בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6755/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בנצרת מיום 31.7.2002 בת"פ 1804/02
ות"פ
1809/02, שניתנה על ידי כבוד השופטת
לילי
יונג-גפר
תאריך
הישיבה: ל' באב התשס"ב (8.8.2002)
בשם
המערער: עו"ד אלבייר מני
בשם
המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת ל'
יונג-גפר) מיום 31.7.2002, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער בשני תיקים
הנדונים בפניו (ת.פ. 1804/02 ות.פ. 1809/02).
1. כנגד המערער הוגש ביום 3.3.2002 כתב אישום
(ת.פ. 1804/02) במסגרתו יוחסו לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כנגד
אשתו. כן הוגש נגדו באותו מועד כתב אישום (ת.פ. 1809/02) בו יוחסו לו עבירות של תקיפת
שוטר בשעת מילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ואיומים. שני התיקים נקבעו לדיון בפני
השופטת ל' יונג-גפר. בדיון הראשון בפני בית המשפט (ביום 24.3.2002) ביקשה המשיבה
לאחד את הדיון בשני התיקים. בטרם נשמעו הטיעונים לעניין איחוד הדיון, ציין המערער
כי לאחרונה (שנת 1998) התנהל כנגדו תיק פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת, בגין עבירה
של שוד מזוין, אשר נוהל על ידי פרקליטות מחוז הצפון (להלן: פרקליטות המחוז). זאת
שעה שהשופטת כיהנה כפרקליטה בכירה בפרקליטות המחוז. על כן, וחרף העובדה כי על פי
תיק בית המשפט עצמו השופטת לא טיפלה ישירות בתיק, הביע המערער חשש שמא מכירה
השופטת את התיק, ומכאן את המערער באופן אישי על עברו הפלילי. בתגובה מסרה השופטת
כי המערער אינו מוכר לה כלל, לא בשמו ולא בחזותו, ואף הציעה לבא כוח המערער לבדוק
באותו תיק אם אכן הייתה מעורבת בטיפולו. נוכח תשובתה זו לא ביקש המערער את פסילת
בית המשפט וההליכים בעניינו נמשכו. בעוד בת.פ. 1809/02 טרם נשמעו הראיות והתיק
עודנו קבוע לתזכורת בלבד, הרי שבת.פ. 1804/02 הושלמה שמיעת התיק בפני בית המשפט
וניתנה הכרעת דין (ביום 9.7.2002). למקרא הכרעת הדין טען המערער כי חרף דברי
השופטת בראשית ההליך, הרי הייתה היא נגועה במשוא פנים. זאת בהסתמך על נימוקיה
וממצאיה במסגרת הכרעת הדין שנקבעו מבלי שהייתה בפניה, לטענתו, כל ראיה לביסוסן.
בקשת הפסלות הוגשה ביום 17.7.2002 ובהחלטת בית המשפט נדחה הדיון בעניינה ליום
24.7.2002.
2. בדיון שהתנהל בבקשת הפסלות (ביום 24.7.2002)
טען המערער כי השופטת, בעת שעבדה בפרקליטות המחוז, היא שהגישה בשנת 1996 את כתב
האישום, לרבות שלושה כתבי אישום מתוקנים, בתיק שנוהל נגד בנו של המערער (להלן:
הבן), שבו היה שותף גם אחד מעדי ההגנה שהעידו בת.פ. 1804/02. במסגרת אותו תיק, בו
הורשע הבן, הוגש לגביו תסקיר כוללני ומפורט שהתייחס לכל בני המשפחה, בהם הנאשם. שם
צוין גם בין השאר עברו הפלילי של הנאשם, אשר הינו ראיה בלתי קבילה בפני בית המשפט
בת.פ. 1804/02. לשאלת בית המשפט, השיב המערער כי בהסתמך על הפרוטוקול, השופטת לא
הייתה התובעת שניהלה את התיק. כמו כן טען המערער, כי בית המשפט נחשף לראיות בלתי
קבילות, שהועלו על ידי המשיבה בסיכומיה, שהיה בהן כדי להשפיע עליו. לפיכך, לאור
הדעה הקדומה של בית המשפט לגבי הנאשם והיכרותו עם בני משפחתו, ולאור הראיות הבלתי
הקבילות אליהן נחשף, ישנו חשש ממשי למשוא פנים אשר מצא ביטויו בביטויים שונים
בהכרעת הדין. בעטיו של חשש זה ביקש המערער מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בתיק זה
ובת.פ. 1809/02 ולבטל את הכרעת הדין שניתנה. המשיבה בתגובה טענה כי היכרות בית
המשפט עם הנאשם ועם משפחתו נבעה ממהלך ניהול ההוכחות בתיק עצמו בלבד. החשש למשוא
פנים הוא חשש סובייקטיבי של המערער, ואין כל חשש אובייקטיבי. המשיבה טענה גם, כי
בהכרעת דינו היה בית המשפט מודע לראיות הפסולות וציין כי לא הסתמך עליהן. כן טענה
המשיבה, כי היכרות קודמת של השופט את הנאשם ממשפטים קודמים אינה מהווה עילת פסלות,
וזאת גם בהסתמך על חזקת המקצועיות של בית המשפט.
3. בהחלטתו (מיום 31.7.2002) דחה בית המשפט את
בקשת הפסילה. השופטת קבעה כי אין בעובדות שהציג המערער כדי להצדיק פסילתה מלשבת
בדין. לא זו בלבד שהגשת כתב האישום לפני קרוב לשש שנים כנגד בנו של הנאשם אינה
זכורה לה, אלא שאף אילו היה זכור לה הדבר לא היה בעובדה זו בלבד כדי ליצור כל משוא
פנים המצדיק פסילתה. כן נקבע, כי אין כל יסוד לטענה כי כפרקליטה בכירה מוכר לה כל
תיק ותיק שהתנהל בפרקליטות בתקופת עבודתה שם. המדובר במאות רבות של תיקים בכל שנה,
אשר רק עם חלק קטן מהם היא באה במגע באופן אישי. השופטת שבה והדגישה באופן נחרץ
וחד משמעי כי המערער לא היה מוכר לה לפני מועד תחילת המשפט בתיק זה. למיטב ידיעתה
מעולם לא פגשה בו, מעולם לא טיפלה בכל עניין הנוגע אליו, ואת שמו שמעה לראשונה
כאשר קיבלה את התיק דנן לטיפולה. גם בנוגע לבנו של הנאשם הבהירה השופטת כי הוא
אינו זכור לה. אף שעולה כי היא הכינה וחתמה על כתב האישום נגדו ונגד נאשמים אחרים,
לא הייתה לה מעורבות נוספת בתיק, היא לא ראתה כל תסקיר של שירות מבחן בעניינו ואף
לא ידוע לה כיצד נסתיים משפטו. בנוסף, דבר קיומו של התיק כולו נשכח ממנה לחלוטין
עד שהזכירו המערער, ולולא ציין זאת בפניה, לא הייתה יודעת כלל כי בנו של המערער
היה אחד הנאשמים באותו תיק. כן נקבע, כי כל דבר שנכתב בהכרעת הדין מתבסס על עובדות
שנמסרו על ידי העדים והמערער בבית המשפט ועל יסוד ההתרשמות מהם, וכן על המוצגים
שהוגשו ועל מסקנות שהוסקו מתוך אותן עובדות, בהתבסס על ההגיון וניסיון החיים. לא
היה כל מקור אחד למידע על הנאשם או משפחתו. כנגד החלטה זו מכוון הערעור שבפניי.
4. בערעור שלפני חוזר המערער על הטענות אותן הביא
בפני בית המשפט קמא. לטענתו, מתעורר חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטת, נוכח שילובם
של מספר גורמים: המעמד ומהות התפקיד שמילאה השופטת בפרקליטות המחוז; ריבוי התיקים
שנוהלו באותה עת על ידי פרקליטות המחוז ואשר בהם היו מעורבים המערער, בנו וגם אחד
מעדי ההגנה; מעורבותה הישירה בתיק שנוהל כנגד הבן, ואשר כלל תסקיר מבחן שהכיל מידע
על עבר פלילי חמור במיוחד של המערער, שבית המשפט לא יכל לראותו במרשם הפלילי.
לטענת המערער, קביעות שונות בהכרעת הדין מבוססות על מידע מוקדם זה שנותר חרוט
בזיכרונה של השופטת, ואשר מקורו בהיכרותו המוקדמת עם המערער ועם בני משפחתו. כך
לגבי הקביעה כי שניים מבני המשפחה הם עבריינים, לגבי הקביעה כי הכוח במשפחה נתון
למערער ולא לאשתו המתלוננת, וכך לגבי הקביעה כי חברו הקרוב של הנאשם נאמן לו בכל.
5. טוען המערער, כי אף שאין בכל היכרות קודמת של
שופט עם נאשם מתיק קודם כדי להוות עילה מיידית לפסלות, הדברים נכונים להיכרות
מוקדמת במסגרת עיסוקו של השופט בשפיטה ולא להיכרות במסגרת עיסוקו כעורך דין.
במיוחד כך מקום שהשופט שימש כתובע שייצג את המדינה כנגד המערער, ועל אחת כמה וכמה
כשהשופט עושה שימוש במסגרת התיק שלפניו, אף באופן בלתי מורגש, בעובדות ובמידע אותו
רכש מעיסוקו הקודם. בנוסף, המערער שב וטוען לעניין היחשפות בית המשפט בהליך שהתחיל
בפניו למידע, עובדות וראיות בצורה בלתי חוקית ופסולה, לרבות במסגרת הסיכומים בכתב
שהוגשו על ידי המשיבה. סיכומים אלו כללו ראיות שבחלקן נאסרה הגשתן מפורשות על ידי
בית המשפט. כך היו בסיכומים פרטים אודות שיחה שהתקיימה כביכול בין המערער, עובר
לנסיעתו לירדן, לבין איש משטרה. המשיבה הגישה אמרת חוץ של אחת מעדות ההגנה הסותרת
כביכול את עדותה במשפט, והביאה פרטים אודות עברו של אחד מעדי ההגנה.
6. המשיבה סומכת ידיה על נימוקיו של בית המשפט
קמא וחוזרת על הטיעונים שהביאה בפניו. לטענתה, כל המידע בו עשה בית המשפט שימוש
בהכרעת הדין מקורו במשפט עצמו. המשיבה מוסיפה, כי לשופטת לא הייתה נגיעה בתיקים
שצוינו על ידי המערער למעט הגשת כתב האישום. אף אין זה סביר כי השופטת תזכור כתב
אישום שהוגש בשנת 1996. כן טוענת המשיבה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, שכן עוד במועד
תחילת המשפט ידע המערער אילו תיקים מתנהלים במחוז הצפון.
7. לאחר שקראתי את הטיעונים שבפניי ושמעתי את
טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המערער מתמקדות
בתחושתו שלו כי בית המשפט גיבש לעצמו דעה קדומה על אודותיו, שמקורה בהיכרותו
המוקדמת עימו. בית משפט זה קבע לא אחת, כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או
מתנהלים משפטים נוספים - בין שאלה תיקים אזרחיים, ובין שאלה תיקים פליליים, בין
שפסק לזכותו של צד ובין שפסק לחובתו, אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון
בעניינו של אותו צד פעם נוספת (ראו: ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן,
פ"ד נא(4) 673, 676; ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא
פורסם); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה ואח', פ"ד מה(3) 790).
אכן, אפשר ומקום בו ההיכרות המוקדמת מקורה בתיקים שניהל השופט, עת שימש כתובע,
כנגד הנאשם, תהיה התוצאה שונה. אולם אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין
זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו. ודוק, במקרה שלפנינו עצם שאלת ההיכרות
המוקדמת שנויה במחלוקת בין הצדדים. טענת המערער מתבססת על היות השופטת תובעת בכירה
החתומה על כתבי אישום שהוגשו כנגד המערער ובני משפחתו. אין הוא טוען כי השופטת היא
התובעת שניהלה את התיק. אכן, אין חולק על כך שהשופטת אישרה בחתימתה את כתבי האישום
שהוגשו. עם זאת, האמור בתיק שהוגש לפני מספר שנים ואישור כתבי האישום הוא מעשה
שבשגרה בפרקליטויות המחוז, כאשר עסקינן בפרקליטה בכירה אשר תחת ידיה עוברים מדי
שנה מאות תיקים. דבריה הנחרצים של השופטת בהחלטתה (מיום 31.7.2002), לפיהם הנאשם
לא היה מוכר לה לפני תחילת הדיון בתיק דנן, ואף שחתמה והכינה את כתב האישום כנגד
בנו לא הייתה לה כל מעורבות בתיק, היו צריכים להניח את דעת המערער (ראו: ע"פ
732/86 חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 412, 420; ע"פ 31/86 שריקי
נ' מדינת ישראל (לא פורסם)):
8. אף ניסיונו של המערער ללמוד על קיומו של חשש
ממשי למשוא פנים מנימוקים וממצאים שונים שנכתבו בגוף הכרעת הדין, אין בו ממש.
המערער מבסס טענתו, בין היתר, על בסיס המשפט הבא בהכרעת דינו של בית המשפט:
"נוכח
העובדה כי שניים מבניה של המשפחה הם עבריינים וללא כל ספק נתון הכוח במשפחה לנאשם
ולא למתלוננת" (עמוד 5 שורות 28-27).
לטענתו הקביעה לפיה שני הבנים, עמאד ועזמי, הנם עבריינים,
אינה נשענת על חומר הראיות בתיק. אולם עיון בפרוטוקולים מגלה כי מידע זה מקורו
בעדויות השונות שנשמעו במהלך המשפט. כך לגבי הבן עמאד, אמרה אשתו של המערער
בעדותה:
"הסיבה
לכך שבעלי תקף אותי אצל השכנה קשורה בלחץ שהיה בבית אחרי שעימאד יצא מבית
הסוהר" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 24.4.2002).
גם בתו של המערער, לינא, אמרה בעדותה:
"באותה
תקופה ישנתי בבית דודי עאס, מאחר ואחי הגדול היה בבית סוהר ולא היה אף אחד
בבית" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 9.6.2002).
ואילו לגבי הבן עזמי ציינה גיסתו של המערער בעדותה:
"פעם
היא שלחה את הבן הבכור עזמי לכלא והוא היה בן 12".
ובמקום אחר ציין המערער בעצמו:
"הבן
הגדול משתמש בסמים, ואני מנסה להוציא אותו מזה" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום
12.5.2002).
המערער טוען גם כנגד קביעותיו הבאות של בית המשפט בהכרעת
הדין:
"מדובר
בשתי נשים הנתונים לחסדי הגברים במשפחה - לינא לאביה וספא לבעלה" (עמ' 8 פסקה
30).
"הרי
שהתרשמתי כי מדובר בחבר קרוב ביותר של הנאשם, עמו מבלה הוא את כל ימיו, מחליף עמו
מכשירי טלפון, נלווה אליו לביתו ולמשימותיו ונאמן לו בכל" (עמ' 9 פסקה 35).
שתי הקביעות הללו, מבלי להביע עמדה לגבי נכונותן, מבוססות
אף הן על חומר הראיות והעדויות שנשמעו במשפט. קביעות כגון אלו הן לחם חוקה של
הערכאה הדיונית. על אף נחרצותן הרי אין האמור במסקנות הנעדרות כל בסיס עובדתי
שהמקור האפשרי היחיד להן הוא היכרות מוקדמת, כביכול, של בית המשפט עם הנאשם
ומשפחתו. לחששו הסובייקטיבי של המערער אין איפוא ביסוס אובייקטיבי.
9. טענתו המרכזית האחרת של המערער עניינה
היחשפותו של בית המשפט לראיות פסולות ובלתי קבילות, לרבות במסגרת הסיכומים בכתב
שהוגשו על ידי המשיבה. אכן, פסקתי בעבר כי:
"נקודת
המוצא והנחת היסוד הן, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה
קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים
מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט
היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו" (ע"פ 6752/97 פרידן
נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329, 335).
במקרה שלפנינו היה זה בית המשפט עצמו אשר עוד בהכרעת דינו
התייחס לראיות הבלתי קבילות אשר הוגשו לו על ידי המערערת:
"בטרם
סיום, אתייחס לטענות הסניגור בדבר הסתמכות התובעת על ראיות שהגשתן לא הותרה. אכן
אין מקום לנהוג כך, וטוב היתה עושה התובעת לו נמנעה מלהסתמך על ראיות אלו. עם זאת,
אדגיש כי לא הסתמכתי בכל דרך שהיא על ראיה מסוג זה, ואין בשום דבר מן הדברים
שהובאו כדי להשפיע על קביעותי בפרשה זו" (עמ' 9 פסקה 37).
בהינתן קביעה ברורה זו והעדר כל התייחסות לראיות אלו בגוף
הכרעת הדין, חזקה היא שבית המשפט הפריד בין הראיות הפסולות הללו לבין הראיות
הקבילות בשוקלו את חומר הראיות שבפניו וקביעת ממצאיו בהכרעת דינו. בנסיבות אלו
איני מוצא צורך לדון בטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבה. אשר על כן, נחה דעתי כי
דין הערעור להידחות.
ניתן היום, כ' באלול התשס"ב (28.8.2002).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 02067550.A01 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il