רם יולוס עו"ד בתפקידו כמפרק חברת י. מושקוביץ חבר נ. יוסף מוש

פסק-דין בתיק ע"א 6726/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6726/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: רם יולוס עו"ד בתפקידו כמפרק חברת י. מושקוביץ נ ג ד המשיבים: 1. יוסף מושקוביץ 2. כונס הנכסים הרשמי והאפוטרופוס הכללי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 02.07.2015 בפר"ק 62064-10-13 תאריך הישיבה: ג' בטבת התשע"ז (1.1.2017) בשם המערער: עו"ד יגאל בורוכובסקי; עו"ד אלירן גומל בשם המשיב 1: עו"ד זיו אור; עו"ד רועי פלר בשם המשיב 2: עו"ד הילה ברקי פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: המערער בענייננו הוא המפרק של חברת מושקוביץ חברה לבניין בע"מ, אשר בעל השליטה בה הוא המשיב 1 (להלן המשיב). המערער ביקש לחייב את המשיב, יחד ולחוד עם בעלי המניות בחברה, לשלם לקופת הפירוק סך של כ-9 מיליון ₪; זאת, כיון שלפי הנטען לוה המשיב מן החברה כספים ומשך כסף מחשבונותיה לצרכיו האישיים בסך זה. הליך הפירוק עצמו נמשך מזה למעלה מעשור, החל מראשית שנות ה-2000. אלא שבהליך קודם שבין המשיב לבין פקיד שומה חיפה (ע"א 8231/11), נקבע – בפסק דין שניתן על-ידי השופט נ' הנדל, בהסכמת השופטים רובינשטיין וברק-ארז ביום 9.12.13 – כי החברה מחלה למשיב על חובו זה, ולכן ההכנסה חייבת במס. במסגרת אותו הליך, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין (ע"מ 568/04, שניתן על-ידי סגנית הנשיא ש' וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה), העיד המערער בענייננו כי הלכה למעשה נמנעה החברה מגביית חוב המשיב, וכן ציין כי אם ייקבע שהמשיב חייב במס בגין הסכומים האמורים, תימנע החברה מגביית חובו (ראו ע' 4 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו). מנגד יוער, כי המשיב טען באותו עניין כי הוא עודו חב כספים לחברה וזו טרם מחלה לו על חובו, וזאת בניגוד לטענתו בהליך נשוא ענייננו (ראו פסקה 14 לעמדת כונס הנכסים הרשמי (להלן הכנ"ר)). בהמשך לכך, דחה בית המשפט שלפירוק את בקשת המערער, בטענה כי קביעת בית המשפט העליון בהליך הקודם מהוה מעשה בית דין וכי המערער מושתק השתק פלוגתא מטענה כנגדה. בתוך כך נקבע, כי אף שהמערער לא היה צד להליך, הוא היה מודע לו ואף לקח בו חלק – וכאמור, דומה שאף הצהיר מפורשות כי החברה לא תפעל לגביית החוב – ולכן הוא מושתק מטענה אחרת. בערעור שלפנינו טוען המערער כי אין לגזור גזירה שוה מהליך המיסוי להליך הפירוק לעניין מחילה על חוב; ובנוסף לכך, בית משפט שלפירוק הוא היחיד המוסמך להכריע בשאלות הנוגעות למצבת הנכסים של החברה. אשר לעדותו שלו בהליך המיסוי טוען המערער כי אין לייחס לכך משמעות, כיון שכוונתו הייתה שככל שיימצאו נכסים יפעל לגביית החוב וכך אמר; ומכל מקום, משהחברה לא הייתה צד להליך אין להחיל כאן השתק. הכנ"ר תומך בעמדת המערער. לשיטתו, אין לקבל מצב בו הליך המיסוי בין המשיב למס הכנסה "מכתיב" לבית משפט שלפירוק כיצד לנהוג, וכי משהחל הליך הפירוק על כל העניינים להתברר מול בית משפט שלפירוק; ומכל מקום, יש לאפשר למערער לגבות את הכספים מהמשיב, לטובת נושי החברה. הכנ"ר גם טוען נגד פסק הדין שניתן בהליך המיסוי, ולדידו לא היה מקום לקבוע כי החברה מחלה למשיב על החוב גם במסגרת אותו הליך – כך, שכן ברי כי החברה, בהיותה נשלטת על-ידי המשיב לעת הרלבנטית, לא תפעל לגביית חובו, ולא ניתן לייחס לכך חשיבות, הן לצורך הליך המס הן לצורך הליך חדלות הפירעון. כל קביעה אחרת משמעה, לפי הנטען, מתן אפשרות לבעל חוב להתחמק מתשלום חובו לנושים, וחלף זאת לשלם, לכל היותר, את המס שנגבה על סכום זה למדינה, שהוא נמוך בהרבה מהחוב עצמו (ומכל מקום אינו מסייע לנושים, שאת טובתם דורש הכנ"ר). לאחר עיון ושמיעת טענות באנו למסקנה כי יש לקבל את הערעור, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט שלפירוק לדיון בנושא לגופו, משאין המערער מושתק בטענת מעשה בית דין כנגד המשיב (והדירקטורים עמו) באשר להחזרת החוב. אין ספק כי יש – לפחות במידה מסוימת – תחושה של חוסר נוחות, הן כיון שהמערער טען על פני הדברים במסגרת הליך המיסוי טענות שונות מאשר בהליך הנוכחי, והן כיון שהמשיב כבר חויב, במסגרת ההליך הקודם, לשלם מס על סכומים אלה (אמנם עולה מכתבי הטענות של המערער והכנ"ר שלמיטב ידיעתם הסכום לא שולם). חרף זאת, עדיין קבלת הערעור לטעמנו היא תוצאה נכונה משפטית וצודקת בנסיבות. כך, שכן בית המשפט המוסמך לדון בכל ענייניה של החברה הנמצאת בתהליכי פירוק הוא בית משפט שלפירוק (ראו למשל ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited (13.7.06); וכן ראו והשוו ד' האן "העברת ערך לנושה והמחאת זכות על ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות פירעון" מחקרי משפט טז 197 (תשס"א); ד' האן דיני חדלות פירעון); ולאחר מינויו של מפרק זמני או מתן צו כינוס, יתר ההליכים כנגד החברה מעוכבים (ס' 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983; צ' כהן פירוק חברות 368-365 (תש"ס-2000); כן ראו והשוו ד' האן דיני חדלות פירעון 348-347 (תשס"ט-2009)). קשה להלום מצב שבו לאחר שהחל הליך הפירוק, ובמיוחד לאחר שניתן צו פירוק לחברה בשנת 2003 ומונה מפרק קבוע בשנת 2004, יקבע בית משפט אחר בעניין שיש לו השפעה מהותית לגבי נכסיה הפיננסיים של החברה; זאת, קל וחומר כאשר החברה עצמה אינה צד להליך, ובכך גם תשובה לעניין ההשתק השיפוטי במידה רבה. בנוסף לכך, מהותית, נדמה כי החלטת בית המשפט המחוזי למעשה, ובלא משים כמובן, מרעה עם נושי החברה על לא עוול, שכן הסכום – אם אכן נלקח על-ידי המשיב שלא כדין – ייגרע מקופת הפירוק; הנושא טעון איפוא בירור. אין בכך כדי להלום טענה שפסק הדין בנושא המיסוי הוא שגוי, לא רק מפני שהוא חלוט; הוא מדבר בעדו, לפי החומר שעמד בפני בית המשפט. גם אין באמור כדי לקבוע כי המערער התנהל באופן ראוי ככל משפטו וחוקתו בטענו דבר והיפוכו בהליכים שונים, גם אם יש אמירות אחרות לפיהן עמד על גביית החוב. הערעור מתקבל והתיק מוחזר לבית המשפט שלפירוק. פסק דין זה יבוא חלף פסק הדין של בית המשפט קמא, אשר ייבטל. בנסיבות יושתו הוצאות על הצד הנמוך בסך כולל של 22,500 ₪ – 15,000 ₪ למערער ו-7,500 ₪ לכנ"ר. ­­­­ ניתן היום, ‏ג' בטבת התשע"ז (‏1.1.2017). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15067260_T05.doc אג