך. כאמור, את עיקר יהבו תולה המערער בעקרון אחידות הענישה, בהשוואה בין העונש שהוטל עליו לבין העונשים שהוטלו על נור ומחמוד (5.5 שנים ו-4.5 שנים, בהתאמה). כפי שיפורט להלן, גם בכך אין כדי להצדיק את התערבותנו. עקרון אחידות הענישה מושתת ביסודו על הצורך להבטיח שוויון בין נאשמים שעניינם דומה בפני החוק, ומכוחו על העונשים המוטלים על המעורבים השונים בפרשייה פלילית אחת להלום את חלקו היחסי של כל אחד מהמעורבים בה (ע"פ 4597/13 פיצו נ' מדינת ישראל, פסקה 23-22 (22.9.2014) (להלן: עניין פיצו); ע"פ 8172/21 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (15.5.2022)). כאן המקום להבהיר – יישום העיקרון אינו דורש מן היושב מדין לקבוע את עונשו של עבריין בפרשייה בהתאם לחישוב יחס מתמטי מדויק. נדרש לקחת בחשבון כי עונשו של כל נאשם מושפע גם משיקולי ענישה אינדיבידואליים (ע"פ 4025/23 שאהין נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (21.11.2023); ע"פ 1462/23 סאלחי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.7.2024)); ולעיתים גם משיקולים ראייתיים, כשמדובר בעונש שנקבע בהתאם להסדר טיעון (ע"פ 416/12 שיצינין נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.6.2014); ע"פ 1222/22 מדינת ישראל נ' נאצר, פסקה 13 (23.6.2022); ע"פ 1074/22 מוחסן נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (20.7.2022); ע"פ 5942/23 סאלימה נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (20.8.2025) (להלן: עניין סאלימה)). יישום הדין החל בעניין זה על המקרה שלפנינו, מלמד כי ישנם מספר טעמים מצטברים המצדיקים שלא להתערב בעונשו של המערער (9 שנות מאסר), גם נוכח הפער שנוצר מול עונשי המאסר שהוטלו על נור (5.5 שנות מאסר) ומחמוד (4.5 שנות מאסר). ראשית, כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המערער, הוא היה הדמות המרכזית בפרשת הייבוא. כפי שהדגיש בית המשפט קמא בגזר הדין: "ה[מערער] 'חלש' על העבירה בכל שלביה, הנחה את המעורבים האחרים והיווה החוליה המקשרת בין כל הגורמים ובבחינת 'הבלעדיו אין'" (שם, בפסקה 22). אף תמלילי השיחות בין המערער לנור שהוגשו לבית המשפט קמא, אין בכוחם לסתור זאת, וכל שנלמד מהם הוא שגם נור היה שותף לתוכנית, שעליה כאמור "ניצח" המערער (וראו, בפרט: מ/2, עמ' 1, ש' 20-16, 28-27 ו-42). אכן גם מעשיו של נור חמורים מאוד, אך חלקו בתכנית ובמימושה – קטן יותר, ובכך יש להתחשב בקביעת מתחם העונש ההולם בעניינו של כל אחד מהם (סעיף 40ט(א)(2) לחוק). כבר מטעם זה לא ניתן לשעות לטענת המערער לעניין השוואת עונשו לעונש של נור. גם טענתו שיש לעשות כן לנוכח הדין המאפשר להחיל על העבירות שביצעו עונש מרבי זהה, אינו משכנע. אף אם העונש המירבי על העבירות זהה, בכל מקרה יש להתחשב בחלקם השונה של המערער ונור בתכנון ההברחה, ובעובדה (בה הודה המערער) כי הנשקים הועברו בפועל מירדן לישראל בעת שהוא הגיע למקום ההברחה, ולא לפני כן (סעיף 40ב לחוק; ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט ניל הנדל (3.12.2015); ע"פ 5001/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (24.7.2016); ראו עוד: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א, 572-571 (מהדורה שלישית 2014)) – גם שיקול זה מחייב להבחין בין השניים. שנית, עונשיהם של נור ומחמוד נגזרו בעקבות הסדרי טיעון בהם הסכימה המדינה לטעון לעונש נמוך יותר מזה שנגזר על המערער, בשל שורת שיקולים פרטניים המבחינים בינם ובין המערער. עניינם של שיקולים אלה בעיקרם בקיומם של קשיים ראייתיים שונים (ראו: פרוטוקול הדיון בערעור מיום 25.12.2025, עמ' 6, ש' 17-15; פרוטוקול הדיון בהליך קמא מיום 28.2.2022, עמ' 221, ש' 11-10). שיקולים מעשיים אלו, הרלוונטיים לעניינם של מחמוד ונור, ודאי שאינם יכולים להצדיק הקלה בעונשו של המערער – אשר נתפס בכף, בעודו שולח ידו, פשוטו כמשמעו, ליטול את השק בו נמצאו כלי הנשק. שלישית, אף כי לשיקול אחידות הענישה בין נאשמים באותה פרשה יש חשיבות, בוודאי שאין הוא בגדר שיקול קונקלוסיבי, הדוחק מהזירה כל שיקול ענישה אחר. תפיסה זו מוצאת ביטוייה באמירה החוזרת בפסקי דין רבים (ואף בפסק דינו של בית המשפט קמא) לפיה "שיקול אחידות הענישה איננו חזות הכל" (ראו מיני רבים: ע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (14.7.2015); ע"פ 1405/18 בזק נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.6.2018); עניין סאלימה, פסקה 30). בהתאם לכך, במצבים בהם מתבקש בית המשפט להתחשב בעונש מקל שנגזר על מעורבים אחרים בפרשה, לא מוטלת עליו חובה להשוות את עונשו של הנאשם שלפניו לעונש שנגזר על קודמיו, אלא רק להתחשב בעונשם בעת גזירת עונשו של הנידון, באופן שיביא בחשבון את פערי הענישה העלולים להיווצר. כך, למשל, אם העונש הראוי לפלוני להערכת בית המשפט של ערעור הוא 20 שנות מאסר, ואולם על חברו, השקול לו בכל להתרשמות ערכאת הערעור (ובכלל זה לעניין שיקולים אינדיווידואליים), נגזרו 10 שנות מאסר, הרי שהתחשבות בשיקול אחידות הענישה עשויה להצדיק הפחתה מסוימת בעונש באופן שיצמצם את הפער (למשל, מבלי לטעת מסמרות, 16 שנות מאסר), אך אין בקיומו של שיקול זה כדי להצדיק בהכרח את מחיקת הפער (דהיינו הפחתה ל-10 שנות מאסר). כך, שכן מחיקת הפער משמעה מתן משקל קונקלוסיבי לשיקול אחידות הענישה (שהוא היחיד המושך לכיוון עונש של 10 שנות מאסר), והעדפתו המוחלטת על פני יתר שיקולי הענישה, כגון הרתעה וגמול (המצדיקים בנסיבות המקרה הטלת 20 שנות מאסר) – וכזאת לא ראוי לעשות (השוו: ע"פ 2455/15 סראחין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.8.2015); ע"פ 4761/15 ג'ורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (23.11.2015)). בענייננו, כפי שצוין לעיל, חומרת המעשים המיוחסים למערער הייתה מצדיקה להטיל עליו עונש גבוה מזה שנגזר עליו (כאמור, המתחם בגין ייבוא של כמות כה גדולה של כלי נשק צריך להיות לשיטתי דו-ספרתי אף בחלקו הנמוך). אם מצא בכל זאת בית המשפט קמא להטיל עליו עונש נמוך מכך, הרי שהצדקה אפשרית לכך היא התחשבות מסוימת בשיקול אחידות הענישה – התחשבות המאפשרת הפחתת מה מהעונש הראוי, על מנת לצמצם את הפער בין הנאשמים, אך לא מעבר לכך (ויוזכר כי בכל מקרה מעשי המערער חמורים מאלה של המעורבים האחרים, כך שגם לפי שיקול אחידות הענישה נדרש שיתקיים פער לא מבוטל בין עונשו לבין עונשם). סיכומם של דברים – אין אחידות בין המעשים שביצעו המערער, נור ומחמוד, ואף לא בין השיקולים שהשפיעו על עונשו של כל אחד מהנאשמים. לפיכך, אין הצדקה לקבוע להם עונש אחיד, כפי שמבקש המערער שנעשה. זאת ועוד, משהופחת עונשו בגזר דינו של בית המשפט קמא מהעונש הדו-ספרתי הראוי בגין הברחת נשקים בהיקף זה, הפער בין המערער לאחרים הוקטן, ובכך הגיע לידי מיצוי המשקל שניתן לתת לאחידות הענישה במקרה הנוכחי. דברים דומים אמורים גם ביחס לרכיב הקנס שנגזר על המערער – 75,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו. המדובר בקנס שאינו מבוטל, ואולם הוא מתכתב עם העובדה שמדובר במיזם עברייני כלכלי, שאמור היה להניב למערער, שהיה ה"רוח החיה" מאחוריו, רווח כספי ניכר. נוכח האמור, ובהתחשב בחומרת העבירה, נסיבותיה ופוטנציאל הנזק הרב הגלום במעשי המערער – אף אם רכיב הקנס שנגזר על המערער מצוי על הרף הגבוה, ואף אם הוא עולה משמעותית על זה שנגזר על המעורבים האחרים, הוא אינו מצדיק את התערבותנו (ע"פ 8045/17 בראנסי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (16.8.2018)). סוף דבר: בהינתן האמור, אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור, ונותיר את העונש שהושת על המערער על כנו. עופר גרוסקופף שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"ו (12 פברואר 2026). יצחק עמית נשיא עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט