פייר מטר נ. משרד הפנים - מדינת ישראל

החלטה בתיק בג"ץ 6749/15 בבית המשפט העליון בג"ץ 6749/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: פייר מטר נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים - מדינת ישראל 2. נדין דליכא עזאם מטר עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד זכי כמאל בשם המשיב 1: עו"ד יצחק ברט בשם המשיבה 2: עו"ד ליאת שטיינברג; עו"ד אירית ליברובסקי פסק דין השופט י' עמית: עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיב 1 (להלן: משרד הפנים) להרחיק את המשיבה 2 מהארץ ובקשה למתן צו ביניים להורות על השמתה במשמורת עד להרחקתה. 1. המשיבה 2 (להלן: המשיבה) הינה אזרחית פלסטינית תושבת עזה, שקיבלה מעמד בישראל במסגרת הליך מדורג בבקשה לאיחוד משפחות מכוח נישואיה לעותר. במרוצת השנים, התגלעו סכסוכים בין העותר לבין המשיבה, העותר פנה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לקבלת משמורת על שני ילדיהם הקטינים והמשיבה הגישה תביעה למזונות. ביום 10.6.2014, הגיש העותר בקשה למשרד הפנים לבטל את בקשתו לאיחוד משפחות עם המשיבה ולבטל את אישור שהותה בארץ, מאחר שהשניים גרים בנפרד. ביום 3.7.2014 הודיע משרד הפנים למשיבה כי ההליך המדורג הופסק, ועל כן בקשתה לקבל מעמד בארץ מכוח איחוד משפחות נדחית ועליה לעזוב את הארץ תוך 14 יום (להלן: הודעת הדחייה). העותר פנה למשרד הפנים מספר פעמים בדרישה כי המשיבה תורחק מהארץ וכן בבקשה לקבל מידע אודות מעמדה. בין היתר, טען העותר כי המשיבה נהנית ממעמד בארץ אך זאת כתוצאה מבקשתו לאיחוד משפחות, בקשה שהוא ביטל. לטענת העותר, כבעלה של המשיבה הוא צד להליך הארכת שהותה, והוא אף ביקש לזמן אותו להשמיע את עמדתו בנושא שהותה של המשיבה בארץ בטרם תתקבל החלטה בעניינה. ביום 7.10.2014 קיבל העותר הודעה ממשרד הפנים בו הובהר לו כי משנפרדו בני הזוג, מעמדה של המשיבה בארץ אינו נובע מבקשתו לאיחוד משפחות, ומשכך הוא אינו זכאי לקבל מידע בעניינה. העותר פנה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להורות למשרד הפנים להמציא לו פרטים אודות מעמדה של המשיבה בארץ, ובית המשפט נעתר לבקשתו, על אף התנגדות משרד הפנים. בהודעתו של משרד הפנים לבית המשפט לענייני משפחה מיום 15.1.2015, מסר משרד הפנים כי המשיבה הגישה ערר לועדה ההומניטרית אך עררה נדחה ונמסר לה כי עליה לעזוב את הארץ לאלתר. בעקבות עדכון זה, הגיש העותר בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להעביר למשמורתו את ילדיהם של בני הזוג, מחשש להברחתם לעזה. בתגובה לבקשה זו, הודיעה המשיבה כי אין חשש לגירושה מישראל מאחר שקיבלה אשרת שהייה נוספת עד ליום 22.4.2015. 2. בעתירתו דכאן, טוען העותר כי משרד הפנים התנהל באופן בלתי-ראוי כשהוציא תחת ידו שתי החלטות סותרות, האחת מורה על גירושה של המשיבה, ואחרת המעניקה לה אשרת שהייה. העותר שלח מסכת מכתבים לגורמים במשרד הפנים ובפרקליטות, בהם טען כי למיטב ידיעתו לא הוארכה אשרת השהייה של המשיבה מעבר לתאריך 22.4.2015, ולכן יש לגרש אותה מהארץ לאלתר ולעדכנו באם תגורש מהארץ או תצא ביוזמתה, אך מכתבים אלו לא זכו למענה. לטענת העותר, סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 מטיל על המדינה חובה לגרש שוהים שלא כדין מישראל בהקדם האפשרי. משחלפה כשנה וחצי ממועד מסירת הודעת הדחייה ביום 3.7.2014, ומשמיצתה המשיבה את הליכי ההשגה על ההחלטה לגרשה, ולמיטב ידיעתו היא טרם גורשה, חוטאת המדינה לחובה זו ובכך פוגעת בעיקרון שלטון החוק באינטרסים של העותר עצמו, ובטובתם של ילדיהם של בני הזוג; ומאלצת את העותר לנהל "הליכי סרק" בבית המשפט לענייני משפחה. התנהלות זו אינה סבירה באופן קיצוני, ומצדיקה לטענת העותר את התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי. 3. דין העתירה להידחות על הסף. משהודיע העותר למשרד הפנים כי הוא מבטל את בקשתו לאיחוד משפחות, מוסדר כיום מעמדה של המשיבה על ידי הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים, ללא קשר לעותר. לכן, בדין פעל משרד הפנים עת סירב לספק לעותר מידע אודות ההליכים וההחלטות שניתנו לגבי מעמדה של המשיבה, וספק אם יש לו כיום זכות עמידה לטעון לגביה. 4. ועיקרו של דבר. בפנינו מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט. העתירה דכאן משמשת כחנית וכחרב בידי העותר בסכסוך המשמורת המתנהל בינו לבין בת-זוגו לשעבר, ואין אלא להפנות לסעיף 85 לעתירה שם נכתב כי "ככל שתבוצע החלטתו של משרד הפנים, לעותר יסוד מוצק להאמין, כי הוא יקבל את המשמורת על שני הקטינים, כך שחייהם של הקטינים ושל העותר יחזרו למסלול תקין". בית משפט זה נותן סעד למען הצדק ואיננו כלי בסכסוך בין בני זוג, וכפי שציינה המדינה בתגובתה, דיני ההגירה לא נועדו לשמש כלי בסכסוך גירושין. העותר מבקש, למעשה, כי בית משפט זה יפעיל את משרד הפנים כדי לשנות בעקיפין את הסדרי הראייה והמשמורת שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה. בקשתו של העותר כי בית משפט זה יורה למשרד הפנים לשים את בת זוגו לשעבר במשמורת ולגרשה מהארץ, אינה יכולה להיחשב כעתירה בתום-לב, ואין לה מקום בפני בית משפט זה. לכך יש להוסיף כי העותר חטא ככל הנראה גם בחוסר נקיון כפיים בכך שלא ציין בעתירתו כי ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בנושא המשמורת (השוו: בג"ץ 4686/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס' 4-5 (20.8.2015)). 5. אשר על כן העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪ כל אחד. ניתן היום, י' בטבת התשע"ו (‏22.12.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15067490_E03.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il