פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6730/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6730/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 23.6.05, בתפ"ח 1200/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, י' שנלר תאריך הישיבה: כ"ג בטבת תשס"ו (23.1.2006) בשם המערער: עו"ד אורי בר עוז , עו"ד נדיר בראנסי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דפנה ברלינר גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו 6 שנות מאסר, מתוכן 4 לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן חויב המערער לפצות את מי שנקבע כי היתה קורבנו, בסכום של 5,000 ש"ח. 2. כתב האישום וההליכים בפני בית משפט קמא המערער, אדם נשוי ואב לילדים, קיים קשרים עם המתלוננת מאז חודש יוני 2003, אשר כללו גם יחסי מין. בתאריך 28.11.03 הם נפגשו לבילוי משותף, ולמפגש זה הגיע המערער ברכבו של אחר. משהסתיים אותו בילוי, הציע המערער למתלוננת ללכת עמו לבית מלון בבת-ים, שם הם ימתינו עד אשר יתפנה חברו כדי להסיע אותם לבתיהם. על פי גרסת המשיבה, נתנה המתלוננת את הסכמתה להצעה זו, אולם התנתה זאת בכך שהיא לא תידרש לקיים יחסי מין עם המערער. כאשר הגיעו לחדר, דרש המערער מהמתלוננת לקיים עמו מגע מיני, ומשסירבה הוא החל להכות אותה ולסטור על פניה. בהמשך, הסיר המערער בכוח את בגדיה התחתונים של המתלוננת, וחרף התנגדותה ומחאותיה הוא בעל אותה. לגרסת המשיבה, כשאיימה המתלוננת לפנות למשטרה, דחה אותה המערער באומרו כי איש לא יבוא לעזרתה, הואיל ויש לו קשרים במשטרה. 3. בחודש טבת תשס"ד (ינואר 2004) השיב המערער לעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד פריג', ואישר את היכרותו עם המתלוננת ואת הבילוי המשותף בו התרחש, על פי הנטען, האינוס. מאידך, הכחיש המערער מכל וכל את הנאמר בסעיף 3 לעובדות, קרי, קיומם של יחסי המין עם המתלוננת ושימוש באלימות כנגדה. משעלה המערער להעיד להגנתו הוא מסר, כי היכרותו עם המתלוננת נמשכה מספר חודשים, ומטרת מפגשיהם היתה לקיים יחסי מין. בליל האירוע הציע המערער למתלוננת להסיעה לביתה, אולם היא העדיפה להמשיך את הבילוי במקום אחר, ואז הוסכם ללכת לבית מלון. בטרם עלו לחדר אותו שכרו, קנתה המתלוננת מספר בקבוקים של משקה אלכוהולי. המערער העיד שהוא ובת זוגו פשטו את בגדיהם, והמתלוננת היתה פעילה מאד בניסיון לגרות אותו, ותוך כך חזרה וביקשה ממנו כסף בטענה שיש לה חובות. משלא הרפתה המתלוננת מדרישותיה הכספיות, קם המערער מהמיטה בטרם הגיע לפורקנו, ואונן לקול צחוקה של המתלוננת עד ששפך את זרעו על הרצפה. לאחר מכן התלבש המערער ועזב את החדר בגפו. לטענתו, שעה שהיה מחוץ למלון, הוא הבחין במתלוננת יוצאת משם וניסה לשוחח עמה בטלפון, אך היא דחתה אותו במילים בוטות. לנוכח גרסה זו, הנחת המערער היא כי המתלוננת החליטה להפליל אותו במעשה שלא עשה, כתוצאה מסירובו לסייע לה כספית. 4. גרסתה של המתלוננת היתה שונה בתכלית. היא העידה כי שבה ונפגשה עם המערער לאחר הפוגה של כחודשים, והליכתם לבית המלון היתה למטרה אחת – להמתין שם עד שחברו של המערער ישוב ויסיע אותם לבתיהם. כדי להסיר כל ספק ביחס לכוונותיה, אמרה המתלוננת למערער, טרם כניסתם לחדר, כי "לא יהיה שום דבר ולא יהיה סקס, לא יהיה משהו, אנחנו רק נדבר" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון), והמערער קיבל עליו את הדין. אולם המערער לא עמד בהבטחתו, ולאחר שיצא מהמקלחת עם תחתונים בלבד לגופו, הבהיר לה: "אני רוצה אותך עכשיו אז כבר זה יהיה" (עמ' 12). המתלוננת דחתה אותו תוך שהיא מסבירה לו כי יש לה חבר, אולם המערער לא שעה לה, דחף אותה למיטה, ישב עליה והחל מכה אותה בפניה. המתלוננת ניסתה לדבר על לבו של המערער תוך שהיא מוכיחה אותו: "אני לא אתן לך מה שאתה רוצה, הוא אומר אם אני רוצה אני מקבל, ואני אמרתי אם אתה עושה לי זה אני אלך למשטרה, אמר אם את תלכי במשטרה אז לא יהיה משהו, כי יש לי שני אחים שעובדים שם" (ראו עמ' 13). המתלוננת תיארה את עיניו של המערער אותה שעה כעיניה של חיה (עמ' 14), ולטענתה הוא לא הרפה ממנה עד שפשט מעליה את בגדיה ואנס אותה. מטבע הדברים, הסכמתה של המתלוננת ללכת עם המערער לבית מלון בשעת לילה מאוחרת, כשהיא מקדימה וקונה בקבוקי משקה, חייבת היתה לעורר תהיות אם בפועל לא צפתה את קיומם של יחסי המין והסכימה לקיימם, או שלפחות רשאי המערער להבין מהתנהגותה כי היא מסכימה להם, במיוחד לנוכח קיומם של יחסים מסוג זה ביניהם בעבר. אולם המתלוננת נותרה איתנה בגרסתה, לאמור: "אני לא רציתי אותו, הרבה זמן לפני מה שכבר קרה אני כבר לא רציתי אותו, אני חשבתי שאנחנו נהיה לא חברים שיהיה מיטה רק ידידים שאפשר להיפגש וזהו" (עמ' 16). 5. חרף אותן תהיות העולות מהתנהגות המתלוננת, נתנה בה הערכאה הראשונה אמון, ובלשון המקור (עמ' 20 להכרעת-הדין): "לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת, אשר במהלכה ניתן היה להתרשם מאישיותה והתנהגותה, כמו גם מדרך מסירת עדותה והיגיון דבריה, ולאחר הצלבת גרסתה עם דברי העדים האחרים, הראיות הנוספות וגרסתו של הנאשם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסתה כמהימנה על כל חלקיה, תוך דחיית גרסתו הכוזבת של הנאשם. המתלוננת אשר היתה בת 21 בזמן האירוע ועולה חדשה ... בעדותה בפנינו, מסרה בהתרגשות בכנות ובפירוט רב, גרסתה עקבית וקוהרנטית כאשר בד בבד עם תאור עובדות האירוע תיארה גם את רגשותיה ומחשבותיה בעת האירוע לפניו ואחריו והתיאורים הללו מעידים גם הם כי מדובר בחוויות ואירועים שחוותה על בשרה." מעיניו של בית משפט קמא לא נעלמו סתירות שנתגלו בין גרסת המתלוננת במשטרה לעדותה, אולם נקבע כי מדובר באי-דיוקים בפרטים שוליים, שאין בהם כדי לכרסם או לפגום במהימנותה. מנגד, גרסת המערער לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, ראשית, משום שהוא הותיר שם רושם שלילי ובלתי אמין (עמ' 38), שנית, משום שגרסתו נמצאה "רצופה בסתירות, תמיהות ותהיות, כאשר דבריו בעדותו בבית המשפט ובאמירתו השנייה במשטרה סתרו בפרטים מהותיים את דבריו בהודעתו הראשונה במשטרה, ובעימות שנערך בינו ובין המתלוננת" (שם). בית המשפט המחוזי החליט אפוא להעדיף את עדותה של המתלוננת, והוא נהג כך לאחר שמצא לעדות זו חיזוק בראיות נוספות, וביניהן, עדויות על מצבה הנפשי בעקבות האירוע, העובדה שהיא פנתה למשטרה ללא שיהוי ומיד לאחר שעזבה את בית המלון, חוות דעת רפואית על חבלות שנמצאו על גופה, ולבסוף, בדיקת דנ"א העלתה כי תאי זרע שנלקחו מאיבר מינה של המתלוננת, נושאים מאפיינים התואמים לפרופיל הגנטי של המערער. 6. נימוקי הערעור בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' בר-עוז, טען בפנינו כי הרשעת שולחו הינה שגויה, ולמצער ראוי היה לזכות את המערער מחמת הספק. חיצי ביקורתו של בא-כוח המערער הופנו, מטבע הדברים, כנגד קביעתה של הערכאה הדיונית כי גרסתה של המתלוננת אמינה. לעניין זה הפנה עו"ד בר-עוז לפער הגילים הגדול בין המערער למתלוננת, לעובדה ששולחו הינו אדם נשוי ואב ל-5 ילדים, ומכך הוא ביקש להסיק כי אין מדובר במפגש של אוהבים, אלא במפגש שמטרתו בילוי משותף וקיום יחסי מין, כפי שהמערער והמתלוננת עשו לא אחת בעבר. בא-כוח המערער סבור עוד, כי ראיות החיזוק שגם עליהן ביסס בית משפט קמא את האמון שנתן במתלוננת, מעוררות תהיות. כך היא התעודה הרפואית ת/1 ועדותו של ד"ר נחמן ריקרדו, וכך הן העדויות לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת, שאינן מתיישבות עם העובדה שהיא לא קראה לעזרה, אף שזו היתה זמינה הואיל ופקידת הקבלה של בית המלון ישבה בטווח שמיעה. בא-כוח המערער הוסיף והפנה לכך שהמתלוננת התייצבה באחד הימים במשטרה והודיעה כי היא רוצה לחזור בה מתלונתה, ומטעמים השמורים עם החוקר הוא נמנע מלרשום הודעה חדשה מפיה. לבסוף נטען, כי בפני בית המשפט המחוזי היו ראיות על ניסיונה של המתלוננת לדרוש כסף מהמערער כתנאי לחזרתה מעדותה המפלילה, ומשום מה לא ניתן לכך משקל ראוי בהכרעת הדין. המשיבה עתרה לדחות את הערעור, ומטעמיו של בית המשפט המחוזי להותיר את הרשעת המערער על כנה. 7. דיון הרשעתו של המערער התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, והרי מן המפורסמות הוא כי לא בנקל יתערב בית משפט שלערעור בממצאים מתחום זה, לנוכח יתרונה של הערכאה הדיונית להתרשם מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי-אמצעית (ראו ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 924). אכן, בהלכה הפסוקה נקבעו לאותו כלל של אי-התערבות חריגים, לדוגמה, מקום שממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון (ע"פ 9342/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632, 644), אולם סבורני כי עניינו של המערער אינו נכנס לגדרם של חריגים אלה, ולפיכך אציע לחברי, בסופו של יום, לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. להלן אביא את הנמקתי: א. אין ספק, וזאת כבר הדגשתי, כי התנהגותה של המתלוננת מעוררת תהיות. מדובר באישה בוגרת, שידעה כי בן-זוגה נשוי ואב לילדים, ונראה כי היא אף הבינה שלשניהם מטרה משותפת אחת – בילוי משותף, שלא פעם הסתיים בקיום יחסי מין. זאת ועוד, הליכתה של המתלוננת עם המערער לבית מלון, שם הם לגמו משקאות משכרים בטרם החלו יחסי-הקרבה, לכאורה, אינם משתלבים בגרסת האונס. אולם, זהו רק פן אחד של המטבע, ולא המבחן היחיד על פיו ייקבע אם אישה קיימה יחסים מרצונה החופשי או שאלה נכפו עליה. לעניין זה יפים דברים שאמר הנשיא מ' שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564 , 577, ואשר טרם נס ליחם: "יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי-נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על-פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה. השאלה הניצבת לפני בית המשפט היא לעולם, אם הוכח, כי הנאשם בעל אישה שלא כדין ונגד רצונה, תוך שימוש בכוח". (ראו גם ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 541, 547; ע"פ 6375/02 ברקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429). סבורני כי בראיות הנוספות להן אפנה, היה די כדי לסלק מלבו של בית המשפט המחוזי כל ספק שמא מדובר בהרשעתו של מי שלא חטא. ב. מבית המלון המשיכה המתלוננת ישירות לתחנת המשטרה בבת-ים, והודעתה נרשמה על ידי חוקרת כבר בשעה 02:10, תוך שהיא פורצת לעיתים בבכי. תלונה מיידית מסוג זה ומצב נפשי נסער, יש בהם להוות סיוע ואף חיזוק לדברי המתלוננת (השוו ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 234; ע"פ 1707/98 פדידה נ' מדינת ישראל, לא פורסם). ובאשר למצבה הנפשי של המתלוננת, על כך העידו שתי עדות בהן נתן בית המשפט המחוזי אמון. הראשונה היתה החוקרת חלי הורוביץ, שתיעדה את מצבה של המתלוננת בעת שהגיעה לתחנת המשטרה בממסמך ת/6 ("הגיעה לתחנה בחורה בוכה ... וטענה שמישהו 'לקח אותה בכח'. היא בכתה. כשנרגעה קצת לקחתי ממנה עדות. היא סיפרה את רקע ההיכרות אתו, בזמן שדיברה על האירוע עצמו בכתה הרבה ונאלצתי להפסיק את העדות לכמה דקות כדי שתירגע". באותה דרך התרשמה חברתה של המתלוננת עימה היא הגיעה ביום המחרת לתחנת המשטרה (ראו דבריה בעמ' 269 לפרוטוקול: "למחרת כשבאנו למשטרה והגשנו את התלונה היא רעדה, ואני כל כך הייתי בהלם שעד עכשיו היא רועדת שהיא נזכרת"). (לעניין מצבו הנפשי של קורבן תקיפה מינית, ראו ע"פ 1121/96, 1528 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 362). ג. שעות ספורות לאחר מפגשה עם המערער, נבדקה המתלוננת במרכז הרפואי "וולפסון". בחוות דעת שנערכה על ידי ד"ר נחמן ריקרדו (ראו ת/1) נאמר, כי נמצאו אצל המערערת, בין היתר, דימומים תת-עוריים ונפיחות בפנים משמאל, שעל פי הערכת הרופא נגרמו כתוצאה מחבלה טרייה. עד זה עמד בחקירה נגדית ממושכת, ונותר דבק בהשקפתו לפיה למתלוננת נגרמה חבלה בפניה. ד. בעת חקירתו הראשונה של המערער במשטרה (ראו ת/21), הוא טען כי המתלוננת פנתה אליו בליל האירוע מספר פעמים, וביקשה ממנו הלוואה כדי לפרוע את חובותיה. כאשר נשאל אם קיים עם המתלוננת יחסי מין, הוא השיב: "לא קיימתי אתה בכלל אף פעם יחסי מין". יתר על כן, הוא הכחיש ששהה עם המתלוננת בליל האירוע בבית מלון, ומדעתו לא שינה גם כשנאמר לו שפקידת הקבלה באותו מקום זיהתה אותו. משנחקר המערער בשנית (ת/22) הוא הודה כי לא הקפיד לומר אמת בהודעה ת/1, ונימק זאת בכך שחשש כי יחסיו עם המתלוננת ייחשפו ברבים. אפשר שהסבר זה הוא נכון, אולם גם אפשר שגרסתו הכוזבת של המערער בהודעה ת/21, מקורה בתחושת אשם וברצון לטשטש כל קשר בינו למתלוננת (לעניין "תחושת אשם" ראו ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3), 769, 784). באפשרות אחרונה זו תומכת תגובת המערער שעה שהמתלוננת קיימה עמו שיחת טלפון יזומה (על ידי המשטרה), במהלכה היא ניסתה לדובב אותו, אולם נתקלה בקיר אטום, שלשיאו הגיע כאשר המערער טען שהוא כלל לא מכיר אותה. ה. כך או כך, לימוד הראיות מוביל למסקנה שגם בהודעה השנייה, לא טרח המערער למסור עובדות-אמת, ואם לשקריו הראשונים ניתן היה למצוא, ולו בדוחק, הסבר, כיצד ניתן ליישב את שקריו הנמשכים בהודעה ת/22. כוונת הדברים לכך, שהמערער טען שלא חדר כלל לאיבר מינה של המתלוננת, הואיל וכאשר היא לא הרפתה מדרישתה לקבל ממנו כסף, הוא קם מהמיטה ואונן בצד עד שהגיע לפורקנו. דא עקא, בדיקת דנ"א אשר נערכה לחומר שנלקח מתוך איבר מינה של המתלוננת, העלתה כי הוא כולל תאי זרע, שברמת וודאות מוחלטת (1:36,691,723,445) הם של המערער. 8. סיכום הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי מלמד, שעתה שוב אין ספק כי המערער קיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת, ובשלב כלשהו של מפגשם גרם לה לחבלה בפניה. נדמה כי די היה בעובדות אלו, שהוכחו כדבעי, ולהן התכחש המערער, כדי להניח בסיס איתן להרשעתו. אולם ממצאים אלה אינם ניצבים לבדם, ומחזקת אותם העובדה שהמתלוננת לא כבשה את עדותה, אלא מיהרה להגיע לתחנת המשטרה זמן קצר לאחר שהסתיים המפגש בבית המלון, ואותה שעה, וגם ביום המחרת, ניכרו היטב בהתנהגותה ובמצבה הנפשי האירועים שהתרחשו במפגשה עם המערער. וכאן המקום להדגיש, כי קיומם של יחסי מין עם המערער לא היו זרים למתלוננת, שהרי הודתה בקיומם גם קודם למפגש הנוכחי, ודווקא משום כך נשמעת טענתו של המערער לפיה הפלילה אותו המתלוננת במעשה בו לא חטא, כחסרת היגיון. כידוע, המשפט הפלילי לא נועד לתת מענה ברמה של וודאות מוחלטת בדבר אשמתו של המערער או חפותו. חובתה של המשיבה היא לשכנע, ומעבר לספק סביר, כי הסבריו של הנאשם, שנועדו ליישב את הראיות המפלילות כנגדו, הינם חסרי ערך ולא ראויים לאימון (ע"פ 347/88 דימיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 648; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קופמן, פ"ד נד(4), 653, 660). להשקפתי, הרימה המשיבה נטל זה, ומכאן דעתי כי בית המשפט המחוזי לא שגה כאשר הכריע את הכף לחובת המערער. 9. הערעור כנגד העונש כאמור, נגזרו למערער 4 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח. עונש זה בהשוואה לחומרת העבירה הינו מתון ביותר. אמרנו וחזרנו ואמרנו, כי הכופה את עצמו על אישה ומקיים עמה יחסים שלא בהסכמתה החופשית, לא רק את גופה הוא מחלל, אלא גם בנשמתה הוא פוער פצעים. מעשה אינוס באישה כרוכה בו רמיסת כבודה כאדם, והוא מלווה בטראומה לזמן ממושך, שלעיתים קרובות משנה את חייה מן הקצה אל הקצה. על כן, קבעה ההלכה הפסוקה כי דינם של עבריינים בתחום זה למאסר ממושך, הן כדי לגמול להם על הרעה שעוללו, והן כדי להרתיע את הרבים. אשר על כן, לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו בעונש, ומכאן דעתי כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א בשבט תשס"ו (9.2.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05067300_O05.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il