שם טוב בן גיאת נ. בית משפט העליון

פסק-דין בתיק בג"ץ 6721/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6721/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. שם טוב בן גיאת 2. אהרן בן גיאת 3. אברהם בן גיאת נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט העליון 2. בית המשפט המחוזי בירושלים 3. עו"ד ע. כהן הנאמן של המבקש מס' 1 4. עו"ד י. עציוני הנאמן של המבקש מס' 2 5. עו"ד ש. פינס הנאמן של המבקש מס' 3 6. כונס הנכסים הרישמי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד שמואל ברקוביץ פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: זו עתירה התוקפת את חוקיותו של פסק הדין שניתן בעניינם של העותרים בבית המשפט המחוזי בירושלים וכן את חוקיותו של פסק הדין שניתן בערעור שהגישו העותרים לבית המשפט העליון. להלן תיאור העובדות וההליכים שבענייננו, כפי שפורטו בע"א 9318/05 בן-גיאת נ' כהן (לא פורסם, 28.2.2007), מפי כבוד השופט א' גרוניס: ביום 24.6.99 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) פסק דין בו נדחתה בקשתם של המערערים ושל אחרים לבטל פסק בורר, בעוד שנתקבלה בקשה לאישורו של פסק הבורר. המשמעות של אישור הפסק הייתה שהמערערים ואחרים חויבו לשלם לצד שכנגד סך העולה על 2 מיליון ש"ח. לאחר שניתן פסק הבורר נפתחו הליכי פשיטת רגל לגבי המערערים, ניתן צו כינוס והם הוכרזו פושטי רגל. בשנת 2005 הגישו המערערים בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם מתנהלים הליכי פשיטת הרגל, נגד הנאמנים על נכסיהם (שהם כיום המשיבים 1, 2 ו-4). בבקשה טענו המערערים כי פסק הבוררות הושג בתרמית ובחוסר סמכות, וזאת עקב "שינוי זדוני ובלתי חוקי באופן חמור וחסר תקדים של כותרתו של פסק הבוררות". לפי הנטען, השינוי נעשה על ידי עו"ד ד' שטרן. למעשה טוענים המערערים כי הם עצמם באופן אישי לא היו צד לבוררות, וכי הצד הנכון שהשתתף בבוררות הייתה חברה בשם מ. בן גיאת חברה לדיור לגיל הזהב בע"מ (להלן - החברה), שהם היו בעלי מניות שלה. במסגרת בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור הגישו המערערים מכתב של הבורר, עו"ד מ' שיפמן, בו הוא כותב שהמערערים לא היו צד לבוררות. המערערים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, אשר קבע כי אין יסוד לערעור לגופו. בית המשפט העליון קבע כי: מן החומר שבפנינו עולה כי המערערים ראו את עצמם כצדדים להליך הבוררות וכמחויבים על פיו. אם לא תאמר כן, אין ספק שהמערערים היו מעלים זה מכבר את הטענה שאישור פסק הבוררות הושג במרמה וניתן בחוסר סמכות. בנסיבות האמורות אין מקום לאפשר למערערים להגיש כיום תובענה לביטולו של פסק הדין, שאישר את פסק הבוררות, ואשר ניתן עוד בשנת 1999. בהחלט ייתכן שהיה מקום להעלות הטענה כי המערערים לא היו צד לבוררות בגדריה של בקשה לביטול פסק הבורר. אין לאפשר העלאת הטענה לאחר שנים, ולגבי פסק דין חלוט. יוער, כי לאחר שמיעת הערעור הגישו המערערים השלמת טיעון. עיינו אף בחומר זה, אך אין בו כדי לשנות ממסקנתנו כי דין הערעור להידחות. בקשתם של העותרים לדיון נוסף לא נקלטה לאור אי הפקדת סכום העירבון הנדרש. בעתירתם היום מבקשים העותרים כי בית המשפט הגבוה לצדק יורה על בטלותם של פסק הבורר נשוא המחלוקת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק דינו של בית המשפט העליון. הם טוענים כי מעולם לא היו צד לבוררות וחיובם בסכום פסק הבוררות נובע אך ורק מטעות הדפסה בכותרת פסק הבוררות וכי הבורר אישר זאת בכתב. המערערים סבורים כי יש לייחס חשיבות מכרעת למכתבו של הבורר ומסבירים כי לא פנו קודם לכן לביטול חיובם כיוון שרק באוקטובר 2002 נודע הדבר לעותרים. העותרים טוענים כי פסקי הדין נשוא העתירה "בטלים מעיקרא בגלל חוסר סמכות מוחלט של הבורר ובית המשפט לפסוק נגד העותרים, מאחר שהם כלל לא היו צד לתיק הבוררות, וחיובם בפסק הבוררות נבע אך ורק מטעות הדפסה בכותרת פסק הבוררות". לשיטתם, פסקי הדין "עומדים בניגוד ליסודות המשפט, האמת וכללי הצדק הטבעי". דין העתירה להידחות על הסף. שאלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים שמצויים בסמכותו של בית המשפט העליון נדונה אך לאחרונה, בבג"ץ 5952/08 פלונית נ' בית המשפט העליון בירושלים (טרם פורסם, 3.7.2008), שם נקבע כי: 9. כידוע, סמכותו העניינית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבועה בסעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה (להלן: חוק היסוד). עיון בסעיפים אלה מלמדנו, כי לכאורה עשויים להיות רלוונטיים לענייננו שני סעיפי משנה: סעיף 15(ד)(3) וסעיף 15(ג) לחוק היסוד. 10. אלא, שברור כי סעיף 15(ד)(3) לחוק היסוד, אינו יכול להוות מקור סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירה על החלטתו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים (כפי המקרה בענייננו). לשונו המפורשת של סעיף זה, קובעת כי סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק "לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין", אינה חלה על "בתי משפט שחוק זה דן בהם", קרי, סמכות זו אינה חלה על החלטות של בית המשפט העליון. בסוגיה זו איננו רואים מקום להרחיב, שכן לשונו של הסעיף מדברת בעד עצמה. 11. ככל שעסקינן בסעיף 15(ג) לחוק היסוד, גם סעיף זה אינו יכול לשמש בענייננו מקור סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירות למען הצדק בעניין החלטות או פסקי דין של בית המשפט העליון. דברים אלה נקבעו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה, והם אף הכרחיים על מנת לשמור על כללי דיון תקינים ונלמדים מן ההיגיון... 16. למעלה מן הצורך, יוער כי תקיפתו של פסק דין של בית המשפט העליון יכולה להתבצע, למעשה, בדרך אחת בלבד, והיא בדרך של הגשת בקשה לדיון נוסף, לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיכך, אף היה בידי העותרת סעד חילופי, שהוא כשלעצמו מצדיק את דחיית העתירה על הסף. נציין עוד כי הטענות שמעלים העותרים נדונו והוכרעו בשתי ערכאות. אין יסוד לטענה שפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון ניתנו בחוסר סמכות. דחיית טענותיהם של העותרים בערכאות השיפוטיות המוסמכות אינה מקימה להם עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ט בתמוז התשס"ח (1.8.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08067210_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il