דוד בן חיון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6752/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6752/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: דוד בן חיון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 22.6.09 בתיק פח 1049/07 שניתן על ידי השופטים: ב' אופיר תום, מ' סוקולוב, ד' רוזן תאריך הישיבה: י"ז בשבט התש"ע (01.02.10) בשם המערער: עו"ד דוד פאל בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ לוי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, כמבצע בצוותא בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן עבירה במסגרת ארגון פשיעה - נסיבה מחמירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג- 2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה). בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וד' רוזן) גזר עליו שלוש שנות מאסר מתוכם שנתיים לריצוי בפועל והיתרה לריצוי על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע. בנוסף, חויב המערער בקנס בסך 10,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו. הערעור שבפנינו מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. העובדות הנדרשות לעניין 2. כתב האישום בפרשיה כולה הוגש כנגד 24 נאשמים וכלל 22 אישומים שונים בגין עבירות שבוצעו במסגרת או באמצעות "ארגון פשיעה" שנוהל על ידי הנאשם 1 (להלן: ארגון הפשיעה). האישום המיוחס למערער הינו אישום 11 בלבד לכתב האישום – פרשת ברונו ווקי (להלן: ברונו). ברונו הינו איש עסקים בעל אזרחות צרפתית המתגורר לסירוגין בצרפת ואשדוד. הוא נשוי לרונית (להלן: רונית). תחילתו של האירוע ביחסי עבודה בין רונית והמערער במהלכם עבדה כשכירה במשרד הפרסום של המערער. לאחר עזיבתה את מקום העבודה, נותר המערער חייב לרונית כספים בגין שכרה – שלא שולם. לבקשת ברונו ורונית, פנה חברם שרון (להלן: שרון) למערער על מנת לדרוש את חוב השכר שטרם שולם. המערער שילם את החוב הנטען. לאחר מכן, אף הקימה רונית משרד פרסום מתחרה. בשל הקמת המשרד המתחרה, נוצר חוב של רונית וברונו כלפי המערער על סך 900 יורו. המערער פנה לארגון הפשיעה, עדכן אותו בעניינים הכספיים בינו ובין ברונו ורונית, ובשל כך החליט הארגון ביחד עם המערער לסחוט את ברונו. לאחר מכן, התקיימה פגישה בבית מלון "הילטון" בה נכח ברונו, המערער, הנאשם 3 לכתב האישום אשר הינו חלק מארגון הפשיעה, וכן גורמים נוספים. במהלך פגישה זו, נדרש מברונו לשלם את החוב כלפי המערער, תוך שמופעל עליו לחץ פיזי ומילולי. לאחר שברונו שילם את החוב האמור, המשיך ארגון הפשיעה לדרוש מברונו סכומי כסף נוספים, אשר אינם חלק מהחוב הנטען כלפי המערער, תוך שהוא מאיים על שלומו ושלום בני משפחתו. במסגרת זו, נטען כי הופעל גם לחץ על שרון בהזדמנויות שונות בהן ברונו לא היה בארץ. עבור שירותי הארגון העביר המערער סכום כסף לחשבון הבנק של פרנק מטודי, אשר היה חבר בארגון הפשיעה והורשע במסגרת כתב אישום נפרד (להלן: מטודי). בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו כמתואר לעיל. במסגרת העדויות השונות הוכרזו ברונו ושרון, כל אחד מהם, כ"עד עוין" וזאת נוכח הסתירות שנתגלו בין עדותם בבית המשפט לבין עדותם בחקירת המשטרה. בית המשפט נוכח כי סתירות אלו מקורן ברתיעת ברונו ושרון להעיד כנגד הנאשמים השונים. בשל כך, מצא בית המשפט כי יש להעדיף את עדותם בחקירה מכוח סעיף 10(א)לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.לאחר שסקר בנוסף את מארג העדויות השונות והראיות שהוצגו בפניו וביניהם עדותו של מטודי, הגיע למסקנה כי המערער אכן נקלע לסכסוך עסקי עם ברונו. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, על רקע סכסוך זה פנה המערער לארגון הפשיעה וביקש את שירותיו. בהמשך לכך, נקבעה הפגישה המדוברת במלון "הילטון" בין ברונו למערער ויתר הנאשמים. בשים לב למכלול הנסיבות והשתלשלות האירועים, מצא בית המשפט המחוזי כי ארגון הפשיעה סחט את ברונו לטובת ענייניו של המערער. עוד קבע בית המשפט, כי הארגון אף המשיך את מסכת הסחיטה כנגד ברונו ושרון "על פי דרכו", ואף אם המערער לא נקט בצעדים בעצמו, הרי שמסכת זו החלה דרכה בעקבות פנייתו לארגון. טענות הצדדים 3. לטענת המערער, אין קשר ישיר בינו ובין מעשה הסחיטה וכי למעשה יסודות עבירת הסחיטה לא מתקיימים במקרה דנן. אין ראיה המצביעה כי המערער הזמין מעשה הסחיטה מן הארגון וכי הורה על כך באופן מפורש. כמו כן, לא הוכח כי המערער שילם עבור שירות הסחיטה או כי נהנה מ"פירות" הסחיטה. כמו כן, לא הוכח כי המערער אף מסר לארגון מידע אשר אפשר את מעשה הסחיטה. לגישתו, הרשעתו מבוססת רק על הקביעה כי המערער הכיר את הנאשם 3 ואת משפחת "בייזה" (היא ארגון הפשיעה על פי גישת בית המשפט המחוזי). בסופו של יום, טענתו היא כי לא הייתה מונחת בפני בית המשפט המחוזי מסכת ראייתית מוצקה שקושרת את המערער לעבירות הנטענות, וכי הרשעתו הינה תוצר של כח ה"אינרציה" שכן המדובר בתיק מורכב הכולל נאשמים רבים שיש קשר בינם לבין ארגון הפשיעה. בנוסף, המערער טוען כי ישנן גרסאות סותרות באשר להשתלשלות האירועים. לטענתו, כאשר נוצר חובו לאשת ברונו לנוכח פיטוריה, החלו ברונו וחברו שרון במסכת איומים לדרישת החוב. איומים אלו עליו ועל חייו וחיי משפחתו אף הגיעו לכדי תלונה במשטרה. ביוני 2006 שילם המערער את החוב הנטען לרונית. לצורך הסרת האיום, שהמשיך לטענתו אף לאחר תשלום חובו לברונו, פנה המערער לנאשם 3, אך לגישתו לא הזמין ממנו סחיטה כי אם ביקש את עזרתו כדי להסיר את איומיו של ברונו עליו. זאת, בשל היכרותו האישית עם הנאשם 3. לאחר הפגישה במלון, אליה הגיע לטענתו מבלי שידע על תוכנה ומהותה, לא פגש שוב בברונו או במי מהנאשמים האחרים. דבר זה מוביל למסקנה כי הסחיטה כלפי ברונו על ידי ארגון הפשיעה – כלל אינה קשורה למערער. המערער אינו מכחיש כי במהלך הפגישה במלון נכחו הנאשמים האחרים וכי הנאשם 3 הפעיל לחץ על ברונו. המערער מפנה לכך כי בית משפט קמא קבע כ"הנחת עבודה" לטובת המערער, כי ברונו אינו "אזרח תמים" ודרכו רווית הונאה ופלילים. על כן, שגה בית משפט קמא עת נתן משקל לעדותו של ברונו. לגישתו, מעשה הסחיטה על ברונו, כשלעצמו, אינו במחלוקת, אך לא ניתן לבסס את הרשעת המערער והקשר בינו לבין מעשה הסחיטה על בסיס עדותו של ברונו. טענותיו הנוספות של המערער נסבות על המשקל שניתן לעדויות ולראיות השונות שהוצגו בפניו. טענה אחרונה של המערער היא כלפי הליך החקירה במסגרתו לא ניתנה לו ההזדמנות להיוועץ עם עורך דין וכי חקירתו הראשונית של ברונו, שהינה חיונית ביותר למסקנות בית המשפט המחוזי – לא הוקלטה. ראשו השני של הערעור, נסב על עניין העונש, אשר לטענת המערער אינו פרופורציונאלי לעומת שאר הנאשמים האחרים אשר הורשעו בעבירות חמורות בהרבה. יש ליתן את הדעת כי המערער אף לא שהה במעצר עד תום ההליכים. כמו כן יש ליתן משקל לחלוף הזמן מעת האירוע. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא עת סירב לשלוח את המערער לתסקיר מבחן. יש להתחשב בנסיבות לקולא של המערער כגון גילו, נסיבותיו האישיות ומצבו המשפחתי וכן הנסיבות הכלכליות אליהן נקלע לנוכח האירועים הללו. בשל כך יש להפחית מתוקפת מאסרו ומן הקנס שהוטל עליו. מהעבר האחר, מאמצת המשיבה את פסק דינו של בית משפט קמא. לתפישתה, מופנה הערעור כלפי ממצאי עובדה ומהימנות ולפיכך אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה המבררת. דיון והכרעה 4. תיק זה, מצוי בצומת שמחבר בין עבירת הסחיטה באיומים לבין עבירת הנסיבה המחמירה של פעילות במסגרת ארגון פשיעה על פי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. בית משפט המחוזי הרשיע את המערער על בסיס עובדתי צר יותר מזה שהוצג בגדרו של כתב האישום. ראוי להבהיר נקודה זו, שכן דרכה ניתן לבחון האם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ובמסקנות המשפטיות שהסיק מהן. בקליפת אגוז, קו ההגנה של המערער הוא שברונו הפעיל לחץ עליו על רקע החוב שחב לו המערער, והפנייה לארגון הפשיעה נועדה לשם הפסקת הלחץ האמור. על פי טענה זו, המערער הוא הקורבן אשר פנה לארגון הפשיעה על מנת להתגונן. הסיבה שבגינה לא ניתן לקבל את עמדת המערער היא שבית משפט המחוזי התרשם שהתמונה העובדתית מורכבת מזו שהציג המערער. בית משפט קמא סבר כי אף אם המערער פנה לארגון הפשיעה כדי שזה יוריד מעל לגבו את הלחץ שהופעל על ידי ברונו ושרון, הרי שהוא לא הסתפק בכך, אלא גם השתתף בביצוע העבירה של סחיטה באיומים כלפיו בשיתוף עם ארגון הפשיעה במועד מאוחר לכך. הואיל והתרשמותו זו של בית המשפט המחוזי נשענת על שמיעת עדים בערכאה המבררת, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך. לא מצאתי כל נימוק לסטות מהכלל האמור במקרה זה. בית המשפט המחוזי הניח מספר הנחות לטובת המערער. למשל, שברונו אינו "אזרח תמים", אשר צבר כספיו "בדרך לא דרך". ברם, בנקודת הנחה זו אין כדי לשלול את העובדה כי המערער היה מעורב בסחיטת הכספים. למעשה, ניתן לחלק את האירוע לשלושה חלקים: בחלק הראשון, המערער היה חייב כספים לרונית. בשלב מסוים, ולפני הפגישה במלון אליה אתייחס בהמשך – הוא שילם את חובו. בחלק השני, הוא פנה לארגון הפשיעה. על פי גרסתו, הוא פנה כדי לנטרל את הלחץ שהפעילו ברונו ושרון. ברם, עולה כי פניה זו לארגון הפשיעה נועדה לצורך גביית החוב שברונו חב לו. המערער השתתף בפגישה במלון בפועל. במהלכה, נעברה עבירת הסחיטה באיומים כפי שתוארה לעיל. השלב השלישי הוא – שהארגון המשיך לסחוט כספים מברונו גם לאחר הפגישה במלון, כאשר אין קביעה שהמערער יזם צעדים אלו או נהנה מהם כספית. אין קביעה בהכרעת הדין לפיה המערער עבר עבירה בחלק הראשון והשלישי של האירוע. שונים הם פני הדברים בכל הקשור לחלק השני. נקבע כממצא, שהפגישה במלון הייתה כדי לדון "בעניינו" של המערער. נפקות נוכחותו של המערער במלון הינה גם משפטית. המערער אינו אפוא בגדר "מזמין" שירותו של ארגון הפשיעה בלבד, אלא הוא הצטרף לשורות קבוצת המאיימים. יצוין, כי המערער אינו מסביר לשיטתו מדוע התייצב בפגישה במלון. אם שולם החוב לטענתו, מה הרווח בנוכחותו. בכל מקרה יוצא שמסקנת בית משפט קמא לפיה המערער נוכח כדי לתרום את חלקו בסחיטת כספים נוספים על רקע התחרות שנוצרה בינו ובין העסק החדש של רונית – מעוגנת בהגיון. מעבר לכך, בית משפט נימק את עמדתו לפיה יש לקבל את עדותיהם של עדי התביעה אשר הפלילו את המערער במעשי הסחיטה. ביניהם, עדות ברונו ושרון שהוכרזו כעדים עוינים נוכח התרשמות בית המשפט המחוזי כי עדותם מושפעת מהחשש מפני הנאשמים השונים. כידוע, עדות אחת הקבילה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, עשויה לחזק עדות אחרת מאותו סוג. התשתית העובדתית שקבע בית המשפט המחוזי מבוססת על ראיות שהגישה לו התביעה וכמובן לא חלה החובה על בית משפט לאמץ את גרסת המערער. כאמור, בית משפט המחוזי הסתמך על אמרות של המערער עצמו בחקירתו במשטרה שמחזקות את המסקנה אליה הגיע. למשל, הודאתו כי הפגישה במלון נועדה לדון בעניינו. במעשים המתוארים, עבר המערער את עבירה של סחיטה באיומים. המערער, יחד עם הנאשמים הנוספים, איים על ברונו בהתנהגותו כדי לקבל שלא כדין את רכושו. הואיל והאיום הצליח במטרה של תשלום הכסף, הסיפא של סעיף 428 לחוק העונשין חלה על המקרה. אינני מתעלם מהכלל בפלילים לפיו נוכחות פיזית גרידא בעת ביצוע העבירה אינה הופכת את הנוכח לשותף. ברם, זה אינו המקרה כאן. זאת בשני מובנים. הראשון, שהמערער היווה למעשה כקטליזאטור לקיומה של הפגישה במטרה לקדם את עניינו. לולא מעורבותו – האירוע המאיים לא היה מתרחש. השני, נסב על השפעת נוכחו במלון על התרחשות האיום כלפי ברונו. זאת, שכן דווקא בעבירת הסחיטה הגדלת מספר הנוכחים מהווה דרך להעביר את המסר למאוים. למספרים יש כח עד כדי שלעתים נוכחותם של אנשים מייתרת את הצורך להפעיל כח הלכה למעשה. לעתים, די בנוכחות עצמה כדי למלא אחר היסוד ההתנהגותי הנדרש בסחיטה באיומים. המערער הוא מבצע בצוותא (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). הוא מצוי בלב העשייה. הוא מהווה חלק מהגוף שמהווה את "הגרעין הקשה" של ביצוע העבירה. המערער הפך לחלק מהמעגל הפנימי ואף בא במגע ישיר עם הקורבן – ברונו. עמד על כך השופט י' דנציגר בע"פ 1160/09 אדם אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.09) באומרו: "דוקטרינת הביצוע בצוותא, גיבשו שני תנאים מרכזיים אותם יש לבחון: האם המבצעים בצוותא שימשו יחד, כמעין גוף אחד, לביצוע העבירה; והאם תרומתו של כל אחד מהם לביצוע העבירה היא פנימית לעבירה עצמה [ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב 202 (1987)]. יוצא אפוא כי על פי הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תתכן "חלוקת עבודה" בין המבצעים בצוותא, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו של כל אחד מביניהם הינו מהותי להגשמת התוכנית המשותפת [ראו למשל: ע"פ 4389/93 בן עזרא מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250-251 (1996); ע"פ 777/80 בינאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 452, 475 (1983); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 554-555 (1996)]". אשר לטענותיו של המערער בדבר מחדלי החקירה. יובהר כי לטענת המשיבה, הרי שלמערער נודעה זכותו בדבר היוועצות עם עורך דין. כמו כן, חקירתו של המערער על ידי החוקר נעשתה רק לאחר שוידא כי הוא מבין עברית. ממילא בבית המשפט קמא העיד המערער בשפה העברית ועל כן ספק רב אם אכן נוצרה כאן בעיה הנובעת ממגבלת שפה אשר יש בה כדי להשפיע על הלך חקירתו של המערער. באשר להקלטת חקירת ברונו, הרי שהמשיבה נטלה באחריות להיעדר ההקלטה כאמור אשר נבעה מכשל טכני. עם זאת, עיקרי החקירה הועלו כולם על כתב על ידי השוטר החוקר. בהיעדר ההקלטה בלבד ונוכח הראיות המשניות הקיימות בדמות תמליל החקירה, לא מצאתי כי יש במחדל מסוג זה כדי להוות פגיעה בהגנת המערער באופן אשר הקשה עליו להתמודד עם הראיות המפלילות או להוכיח את גרסתו (ראו: ע"פ 4380/08 מאהר סעסע נ' מדינת ישראל (8.4.10), פסקה 27 לפסק הדין והאסמכתאות ששם; ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל (27.12.95); ע"פ 5671/07 אל תראבין זוהר נ' מדינת ישראל (22.12.09)). לנוכח כל האמור, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור לעניין העונש 5. המערער הורשע כאמור גם בעבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. וזו לשונו: "העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים". הפנייה לארגון הפשיעה וביצוע בצוותא חדא עמו את עבירת הסחיטה, מהווה נסיבה מחמירה. הכפלת העונש המרבי המצויה בסעיף 3 האמור, חלה גם על עבירה שהיא חמורה כשלעצמה, ונושאת עונש מרבי של 9 שנים כגון כאן. בקובעו כך, הביע המחוקק את סלידתו מחבירה לארגון פשיעה. מקרה דנא מדגים את ההצדקה בנקיטת גישה זו. המערער פנה לארגון פשיעה לבצע סחיטה בהיקף מסוים. הארגון, כפי שתואר לעיל ביחס לשלב השלישי של האירוע, הגדיל לסחוט את ברונו "על פי דרכו" – ודרכו של ארגון פשיעה אינה דרכי נועם, אלא ההפך מכך. המערער אינו אשם, כמובן, כמבצע בצוותא או אף כמסייע לעבירות העצמאיות של סחיטה שנעברו על ידי ארגון הפשיעה מאוחר לכן. ברם, הרחבת החזית על ידי ארגון הפשיעה הינה צפויה ומכאן הצידוק להחמיר בעונשו בכך שהתחבר אליו. הכנסת ארגון פשיעה לתמונה כלפי צד ג' מעצימה את הסיכון שערב לו. פנייה ושיתוף פעולה שכזה, אף מעצימה את הארגון. ברי, כי פעילותו של ארגון הפשיעה מאיימת על אושיות המשפט. ארגון כזה נוהג כ"מתחרה" למוסדות הפועלים מכח הדין. על הפונה לסיוע מארגון כזה ומשתף פעולה עמו לדעת כי עונשו יוחמר בצורה משמעותית בשל כך. בענייננו, המערער ידע את זהותו של ארגון הפשיעה אליו פנה. הוא לא נבחר במקרה, אלא בכוונה תחילה. סעיף הנסיבה המחמירה טומן בחובו לא אחר מאשר אותו שיקול חברתי הנובע מהרתעה מפני שימוש בארגוני פשיעה כ"דלת מילוט" מפני מצוקתו של אזרח השוקל שירותיו של ארגון מעין זה. לעתים, אכן מצבו האישי והכלכלי של האדם יכול להובילו למקומות של ייאוש. הדבר נכון ביתר שאת במציאות הכלכלית הרווחת כיום. עם זאת, וליתר דיוק בשל זאת נועד סעיף 3 המכוון להוקעתה של תופעת השימוש בארגוני הפשיעה ושירושה מן היסוד, פן תיטע ותעמיק את שורשיה בחברה. הנהנה היום משירותי ארגון הפשיעה, עלול להיות קורבנו מחר. על כן, נושא אותו אדם ה"משתמש" בשירותי הארגון, בעונש הכפול הנלווה לעבירה העיקרית, היא עבירת הסחיטה (וראו דברי ההסבר להצ"ח 3155, חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002 (3.7.02)). אף יש לדחות את טענתו של המערער כי יש להשוות את עונשו לעונש של מטודי, אשר הורשע בכתב האישום. מטודי הורשע באשר יוחס לו בכתב האישום ונגזר עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל על עבירות שונות ורבות. גזר דינו אושר כאן בערעורה של המדינה כנגד גזר הדין (ע"פ 7152/09 מדינת ישראל נ' פרנק מטודי (5.11.09)). בפסק הדין בבית משפט זה צוין כי נוכח שיתוף הפעולה של מטודי עם הרשויות, ללא קבלת טובת הנאה וללא קבלת הגנה כלשהי לו ולבני משפחתו, הרי שיש ליתן לכך משקל. נוכח שיתוף הפעולה וההיבט הציבורי שמאחוריו במסגרתו הועיל לתביעה להבין את הלך הדברים ב"ארגון הפשיעה" שבכתב האישום, מצא בית המשפט לאזן זאת במגוון השקולים להטיל את העונש כאמור. לא ניתן להשוות את עונשו של מטודי כאמור לגזר דינו של המערער כאן. המדובר במקרה שונה, במסגרתו שיתף הנאשם פעולה באופן מלא עם המשטרה. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין את הנסיבות האישיות של המערער. בשקלול הכולל של הנסיבות לקולא ולחומרה, ובשים לב לעונשים שהוטלו על הנאשמים האחרים לכתב האישום אין מקום מבחינה משפטית כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שנגזר על המערער, אשר הרכיב החמור שבו הוא – שנתיים מאסר בפועל. 6. הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ח בסיון התש"ע (10.6.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09067520_Z06.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il