סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ. כלליר תפעול ואחזקה בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 6734/09 בבית המשפט העליון רע"א 6734/09 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המבקשים: סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ ג ד המשיבה: כלליר תפעול ואחזקה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11053/07, שניתן על ידי כב' השופטים צ' זילברטל, מ' דרורי וי' ענבר בשם המבקשים: עו"ד יוסף ריכטר בשם המשיבה: עו"ד יוסף תוסייה-כהן פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.7.2009 (ע"א 11053/07, כב' השופטים צ' זילברטל, מ' דרורי וי' ענבר), בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 1.3.2007 בת"א 2708/04 (כב' ס' הנשיא (כתוארו אז) ש' פיינברג), במסגרתה נדחתה תביעת המבקשים להכריז על קיומם של תנאים מקפחים בהסכם שבינם לבין המשיבה, וכן נדחתה תביעתם למתן סעד הצהרתי בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיבה. הרקע העובדתי 2. המבקשים (להלן: "המערערים") הינם בעלי זכויות ביחידות בבניין "מרכז כלל" בירושלים. בהיותם בעלי זכויות, קשורים הם בהסכמי שירותים עם המשיבה – חברת הניהול האחראית על הבניין (להלן: "ההסכמים"). זו למעשה מתחזקת את הרכוש המשותף במבנה. ההסכמים נחתמו בסוף שנות השבעים לתקופה של 20 שנה, כאשר נקבע כי בתום תקופה זו, ובהיעדר התנגדות של למעלה מ-75% מבעלי הזכויות בבניין, יחודשו ההסכמים לעשרים שנה נוספות. בשנת 2004 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבה בבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי שיכריז על בטלות ההסכמים בהיותם חוזים אחידים הכוללים תניות מקפחות, וכי ההסכמים הופרו על ידי המשיבה. עוד נתבקש היתר לפיצול סעדים שעשויים היו להתגלות במסגרת ניהול התביעה. הכרעת בית משפט השלום 3. בדחותו את התביעה על הסף, קבע בית משפט השלום כי דינו של הסעד ההצהרתי ביחס לקיומן של תניות מקפחות להידחות על הסף מחמת התיישנות, באשר ההסכמים נחתמו לפני כ-30 שנים. צוין כי הסעיף בחוזה, לפיו בהיעדר הודעה מצד בעלי הזכויות יחודשו ההסכמים אוטומטית ל-20 שנה נוספות, הינו בבחינת "תנאי מפסיק" לחוזה, ואין לראות באי התקיימותו ככריתת חדשה של החוזה, שיש בה לגבור על דיני ההתיישנות. ביחס לתביעה שעניינה הפרת ההסכם והיתר לפיצול סעדים, נקבע כי משלא ניתן מידע מספק ביחס נזקים שנגרמו לכאורה ולסעדים אשר יתבעו בעתיד – אין מקום להיעתר לבקשה לפיצול סעדים. הכרעת בית המשפט המחוזי 4. בערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי, נטען כי משעה שמדובר בקיפוח נמשך, הרי שעילת התביעה לא התיישנה. הוסף כי המשיבה לא הרימה את נטל טענת ההתיישנות, באשר לא הוכיחה את מועד חתימת ההסכמים. הוסף כי שגה בית משפט השלום שכן דרך הפרשנות בה בחר ביחס להתיישנות בחוזים אחידים, מרוקנת מתוכן את תכלית ההוראה בדבר החוזים עליהם חל החוק. בית המשפט המחוזי פסק, בדעת רוב, כי דין הערעור להידחות. נקבע כי סעיף 27 לחוק החוזים האחידים – עליו מתבססים המערערים – אינו עוסק כלל בדיני ההתיישנות, ועניינו מצומצם לתחולת החוק על חוזים שנכרתו קודם כניסתו לתוקף. נפסק כי שני היסודות בבסיס עילת התביעה – היות ההסכם חוזה אחיד והיותם של התנאים מקפחים – התגבשו כבר במועד כריתת החוזה בסוף שנות ה-70, וכי ממועד זה החלה תקופת ההתיישנות לרוץ. נקבע כי בין אם חידוש החוזה קשור היה בתנאי מתלה או תנאי מפסיק, הרי שממילא יש לומר שהתביעה התיישנה. יצוין כי לדעת שופט המיעוט היה מקום לקבל את הערעור. השופט מ' דרורי, הגיע למסקנה כי בהיותה של ההתיישנות כלי הפוגע בזכויות התובע, יש להשתמש בו בצמצום ובאופן דווקני. זאת, אף בהשפעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וניתוח מעמיק ועשיר של המשפט העברי. מכאן הבקשה שלפנינו. טענות הצדדים 5. לטענת המערערים, יש לשנות מהכרעות ערכאות קמא. נטען כי בכל הנוגע לחוזה בעל מנגנון התחדשות, מרוץ ההתיישנות מתחדש עם תום התקופה המקורית ועם תחילת התקופה השניה, המשכללת הסכם חדש לכל דבר ועניין. נטען כי אופציית הארכה בחוזה אינה מסווגת אותו כחוזה על תנאי, אלא כחוזה חדש, הנכרת עם קבלת האופציה. הודגש כי פרשנות נכונה של סעיף 27 לחוק החוזים האחידים מלמדת כי חידוש חוזה כמוהו ככריתתו, ומשכך מירוץ ההתיישנות נפתח מחדש. ככל שהמשיבה ממשיכה לפעול לפי הסכם השירותים בעל התנאים המקפחים, הרי שבכל רגע מתגבשת מחדש עילת התביעה, וכך גם מירוץ ההתיישנות. המשיבה סומכת ידיה על הכרעת ערכאות קמא. עוד טענה כי הסעד המבוקש בבקשה הינו תיאורטי, שכן המערערים הינם סך קטן מכלל בעלי הזכויות בבניין, כאשר לשם שינוי התקנון יש צורך ב-75% לפחות מבעלי המניות. המשיבה מוסיפה כי טענות המערערים נדחו מעשית על ידי שתי ערכאות, ויש בכך כדי להראות על טיב טענות המערערים. דיון והכרעה 6. עיקר המשטר הנורמטיבי בדיני ההתיישנות ממוקם בגדריו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הכלל המרכזי מופיע בסעיף 2 לחוק ולפיו: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". רציונלים מספר עומדים בלב מוסד ההתיישנות. היטיב לסכמם השופט א' רובינשטיין בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (21.5.2008): "הנימוק הראשון והעיקרי הוא הנימוק הראייתי, שעניינו הקושי בשמירה, משך תקופת זמן ארוכה, על ראיות ומסמכים. בהיבט זה, מטרתה של תקופת ההתישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. טיעון נוסף המועלה בהקשר זה מניח כחזקה, כי שיהוי בהגשת תובענה, מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית. ולבסוף, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו, מהוה טעם נוסף בבסיס מוסד ההתישנות; הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עשוי להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה פ"ד נז (1)289, 300 (השופט גרוניס) (להלן עניין יחזקאלי)). לצד אלה מנה השופט גרוניס בעניין יחזקאלי (עמ' 301) טעמים נוספים הנוגעים לאינטרס הציבורי, ועניינם זמנם המוגבל של בתי המשפט המחייב את הקדשתו לטיפול בבעיות ההווה, ותמרוץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי סבירים (ראו גם ע"א 4024/95 לזר נ' מדינת ישראל (השופט אנגלרד))". יודגש כי זכותו של תובע תמשיך לעמוד, אף אם התיישנה, וזאת ככל שהצד שכנגד לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. לאמור, חוק ההתיישנות קובע התיישנות דיונית ולא מהותית. ואולם, כמובן, טענת ההתיישנות תישמע רק לאחר שחלף מועד ההתיישנות. מועד זה יחושב למן תחילת תקופת ההתיישנות, וכדברי סעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". אימתי נולדת עילת תביעה? 7. המונח "עילת התביעה" הוגדר בבית משפט זה כעובדות המהוות את המסד הראייתי המתגבש לכדי קיומה של תביעה, אשר בהיעדרן לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש על ידו (וראו למשל ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, 175; רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.7.2011)). היום בו נולדה עילת התביעה הינו המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, כשלאחריה תקום לנתבע הזכות הדיונית בדמות טענת ההתיישנות. המחלוקת הנטועה בתיק דנא עניינה בשאלה "מהו היום בו נולדה עילת התביעה?". ככל שמדובר בעילות תביעה הנובעות מחוזה, יתכנו מספר מועדים בהם תיווצר עילת התביעה, זאת בהתאם למהותה. כאמור, המרוץ מתחיל במועד בו התגבשו כל העובדות המקימות את העילה. ניתן להדגים מקרים שונים בהם תתגבש עילת התביעה. במקרה הראשון, לוי מגיש נגד שמעון תביעה בגין הפרת חוזה. במקרה זה, יחל מניין ההתיישנות במועד ההפרה (וראו: ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423; ע"א 531/89 י' להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – המרכז ואח', פ"ד מו(4) 720). במקרה אחר, חותמים שמשון ודלילה על חוזה, במסגרתו נקבע כי אם שמשון לא יסתפר בתשע השנים הבאות, תשלם לו דלילה 1,000 ₪. כעבור שמונה שנים, בניסיון לסכל את קיום החוזה, גוזרת דלילה בזדון את שערו של שמשון. לא ניתן לומר כי התביעה התיישנה בחלוף שמונה שנים שכן עילת התביעה לא התגבשה במועד כריתת החוזה. העובדות הצריכות לתביעה – סיכול התנאי בחוזה על ידי דלילה, התגבשו רק לאחר שמונה שנים. על כן אם לא תמלא דלילה את חיוביה, יוכל שמשון לתבוע את קיום החוזה בהסתייעו בסעיף 28 לחוק החוזים, שכותרתו סיכול תנאי, וזאת תוך 7 שנים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. דוגמא נוספת, הדומה לענייננו, הינה במקרה בו התקשר צד בחוזה אחיד בעל תנאים מקפחים. מהי עילת התביעה במקרה כגון דא? בסוגיה זו נמצא המפתח להכרעה בטענת המערערים לפיה תביעתם לא התיישנה. אימתי תתיישן תביעה שעניינה תנאי מקפח בחוזה אחיד? 8. טוענת המשיבה, כי עילת תביעה בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד נולדת עם כריתת החוזה. זאת משום שמתקיימות כל העובדות הבאות: ישנו חוזה, ובתוכו תנאים מקפחים. לעומתה, לפי גישת המערערים, "עילת התביעה" במקרה כזה אינה מורכבת רק מהיותו של החוזה אחיד ומקיומם של תנאים מקפחים בו. אלא, קיים יסוד שלישי בעילת התביעה והוא השימוש לרעה בתנאים המקפחים. על פי קו זה, המשיבה מקפחת את המערערים מדי יום ביומו, ובאופן זה נולדת בכל יום עילת התביעה מחדש, כך שזו לא תתיישן בכל תקופת קיומו של החוזה. לצורך בחינת הטענה יש לפנות לסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. סעיף זה מעניק את התרופה המרכזית בחוק וקובע כדלקמן: "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן – תנאי מקפח)". עילת הביטול המיוחדת הקבועה בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים מופנית לקיומו של תנאי אשר מקפח בפועל או עלול להביא לידי קיפוח. המיקוד הינו בתנאי ולא בפעולת הקיפוח. התנאי עשוי לחבוש שני כובעים כאמור. דהיינו כי הוא – התנאי בעצמו – טומן בחובו קיפוח או פוטנציאל לקפח. בראייה זו, עילת התביעה מתגבשת בעת כריתת החוזה. נוצר הקשר בין הצדדים ובין כל צד לחוזה עצמו על תנאיו. מניין ההתיישנות ביום בו הסכימו הצדדים לקיים ביניהם את החוזה. בכך ניתן מענה לעמדת המערערים. לאמור: "טענת המבקשים היא כי כל עת שהמשיבה ממשיכה לפעול לפי הסכם השירותים ולדרוש את קיומו על ידי המבקשים, היא עושה שימוש לרעה בתנאים מקפחים ומירוץ ההתיישנות מתחדש בכל פעם, מכאן ולהבא אף אם אינו חל לגבי העבר" (סעיף 31 לסיכומי המערערים) – ולכך אשיבם. השימוש לרעה אינו מהווה את עילת התביעה. העילה נוצרה מכח ההסכמה להתקשר בחוזה הכולל תנאי מקפח. כריתת החוזה אינה אירוע המתרחש בכל יום מחדש, אלא עסקינן בהתנהגות שהתרחשה פעם אחת במועד מסוים בעבר, וממנו יש להתחיל את מניין הימים לצורך ההתיישנות. עתה יש לפנות לטענה אחרת של המערערים, לפיה יש לראות בחידוש החוזה במועד האופציה ככריתתו מחדש. אימתי מתיישנת עילה חוזית בחוזה אופציה 9. למקרא טענות הצדדים עולה כי אין הם חלוקים שההסכם בו התקשרו הינו חוזה המכיל בתוכו אופציה להארכת ההתקשרות ביניהם. המחלוקת נעוצה בפרשנות שמייחס כל צד לחוזה אופציה, פרשנות שיש בה להשפיע על מועד מניין ההתיישנות. לפי הפרשנות האחת – חוזה אופציה הינו חוזה על תנאי, אשר התגבש כולו במועד הכריתה, ועילת התביעה הנובעת ממנו נוצרת ביום כריתתו. על פי הגישה הפרשנית האחרת – מרגע שהסתיימה תקופת החוזה המקורית, והחלה תקופת האופציה, נכרת הסכם חדש בעל תנאים חדשים – אף אם הם זהים – העומד בפני עצמו. זוהי גישת המערערים. לטענתם: "תקופת האופציה הינה תחת משטרו של חוזה חדש-אחר מהחוזה ששלט בתקופה הראשונה..." ולכן "מועד כריתת החוזה לצורך בחינת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, הינו מועד הארכת ההסכמים". לאמור – עילת התביעה נולדה ביום כניסתה של האופציה לתוקף, ועל כן אין לומר שהתביעה התיישנה. כידוע, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, תוך קיומה של גמירות דעת בין הצדדים ביחס לתוכנו וסעיפיו. הצדדים לחוזה מסכימים לתנאיו במועד כריתתו. כאמור, עילת התביעה שעניינה תנאי מקפח בחוזה אחיד נוצרת במועד כריתת החוזה. ואולם לעיתים נכרת חוזה, הקובע כי ייכנס לתוקף או יחדל מלהיות בתוקף בהתקיים תנאי מסויים. חוזה שכזה הינו חוזה על תנאי והגדרתו מצויה בסעיף 27(א) לחוק החוזים: "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)". האם קיים שוני במועד היווצרותה של עילת תביעה בחוזה שכזה? לצורך מענה על השאלה יש לבחון את דעת המלומדים והפסיקה. תקפותו של חוזה על תנאי מצויה הייתה בעבר במחלוקת מלומדים. על פי הגישה אחת, בה דוגל פרופ' דניאל פרידמן, חוזה שכזה תקף לכל דבר ועניין, אלא שהצדדים הסכימו כי קיומו מותנה בתנאי (וראו "הערה למשמעות המושג חוזה על תנאי שבסעיף 27 לחוק החוזים" עיוני משפט ח' (התשמ"א-מ"ב) 578). פרופ' גד טדסקי סבור לעומת זאת כי לחוזה על תנאי אין תוקף בתקופה שמכריתתו ועד להשתכללות האופציה, אלא יוצר הוא מערכת ציפיות בלבד, המוגנות על ידי הדין ("חוזה שלביצועו דרושה הסכמת אדם שלישי ודמי תיווך" הפרקליט ל"ב (תשל"ח-תש"ם) 296; G. Tedeschi On the Efficacy of a Conditional Contract, 18 Isr. L. Rev. 7 (1983). ברבות השנים, נתנה הפסיקה את הבכורה לגישה הראשונה: "חוזה על תנאי הוא חוזה שלם, בעל תוקף מלא, אלא שביצועו מותנה בתנאי. כל עוד לא התברר, כי מסיבות שאינן תלויות בצדדים להסכם לא ניתן לקיים את התנאי, אין הם משתחררים מהתחייבויותיהם על-פיו, וכל צד אף זכאי לסעדים למניעת הפרתו" (ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, דברי השופטת ד' דורנר. וראו והשוו 489/89 שרון נ' המנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין, פ"ד מו(3) 366). פרופ' גבריאלה שלו מטעימה כי: "חוזה על תנאי הוא חוזה שלם מרגע כריתתו. כמו כל חוזה אחר, אף חוזה על תנאי נוצר בדרך שמתווה פרק א לחוק החוזים, לאמור: בדרך של הצעה וקיבול. חוזה על תנאי מחייב את הצדדים לו כבר מעת כריתתו (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) בעמ' 472, להלן: שלו). ומיטיב לסכם את גישתו פרופ' פרידמן יחדיו עם פרופ' נילי כהן (חוזים כרך ג' סי' 22.3), כי חוזה על תנאי הינו: "חוזה שלם, שאיננו פגום משום בחינה שהיא, אלא שמכוח הסכמת הצדדים, שאף היא איננה לוקה בפגם כלשהו, הוא מותנה בתנאי...גם חוזה על תנאי מחייב את הצדדים (כפוף כמובן לכך שתוכנו מסויג על ידי התנאי). איש מהם איננו רשאי לסגת ממנו, ואיש מהם איננו רשאי לסכל אותו על-ידי כך שיגרום לסיכול התנאי (סעיף 28 לחוק החוזים). יתר על כן, אפילו כאשר החוזה מותנה בתנאי מתלה 'זכאי כל צד לסעדים לשם מניעת הפרתו, אף לפני שנתקיים התנאי'". יש לכנס את המסקנות לעיל לגדרי התיק דנא. כאמור, תביעה בעילת הקיפוח תתגבש עם מועד כריתת החוזה המקפח. מה נפקותו של חוזה אחיד מקפח המותנה בתנאי? ככל שמדובר בתנאי מפסיק, פשיטא שקיים חוזה אחד המתקיים ברציפות עד למועד הפעלת התנאי והפסקת קיומו של החוזה. באשר לתנאי מתלה, הרי נמצאנו למדים שהחוזה כולו עומד על רגליו בעת כריתתו, לרבות התנאים השונים בו, יהיו הם מקפחים או מיטיבים (ושוב יודגש ההבדל בין התיישנות תביעה בעילת הקיפוח לבין התיישנות תביעה שנוצרה מכוח סיכולו של תנאי בחוזה). על כן, בחוזה אחיד התלוי בתנאי, יהא זה תנאי מתלה או תנאי מפסיק, תתגבש עילת התביעה בעילת הקיפוח במועד כריתת החוזה. 10. השלב הבא בדיוננו הינו האם ניתן לראות בחוזה אופציה כמעין חוזה על תנאי? תשובה חיובית לשאלה זו תובילנו למסקנה, כי בחוזה נשוא דיוננו, עליו מסכימים הצדדים כולם כי הינו חוזה אופציה, נולדה עילת התביעה כבר ביום כריתתו. ניתן להגדיר חוזה אופציה כחוזה הנותן בידיו של אחד הצדדים את הברירה לכרות חוזה נוסף שיחייב את שני הצדדים. בעניין שנדון בע"א 133/89 החברה לפיתוח חוף התכלת (תל אביב-הרצליה) בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ"ד מז(5) 689, נקבע כי: "בבסיס 'חוזה האופציה' מונחת בחירה שהיא דו-כיוונית – הבחירה בין התקשרות לבין אי-התקשרות בעיסקה העיקרית נשוא האופציה. למעשה, חוזה האופציה, או סעיף האופציה שבחוזה, הוא מעין חוזה משני הנספח לחוזה נוסף ועיקרי, אשר משתכלל אם, ורק אם, האופציה ממומשת". כפי שציינו גם המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "במסגרת המועד להפעלת האופציה... יש לבעליה זכות, שהיא למעשה בלתי מסוייגת, להחליט אם להפעילה אם לאו" (פרידמן וכהן חוזים, כרך ג' 23.9). הגדרה נוספת לחוזה אופציה (בהקשר של רכישת או שכירת נכסים) מציעה פרופ' גבריאלה שלו, ולפיה: "חוזה אופציה הוא חוזה המעניק לצד אחד זכות ברירה לרכוש או לשכור נכס... ביסוד חוזה האופציה מונחת אפוא יכולת בחירה של בעל האופציה בין התקשרות לבין אי-התקשרות בעסקה העיקרית נושא האופציה" (שלו לעיל בעמ' 196). הגדרות אלה עוסקות בעיקרן בקיומה של אופציה על דרך החיוב. היינו, באם יחפוץ בעל האופציה, יוכל לכפות על הצד השני התקשרות בהתאם לתנאי האופציה. ואולם תתכן גם אופציה על דרך השלילה. זהו המקרה בענייננו. אופציה שכזו משמעה כי לצד נתונה האפשרות להפסיק את ההתקשרות הקיימת בין הצדדים – גם כאן, בהתאם לתנאי האופציה. ניתן אף להציג את האופציה על דרך השלילה כאופציה על דרך החיוב. במובן זה חוזה האופציה מעניק לאחד הצדדים את היכולת לכפות על הצד שכנגד חוזה, במסגרתו ייקבע כי ההתקשרות בין הצדדים תפסק. עוד יש לציין כי להבדיל מאופציה על דרך החיוב, אשר בדרך כלל מקנה את הכוח בידיו של צד אחד לחוזה, בהחלט ייתכן כי לשני צדדים לחוזה יינתן הכוח להפסיקו באמצעות אופציה על דרך השלילה. הנה כי כן, בחינת מהותו של חוזה האופציה מעלה כי מימוש או אי מימוש האופציה הינו תנאי להתקיימותו או אי התקיימותו של חוזה נוסף-ממשיך בין הצדדים. כפי שציינה השופטת א' חיות בע"א 10846/06 "בזק" החברה הישראלית לתשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין – רחובות (23.12.2011): "תוקפו של החוזה העיקרי מותנה בבחירתו של בעל האופציה לממש אותה ובמובן זה מהווה מימוש האופציה קיבול של החוזה העיקרי על ידו בכל הנוגע לזכויות בנכס שהיו נשוא האופציה" (ההדגשה במקור). אין קושי איפוא לקבוע בנסיבות ענייננו כי חוזה האופציה בין הצדדים הינו חוזה על תנאי, אשר כאמור, עילת קיפוח הנוצרת במסגרתו נולדת עם כריתתו ולא עם חידושו. מסקנה זו אף מתחדדת בנקודה הבאה. כאמור, החוזה "המקורי" שבין הצדדים היה בתוקף וקוים על ידם. אין מדובר בחוזה ערטיאלי שייכנס לפעולה במועד מסויים, אלא בחוזה שמתנהל בין הצדדים הפועלים לפי תנאיו משך עשרים שנה. זהו ייחודו של חוזה אופציה. הוא אמנם מותנה בהסכמה או בהיעדר התנגדות, אך החידוש בו עשוי להיות המשך המצב הקיים, אף ללא כל שינוי בתנאיו – כפי שבענייננו. מכאן, אין מקום לקבל את הטענה כי מירוץ ההתיישנות לקיומו של תנאי מקפח מתחיל מחדש בחוזה אופציה אשר מאריך בפועל חוזה קיים ללא שינוי בין הצדדים, וזאת עקב אי מתן הודעה על הפסקת ההתקשרות. נוכח האמור, צדקו ערכאות קמא משסיווגו את ההסכמים שבין המערערים למשיבה כחוזה על תנאי, ובקבעם שעילת התביעה שעניינה קיומו של תנאי מקפח בחוזה אחיד, נולדה עם כריתת החוזה בסוף שנות השבעים. השפעת סעיף 27(ב) לחוק החוזים האחידים על התיישנות חוזה אופציה 11. טענתם זו של המערערים מצרנית לטענתם הקודמת, תוך חידודה למקרה הספציפי. הטענה בעלת שני ראשים. לפי הראשון, הוראות חוק החוזים האחידים, "פותחות מחדש" לביקורת חוזה אופציה שחודש, אף אם עילות תביעה הנובעות ממנו התיישנו. על פי הטענה השניה, יש לפרש את חוק החוזים בהרחבה, כך שתקופת ההתיישנות בעילת הקיפוח למעשה תתאיין. אדון בראשים אלה כסדרם. סעיף 27(ב) לחוק החוזים האחידים, אשר כותרתו "תחילה, תחולה והוראות מעבר ת"ט תשמ"ד-1984" קובע כי: "על חוזים שנכרתו לפני תחילתו של חוק זה, יוסיף לחול החוק הקודם; לענין התחולה רואים חידוש חוזה ככריתתו" (ההדגשה אינה במקור). לפי גישת המערערים, סעיף זה מלמד כי חידושו של חוזה מהווה כריתה מבראשית, אשר למעשה מולידה מחדש עילת תביעה במועד החידוש. לפי קו זה, חידוש ההסכמים כעבור עשרים שנה כרת חוזה חדש, ואיפס את שעון ההתיישנות. טענה זו אין לקבל. סעיף 27(ב) לחוק החוזים, על כותרתו ותכנו, מבהיר ברחל בתך הקטנה כי חידוש חוזה ייראה ככריתתו, רק לצורך מענה לשאלה האם חוק החוזים האחידים החדש חל על חוזה אם לאו. אין בסעיף זה כדי להשפיע על דיני ההתיישנות. טול לדוגמא חוזה אחיד שנכרת בשנת 1982 לשלוש שנים, כשלאחריהן קיימת אופציה להארכתו בעשר שנים. חוזה זה יהא כפוף להוראות חוק החוזים האחידים החדש רק בעת הארכתו, בשנת 1985. זהו עניין התחולה. אולם ככל שהדבר נוגע להתיישנות עילת הקיפוח, הרי שהתיישנות זו החלה להימנות עם כריתתו בשנת 1982, ותתגבש בשנת 1989, כעבור שבע שנים. טענתם השניה של המערערים בסוגיה זו הינה כי "חוק החוזים האחידים עצמו מלמד כי יש לפרשו בהרחבה באופן שיצמצם עד כדי איון את תקופת ההתיישנות של עילת הקיפוח...". טענה זו נלמדת, למשל, ממהותו הצרכנית של חוק החוזים האחידים ומזכותו של היועץ המשפטי לממשלה להגיש תביעה בעילת קיפוח על אף שאינו צד לחוזה – על כל המשתמע מכך. אף טענה זו דינה להידחות. אכן, סעיף 1 לחוק החוזים האחידים מגדיר כי מטרתו "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים". ואולם, אין לראות בגישה התומכת בכוחו של הצרכן ככזו המאיינת כל כלל משפטי. כך למשל, גם על צרכנים המתקשרים בחוזה אחיד מוטלת החובה לקיים את חיוביהם בתום לב. אין לומר כי כל כלל משפטי שיש בו משום פגיעה בזכותו של לקוח נסוג אל מול מטרתו של חוק החוזים האחידים. בל נשכח, כי היועץ המשפטי לממשלה והגופים המנויים בחוק הרשאים להגיש תביעה בעילת הקיפוח, מייצגים את אינטרס הציבור בכללותו. משכך, ברי כי יינתן להם מרחב פעולה רחב יותר מזה הניתן ללקוח הספציפי המתקשר בחוזה אחיד, ואשר הרציונאלים העומדים בלב עקרון ההתיישנות חלים עליו באופן מובהק יותר. סוף דבר 12. יוצא כי לא נפלה כל טעות משפטית במסקנות בתי המשפט קמא לפיה התביעה התיישנה, על אף נסיונם של המערערים להתגבר על משוכה דיונית זו מכיוונים שונים. הסוגיה הנדונה בדבר הקשר שבין חוק החוזים האחידים לבין דיני ההתיישנות אכן עקרונית, כללית ובעלת השלכות רוחב. הייתי מציע איפוא לחבריי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד סך של 35,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיא (בדימ') השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט הנדל. ניתן היום, ‏ח' באלול התשע"ב (26.8.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט