אריק בן שטרית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6741/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6741/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: אריק בן שטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 9.7.09, ב-ת"פ 105/08, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן אור תאריך הישיבה: י"ד באייר התש"ע (28.4.10) בשם המערער: עו"ד אורון אילון בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד אבי וסטרמן גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, תאונת דרכים הגורמת חבלה של ממש, נהיגה רשלנית וחובת האטה – עבירות לפי סעיפים 64א(ב), 38(3), 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, ותקנה 52(6) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בתאריך 25.10.07, בשעה 16:00 לערך, נהג המערער רכב ברחוב המרגלית בשכונת גילה בירושלים, בקטע דו-סיטרי, ובו שני נתיבים לכל כיוון, כאשר הוא מתקרב לצומת המרגלית – הרדוף, בו קבועים ארבעה מעברי חצייה כפולים (ראו תצלומים 8 ו-9 בת/20). אותה עת שרר מזג אויר נאה, ושדה הראיה בכיוון נסיעת המערער היה 100 מטר. כאשר המערער התקרב למעבר החצייה הראשון (ברחוב מרגלית), החל ילד (להלן: המתלונן) חוצה אותו עם אופניו, מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער. לאחר שהספיק לעבור מרחק של 5.2 מטרים (מתוך 6 מטרים) על פני מעבר החצייה, פגע בו המערער עם רכבו. כתוצאה מכך הועף המתלונן אל שמשת הרכב אשר נופצה ובהמשך נפל לכביש. המערער, שבחקירתו אישר כי הבין שפגע ברוכב אופניים, לא עצר אלא לאחר כ-60 מטרים, ולאחר זמן קצר המשיך בנסיעה. עוברים ושבים הזעיקו אמבולנס, וזה הוביל את המתלונן לבית חולים שם אובחן בראשו חתך מדמדם, ושברים בירך שמאל ובכתף. המשיבה טענה כי המערער גרם ברשלנותו לתאונה, שלאחריה הפקיר את קורבנו מבלי להגיש לו עזרה. השקפה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, ובעקבות כך נגזר עונשו של המערער: 18 חודשי מאסר, 4 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 5 שנים, והוא חויב לשלם פיצוי למתלונן בסכום של 2,500 ש"ח. 2. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הודה המערער כי מתקיימים בו יסודותיה של עבירת ההפקרה, אולם כפר באחריותו לתאונה. כאמור, הכריע בית המשפט המחוזי את הכף לחובת המערער גם בנקודה זו, ועל כן כוון הערעור שבפנינו, בתחילת הדרך, גם כנגד הרשעת המערער כמי שגרם לתאונה עקבה רשלנותו, תוך שהוא מציב במרכז הטיעון את ממצאו של בית המשפט המחוזי באשר למהירות בה נהג עובר לפגיעה. ברם, לאחר שהאזנו לטיעוניו של בא כוח המערער והערנו את הערותינו, החליט עורך-דין אורון אילון, בא כוח המערער, לחזור בו מהשגות שולחו כנגד ההרשעה, ולהתמקד ברכיב המאסר שבעונש בלבד. עם זאת, וכדי להסיר ספק, החלטתי להוסיף מספר הערות לעניין ההרשעה, כדי להבהיר שבדין יסודה. 3. באשר לעניין המהירות, טען המערער שעה שנחקר לראשונה (בתאריך 25.10.07, שעה 22:45 – ראו ת/8), כי נסע במהירות 30 קמ"ש ולפתע הגיח רוכב אופניים מבין מכוניות שחנו גם על מעבר החצייה. המערער הוסיף "אני הרגשתי בחזית הרכב מכה חזקה והספקתי לראות לחלקיק שניה את האופניים בחזית הרכב שלי והרוכב אופניים עף על השמשה הקדמית של הרכב שלי וניפץ אותה ..." (ראו עמ' 1 להודעה). הופעה של רוכב אופניים מבין מכוניות חונות, מקטין, מטבע הדברים, את שדה הראייה של הנהג לפנים. אולם, נהג כזה אינו פטור כליל מאחריות, הואיל והוא מצווה להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הזירה, ולתת את דעתו גם לאפשרות של התפרצות הולך רגל או רוכב אופניים למעבר החצייה. נוכח הסכנה שבתרחיש זה, לא הותיר המחוקק את העניין הזה לשיקול דעתו של הנהג, וטרח וקבע הוראה בדין, לאמור: "בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה: ... בהתקרבו למעבר חצייה" (תקנה 52 לתקנות התעבורה, וכן ראו תקנה 67(א) לתקנות). 4. אולם לא רק אותן תקנות עמדו בדרכו של המערער להוכיח את חפותו, אלא בעיקר דברים שאמר בהמשך חקירתו (ראו ההודעה ת/10): "הייתי צריך להוציא את הילד שלי מהגן כאשר פניתי שמאלה מרחוב צביה ויצחק לרחוב המרגלית האצתי את מהירות נסיעתי למהירות גבוהה מהמותר מהירות של 70 קמ"ש לערך" (ראו עמ' 1). ובעמ' 2 הוסיף: "רוכב האופניים חצה על מעבר החצייה ולא מבין רכבים חונים ואני לא ראיתי את רוכב האופניים על המדרכה פתאום ראיתי אותו מולי" (ההדגשה הוספה"). נתוני הזירה כפי שעולים מדו"ח הבוחן ת/14, התרשים ת/22, תצלומים ת/21 ותצלום 9 בת/20, מלמדים שדבר לא מנע מהמערער להבחין ברוכב האופניים ממרחק שלפחות 100 מטר, בעודו על המדרכה, ומשלא עשה זאת שוב אין מנוס מן המסקנה כי מקור רשלנותו בכך שמסיבה כלשהי שטיבה לא הוברר, דעתו לא היתה נתונה לנעשה לפניו, שלולא כן הוא היה יכול לעצור את רכבו ולמנוע את התאונה. 5. באשר לערעור כנגד העונש – מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער חטא ברשלנות "בדרגה גבוהה ביותר" (סעיף 12 לגזר הדין). הוא התקרב לצומת בו קבועים ארבעה מעברי חצייה, ובמקום לנקוט באמצעי זהירות קפדניים במיוחד, הוא בחר, כגרסתו, להאיץ את מהירותו תוך שהוא אינו נותן את דעתו לנעשה במעבר החצייה ובאלה המצויים בסביבתו. התוצאה היתה פגיעה במתלונן, נער יליד 1998, שנראה כי רק בדרך נס נחלץ מתוצאה חמורה פי כמה. אולם לא רק ברשלנות חטא המערער, אלא גם בכשל מוסרי חמור כאשר נמלט מהזירה מבלי לנסות לסייע לנפגע. לא נעלמה מעיני טענת המערער לפיה הסתלק מהזירה רק לאחר שהבחין ברכבים אחרים עוצרים, ושנוסעיהם ועוברי אורח ניגשו לפצוע. אולם, חובה זו מוטלת בראש ובראשונה על הנהג הפוגע, ואין הוא יכול וגם לא רשאי להתנער ממנה או לגלגל אותה לשכמם של אחרים. אכן, הרושם העולה מתסקיר שרות המבחן הוא כי המערער הינו אדם נורמטיבי, שחווה משבר בחייו עקב תהליך ממושך של גירושין, ושמאסר ממש עלול לפגוע בו. אולם, מנגד ניצב הנגע הממאיר של תאונות הדרכים, שאחד הגורמים לו הוא זה המכונה ה"גורם האנושי". את התאונה הזו, שגרמה לפציעה לא פשוטה כלל ועיקר של המתלונן, ניתן היה למנוע ללא קושי, לו רק טרח המערער לקיים כללי זהירות בסיסיים בהם חייב כל נהג מכוח מצוות הדין. משהמערער לא עשה זאת, ונוכח חומרת הפגיעה והצורך להרתיע את הרבים, סבורני כי לא הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, ועל כן הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: הגם שתקופת עונש המאסר בפועל שנגזרה על המערער אינה קלה כלל ועיקר, אין היא חמורה עד כדי הצדקת התערבות על ידי ערכאת הערעור. בכך הנני מצטרף לחוות דעתו של חברי, כבוד השופט א' לוי, בדבר דחיית הערעור על פסק הדין. אבהיר כי להשקפתי מסקנה זו, לפיה אין להתערב בעונש המאסר בן השנה וחצי בפועל, נגזרת מעבירת ההפקרה בה הורשע המערער ולא מרכיב הרשלנות בנהיגה. אומנם, התמונה במסגרתה נפגע ילד סמוך למעבר חציה וכתוצאה מכך הועף אל שמשת רכבו של המערער רלוונטית, אך זאת כרכיב לפגם המוסרי בהחלטת המערער שלא לעצור, לעמוד על תוצאות נהיגתו ולהגיש סיוע לנפגע הקטין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום כ' בתמוז התש"ע (13.6.2010), עד לשעה 10:00. ניתן היום, כ"א בסיון התש"ע (03.06.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09067410_O04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il