בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6726/98
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: רן
אריאב
נ
ג ד
המשיב: משה
כהן
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א 001154/98 שניתן
על
ידי כבוד הנשיא ו. זיילר
בשם
המערער: עו"ד א. קריסטל
בשם
המשיב: עו"ד ד. קירשנבוים
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1) לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (כב' הנשיא ו. זילר) בת.א. 1154/98 בו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב
לחייבו בפיצויי נזק בגין הפרת הסכם שנחתם בין הצדדים. ממצאיו של בית משפט קמא הם
כי בנסיבות הענין מדובר בהסכם שהיותו בר-ביצוע מותנה בהסכמת צד שלישי ומאחר שהסכמה
זו לא ניתנה לא בשל ההסכם לכלל חוזה מחייב בין הצדדים. ממילא אין לראות את המשיב
כמי שהפר אותו ודין תביעת הפיצויים שהוגשה נגדו להידחות.
עיקר קובלנתו של המערער נסבה על דרך הפרשנות
שנקט בה בית משפט קמא ביחס להסכם נשוא התביעה. לטעמו, טעה בית המשפט כאשר הסיק
ממכלול הנסיבות כי תקפותו של ההסכם מותנית בהסכמת צד שלישי. מסקנה זו הוסקה בטעות
עקב ייחוס משקל לגורמים שלא היה מקום להביאם בחשבון, בד בבד עם התעלמות מעניינים
מהותיים שהיה מקום להתחשב בהם לצורך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים.
2) בחנתי את ממצאי בית משפט קמא והמסקנות שהוסקו
מהם על רקע טיעוני הצדדים בסיכומיהם, ובאתי לידי מסקנה כי יש לאמץ את פסק הדין
ולדחות את הערעור.
אלה הטעמים לכך:
א) ממצאי פסק הדין קמא
המערער והמשיב היו שניהם בעלי מניות בשיעורים
שונים (ביחד עם אחרים) בחברה "פרוקום שויץ ישראל תעשיות (1979)
בע"מ" (להלן - "החברה").
המערער ניהל את החברה במשך מספר שנים, ולימים נקלעה החברה
לקשיים כספיים. הוא ביקש להשתחרר מאחזקותיו בחברה ובד בבד גם מחיובים שונים שלקח
על עצמו בהקשר אליה.
כדי לקדם ענין זה, נתגבש הסכם בינו לבין המשיב ביום 13.7.97
(ת10/) אשר עיקריו, ככל שהדבר דרוש לענייננו הם:
(1) המערער ימכור את מניותיו למשיב בתמורה של 26
ש"ח; (סעיף 2)
(2) תומר חתימתו האישית של המערער בחתימתו של
המשיב על שטרות לתשלום שכר דירה לגורם שהשכיר מבנה לחברה. (סעיף 4)
(3) תומרנה ערבויות אישיות שניתנו על ידי המערער
לבנקים משמו של המערער לשמו של המשיב. (סעיף 3)
(4) המערער ילווה למשיב סכום כסף כדי לאפשר שחרור
שעבוד דירה של המשיב בבנק אוצר החיל. (סעיף 6)
המערער השתית את תביעתו כנגד המשיב על הטענה
שהמשיב לא קיים את התחייבותו החוזית להמיר את הערבויות האישיות בחתימת המערער
בבנקים לשמו שלו, וכך מצא עצמו המערער בהמשך הדרך חייב מכח ערבויות אלה סכומי כסף
משמעותיים ביותר לנושי החברה.
טענת המערער בתביעה היתה כי המשיב הפר בכך את
חובתו החוזית כלפיו, והוא תבע פיצויי נזק בגין הפרה זו.
המשיב התגונן בטענה העיקרית כי ההסכם ת10/ ככל
שהוא נוגע להמרת הערבויות האישיות משם המערער לשמו שלו מותנה על פי כוונת הצדדים
בהסכמת הבנקים הנוגעים בדבר לעריכת שינוי כאמור. מאחר שבפועל הסכמה כזו לא ניתנה,
התבטל ההסכם ולא התגבש לכלל חוזה מחייב. ממילא, אין הפרה מצדו של המשיב והתביעה
דינה לכשלון.
בית משפט קמא, בנתחו את הוראות ההסכם לגופן על
רקע הנסיבות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים והארועים שארעו בעקבותיה, הגיע למסקנה
כי, אכן, הסכמת הבנקים להמרת הערבויות האישיות משם המערער לשם המשיב הינה תנאי
מוקדם לביצוע התחייבות המשיב כלפי המערער. רוצה לומר: לא קמה התחייבות ישירה של
המשיב כלפי המערער לעמוד בנעליו לענין פרעון החיובים נשוא אותן ערבויות אלא אם
נתבצעה המרת החתימות עליהן, ולצורך כך נדרשה הסכמת הבנקים. משהבנקים לא נתנו
הסכמתם, ממילא לא נתקיים תנאי מתלה שהיתנה את כניסת ההסכם לתוקפו, ולפיכך אין
לראות את המשיב כמי שהפר אותו, וכמי שחייב בפיצוי כלפי המערער.
מסקנת בית משפט קמא התבססה על הממצאים הבאים:
(1) יש להבין את משמעות ההסכם ת10/ על רקע עדותו
המהותית של העד לוי מוזר אשר ערך את ההסכם מטעמו של המערער. על פי עדותו מדובר
בעיסקה שתוכנה הכלכלי הוא שהמערער צריך לדאוג לגיוס 300,000 ש"ח שיופקדו בבנק
אוצר החיל ובתמורה לכך הבנק ישחרר את המערער מהתחייבותיו כלפי הבנק ובנוסף לכך
אמור היה המשיב לתת את ערבותו הוא לבנק לתשלום יתרת החוב. על פי עדות אותו עד
ההסדר בין הצדדים היה כפוף להסכמת הבנק ומשעה שהבנק לא הסכים "צריך היה
להמשיך את המו"מ ולראות מה כן..." (עמ' 11-10 לפרוטוקול).
בית המשפט יחס משקל רב לעדותו של העד לוי אשר
היה הרוח החיה בגיבושו של ההסכם, מטעמו של המערער דוקא, ולפיכך עדותו לגבי הנסיבות
הנילוות להתקשרות נראתה כבעלת משקל ומשמעות מיוחדים.
(2) אשר לנסיבות האופפות את ההתקשרות קבע בית משפט
קמא כי היה הגיון כלכלי רב בהתנאת הסכמת הבנקים כתנאי מוקדם לביצוע התחייבות המשיב
כלפי המערער, וזאת מאחר שבנסיבות הענין עמדה בבסיסה תכנית פרישת חובות נוחה ביותר
למשיב אשר היה בה כדי להסביר את הטעם הכלכלי שהניע אותו להסכים לקחת על עצמו את
התחיבויות המערער כלפי הבנקים. יחד עם זאת, תכנית פרישת החובות היתה מעצם טיבה
מותנית בהסכמת הבנקים ומשהם לא הסכימו לתכנית, ניטל ההגיון והטעם הכלכלי מהמרת
התחייבויותיו של המערער בהתחייבויותיו של המשיב.
(3) המערער המשיך להיות מעורב במגעים עם הבנקים גם
לאחר ההתקשרות בהסכם ת10/ ויש בכך כדי להצביע על כך שהצדדים להסכם לא ראו בעצם
החתימה משום סוף פסוק הקושר אותם בהתחייבויות ההדדיות ביניהם, בלא שים לב לעמדת
הבנקים. המציאות היא שהם שהם ידעו והבינו כי נכונות הבנק לתכנית פרישת החובות הינה
תנאי לקיומו של הסכם ת10/.
(4) שאר הוראות ההסכם ת10/ לא קויימו בין הצדדים,
ללמדנו כי משלא ניתנה הסכמת הבנקים הצדדים עצמם ראו את ההתקשרות ביניהם כבלתי
מחייבת. וכך, השעבוד על דירת המשיב בבנק אוצר החיל לא הוסר, הסכום שהיה על המערער
להלוותו למשיב לא ניתן ומניות המערער לא הועברו לשם המשיב.
וכך מסכם בית משפט קמא את דבריו:
"כללו
של דבר, משסרב בנק אוצר החיל להצעת 'תכנית פרישת החובות', היה מובן לצדדים שאין
לבצעו. התובע עשה נסיון להשיג את הסכמת הבנק על ידי שיפור התכנית, ואולם לא התמיד
בנסיון זה. בנסיבות אלו, לא ניתן לטעון כנגד הנתבע שהוא הפר את ההסכם, ופועל יוצא
מכך הוא שדין התביעה להידחות."
עד כאן להכרעת בית משפט קמא.
טיעוני הצדדים
טוען המערער:
מוקד המחלוקת בין הצדדים הוא האם ההסכם בענין
המרת הערבויות משם המערער לשם המשיב מותנה בהסכמת הבנקים או שמא יש לו חיות משל
עצמו גם בלא הסכמה כזו - חיות במובן זה שהמשיב חייב לבוא בנעליו של המערער לענין
העמידה בהתחייבויות כלפי הנושים נשוא אותן ערבויות.
לענין זה נטען:
(א) היה על בית משפט קמא להתייחס גם להסכם קודם
(ת1/) מיום 9.7.97 ממנו ניתן היה ללמוד על התחייבות בלתי מותנית של המשיב להעביר
את ערבויות המערער על שמו.
(ב) סברת בית משפט קמא כי תכנית פרישת החובות
מבחינת מהותה נועדה להיטיב עם המשיב הינה מוטעית.
(ג) כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות
שוללת את ההנחה כי תכנית פרישת החובות היא זו שעמדה ביסוד ההתקשרות.
(ד) ראייה לכך שהצדדים לא ראו בתכנית "פרישת
החובות" את בסיס ההתקשרות ניתן ללמוד מאלה:
(א) מיום 9.7.97 שינו הצדדים את מורשי
החתימה בשם החברה, המערער חדל מלהיות מורשה חתימה ויצא מתמונת הניהול
והשליטה בחברה.
(ב) גם לאחר סירוב בנק אוצר החיל לתכנית
שהוצעה על ידי הצדדים, פעל המשיב כלפי הבנק הבינלאומי בנסיון להביא להמרת
הערבויות - משמע ראה את העסקה תקפה חרף כשלון התכנית בבנק אוצר החיל.
(ג) המשיב כלל לא התייחס לתכנית פרישת
החובות בהגנתו.
(ד) המציאות היתה שהמשיב נטל שליטה על
החברה עד שהתחוור לו כי יידרשו לגביה השקעות נוספות, ואז הוא הביא את החברה לפירוק
ביודעו כי ברישומי הבנקים לא הוחלפו הערבויות משם המערער לשמו והוא נאחז בטענה
פורמלית זו כדי לחמוק מחיוביו שלקח על עצמו כלפי המערער.
טוען המשיב בתשובתו:
(א) ההסכם ת10/ הינו בבחינת "עיסקת
חבילה" שביצועה על ידי הצדדים כפוף להסכמת הבנקים. הובאו עדויות רבות משקל
לתמיכה במסקנה זו ואין להתערב בה.
(ב) המערער עצמו סיכל את "עיסקת החבילה"
ובכך הכשיל את העיסקה.
(ג) התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים מצביעה על כך
שקיומו של החוזה מותנה בהסכמת הבנק. זאת ניתן ללמוד הן מלשון ההסכם והן מנסיבותיו
החיצוניות האוצלות על פירושו.
ההכרעה
בית משפט קמא פירש את ההסכם ת10/ על פי אומד
דעתם של הצדדים.
"אומד דעת זה" - כלשון ההלכה הפסוקה בענין
ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פד"י מט(2) 265, 311).
"הוא
המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים. על אומד דעת זה
למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים"
הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו
מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם".
בגיבושו של אומד דעת הצדדים משמשים בערבוביה
נתונים הבאים מפנים החוזה ומחוצה לו. התחקות אחר אומד דעת הצדדים נעשית בשני
מישורים, ואם תרצו, בשני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו-כיוונית: מעגל פנימי
שעניינו בחינת גוף הטקסט ומעגל חיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות האוצלות על
משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים.
בית משפט קמא אכן בחן את אומד דעת הצדדים
בהתקשרם בהסכם ת10/ באמצעות ניתוח הוראות ההסכם לגופו תוך שילובן בעדויות חיצוניות
אשר הבהירו והאירו את מהלכי ההתקשרות והגיונם הכלכלי.
השאלה שעמדה להכרעה היא:
האם תוקפה של מערכת הזכויות והחובות של הצדדים
על פי ההסכם הותנתה בהסכמת הבנקים להחלפת הערבויות בבחינת "תנאי מתלה"
שרק בהתקיימותו יהפוך ההסכם בר-ביצוע?
התשובה החיובית לשאלה זו, כפי שניתנה על ידי בית משפט קמא,
נתבקשה מהניתוח המשולב של המקורות הפנימיים והחיצוניים לחוזה גם יחד:
(א) אשר למקורות הפנימיים:
מתוך עיון בהוראות ההסכם, ברי כי לא ניתן לנתק את קשר
הגומלין בין מכלול הוראותיו. על פניו, מדובר בהסדר כספי בין הצדדים הבנוי על
איזונים עדינים בין ההתחייבויות והזכויות ההדדיות ביניהם. נגרע נדבך אחד ממכלול
תנאי ההסדר, הופר עמו האיזון הכולל בהסדר כולו.
ניסוחו של סעיף 3 להסכם ת10/ המדבר בהתחייבות
המשיב להמיר את הערבויות האישיות בבנקים משם המערער לשמו לא נוסחה כך במקרה. אילו
בקשו הצדדים ביחסים בינם לבין עצמם להבטיח כי המשיב יבוא בנעלי המערער לצורך פרעון
כל התחייבויותיו וערבויותיו כלפי הנושים לא היו נזקקים לניסוח סעיף 3 כפי שעשו.
במקום לומר, כפי ניסוחו של סעיף 3 להסכם:
"משה
יחתום ערבות אישית במקום רן בכל הבנקים בהם הדבר יידרש כך שהדבר יגרום לשחרורו
המיידי של רן מערבותו האישית בבנקים."
ניתן היה להבהיר כי המשיב לוקח על עצמו את כל
התחייבויותיו האישיות של המערער הקשורות בחברה כלפי הנושים. אולם הדבר לא נעשה כך.
הצדדים דברו במפורש, ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בבצוע
פעולה של שינוי חתימות על ערבויות אישיות בבנק, וכרכו בכך במפורש ושלא במקרה, את
הבנק כגורם במערכת היחסים ביניהם. הניסוח שנבחר בדרך של שינוי הערבויות האישיות
בבנק משם המערער לשם המשיב מלמד גם על פי פשוטם של דברים כי אין השינוי מתבצע בלא
הסכמת הבנק, שהרי חבותו של חייב או של ערב כלפי נושה ניתנת להמחאה לנמחה בהסכם
בין החייב לנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה (סעיף 6 לחוק המחאת חיובים
תשכ"ט1969-) והדברים מובנים.
אולם גם מעבר למשקל שיש לייחס לדרך הניסוח של
סעיף 3 להסכם, נתחייבה הסכמת הבנק להמרת הערבויות מכח אומד דעת הצדדים עצמם וכתנאי
מוקדם לגיבוש החבויות ההדדיות ביניהם, כפי שניתן ללמוד ממכלול נסיבות הענין.
כריכה זו של הבנק לא נעשתה במקרה, והיא צפתה
בחובה הסדר צפוי עם הבנק אשר כתוצאה ממנו תינתן הסכמתו להחלפת הערבויות האישיות
בין הצדדים. הדברים לא פורטו בהסכם, אך הם נובעים מהקשר הדברים ומן המציאות שעל
רקעה נוסח סעיף הערבויות האישיות כפי שנוסח.
עד כאן לשון ההסכם ובמיוחד סעיף 3 שבו, על רקע
מכלול תנאיו האחרים המבטאים את מסכת החובות והזכויות הכספיות של הצדדים.
(ב) וכאן משתלב המקור החיצוני להסכם, הקורם עור
וגידים באמצעות עדויות עדי המפתח לוי מוזר והגר ונטורה מבנק אוצר החיל.
עדויות אלה היו מהימנות על בית משפט קמא ויוחס
להם משקל מכריע, ולא בכדי.
מוזר לוי שימש כנציגו של המערער, וכמי שערך
מטעמו את ההסכם ת10/ וניהל מטעמו את המשא ומתן עם בנק אוצר החיל לאחר מכן. עד זה,
אשר הופיע כעד תביעה, העיד באלו המילים (עמ' 10):
"אני
הייתי נוכח בפגישה בבנק אוצר החיל בברקן. זה היה סמוך לאחר חתימת ההסכם ת10/. את
ת10/ אני ערכתי. בפגישה נכנסנו לבנק התובע, הנתבע, חותנו ואנוכי ונפגשנו עם הגר
מנהל המקום והצגנו תכנית שלנו בראשי פרקים שיוזרם 300,000 ש"ח במזומן לחשבון
החברה ובתמורה היא תשחרר את הדירה של החתן של הנתבע, פקדונות כספיים של התובע
ותעשה החלפת ערבויות בין התובע והנתבע. ולבנק יהיו ערבויות לתשלום יתרת חוב זאת
מכח שעבוד הציוד. הגר ענתה שעל פני השטח זה לא נראה לה, היא לא מוסמכת להחליט
ותעביר לגורמים המתאימים ותתן תשובה. פרט לכך לא הועלה אף נושא אחד בפגישה... נכון
שבפגישה בבנק אוצר החיל דובר על הזרמה של 300,000 ש"ח, שחרור הדירה, שחרור
הפקדונות והחלפת ערבויות. לשאלתך מי היה צריך להזרים 300,000 ש"ח לחשבון
החברה אני אומר 180,000 ש"ח על ידי הלוואה שהתובע מארגן ונותן לנתבע...
300,000 ש"ח התחלקו בשניים. הדברים סוכמו בין התובע לנתבע. 180,000 ש"ח
התובע צריך להלוות לנתבע ו- 120,000 ש"ח היו באים ממקורותיו הפרטיים של התובע
על ידי מכירת פקדון ניירות ערך של החברה."
ובהמשך הדברים מבהיר מוזר לוי, ששימש הרוח
החיה בגיבוש העסקה, את הגיונה הפנימי (עמ' 11-10):
"העסקה
מבחינת תוכנה הכלכלי היה כזה:
התובע
היה צריך לדאוג לגיוס 300,000 ש"ח שיופקדו בבנק אוצר החיל. המקורות ל-
300,000 ש"ח אלו היו מימון מבנק הפועלים הנקוב בסעיף 6 לת10/ וכן מימוש פקדון
ניירות ערך הנקוב בסעיף 10 לת10/. הבנק מצדו היה צריך לפי המתוכנן לשחרר בתמורה
לכך את התובע מהתחייבותו והדירה שהיתה משועבדת לבנק היתה צריכה להיות משועבדת
לתובע להבטחת החובות שלו. בנוסף לכך היה צריך הנתבע לתת את ערבותו לבנק לתשלום
יתרת החוב, זאת בנוסף לשעבוד הציוד שכבר היה על הבנק. מתן הערבות על ידי הנתבע
היתה מחליפה את הערבות של התובע וכל זאת כפוף להסכמת הבנק. כשאני השתמשתי במילים
עסקת חבילה התכוונתי מול הבנק... מבחינת הבנק, כל זעזוע בעסקה הזו, היינו אי קיום
תנאי מתנאיה, לא היתה יכולה להיות קבילה עליו במובן זה שהוא לא היה רואה פתרון
מלא".
העד המשיך והבהיר (עמ' 11) כי מה שהפריע
לגיבוש עסקת החבילה כלפי הבנק היה נושא שעבוד הדירה והמשיב רצה להוציא אותה מרשות
הבנק. נוהלו מגעים עם הבנק בקשר לשחרור הבית מהשעבוד והבנק לא הסכים ואז נעשה
נסיון להשיג את ההסכמה באמצעות עיסקת החבילה האמורה.
העד לוי מסכם את דבריו ואומר:
"המשמעות
היא כי משעה שהבנק לא הסכים לעסקת החבילה היה צריך להמשיך את המשא ומתן ולראות מה
כן..." (עמ' 11).
הנה כי כן, עד המפתח בפרשה זו הבהיר את התמונה
כולה על מכלול נסיבותיה והיבטיה. הוא לא הותיר ספק כי הצדדים ראו את מערכת הזכויות
והחובות על פי ההסכם כמותנית בהסכמת הבנק לתכנית שתאפשר הסרת השעבוד מהדירה והחלפת
הערבויות האישיות. אולם הסכמה כזו לא צלחה.
חיזוק לדברי מוזר לוי ניתן למצוא בעדותה של
הגר ונטורה אשר נטלה חלק בפגישה מטעמו של בנק אוצר החיל. לפי עדותה, החוב של החברה
עמד אז על 450,000 ש"ח, והוצע על ידי הצדדים להזרים לבנק 300,000 ש"ח
כדי לשחרר את דירת חותנו של המשיב מהשעבוד, לשחרר את ניירות הערך של המערער שהיו
משועבדים לטובת החברה ושהמשיב יערוב לחשבון במקום המערער.
היא מוסיפה (עמ' 12):
"בפני
הוצגה עיסקת חבילה. כפי שהוצגה עיסקת החבילה, היא לא אושרה... הם היו מוכנים לשפר
את ההצעה".
שיפור ההצעה התבטא בכך שהמערער אמור היה להטיל
שעבוד על פקדון ניירות ערך בסך 100,000 ש"ח. לשיפור זה היה הבנק מוכן להסכים,
אלא שהדברים לא בוצעו. משלא נעשה דבר, תבע הבנק את חובו מהחברה ומהערבים - וביניהם
המערער, ומימש את בטחונותיו.
יש להוסיף, כי התקיימו מגעים עם הצדדים גם
בבנק הבינלאומי וזאת לצורך גיבוש תכנית להזרמת כספים ולהחלפת הערבויות האישיות משם
המערער לשם המשיב אולם הדברים לא התגבשו לכדי הצעה קונקרטית (עדות ישראל טראוב,
נציג הבנק, עמ' 13).
חיזוק לעדויות האמורות בדבר תלותו של ההסכם
בנכונות הבנקים להחליף את הערבויות נמצא גם בעדויות מאיר מאק שלקח חלק בדיונים עם
הבנק הבינלאומי (עמ' 15) וכן שמעון כהן (עמ' 16) ועדות המשיב עצמו (עמ' 17 ואילך).
מדברים אלה עולה בבירור כי ההסכם ת10/ שיקף
הסדר כולל בין הצדדים אשר התבסס על מאזן חיובים וזיכויים ביניהם. במסגרת מאזן זה
נכלל גם התנאי בדבר החלפת ערבויותיו האישיות של המערער בערבויות המשיב. אולם החלפה
זו חייבה מצידה השגת הסדר עם הבנק אשר יבטיח את עניינו בתמורה להסרת השעבוד מדירת
חותנו של המשיב. הסדר זה לא הושג ומעולם לא בוצע, ואין לתלות את הקולר לכך במשיב
דוקא. מכאן, שחיובו של המשיב לבצע את החלפת הערבויות האישיות משם המערער לשמו שלו
לא בשל לכלל חיוב בן-פועל.
(ג) במובן האמור היווה ההסדר בין הצדדים אשר כרך
את הסכמת הבנקים מעין תנאי מתלה אשר קיומו היווה תנאי מקדים לכניסתו לתוקף של
החיוב על פי סעיף 3 להסכם, ומכוחו גם לשאר תנאי ההסכם.
ואכן, סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי)
תשל"ג1973- קובע:
"חוזה
על תנאי
(א)
חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה)...
(ב)
חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי... חזקה שקבלת ההסכמה... היא תנאי מתלה".
ביצוע ההסכם לענין החלפת הערבויות היה טעון
הסכמה של הבנק, ומכאן שהיה מותנה בתנאי מתלה. משלא נתקיים התנאי, לא נתגבשו חובות
וזכויות הצדדים לענין החלפת הערבויות האישיות. ממילא, לא ניתן לומר כי המשיב הפר
את התחייבותו לבצע את החלפת הערבויות, או כי הפר חובה ישירה כלפי המערער לעמוד
בנעליו לענין פרעון החובות נשוא ערבויות אלה - חובה שהצדדים כלל לא התכוונו ליצור
בנפרד ובמנותק מהסכמת הבנק להסדר הכולל.
ואוסיף מעבר לנדרש:
מעדותה של גב' הגר ונטורה עולה כי במסגרת המשא ומתן הנוסף
שהתנהל עם הבנק ולאחר העלאת הצעה משופרת על ידי הצדדים היה נכון הבנק להסכים לה.
הצעה משופרת זו מן הסתם, הטילה על המערער מטלה נוספת של שעבוד פקדון ניירות ערך
בסך 100,000 ש"ח. חרף הסכמתו המאוחרת של הבנק להצעה המשופרת המערער לא הראה
נכונות לבצעה, וההצעה נותרה בלתי ממומשת. בנסיבות אלה אין המערער יכול להלין על
המשיב, שכן היוזמה לקידום ההצעה המשופרת שנתקבלה על דעת הבנק היתה, קודם לכל,
עניינו שלו והיא לא ננקטה. בנסיבות אלה, עשויות להתקיים במערער הוראות סעיף 28(א)
לחוק החוזים לפיהן אם היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיומו של התנאי,
אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו, ומכל מקום מתקיימת לגבי חוזה זה ההוראה שבסעיף
29 לחוק המשמיעה כי חוזה מותנה בתנאי מתלה אשר התנאי בו לא נתקיים תוך התקופה
שנקבעה לכך ובאין תקופה כזו - תוך זמן סביר, מתבטל החוזה.
ואכן, מנסיבות הענין כפי שהוכחו עולה כי
הצדדים בהתנהגותם התייחסו להסכם ת10/ כהסכם שנתבטל ולא פעלו על פיו למעט באשר
להחזר הלוואה בסך 20,000 ש"ח (כאמור בסעיף 5 להסכם) שהמשיב החזיר למערער -
ענין שהיה קשור ביחסי בעלי הדין בינם לבין עצמם בלבד ואיננו מהותי לקשר בינם לבין
הבנק. (ראה עדות המשיב בעמ' 22).
ולפני סיום, ראוי להתייחס לשני אלה:
(א) בערעורו התייחס המערער להסכם קודם בין הצדדים
המכונה "הצהרת כוונות" מיום 9.7.97 (ת1/) וביקש להסיק ממנו מסקנות כאלה
ואחרות ביחס לאופי ההסדר בין הצדדים. הסכם זה כלל לא היווה תשתית לכתב התביעה,
וזכרו לא בא בגדר עילתה. הוא "גוייס" לעזרה במהלך הדיון בבית משפט קמא
אף שבמקורו, לא התכוון המערער להתבסס עליו כלל. בתנאים אלה, צדק בית משפט קמא כאשר
פירש את מערכת יחסי הצדדים על פי הסכם ת10/ בלבד, וזו המסגרת הראויה גם לדיון
בערעור.
(ב) המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור במטרה
לבסס את טענתו כי חלה טעות בפרשנות ההסכם ככל שהוא מניח קיומה של תכנית פרישת
חובות בין הצדדים לבנק אוצר החיל שמטרתה היתה להפחית את חיובי המשיב במסגרת הסכמים
אלה. המערער ביקש להסתמך על ארועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין קמא, וביניהם הסכם
פשרה שנקשר בינו לבין הבנק אשר לטענתו משליך על פרשנות נכונה של תוכן ההסכם.
לא היה מקום לקבל בקשה זו בשלב זה של ההליך,
משאין היא עונה לאמות המידה המיוחדות הנדרשות לצורך הגשת ראייה נוספת בערעור.
(השווה תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ח1984-).
מעבר לנדרש יצויין כי, מכל מקום, הראייה
שנתבקש להציגה לא היתה גוררת בעקבותיה תוצאה שונה במהותה מזו שהושגה בערכאה קמא,
ואשר יש לאמצה כאן.
יוצא, איפוא:
אין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא. מסקנות אלה
מעוגנות היטב בתוכן ההסכם כפי שעולה מניסוחו בשילוב עם הנסיבות החיצוניות לו ככל
שאלה הובהרו באמצעות עדים מהימנים.
הערעור נדחה, איפוא.
המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור בסכום של
10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
בענייננו, אכן אין ללמוד מלשון החוזה בלבד את
אומד-דעת הצדדים. ממילא יש ללמוד על דעתם מן הנסיבות, כפי שהראתה חברתי, השופטת
פרוקצ'יה.
אני מסכימה איפוא לדחיית הערעור, כמוצע על-ידי
חברתי.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, א' ניסן תש"ס (6.4.00).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98067260.R05