עזבון המנוח מוחמד עבד אלרחמן אבו ראס נ. רשות מקרקעי ישראל מד

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6731/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ המערערים: 1. עזבון המנוח מוחמד עבד אלרחמן אבו ראס 2. עבד אלוהאב אבו ראס 3. ח'אלד אבו ראס 4. עומר אבו ראס 5. יוסף אבו ראס נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בת"א 026677-05-18 שניתן ביום 09.07.2019 על ידי כבוד השופטת ת' נסים שי בשם המערערים: עו"ד איימן אבו רייא בשם המשיבה: עו"ד אפי יגל פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ת' ניסים שי) בת"א 26677-05-18 מיום 9.7.2019, בגדרו נדחתה תביעת המערערים מחמת התיישנותה. 1. המערערים הגישו נגד המשיבה תביעה לתשלום פיצויי הפקעה להם הם זכאים, כך לטענתם, בהיותם יורשים של אביהם המנוח מוחמד עבד אלרחמן אבו ראס (להלן: המנוח), אחד מיורשיו של המנוח עבד אלרחמן אחמד עלי אבו ראס, מי שהיה בעליהם של המקרקעין המופקעים. לפי הנטען בכתב התביעה, המקרקעין הופקעו מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן חוק הרכישה), והודעת ההפקעה פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 30.5.1954. בשלב מסוים פנה המנוח למשיבה וביקש לקבל את חלקו היחסי בפיצויי ההפקעה. ביום 15.11.2004 ניתנה הודעת המשיבה לפיה ניתן לנהל מו"מ למסירת קרקע בשטח של כ-6,100 מ"ר באחת מהחלקות שפורטו במכתבה, והתבקשה התייחסות המנוח לתמורה שהוצעה. ביום 16.1.2018 – כשלוש עשרה שנים לאחר הודעתה של המשיבה ולמעלה מ-60 שנה לאחר שבוצעה ההפקעה – פנה המערער 3 למשיבה, הודיע כי הוא מקבל את ההצעה מיום 15.11.2004, וביקש לקדם הסכם פיצויים בהתאם למתווה שהוצע באותו מועד. בתשובה לפנייתו טענה המשיבה כי זכות התביעה לקבלת פיצויי הפקעה התיישנה, ועל רקע זה הוגשה ביום 13.5.2018 תביעת המערערים לבית המשפט המחוזי. 2. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה והורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. בית המשפט ביסס את החלטתו על הלכת ארידור (ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד ס(4) 437 (2006) (להלן: ע"א ארידור) ודנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: דנ"א ארידור)) וכן על הלכת תומא (רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (‏19.3.2018) (להלן: הלכת תומא)). למען בהירות התמונה, אפרט על פסקי הדין הנ"ל. 3. בע"א ארידור נדונה הפקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) ונקבע כי חוק ההתיישנות, התש"יח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) חל על תביעות פיצויים בגין הפקעה מכוח פקודת הקרקעות והן כפופות לתקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. שופטי ההרכב נחלקו בדעותיהם ביחס לשאלה מהו המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות. בדנ"א ארידור אושרה הקביעה בדבר תחולת חוק ההתיישנות ותקופת התיישנות בת שבע שנים; נקבע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם תפיסת החזקה בקרקע; ונקבעה להלכה תחולה פרוספקטיבית כך שתביעות שתוגשנה עד ליום 21.3.2016 לא תידחנה מחמת התיישנותן (להלן: הוראת המעבר). בפסק הדין בעניין תומא נדונה הפקעה שנעשתה מכוח חוק הרכישה, והשאלה שהתעוררה הייתה אם הלכת ארידור חלה גם על תביעות לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה מכוחו של חוק זה. נקבע, כי הלכת ארידור לא מוגבלת לתביעות לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות בלבד, ולפי הלכה זו "ככלל תביעות לפיצויי הפקעה כפופות להסדר של דיני ההתיישנות, וזאת ככל שלא נשללה תחולתו של חוק ההתיישנות בהוראה מפורשת בחיקוק" (פסקה 20 לפסק הדין). עוד נקבע כי המסקנה בדבר תחולת הסדר ההתיישנות על הפקעות שנעשו מכוח חוק הרכישה נכונה ביתר שאת, זאת בהתחשב, בין היתר, במאפייניו הייחודיים והגישה הפרשנית שננקטה ביחס אליו בפסיקה (פסקה 21 לפסק הדין). 4. בית המשפט המחוזי בהליך שבפנינו קבע כי יישום פסק הדין בעניין תומא על המקרה דנן סותם את הגולל על טענת המערערים, ומוביל למסקנה כי חוק ההתיישנות חל על תביעה לפיצויי הפקעה לפי חוק הרכישה וכי תביעתם של המערערים אכן התיישנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ספק אם ניתן לראות בהצעת המשיבה משנת 2004 כהודאת בעל דין לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות. מכל מקום, ממתן ההצעה ועד להגשת התביעה חלפו 14 שנים כך שגם מבחינה זו התביעה התיישנה. על פסק הדין נסב הערעור שלפנינו. 5. לטענת המערערים, מכיוון שהפקעת המקרקעין בוצעה בשנת 1954, עובר לחקיקת חוק ההתיישנות בשנת 1958, עילת התביעה נולדה עובר לחקיקת החוק וערב תחילת החוק טרם התיישנה. בהתאם לסעיפים 29(ג)-(ד) לחוק ההתיישנות, על תביעות שלא התיישנו לפני תחילת החוק חלות הוראות החוק בסייג לפיו לא תקוצר תקופת התיישנות שהייתה נתונה לתביעה עובר לתחילת החוק. המערערים טענו, בהתבסס על ע"א 216/66‏‏ עירית תל-אביב-יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522 (1966) (להלן: הלכת אבו דאיה), כי עובר לחקיקת החוק תביעות מהסוג דנן לא היו מוגבלות בזמן ולא כפופות להסדר התיישנות; ולחלופין, כי תקופת ההתיישנות עמדה על 36 שנים בהתאם להוראות המג'לה שהייתה בתוקף במועד ההפקעה. כן טענו המערערים כי יש לראות במכתב המשיבה משנת 2004 כהודאת בעל דין שמתחילה את מירוץ ההתיישנות, ומשכך תביעתם טרם התיישנה ויש לדון בה לגופה. המערערים סבורים כי הטענה בנוגע לתקופת ההתיישנות הנתונה לתביעות שעילתן נולדה לפני חקיקת חוק ההתיישנות לא הועלתה במקרים דומים ולא נדונה בפסיקתו של בית משפט זה, וכי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם בשל הפגיעה בזכותם הקניינית ומטעמים של שוויון, הגינות וצדק. 6. המשיבה טענה מנגד, בין היתר, כי טענת המערערים נוגדת את שנקבע בהלכת תומא ואת תכלית תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור; כי טענה דומה הועלתה על ידי ב"כ המערערים בהליך אחר, שם הערעור נדחה בעקבות המלצת בית המשפט למערער לחזור בו מערעורו (ע"א 5831/19 עזבון המנוח חליל אחמד דכה ז"ל נ' רשות הפיתוח - רשות מקרקעי ישראל (‏22.6.2020)); כי חוסר הבהירות ביחס לתחולת דיני ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה, בין היתר לנוכח הלכת אבו דאיה, הוא שהוביל לקביעת תקופת המעבר בהלכת ארידור; וכי התכליות העומדות ביסוד דוקטרינת ההתיישנות הכללית וביסוד התיישנות פיצויי הפקעה בפרט מתקיימות במקרה דנן ותומכות בקביעה כי התביעה התיישנה. המשיבה הוסיפה וטענה כי במקרה דנן, המערערים תבעו פיצוי מכוח הוראות נוהל 3.3.5 של רמ"י המאפשר קבלת פיצוי מיטיב ששיעורו גבוה, ומכיוון שהנוהל נוצר לאחר חקיקת חוק ההתיישנות קבלת פיצוי מכוחו כפופה להוראות החוק. עוד נטען כי המערערים לא הוכיחו איזו הוראת חוק במג'לה חלה בנדון, וגם תחת ההנחה שתקופת ההתיישנות עומדת על 36 שנה, תקופה זו חלפה זה מכבר ואין לראות במכתב מיום 15.11.2004 כהודאת בעל דין ממנה מתחיל מירוץ ההתיישנות. 7. דין הערעור להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הפקעת הקרקע במקרה שלפנינו דומה בנסיבותיה לזו הנדונה בעניין תומא. יישום פסק הדין בעניין תומא על ענייננו מוביל למסקנה כי הלכת ארידור חלה בנסיבות המקרה, ומשהוגשה התביעה לאחר תקופת המעבר שנקבעה בה דינה להידחות. 8. המערערים תולים יהבם בסעיף 29 לחוק ההתיישנות, ולשיטתם, מכיוון שעילת התביעה נוצרה לפני חקיקת החוק חלה על תביעתם תקופת ההתיישנות ארוכה מ-7 שנים, בהתאם לתקופת ההתיישנות שהיתה נתונה לתביעה ערב חקיקת החוק לפי המג'לה. אולם סתמו המערערים ולא פירשו מכוח מה נתונה לתביעתם תקופת התיישנות בת 36 שנים כפי שנטען על ידם, ואיזו מבין הוראות המג'לה חלה במקרה הנדון. 9. אף הסתמכות המערערים על הלכת אבו דאיה אינה מובילה לקבלת עמדתם. אכן, בהלכת אבו דאיה נקבע, כי לפי המצב המשפטי שהיה קיים ערב כניסת חוק ההתיישנות לתוקף, תביעה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות אינה נתונה להתיישנות. זאת, מכיוון שסעיף 1660 למג'לה לא חל על תביעת פיצויים בהליכים של הפקעת מקרקעין, ובהעדר הוראת התיישנות מתאימה בפקודת הקרקעות (שם, עמ' 532, 550). ואולם, סוגיית התיישנות פיצויי הפקעה נדונה במועד מאוחר יותר בעניין ארידור ו-תומא עליהם כבר עמדנו לעיל (וראו ת"א (מחוזי ת"א) 1989/00 שטיינברג נ' רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל, בפסקה ג(2) (4.4.2005) שם התקבלה טענה זהה לזו של המערערים בהליך שלפנינו, שלא הוכרעה במסגרת הערעור בהתחשב בעמדת המדינה ובכך שההליך בדנ"א ארידור היה תלוי ועומד. ראו: ע"א 5110/05‏ מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג, בפסקה ו(1) (18.1.2007)). לפי הלכת ארידור, חוק ההתיישנות חל על תביעה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות, ומפסק הדין בעניין תומא עולה כי הלכה זו חלה על כל חוקי ההפקעה (ולמשל על הפקעה לפי פקודת הדרכים, ראו ע"א 6788/17 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' צברי, בפסקה 3 (‏24.3.2019)). הטענה כי תביעת פיצויים בגין הפקעה לפי חוק הרכישה לא כפופה כלל להתיישנות נטענה בעניין תומא, אף אם לא במפורש (וראו פסקה 19 לפסק הדין) ונדחתה. נקבע כי הקביעה העקרונית בעניין ארידור בנוגע לתחולת חוק ההתיישנות על פיצויי הפקעה, נכונה ביתר שאת ביחס להפקעות לפי חוק הרכישה, בהתחשב במאפייניו הייחודיים, נסיבות חקיקתו (ההסדר שנקבע בו ניתן היה להפעלה במשך שנה אחת בלבד), והפרשנות שניתנה לו בפסיקה. בעקבות אי הבהירות שנוצרה בסוגיה התיישנות תביעות לפיצויי הפקעה, בין היתר בשל הסתמכות בעלי דין על הלכת אבו דאיה, נקבעה בעניין ארידור תקופת מעבר שבה תידחה טענת התיישנות שתועלה נגד תביעה לפיצויי הפקעה (וראו פסק דינו של הנשיא גרוניס בדנ"א ארידור, עמ' 153-152). יש ממש בטענת המשיבה כי קבלת עמדת המערערים עלולה לסכל את התכלית שביסוד תקופת המעבר שנקבעה. עוד יצוין כי לטענת המשיבה, התפיסה שהלכת ארידור חלה גם על הפקעות מכוח חוק הרכישה משקפת את הפרקטיקה הנוהגת, ותביעות רבות לקבלת פיצויי הפקעה הוגשו בטרם בתוך תקופת המעבר. כל אלה מקשים לקבל את הסתמכות המערערים על הלכת אבו דאיה. 10. קיצורו של דבר, שלפי הלכות ארידור ו-תומא, תביעת המערערים כפופה לתקופת התיישנות בת 7 שנים וחלה עליה תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור. התביעה הוגשה ביום 13.5.2018, לאחר תום תקופת המעבר, ואין מנוס מלקבוע כי היא התיישנה. 11. אף אין בכוחו של מכתב המשיבה משנת 2004 כדי לסייע למערערים. נזכיר כי במכתב זה הודיעה המשיבה למנוח כי ניתן לנהל מו"מ במסגרת עסקת פיצויים וצוין המכתב אינו בגדר התחייבות לביצוע עסקה המותנית באישור. גם אם נראה במכתב כהודאה המאתחלת את מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק כפי שפורש בפסיקה - (וראו, למשל, ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, בפסקה 40 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2008); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635(19.4.2012) ) – ואיני קובע כי כך הדבר – הרי שממועד נתינתו חלפו 14 שנים עד שהוגשה התביעה. גם עניין זה מוביל לקביעה כי תביעת המערערים התיישנה. 12. מכל האמור עולה כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. אי לכך, הערעור נדחה. בהתחשב בתוצאת פסק הדין ובהליך שהתנהל עד כה, המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשפ"א (‏24.2.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19067310_E06.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1