סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ. באסל אבו עאבד

פסק-דין בתיק ע"א 6738/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6738/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת (המשיבה שכנגד): סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. באסל אבו עאבד 2. פואז אבו עאבד 3. אדיבה אבו עאבד ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.7.06 בת.א. 719/00 שניתן על-ידי כבוד השופט ר' ג'רג'ורה תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשס"ט (20.11.08) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד אהוד דויטש בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד צבי לוטן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המשיב 1, באסל אבו עאבד (להלן: המשיב), נפגע בתאונת דרכים ביום 14.2.2000, בהיותו בן 22 שנים, בעת שהרכב המסחרי שבו נהג התנגש במשאית. המשיב פונה לבית החולים "הלל יפה" שבעיר חדרה כשהוא פצוע "בינוני עד קשה", וסובל בין השאר מחבלת ראש ומשבר בירך ימין. המשיב נותח בירך ימין ויום למחרת החל מצבו להידרדר, עד שבשלב מסוים היה צורך לבצע בו החייאה בעקבות אירוע דום לב שעבר. בהמשך הועבר המשיב למחלקת השיקום בבית החולים "אלישע" בחיפה, כשהוא מחוסר הכרה ושרוי במצב וגטטיבי, שם הוא מאושפז עד היום. על פי דיווח שנתקבל מרופא בבית החולים "אלישע", כשלוש שנים לאחר התאונה, "חל שיפור הדרגתי זעיר אך חד משמעי במצבו" של המשיב, אשר החל להגיב לקריאת שמו בהפניית המבט והראש וכן בהבעות פנים למוכרים לו. המשיב אף החל לבצע פקודות מוטוריות פשוטות כגון הרמת יד וקיום תקשורת עם סביבתו. נקבע אפוא כי במהלך אשפוזו בבית החולים אלישע המשיב "עבר ממצב וגטטיבי למצב תגובתי מינימאלי עם שיפור ניכר במישור הכללי". אין מחלוקת כי שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של המשיב עומד על 100% וכי הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה) פסק פיצויים למשיב, לאחר חישוב ראשי הנזק השונים, בסכום של 1,475,206 ש"ח (נכון למועד מתן פסק הדין), כאשר מתוך סכום זה הורה בית המשפט לנכות את התשלומים התכופים ואת גמלת הנכות הכללית וגמלת השירותים המיוחדים שמקבל המשיב מן המוסד לביטוח לאומי – הכול לפי ההוראות שבפסק הדין. עוד הובהר כי המערערת, סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ, תמשיך לשאת בעלויות אשפוזו של המשיב בבית החולים אלישע. הצדדים משיגים, במסגרת הערעור והערעור שכנגד, על הסכומים השונים שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי ועל קביעותיו בנוגע למקום אשפוזו של המשיב. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי בעניין אחד נדרשת התערבות בקביעתו של בית-המשפט המחוזי. אתייחס עם זאת למספר שאלות נוספות הטעונות בירור, אף שאין בסופו של דבר מקום להתערב בהן. 3. בית המשפט המחוזי בחן את הנתונים ואת חוות הדעת שהוגשה לו בעניין תוחלת החיים הצפויה של המשיב וקבע כי תוחלת חייו אכן קוצרה בעקבות התאונה. עם זאת, הטעים בית המשפט כי מדובר במקרה חריג שבו המשיב מאריך לחיות מעבר לזמן הצפוי על פי הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו בחוות הדעת של המומחית. בהסתמך על אלו ותוך שקילת מכלול הנסיבות קבע בית המשפט המחוזי כי לצורך חישוב הפיצויים יש להעמיד את תוחלת החיים של המשיב על עשר שנים ממועד מתן פסק הדין. בקביעה זו, המבוססת על הערכת הערכאה המבררת בתנאי אי-הוודאות השוררים בסוגיה הנידונה, אין להתערב. 4. בהתייחס להפסד ההשתכרות, קבע בית המשפט המחוזי כי שכרו הממוצע של המשיב ערב התאונה עמד על סכום של 4,026 ש"ח ברוטו בחודש, וכי בהתחשב במכלול הנתונים והעדויות שבאו לפניו ניתן להניח כי שכרו היה עולה עם השנים. בית המשפט בחר לפסוק את הפיצוי לפי בסיס שכר מדורג: מיום התאונה ולמשך שנתיים – לפי שכרו עובר לתאונה; למשך שנתיים נוספות – על פי גובה שכרו עובר לתאונה בתוספת של עשרה אחוזים; בתקופה שלאחר מכן ועד למתן פסק הדין – תוספת נוספת של עשרה אחוזים; ומיום מתן פסק הדין – לפי השכר הממוצע במשק. אף בעניין זה לא ראיתי מקום להתערבות שכן בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את השיקולים הנדרשים ויישם אותם כיאות בנסיבות המקרה. 5. שאלה נוספת נוגעת לדרך חישוב הפיצויים בהתחשב בממצא לגבי קיצור תוחלת החיים ובהתחשב גם בשהותו של המשיב במוסד למשך כל תקופת חייו. בית המשפט קמא חישב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" לפי שיעור של 30%, כלומר, לאחר ניכוי הוצאות בשיעור של 70%, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 11.4.2006); ראו גם ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי (טרם פורסם, 19.12.2007)). גם בכך אין כל עילה להתערב. אשר לתקופת השהות במוסד, ניכה בית המשפט המחוזי הוצאות נחסכות בשיעור אחר ומשתנה: ניכוי של 30% עד למועד מתן פסק-הדין, וניכוי של 60% ממועד פסק-הדין ועד תום תוחלת החיים הצפויה. בית המשפט קמא היה ער לכלל שנקבע בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 76 (1982), בדבר הפסד הוצאות מחייה שהיו משולמות בתקופת השירות הצבאי, ובמהלך שהותו של הנפגע במוסד, בשיעור של 70% מהשכר, אלא שהוא ראה לנכון להידרש גם לשיקולים נוספים הנוגעים למשיב, לאמור: השכר הנמוך בתקופות הפיצוי הראשונות וההערכה כי אלמלא התאונה היה המשיב מתגורר בבית הוריו. בעניין זה האחרון – דין הערעור להתקבל. בעניין ברדה הנ"ל נקבע כי לגבי תקופת השירות הצבאי יש לפסוק לניזוק פיצוי בגין הפסד כיסוי ההוצאות על-ידי הצבא (מזון, דיור וביגוד). בפסיקה מאוחרת יותר (ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (לא פורסם, 11.10.2005) (להלן: עניין שרון)) הובהר כי שיעור הכיסוי של ההוצאות הוא אחיד לכל נפגע וכי הוא מחושב לפי שיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק (ברוטו): "...ראוי לקבוע כי השכר הממוצע המשמש בסיס לקביעת שיעור תמיכת הצבא בנפגע יהא השכר ברוטו... הווה אומר, החישוב ייערך על-פי שיעור השכר הממוצע במשק ולא על-פי נתוני שכר שיוחד לנפגע מסוים. ... משכך, ראוי לקבוע כי אמת המידה לחישוב הפסד ההשתכרות בתקופת השירות הצבאי תהא אמת מידה אובייקטיבית ואחידה לגבי כל נפגע ונפגע, כשם שמוצרי היסוד שהצבא נושא בעלותם אחידים הם ומשותפים לכל ציבור המשרתים בצבא" (עניין שרון, פסקות 9-8). בענייננו, השאלה בדבר ניכוי הוצאות המחיה התעוררה בשני הקשרים אחרים – תקופת השהות במוסד האשפוז ותקופת ה"שנים האבודות". לגבי תקופת "השנים האבודות" העריך כאמור בית-המשפט המחוזי את ה"חסכון" בהוצאות-מחייה הנובע ממותו של הניזוק – חסכון שאותו מנכים מן הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות – לפי 70% מן השכר (ובכך הילך בעקבות פסקי-הדין בפרשות פינץ וכרכבי). בהינתן כל אלה, ראוי היה ליישם הנחה דומה לגבי החיסכון בהוצאות-מחייה גם בכל תקופת שהותו של הניזוק במוסד וזאת – משלא באו ראיות הסותרות הנחה זו, למשל בדבר קיומן של הוצאות שאינן נחסכות עקב השהות במוסד. ככל שטיב ההוצאות הנחסכות דומה במקרים השונים כאמור – ונראה כי זו צריכה להיות ההנחה בהיעדר ראיות סותרות – אין טעם מבורר לנקוט אמות מידה שונות. לפיכך, כלל האצבע ביחס לניזוק חסר-התלויים, שכל צרכי-המחייה שלו מסופקים על-ידי המוסד שבו הוא שוהה, צריך להיות ניכוי של 70% הוצאות נחסכות מבסיס השכר שנקבע בעניינו שלו לצורך החישוב. אמת, אפשר שיווצר שוני בין הניכוי בתקופות השונות וזאת בשל ההבדלים בבסיס השכר שממנו נגזר הפיצוי. כאמור, בעוד שלגבי תקופת הצבא החישוב נעשה כאמור תמיד מתוך השכר הממוצע במשק, שכן שווי התמיכה שנותן הצבא הוא אחיד לכל, הרי שלגבי תקופות החיים האחרות חישוב הוצאות המחיה הנחסכות נגזר מההכנסות האינדיבידואליות. על בסיס זה פועלת גם שיטת הידות. לכן, לגבי תקופת האשפוז (וכן לגבי תקופת "השנים האבודות"), החישוב נעשה לפי שכר אינדיבידואלי ורק בהיעדר שכר כזה יפנה בית-המשפט לשכר הממוצע במשק. השוני נובע איפוא מן ההנחות השונות המשמשות לצורך החישוב בתקופות השונות. יש גם לזכור כי החישוב הנסמך על ניכוי הוצאות בשיעור של 70% (מהשכר הממוצע במשק או מן השכר האינדיווידואלי) אינו משקף תוצאה חשבונאית מדויקת אלא הנחת עבודה המכירה מצד אחד בהשערתיות המובנית של החישוב ומצד אחר, בצורך באמת מידה ישימה וקוהרנטית – הכול בהיעדר ראיות מובהקות לסטייה ממנה (השוו לעניין שיטת הידות המשמשת לחישוב הפיצוי מקום בו יש לניזוק תלויים, ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)). במקרה שלפנינו, הנתונים שנקב בהם בית המשפט המחוזי, בבואו להצדיק את הסטייה במקרה זה, אין בהם די. כך לגבי הסטייה בתקופה שבה שכרו הצפוי של המשיב היה נמוך – בפרק הזמן הראשון, וכך לגבי ההנחה כי ככל הנראה היה מתגורר אלמלא התאונה תקופה מסוימת בבית הוריו. התוצאה היא שיש להעמיד את הניכוי, למשך כל תקופת האשפוז עד תום תוחלת החיים הצפויה, על שיעור של 70% מבסיס השכר בכל אחת מן התקופות הנזכרות בפסק-הדין לעניין בסיס השכר. 6. סוגיה נוספת הדורשת התייחסות היא שאלת הסכום שיש לנכותו מן הפיצוי בגין התגמולים שהמשיב מקבל מן המוסד לביטוח לאומי. השאלה מתעוררת לנוכח הממצא בדבר קיצור תוחלת החיים של המשיב כאמור. לבית המשפט המחוזי הוגשו תחילה חוות דעת אקטואריות המהוונות את תקבולי הביטוח הלאומי בהתחשב בתוחלת חיים רגילה. בית המשפט המחוזי סבר כי אין מקום לניכוי כזה וקיבל את הצעתו של בא-כוח המערערת בדבר הגשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת לעניין הסכומים המגיעים למשיב מהמוסד לביטוח לאומי – שתביא בחשבון, בין השאר, את קיצור תוחלת חייו של המשיב. המערערת טוענת לפנינו שבית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות בעניין זה, שכן הלכה היא שאין להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הניזוק בעת חישוב שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם המנוכים מן הפיצוי. צודקת המערערת בטענתה כי ההלכה מורה, לגבי מישור היחסים שבין המזיק לניזוק, שאין להתחשב בעת ניכוי תגמולים בקצור תוחלת החיים הצפויה של הניזוק (ראו ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599, 602 (2001) (להלן: עניין אבו סרייה)). בפרשה אחרת נידונה שאלה דומה לגבי מישור היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברת הביטוח – השונה במובנים רבים מזה שבין המזיק לניזוק – ונפסק, גם כאן, כי אין להתחשב בקיצור תוחלת החיים של הניזוק בקביעת היקף השיפוי אשר לו זכאי המוסד לביטוח לאומי מכוח הסכמיו עם חברות הביטוח (ראו דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.1.2006)). אכן תוצאה זו בכל הנוגע למישור היחסים השני (מוסד – חברת ביטוח) מעוררת פחות קושי מאשר ההלכה הנוגעת למישור היחסים הראשון (מזיק – ניזוק), אם כי גם זו האחרונה מבוססת על נימוקים כבדי משקל (ראו גם ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 1.6.2006) פסקה 6). מכל מקום, במקרה הנדון נראה כי אין להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. כאמור, בית המשפט המחוזי נתלה בעניין זה בהצעתו של בא-כוח המערערת בסיכומיו, שם הוא מבהיר כי אם תידחה טענתו שלפיה מדובר בתאונת עבודה אזי יש לנכות את קצבת הנכות הכללית לפי חוות הדעת האקטוארית ולעניין זה, כך ציין: "קיימת אפשרות להורות על הגשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת בהתאם לתוחלת החיים כפי שתקבע על ידי בית המשפט הנכבד". יש לציין כי הסיכומים הוגשו בשנת 2005, מספר שנים לאחר שנקבעה ההלכה בעניין אבו סרייה (שכלל אינה נזכרת בסיכומים). בית המשפט המחוזי הלך בדרך זו, שהייתה מעין הסכמה דיונית, הוגשה חוות דעת אקטוארית מעודכנת כאמור ואיני רואה מקום לשנות מכך בערכאת הערעור. ככלל, אין לשלול אפשרות כי הצדדים עצמם, למשל על מנת לקדם את פתרון הסכסוך, יסכימו לניכוי התגמולים באופן המתחשב בקיצור תוחלת החיים של הניזוק, וודאי כך כאשר הקיצור הוא כה ניכר כפי שהדבר בענייננו. 7. לאחר עיון בטענות הנוספות של שני הצדדים לא ראיתי לנכון להתערב בשאר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לרבות לעניין שכר הטרחה המגיע לבא-כוח המשיב; לעניין מקום אשפוזו של המשיב; וכן לעניין אי-הגדרתה של התאונה כ"תאונת עבודה". סוגיות אלה התבררו עד תום וכראוי בפסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי. עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף ולהדגיש כי אין לקבל את טענת המשיב כי הסכום המשולם על ידי המערערת לשם אשפוזו יועבר תחילה לאימו (שהיא האפוטרופסית שלו) ומשם למוסד בו הוא מאושפז. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערת תשא בעלויות אשפוזו של המשיב בבית החולים "אלישע" באה כדי לדחות את טענת המערערת כי יש להעבירו למוסד אשפוז אחר. ברי כי אם הנסיבות יצריכו שינוי במקום אשפוזו של המשיב, הדבר יוכל להתבצע וכי המערערת תמשיך לשאת בעלויות האשפוז. למסקנה זו ניתן להגיע מקל וחומר שכן לטענת המערערת המשיב מאושפז כעת במוסד "הטוב ביותר" והעלויות במוסדות אחרים נמוכות יותר. 8. התוצאה היא שערעורו של המשיב נדחה וערעורה של המערערת מתקבל במובן זה שיש להעמיד את שיעור הניכוי מסכום הפיצויים על 70% מבסיס השכר שנקבע בעניינו של המשיב לגבי כל אחת מן התקופות הנזכרות לעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים ישאו בהוצאות הערעור של המערערת וכן בשכר טרחת עורך-דינה בסכום של 5,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ט באדר התשס"ט (15.3.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06067380_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il