יאלי הרן נ. עיריית חולון

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6739/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. יאלי הרן 2. גדעון הרן 3. יואל קלמס 4. מלכה ליננברג 5. תמר ריינר 6. משה וינברג נ ג ד המשיבה: עיריית חולון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי) בת"א 55775-02-21 מיום 23.6.2021 תאריך הישיבה: ‏י"ט באדר ב התשפ"ב (‏22.3.2022) בשם המערערים: עו"ד דדי ויינברג בשם המשיבה: עו"ד כרמית פרוסט פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי) בת"א 55775-02-21 מיום 23.6.2021, שבגדרו סולקה על הסף תביעת המערערים מחמת היעדר סמכות עניינית. 1. המערערים הם רוב יורשיה של בסי (פשה) יהודה גבריאלוביץ' ז"ל (להלן: המנוחה), אשר הייתה בעלת 82% מהזכויות בחלקה 23 גוש 6045 בעיר חולון. בשנת 1946, דהיינו לפני 76 שנים, הועברו כ-98.5 דונם מהחלקה למשיבה לצרכי ציבור מכוח תכנית מתאר שהייתה בתוקף באותה העת (להלן: המקרקעין). בשלב מסוים, חלק מהמקרקעין הועברו לעיריית תל אביב. 2. ביום 11.7.2012 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים בדבר הפקדת תכנית מתאר מקומית מספר ח/500 (להלן: תכנית ח/500 או תכנית המתאר החדשה), שאושרה ביום 9.1.2018. על פי התכנית, המקרקעין המדוברים יעברו תכנון מחדש וישנו את ייעודם, בין היתר, לשם הקמת שכונת מגורים. 3. לנוכח האמור, החל משנת 2013, הגישו המערערים שורה של הליכים משפטיים נגד המשיבה ונגד עיריית תל אביב. נסקור בתמצית את השתלשלות האירועים. 4. בשנת 2013, הגישו המערערים עתירה מנהלית נגד המשיבה ועיריית תל אביב, בטענה שיש להכיר בזכויותיהם מכוח סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), ולחילופין מכוח סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה (עת"מ 5945-09-12 הרן נ' עיריית חולון (3.11.2013) (להלן: העתירה המנהלית הראשונה)). בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' רובינשטיין) דחה את טענתם ביחס לסעיף 196 לחוק התכנון והבניה, וקבע כי אין תחולה לסעיף זה, מאחר שהמקרקעין לא הופקעו אלא הועברו מרצון ובתמורה. בהקשר זה נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכיח כי מדובר היה בהעברת מקרקעין בכפיה; כי המנוחה היא שיזמה את תכנית הפרצלציה במסגרתה הועברו המקרקעין למשיבה; וכי התכנית הטיבה את מצב המקרקעין שנותרו בידיה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתם החלופית של המערערים וקבע כי בהתאם לתכנית המתאר החדשה נזנחה המטרה הציבורית שנקבעה בשנת 1946, והמקרקעין מיועדים במסגרת תכנית המתאר החדשה, בין היתר, למטרת מגורים. נקבע אפוא כי חל סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, ולמערערים זכות קדימה לרכוש את המקרקעין, כאמור בסעיף זה הקובע כלהלן: דין מקרקעין שנרכשו בתמורה 195. מקרקעין שנרכשו בביצוע תכנית על פי הסכם או שהופקעו כך תמורת תשלום פיצויים, יחולו עליהם הוראות מיוחדות אלה: (1)  ... (2)  שונה ייעודם על-פי הוראות חוק זה, מותר באישור ובהתייעצות כאמור למכרם, להשכירם או לעשות בהם העברה אחרת, ובלבד שניתנה למי שרכשו ממנו את המקרקעין או לחליפו הודעה שהוא רשאי, תוך שלושים יום, לקנותם במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתכנית; הודיע מקבל ההודעה תוך המועד האמור שהוא מוכן לקנות את המקרקעין, יועברו אליו כאמור. 5. הצדדים הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית משפט זה (עע"מ 8211/13 עיריית חולון נ' הרן (23.6.2015) (להלן: עע"מ 8211/13)). בית המשפט (השופט מ' מזוז, בהסכמת השופטים י' דנצינגר ו-נ' סולברג) דחה את ערעור המערערים לעניין אי החלת סעיף 196 לחוק, וקבע כי על פי הממצאים העובדתיים המקרקעין הועברו מרצון ובתמורה, ואימץ את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לעומת זאת, בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה ועיריית תל אביב, וקבע כי הואיל ותכנית המתאר החדשה אך הופקדה וטרם אושרה, לא התקיים התנאי בסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה ולפיו "שונה ייעודם על פי הוראות חוק זה". 6. המערערים מיאנו להשלים עם פסק הדין והגישו בקשה לדיון נוסף. הבקשה נדחתה ונקבע כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשנית במיוחד או כזו הסותרת הלכות קודמות, ולא נפלה בו טעות מהותית המצדיקה דיון נוסף (דנ"מ 4764/15 הרן נ' עיריית חולון (24.9.2015)). 7. בחודש אוקטובר 2018, ולאחר שאושרה תכנית ח/500, הגישו המערערים עתירה מנהלית נוספת, שבמסגרתה נתבקש להכריז על זכויות הבעלות שלהם במקרקעין (עת"מ 41271-10-18 הרן נ' עיריית חולון (16.11.2019) (להלן: העתירה המנהלית השנייה)). במקביל, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה, בגדרה ביקשו להורות על בטלות חלקית של פסק הדין החלוט שניתן בעע"מ 8211/13, בטענה שפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן בטעות או בשגגה, וזאת "בשל קביעות סותרות באותה מסכת עובדתית". המרצת הפתיחה נדחתה מחמת היעדר סמכות של בית המשפט המחוזי לבטל פסק דין חלוט של בית המשפט העליון (ה"פ 41165-10-18 הרן נ' עיריית תל אביב (10.6.2019), השופטת ר' ערקובי). אף פסק הדין בעניין המרצת הפתיחה לא הניח את דעתם של המערערים אשר ערערו לבית משפט זה (ע"א 4685/19 הרן נ' עיריית חולון (29.7.2020) (להלן: ע"א 4685/19)). ביני לביני, ולנוכח הליך הערעור התלוי ועומד, העתירה המנהלית השנייה נמחקה לבקשת המערערים ותוך שמירת טענות הצדדים. בית משפט זה (השופט ע' גרוסקופף, בהסכמת השופטים י' עמית ו-ד' ברק-ארז) דחה את הערעור, תוך שנפסקו לחובת המערערים הוצאות בסך של 100,000 ₪, וראו דבריו של השופט ע' גרוסקופף (שם, פסקאות 6 ו-8): "הערעור, כמו גם המרצת הפתיחה עליה הוא נסוב, מהווה מקרה בוטה במיוחד של שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן הוא עומד בסתירה חזיתית לעקרון סופיות הדיון[...] חוסר השלמה של בעל דין אינו יכול להצדיק נקיטה בהליכי סרק, שהמערערים בוודאי מבינים שאין להם כל בסיס משפטי. משניתנה ההחלטה בבקשה לדיון הנוסף, הפך פסק הדין בערעור לפסק דין חלוט, ולא ניתן לערער על ההכרעה שנקבעה בו לא בפני בית משפט זה, ובוודאי שלא בפני כל ערכאה אחרת. [...] טוב היה להמרצת הפתיחה שלא תוגש. משהוגשה ונדחתה, טוב היו עושים המערערים לו היו חוסכים מעצמם, מהמשיבות ומבית המשפט את הליך הערעור." 8. המערערים לא אמרו נואש וביום ה-25.2.2021 הוגשה התביעה מושא הערעור דנן. בכתב התביעה, המשתרע על 31 עמודים, נתבעו מספר סעדים מסוג צווי עשה וסעדים כספיים, כדלקמן: (א) חיוב המשיבה בתשלום סך של 829,691 ₪ בגין אובדן ההנאה הכלכלית מאי שימוש במקרקעין, מיום אישור תכנית ח/500 ועד הגשת התביעה. (ב) צו עשה המחייב את המשיבה ליתן למערערים זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בחזרה בהתאם לסעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה, וככל שיתקבל סעד זה יחול על המשיבה התשלום בגין היטל ההשבחה, זאת בהתחשב בעובדה כי טרם הפקעת הקרקע ושינוי יעוד הקרקע לייעוד ציבורי היה ייעודם לבנייה למגורים. (ג) לחילופין, להשיב למערערים את שווים הכספי הריאלי של המקרקעין נכון ליום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובכפוף להגשת חוות דעת משלימה לאחר ההצהרה. (ד) לחילופין, ליתן צו המחייב את המשיבה, כמי שהתקשרה בהסכם עם המנוחה לקבלת קרקע לצורכי ציבור והפרה הסכם זה, להשיב את המקרקעין שנמסרו לה לבעלות המערערים או את שווים כיום, ככל שלא אפשרית ההשבה, ממועד ההפרה. (ה) לחילופין, ליתן צו המחייב את המשיבה להשיב את המקרקעין או את שווים כיום, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. (ו) לחילופין, ליתן צו המחייב את המשיבה להשיב את המקרקעין או את שווים כיום, בהיקש להלכה שנקבעה לעניין אי מימוש מטרת ההפקעה שלשמה נלקחו. 9. המשיבה הגיבה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, העדר עילה, שימוש לרעה בהליכים, אי ניקיון כפיים וחוסר תום-לב, התיישנות ושיהוי, אי מיצוי הליכי התכנון, השתק ומניעות, אי צירוף משיבים ואי קיום הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א). בית משפט קמא סילק את התביעה על הסף ולשם כך הסתפק בעילה של סמכות עניינית ואי קיום התקנות. בפסק הדין נקבע כי התביעה כוללת סעדים שהסמכות העניינית שלהם נתונה לערכאות השונות. הסעד הכספי היחיד הנתבע מצוי בסמכות העניינית של בית משפט השלום, ואילו הסעדים העיקרים הנוספים מסוג 'עשה' מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. הסעדים הכספיים הנוספים נטענו באופן חלופי לסעדים המנהליים וללא ציון שוויים, בניגוד לאמור בתקנות, דבר המעלה ספק בעניין סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בהם. עוד נקבע כי כל אלו מצדיקים את מחיקת התביעה בהתאם לתקנה 41(א)(4) לתקסד"א המקנה סמכות לבית המשפט לעשות כן, על יסוד "כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה"; וכי על רקע דברי בית משפט זה בע"א 4685/19, אופן הגשת התביעה מאפשר את מחיקתה אף לפי תקנה 42 לתקסד"א לפיה בית המשפט מוסמך למחוק תביעה אם הוא סבור "שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט". 10. מכאן הערעור דנן. המערערים טענו, בין היתר, כי מחיקת התביעה היא סעד קיצוני החוסם את זכות הגישה לערכאות, והיה על בית המשפט להורות על תיקון כתב התביעה חלף סילוקה; כי הסעדים העיקריים שנתבקשו אמנם נובעים מזכות המערערים על פי סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, אולם מדובר בסעדים כספיים ובתביעה לאכיפת זכות קניינית שלבית המשפט קמא סמכות לדון בה; וכי המערערים לא עשו שימוש לרעה בהליכי משפט, הואיל ויש אי וודאות באשר לערכאה המוסמכת לדון בענייני תכנון ובנייה, וכן נתונה להם הזכות לבחור את הסעד אותו ירצו לתבוע. 11. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ולאחר שהתקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים והובהר לצדדים כי תקנה 138 לתקסד"א "פורסת בפני ביהמ"ש מספר אפשרויות", באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקסד"א. 12. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, עיון בכתב התביעה מעלה כי הוא נסמך בבסיסו על טענת המערערים כי בהתאם לסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, ולאחר שייעוד המקרקעין השתנה במסגרת תכנית ח/500, קמה להם זכות קדימה לרכישת המקרקעין. לחילופין, הם נסמכים על זכותם הנטענת להשבת המקרקעין לנוכח אי מימוש מטרת ההפקעה, כששתי העילות הנטענות, הן החוזית והן על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, מתבססות על שינוי ייעוד המקרקעין מצורכי ציבור לייעודים אחרים. 13. עניינם של סעדים אלו בהחלטותיה של עיריית חולון כרשות מקומית. על כן, הסמכות לדון בהחלטות מהסוג האמור נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים ומוסדרת בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים): "8(א). החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים". נוסף לכך, כאמור לעיל, מרבית הסעדים שנתבעו על ידי המערערים נסמכים על סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה. לפי סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, על ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה להתברר במסגרת עתירה מנהלית. הנה כי כן, מהאמור לעיל עולה כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שעל הסעדים העיקריים בהליך דנן להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים. זאת, בדומה להליכים המשפטיים שבהם נקטו המערערים החל משנת 2013 ועד היום (למעט המרצת הפתיחה), ובכללם העתירה המנהלית האחרונה שהוגשה לאחר אישור תכנית ח/500 ונמחקה לבקשתם. 14. באשר לסעד הכספי שנתבע על ידי המערערים והועמד על 829,691 ₪, ברי כי הוא מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. אשר לסעדים הכספיים הנוספים שנתבעו, המערערים לא ציינו את שוויים, על אף הוראת תקנה 10(9) לתקסד"א הקובעת כי על תובעים לציין את "שווי נושא התביעה", ולא הגישו חוות דעת שמאי להערכת שוויים (לעומת חוות הדעת שנתקבלה לעניין אובדן ההנאה הכלכלית מאי שימוש במקרקעין). בצדק ציין בית משפט קמא כי מלבד חשיבות שווי התובענה לשאלת הסמכות העניינית, היא אף משליכה על קביעת סכום האגרה שעל התובע לשלם. על כן, קיימת האפשרות שהמערערים אף לא שילמו את האגרה המתחייבת מתביעתם. 15. משאלו הם פני הדברים, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עודנה עומדת ההלכה בעניין ע"א 29/58 לוי נ' עקריש (20.10.1958) הקובעת כי על התובעים לפצל תביעותיהם לערכאות השיפוטיות המוסמכות לדון בסעדים המתבקשים על ידם. משכך, על המערערים היה לפצל תביעתם לבית המשפט לעניינים מנהליים ולבית משפט השלום, ולציין את שוויים של הסעדים הכספיים הנוספים שנטענו באופן חלופי לסעדים המנהליים, על מנת להראות למי מוקנית הסמכות העניינית לדון בהם. 16. כאמור, בית המשפט מצא לנכון לדון אך בעילה של היעדר סמכות עניינית. משכך, לא אקבע מסמרות לגבי העילות הנוספת של סילוק על הסף, אך אציין כי דומה שיש ממש בטענות המשיבה לגבי היעדר עילה. המערערים הרחיבו בכתב התביעה לעניין תחולתו של סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, וטענו כי המקרקעין הועברו למשיבה מכוח הסכם כפוי. לשיטתם, לפי פסק הדין בע"א 8626/05 Josephin Rena Lilley נ' עיריית תל אביב-יפו (21.5.2009) דיי בכך כדי להצדיק את מתן זכות הקדימה הקבועה בסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה. ברם, דומה כי פסק הדין שניתן בעניינם של המערערים בעע"מ 8211/13 יוצר מעשה בית דין. בית משפט זה קבע כי הממצאים העובדתיים עליהם מתבססת הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעת"מ 5945-09-12, הצביעו על כך שלא היה מדובר ברכישה בכפייה: "המנוחה, שהמשיבים הם יורשיה, היא שיזמה את תכנית הפרצלציה במסגרתה הועברו המקרקעין ע"ש עיריית חולון, וכי העברה זו היטבה את מצב המקרקעין שנותרו בידיה. מכאן, שהמקרקעין בענייננו לא הופקעו אלא הועברו מרצון ובתמורה, והעותרים (המערערים דנן – י"ע) לא עמדו בנטל ההוכחה להוכיח כי מדובר היה בהעברת מקרקעין בכפיה" (פסקה 9). הנה כי כן, מהאמור לעיל עולה קיומו של מעשה בית דין ביחס לטענתם העיקרית של המערערים. בית משפט זה הכריע זה מכבר כי המנוחה לא נאלצה להעביר את המקרקעין למשיבה מכוח הסכם כפוי, אלא עשתה זאת ברצון ובתמורה, ותוך שהיא בעצמה יזמה את התכנית. אכן, באותו עניין קביעה זו התייחסה לשאלת תחולתו של סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, אולם כוחן של קביעות עובדתיות אלו יפה גם לתחולתו, וליתר דיוק, אי תחולתו של סעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה (עע"מ 839/14 חברה לשיכון עממי בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו, פסקה 23 והאסמכתאות שם (‏9.11.2015); עע"מ 8409/16 מדינת ישראל נ' שלמה קרסו (22.2.2018)). 17. לפני סיום, ועל רקע פסק הדין שניתן בע"א 4685/19, אציין כי אף אני כשלעצמי סבור שהערעור מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. המערערים ניהלו שורה ארוכה של הליכים משפטיים, ועל כן מוקשית היא טענתם לעניין אי הוודאות בנוגע לערכאה המתאימה לדיון בעניינים מהסוג האמור. אין זה ההליך הראשון אותו מגישים המערערים ועד כה תביעותיהם הוגשו כעתירות מנהליות. משכך, וכפי שציין בית משפט קמא, ניתן אך לתמוה מדוע בחרו בדרך חדשה זו של תביעה אזרחית. 18. על יסוד כל האמור, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות לטובת המשיבה בסכום של 30,000 ש"ח. ניתן ביום, ‏ל' בסיון התשפ"ב (‏29.6.2022). תוקן היום, ‏א' בתמוז התשפ"ב (‏30.6.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21067390_E03.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1