מתן פרפרה נ. ארתור גולדו

פסק-דין בתיק ע"א 6720/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6720/99 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. מתן פרפרה 2. מרדכי פרפרה 3. רחל פרפרה נ ג ד המשיבים: 1. ארתור גולדו 2. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק-דינו של כב' השופט צ' סגל בת"א 77/90 שניתן ביום 10.5.99 בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשס"ד (17.06.04( בשם המערערים 1 ו-3: עו"ד אברהם בית הלוי בשם המערער 2: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד אילן ירון; עו"ד דניאלה בן אשר פסק-דין השופטת א' חיות: 1. מתן פרפרה (להלן: המערער או מתן), נפגע ביום 22.11.1989, כהולך רגל בתאונת דרכים שאירעה בבאר שבע והוא אז ילד כבן שבע שנים. המשיבה 2 ביטחה באותה עת את השימוש ברכב הפוגע, אך נוכח העובדה כי נקלעה בינתיים להליכי פירוק, נושאת המשיבה 3 (להלן: קרנית) בחבות לפיצוי המערער וזאת מכוח סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הפיצויים). 2. בעת התאונה נחבל המערער בראשו ונגרמה לו פגיעה מוחית קשה ביותר בגינה נותח בבית החולים "סורוקה" ואף אושפז למשך כשנה בבית החולים "לווינשטיין". פרופ' קורצ'ין, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנאורולוגי, קבע כי המערער סובל מנכות בשיעור של 100% וזקוק לטיפול סיעודי ושיקומי. פרופ' שאקו, שמונה מטעם בית המשפט כמומחה בתחום השיקומי, הוסיף וקבע כי כתוצאה מן התאונה סובל המערער מליקוי מוטורי ניכר ומפיגור מנטלי וכי נוכח מצבו זה יזדקק לסיעוד במשך כל ימי חייו. עוד קבע פרופ' שאקו כי המערער אינו יכול לשהות בגפו ויש צורך באדם שישהה בסביבתו במשך כל שעות היממה. מומחים נוספים מונו לבדיקת המערער על ידי בית משפט קמא בתחום אף אוזן גרון, בתחום רפואת העיניים ובתחום רפואת השיניים. פרופ' סידי, המומחה בתחום אף אוזן גרון, קבע כי לא נותרה למערער נכות בתחום זה, אך ציין כי נגרמה לו נכות פלסטית בשיעור של 10% בגין הצלקת בקדמת צווארו שנוצרה כתוצאה מאינטובציה שבוצעה לו לשם הנשמה. פרופ' יסעור, המומחה בתחום העיניים, קבע כי המערער סובל מעיוורון קורטיקלי כתוצאה מן התאונה, אך בית המשפט דחה קביעה זו בהתבסס על חומר הראיות שהובא בפניו ובייחוד עדותם של פרופ' שאקו ופרופ' קורצ'ין מהם עולה כי המערער צופה בטלויזיה, מזהה דמויות מוכרות ואף מרכיב משקפי ראיה. פרופ' ארליך, המומחה לרפואת שיניים, לא הגיש חוות דעת בשל קושי שהתעורר בעריכת בדיקה וצילומים שהצריכו הרדמה מלאה של המערער, שההורים התנגדו לה. 3. המערערים 2 ו-3, הוריו של המערער, שימשו בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה ולערעור כאפוטרופסיו הטבעיים של המערער והצטרפו לתביעה כמיטיבים. האב הוסיף ותבע במסגרת התביעה גם פיצוי בגין נזקים עצמאיים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מפגיעתו של המערער בתאונה. במהלך הדיונים בבית משפט קמא, שילמו המשיבים למערערים תשלומים תכופים בסכום מצטבר של כ-2.5 מליון שקלים. בסופו של דבר ועל אף שהדיונים בבית משפט קמא התארכו מאוד, ניתן בסיומם פסק דין המתייחס לפיצוי שזכאי לו המערער עד הגיעו לגיל 21 בלבד. זאת בשל הסדר דיוני שהושג בין הצדדים בהמלצת בית המשפט, לפיו הוסכם, בין היתר, כי בגין התקופה שתחילתה עם הגיע המערער לגיל 21, תוגש תביעה חדשה. פרק נכבד בפסק הדין ייחד בית משפט קמא (כבוד השופט צ' סגל) להתנהלותם החריגה של הצדדים בהליך התביעה שבנדון. בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי שניים מתוך ארבעה שופטים שטיפלו בתיק החליטו לפסול עצמם מהמשך הדיון בו וכי התנהלותם של בעלי הדין ובאי כוחם גרמה להתארכות ניכרת של הדיונים. במסגרת הערעור והערעור שכנגד המונחים בפנינו סברתי כי מן הראוי להתמקד בטענות הנוגעות לגופם של דברים ולא לעסוק עוד בטענות שהמשיכו הצדדים להטיח זה בזה גם בשלב הערעור באשר לאופן התנהלות הדיון בבית משפט קמא. עם זאת, מן הראוי לציין כי הדיון בהליך הערעור התאפיין אף הוא בעיכובים לא מבוטלים אשר נבעו, בין היתר, מאי הפקדת ערבון במועד ומאי תשלום האגרה, עניין שבגינו אף נמחק הערעור. מחדלים אלה הצריכו דיונים בפני רשם בית המשפט ורק משהוסרו ניתן היה לפנות לשמיעת הערעור והערעור שכנגד לגופם. למען שלמות התמונה ראוי לציין כי מעת שהחל שלב הבאת הראיות בבית משפט קמא וגם בעת הדיון בערעורים בפנינו, פוצל ייצוג המערערים באופן שעו"ד בית הלוי ייצג את המערער ואת האם, המערערת 3, ואילו האב, המערער 2, בחר לייצג את עצמו. פסק דינו של בית-המשפט המחוזי 4. טרם שאפנה לבחון את פסק דינו של בית משפט קמא ואת הטרוניות שהעלו הצדדים לגביו בערעור ובערעור שכנגד, מן הראוי לפרט את ההסדר הדיוני שהושג ביניהם, שכן הסדר זה היווה יסוד המסד לפסק דינו של בית משפט קמא וממילא יש לו חשיבות גם להליך הערעור שבפנינו. אפרט, אפוא, להלן את ההסדר הדיוני, כפי שצוטט מפי בא-כוח המשיבים בפסק דינו של בית משפט קמא: "הצהרתי לפרוטוקול באופן מפורש בישיבה מיום 15/9/98 וגם בישיבה מיום 30/8/98 לאיזה הסדר דיוני אנו מוכנים. מה שהצהרתי אני עומד. גם בישיבה מיום 15/9/98, בית המשפט כמגשר העלה הצעה לפיה יהיה לבית המשפט סמכות להוון חלק מהתשלומים העתיים שבית המשפט יפסוק עד גיל 21 ואנו נטען שאנו מתנגדים ובית המשפט יוכל (להחליט- צ' ס') לפי שיקול דעתו. לדעתי זה נוגד את טובת התובע מתן אך אנו מקבלים הצעת בית המשפט בנדון. בית המשפט הציע גם שהחל מגיל 18 ועד גיל 21 תהיה לבית המשפט סמכות לפסוק לתובע הפסד צרכי מחייה כפי שפוסקים למי שנפגע ואינו יכול לשרת בצבא, לפי הפסיקה הקיימת בעניין. אני על זה גם קיבלתי את הסכמת מרשיי לעניין זה, שתהיה לבית המשפט סמכות להיכנס לעניין ואנו נטען שלא מגיע במקרה זה. הכל נבלע בתוך התשלומים העתיים. ברור שאנו בהסדר זה סוגרים כל תביעות של התובע מתן עד גיל 21. החל מגיל 21 יגיש תביעה חדשה ותביעתו יכולה להתייחס מגיל 21 ואילך. אנו נגיש סיכומים ע"פ חומר הראיות. אם בית המשפט יהוון חלק מהתשלומים העתיים הסמכות תהיה שהוא ואשתו (הכוונה לתובע 2 ולתובעת 3 – צ' ס'), לא יוכלו להוציא מזה אגורה גם לא מסכום של כאב וסבל בלי צו מפורש של בית המשפט. אחרת הכסף הזה פשוט ילך. ביחס לתביעה של תובע 2 יוגשו סיכומים לעניין האחריות ואם תקבע אחריות יוגשו סיכומים לעניין הנזק לפי חומר הראיות" (ראו: עמ' 735-736 לפרוט', ההדגשה לא במקור – צ' ס'). 5. על פי הסדר דיוני זה, נדרש אם כן בית המשפט לקבוע את סכומי הפיצוי המגיעים למערער עד הגיעו לגיל 21 וכן נדרש הוא להכריע בשאלת זכותו של האב לפיצוי בגין הנזקים העצמאיים שנגרמו לו, לטענתו. בית משפט קמא בחן באופן מקיף וממצה את טענות הצדדים בראשי הנזק השונים, ופסק כי התשלום העיתי שישולם למערער עד הגיעו לגיל 21 יעמוד על 9,250 ₪ לחודש. סכום זה מורכב מ: 6,000 ₪ עבור סיעוד; 250 ₪ עבור ביגוד ומצעים; 1,500 ₪ עבור עלות ערכת פנרוז וצריכת חיתולים; 500 ₪ עבור עזרה בבית; ו- 1,000 ₪ עבור הוצאות ניידות. מן התשלום העתי כאמור הורה בית המשפט לנכות את סכום הגמלה החודשית שזכאי לה המערער מידי המוסד לביטוח לאומי. עוד פסק בית משפט קמא כי המערער זכאי לקבלת סכום חודשי השווה ל-30% מן השכר הממוצע במשק, בגין התקופה שמיום הגיעו לגיל 18 ועד גיל 21, בגין הפסד דמי מחיה במהלך השירות הצבאי. בית משפט קמא הוסיף ופסק למערער סכומים חד פעמיים שונים, בערכים גלובאליים, עבור תרופות, ציוד ועזרים שונים עד הגיעו לגיל 21, כמפורט להלן: א. 10,000 ₪ עבור רכישת תרופות, וזאת בנוסף לתרופות שהוא זכאי להן על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. ב. 10,000 ₪ עבור עמידון. ג. 8,000 ₪ עבור הליכון. ד. 9,000 ₪ עבור כסא גלגלים. ה. 1,500 ₪ עבור מיזוג אוויר. ו. 5,000 ₪ עבור סדים. ז. 5,000 ₪ עבור כסא שירותים ורחצה. ח. 7,500 ₪ עבור מיטת פאולר. ט. 2,000 ₪ עבור מזרן למניעת פצעי לחץ. י. 8,000 ₪ עבור מנוף להרמת המערער והעברתו ממקום למקום. יא. 200 ₪ עבור רכישת משקפי ראיה. לעניין הסכומים החד פעמיים האמורים, הורה בית המשפט כי אלה ישולמו באופן מיידי לצורך כיסוי ההוצאות שבגינן נפסקו. עוד הורה בית המשפט כי על מנת לאפשר למשפחה גמישות סבירה בפריסת הוצאותיה, ישולם למערערים באופן מיידי סכום מהוון השווה ל-20% מן התשלומים העתיים (לפי 1,850 ₪ לחודש). לבסוף הורה בית משפט קמא כי על המשיבים לשלם למערער את מלוא הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, המגיע כדי הסכום המירבי הקבוע בחוק. 6. בית משפט קמא דחה עם זאת את תביעת המערער לפסיקת פיצוי בגין טיפולים פרא-רפואיים בקובעו כי לא הוכח שהוא נזקק לקבלת טיפולים אלה, למעט טיפולי פיזיותרפיה אשר לגביהם נקבע כי לא ניתנו למערער בפועל משום שהאב החליט לבצעם בעצמו, ללא כל הכשרה לכך. כמו כן, סבר בית המשפט כי משקבע פרופ' שאקו שהמערער אינו יכול להשתמש במחשב מבחינה פיסית או מנטלית, אין מקום להורות על פיצוי בגין פריט זה. בית משפט קמא אף דחה את תביעת המערערים לקבלת פיצוי בגין מזון מיוחד שהמערער נזקק לו, בקובעו כי כל שנדרש למערער על פי הראיות שהוצגו הוא האוכל שאוכלים שאר בני המשפחה, ובלבד שיוגש לו בצורה נוזלית או טחונה. עוד דחה בית משפט קמא את תביעת המערערים לקבלת פיצוי בגין מעלון; בגין בלוני חמצן; בגין מעקב רפואי ובדיקות תקופתיות; בגין טיפולי שיניים; בגין התאמת דיור; ובגין עלות רכישת רכב מסוג ואן והתאמתו לצרכי המערער. לעניין טיפולי השיניים נקבע כי לא ניתן היה לקבל את חוות דעתו של פרופ' ארליך לעניין מצב שיניו של המערער, משום שהמערערים לא המציאו את הצילומים שהיו הכרחיים למתן חוות הדעת. כמו כן, נמנעו המערערים מלבקש את העדתו של פרופ' ארליך בבית המשפט או מלבקש צו שיורה לו להגיש את חוות דעתו. על כן, כך פסק בית משפט קמא, לא הייתה בפניו הוכחה כדין לעניין טיפולי השיניים והחניכיים שהמערער נזקק להם ולעניין עלותם של טיפולים אלה. לעניין התאמת הדיור, נקבע כי לא הוצגו ראיות בדבר הצורך בהתאמת דיור נוספת על זו שכבר בוצעה בעבר על ידי המערערים, ולעניין רכישת הרכב והתאמתו נקבע כי המערערים לא הוכיחו את הפרש העלות בין רכב נכים לרכב רגיל המשמש ממילא את המשפחה. אשר לתביעתו העצמאית של האב, פסק בית המשפט כי האב לא הוכיח את זכותו לפיצוי על פי התנאים שנקבעו לעניין זה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (להלן: הלכת אלסוחה). זאת משום שהאב לא טען כי נגרמה לו נכות נפשית קשה בעקבות פגיעת המערער בתאונה, כנדרש על פי הלכת אלסוחה, וממילא לא נתבקש ולא נתמנה מומחה רפואי לבדיקת נכותו בתחום זה. אשר לתביעתו של האב ולתביעתה של האם כמיטיבים מכח חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, קבע בית המשפט כי תביעת ההורים בעניין זה הייתה חלופית לתביעת המערער עצמו וכי משנפסק למערער פיצוי בגין מכלול העזרה והסיעוד הנדרשים לו, לרבות העזרה והסיעוד הניתנים על ידי בני המשפחה, אין מקום להוסיף ולפסוק להורים כמיטיבים פיצוי בגין ראש נזק זה. בית המשפט אף דחה את תביעת ההורים לקבוע את שכרם כאפוטרופסים בקובעו כי עניין זה יידון בפסק הדין העיקרי שיינתן בתביעה אשר תוגש בהגיע המערער לגיל 21. טענות המערערים 7. המערערים מלינים על מיעוט הפיצוי שנפסק להם, לגישתם. טענותיהם מופנות הן כנגד קביעותיו של בית משפט קמא באותם ראשי נזק שבהם נמנע מלפסוק פיצוי כלשהו והן כנגד קביעותיו באותם ראשי הנזק שבהם פסק בית המשפט פיצוי, אך לטעמם הסכומים שפסק מקפחים אותם ואינם משקפים את הפיצוי הראוי בנסיבות העניין. כמו כן, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא פסק לטובתם הפרשי הצמדה וריבית בגין סכומי הפיצוי שנקבעו וזאת מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. המערער 2, מצידו, מוסיף ומלין על דחיית טענותיו בכל הנוגע לסכומי ההפסד אותם תבע באופן עצמאי ואשר, לשיטתו, נובעים כולם מן הטראומה הנפשית שנגרמה לו כתוצאה מן התאונה וכן מן העובדה שמאז התאונה נאלץ לחדול מכל עיסוקיו ולהתמסר לטיפול בבנו. בנוסף לטענות שהעלו המערערים כנגד פסק הדין, מלינים הם גם על שורה של החלטות ביניים שניתנו על ידי בית משפט קמא במהלך הדיון, ואשר לטעמם הינן שגויות. בין החלטות אלה מונים המערערים את החלטתו של בית המשפט שלא למחוק את כתב ההגנה שהגישו המשיבים, למרות שלא קיימו את צו בית המשפט להגשת תצהיר גילוי מסמכים וכן החלטות רבות נוספות הנוגעות למינוי מומחים, לבדיקה חוזרת על ידי מומחים, לחקירת המומחים הרפואיים על ידי האב, להעדת האם, שתצהירה הוגש באיחור, ולפסילת מוצגים בשל אי קבילות. טענות המשיבים (המערערים שכנגד) 8. המשיבים מצידם מלינים בערעור שכנגד על כי בית משפט קמא הרבה לפסוק למערער סכומי פיצוי על דרך של אומדן גלובאלי, בלא שהוצגו בפניו כל ראיות המבססות את הנזקים שנטענו ואת עלותם. כך באשר לפיצוי בגין תרופות וכך באשר לפיצוי בגין סדים; כסא שירותים ורחצה; כסא גלגלים; עמידון; הליכון; מנוף; החלפת מיטת פאולר ושימוש יתר במיזוג אוויר. עוד מלינים המשיבים על הפיצוי החודשי שנפסק למערער בגין חיתולים ובגין ביגוד ומצעים, בלא שהוכחה עלותם. לבסוף מלינים המשיבים על הסכומים המופרזים לטעמם שנפסקו למערער בגין הוצאות ניידות ועזרה בבית, בלא שהוצגו כל ראיות לביסוס הסכומים כאמור. המשיבים מייחדים חלק לא מבוטל מטיעוניהם בערעור ובערעור שכנגד להתנהלות הורי המערער ובייחוד להתנהלות האב. לטענתם, עולה מן הראיות שהוצגו כי במשך שנים ארוכות מאז התאונה אין המערער מטופל על ידי רופאים במסגרת מסודרת, וכי ניתן לו טיפול תרופתי על ידי האב ללא כל מעקב ופיקוח. עוד עולה מן הראיות, לטענתם, כי בשל התנגדות הוריו לא ביקר המערער במוסד לחינוך מיוחד, כמשמעותו בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח- 1988 (להלן: חוק חינוך מיוחד), המיועד לנכים במצבו עד הגיעם לגיל 21, ולא קיבל כל טיפולים פרא-רפואיים שהיה זכאי להם במסגרת חינוכית זו וכן במסגרת קופת חולים. בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי המערכת כולה מגלה חוסר אונים אל מול הורי המערער, אשר אינם מדווחים לאיש אודות התנהלותם כאפוטרופסים של המערער, לרבות ניהול ענייניו הכספיים. המשיבים מלינים בהקשר זה בייחוד על כי חרף החובה שבדין לא הגישו המערערים 2 ו-3, כאפוטרופסיו של המערער, במשך 13.5 שנים שחלפו מאז התאונה, ולו דו"ח אחד לאפוטרופוס הכללי אודות השימוש שנעשה בתשלומים התכופים ששולמו למערער בסך של 2.5 מליון ₪, ולטענתם שגה בית משפט קמא בכך שלא חייב את המערערים 2 ו-3 לעשות כן, על אף דרישת המשיבים כי כך יורה. אשר להחלטותיו של בית המשפט בהליכי הביניים, טוענים המשיבים כי בצדק קבע בית המשפט את שקבע בהן, וכי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בכך. דיון 9. הלכה החוזרת ונשנית על ידנו היא כי בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלא ומפורט של חישובי הנזק לראשיו, שכן הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו של הסכום הכולל שנפסק. על כן, אף במקרים בהם נראה לבית המשפט שלערעור כי בפריט זה או אחר היה הוא קוצב סכום שונה במידת מה מן הסכום שנפסק, לא ימיר בית משפט שלערעור את חישוביו של בית משפט קמא בהערכות ובחישובים משלו. בית משפט שלערעור יתערב רק מקום שבו נפלו טעויות של ממש בפסיקתו של בית משפט קמא וככל שנקבעו על ידו ממצאים ומסקנות שהינם שגויים ובלתי סבירים. (ראו: ע"א 615/89 נשיא מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם, בסעיף 34); ע"א 836/03 סעדון את פדידה בע"מ נ' אחמד עיד (טרם פורסם); ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אגמי (לא פורסם, בסעיף 14)). במקרה שלפנינו, דומה כי המערערים כמו גם המשיבים לא פסחו ולו על ראש נזק אחד שלא העלו לגביו טרוניה כנגד פסיקתה של הערכאה הדיונית, וזאת תוך התעלמות מן ההלכה הנוהגת עמנו בכגון דא. מוטב היה להם למערערים ולמשיבים כאחד אילו נמנעו מכך. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שהעלו המערערים מזה והמשיבים מזה, אני סבורה כי אין הצדקה להתערבותנו בממצאים, במסקנות ובסכומי הפיצוי אותם קבע בית משפט קמא במקרה דנן, להוציא מספר סוגיות בודדות שתפורטנה להלן. כפי שכבר צויין, ניתח בית משפט קמא באופן מקיף, מעמיק וממצה את טענות הצדדים, וכן את חוות דעת המומחים ואת חומר הראיות שהובא בפניו, וברוב רובם של העניינים המסקנות אליהן הגיע מבוססות ומעוגנות היטב בראיות שהוצגו ובהלכה הפסוקה. אוסיף ואומר כי מקובל עלי העקרון שעל פיו הנחה עצמו בית משפט קמא בקובעו בעניינים שונים פיצוי על דרך האומדן, אף שהמערערים לא הציגו באותם עניינים ראיות לביסוס כל תג ותו של הנזק. אכן, יתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק. במקרים אלה אין זה מן הנמנע כי בית המשפט יפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי", כפי שנהג בית משפט קמא במקרה שלפנינו לגבי ראשי נזק מסויימים (ראו: דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, מהדורה שניה, תשל"ז) 576. עם זאת, בחמש סוגיות שיפורטו להלן מן הראוי להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, משום ששגה בהן וטעותו מקפחת את המערער. כוונתי לקביעותיו בעניין סיעוד, ניידות, טיפולי שיניים, דמי מחייה בתקופת השירות הצבאי וכן לכך שנמנע מלהורות על שערוך התשלומים העתיים שפסק ועל צירוף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים החד פעמיים שפסק. סיעוד 10. בית משפט קמא פסק למערער, כאמור, סך של 5,000 ₪ לחודש בגין סיעוד וסכום נוסף בסך 1,000 ₪ לחודש בגין עזרה מוגברת הנדרשת מצד משפחתו בסיעודו ובסך הכל 6,000 ₪ לחודש בגין סיעוד. הסך של 5,000 ₪ שאותו קבע בית משפט קמא מבוסס בעיקרו על חוות דעתה של העובדת הסוציאלית, הגב' יען נווה, שהוגשה מטעם המשיבים, ועל עלויות העסקתו של עובד זר, הכוללות מגורים בבית הנפגע, כפי שנקבעו באותה חוות-דעת. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כי "בעבודה עם נכים קשים עולה יעילותם של העובדים הזרים פי כמה על זו של העובדים הישראלים. אין ספק, שעובד זר המתגורר בביתו של הנכה מקל בכך על שאר בני הבית, מאפשר להם לצאת לעבודה ומשפר גם את איכות חיי הנכה". בית משפט קמא הוסיף והדגיש כי המערערים לא הוכיחו את עלות צרכי הסיעוד הנוכחיים של המערער, למעט חוות דעת מט"ב המתייחסת לתעריף שירותי סיעוד המחושב לפי שעות, אותו מצא בית משפט קמא בלתי רלבנטי בנסיבות העניין. בית משפט קמא הדגיש עוד כי העובדה שהוריו של המערער מסרבים בעקביות להעסיק עובד חיצוני, ישראלי או זר, במתן שירותי סיעוד למערער, ומעדיפים להעניק לו שירותים אלה בעצמם, בסיוע ילדי המשפחה האחרים, אינה יכולה לבוא על חשבון המזיק. וכלשונו: "קשה ליישב התנהגות זו של סירוב מתמשך לקבלת מטפל מיומן, תוך העדפה בו-זמנית של קבלת הסיוע מילדיו, להם הוא שילם, לדבריו, סכום חודשי כולל של כ-7,000 ₪ ויותר! כבר נקבע לא אחת, שאין ניזוק רשאי לנהוג מנהג בזבזנות ואי הקטנת הנזק על חשבונו של המזיק ולצפות שבית המשפט יעניק גיבוי לכך (ראו: ע"א 6431/96, 6560/96 אן בר-זהב נ' ג'ומעה וקרנית הנ"ל). כל אלה הביאו את בית משפט קמא לכלל מסקנה כי הפיצוי שראוי לפסוק למערער בגין סיעוד בתקופת ההסדר הדיוני אינו עולה על סך כולל של 6,000 ₪ לחודש. 11. נראה לי כי סכום זה שנפסק למערער בגין סיעוד מקפח אותו באופן המצדיק את התערבותנו. בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (להלן: עניין אקסלרד), אשר ניתן בבית משפט זה חודשים ספורים לאחר הינתן פסק-הדין נשוא הערעור, נקבעו קריטריונים מנחים לקביעת עלותו של הסיעוד במקרים של נכות קשה. על פי קריטריונים אלה, החלים בענייננו, אין לחשב את הפיצוי בגין סיעוד במקרים של נכות קשה על פי תעריף של שעת עבודה אלא על בסיס שכר חודשי לעובד זר. עוד נקבע כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, מהווה הסך של 12,000 ₪ לחודש, נכון למועד מתן פסק הדין בעניין אקסלרד, סכום הולם לתשלום עבור סיעוד במקרים שבהם נדרשת לנכה עזרה פעילה במשך כארבע שעות ביום, בצירוף נוכחות או השגחה למשך שאר שעות היממה. בקובעו סכום זה, ציין בית המשפט בעניין אקסלרד, בעמ' 459-458 כי: "...נראה שבדרך-כלל יסופקו צורכי הסיעוד של נפגע קשה הרתוק למיטתו בהתמלא התנאים האלה: יהיה עובד זר אשר יתגורר עמו ויספק את כל צורכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעולות היומיומיות והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש... יהיה עובד מחליף, ישראלי, אשר יחליף את העובד הזר בסופי שבוע ובימי היעדרות שלו מן העבודה. בהתחשב בסיכון שבמשך פרקי זמן מסוימים לא יימצא עובד זר, או שתהיה הגבלה על הבאתם של עובדים זרים ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, יש להוסיף לסכום העלות של הסיעוד סכום אשר יבטא סיכון זה. כן יש להביא בחשבון, שלעובד אשר יתגורר עם הנפגע יש לספק מקום מגורים בבית הנפגע, וכן שעל הנפגע לשאת בעלות צורכי היומיום של העובד, כמו מזון, מים, כביסה וכיוצא באלה". עוד הדגיש בית המשפט בעניין אקסלרד כי הקריטריונים שהותוו כאמור הינם בבחינת שיקולים מנחים המבוססים על נסיון מצטבר באשר לעלויות סיעוד של נכים קשים בישראל. יחד עם זאת, צוין כי יתכנו מקרים יוצאים מן הכלל אשר יצדיקו סטייה לכאן או לכאן מעלות הסיעוד שנקבעה, בהתחשב בנתונים הספציפיים של המקרה העומד לדיון. הוסיף ועמד על כך חברי השופט ריבלין בע"א 7771/02 רינגלר נ' עירית ירושלים (לא פורסם) (להלן: עניין רינגלר), באומרו כי אין לראות בסכום הפיצוי שנפסק בעניין אקסלרד אמת מידה החותכת את עניינו של כל מי ששיעור נכותו מגיע כדי 100%. נקודת המוצא לפיצויו של נפגע, כך מוסיף השופט ריבלין ומציין, הינה לעולם נקודת מוצא אינדיבידואלית, כמתחייב מעקרונות היסוד של דיני הנזיקין החותרים להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. כך יתכנו מקרים כמו עניין רינגלר הנ"ל שבהם יהא הניזוק נכה בשיעור 100%, בשל שיתוק בגפיים התחתונות, המלווה בחוסר תחושה ואי שליטה על סוגרים, אך ללא פגיעה שכלית או קוגניטיבית וללא פגיעה בגפיים העליונות. נכה כזה יוכל בדרך כלל לבצע באופן עצמאי מעברים וכן פעולות יומיומיות ואף יוכל לשהות פרקי זמן מסויימים לאורך היממה ללא השגחה. על כן, סבר בית המשפט בעניין רינגלר כי יש לפסוק לו פיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת בסך של 6,500 ₪ לחודש, נכון ליום מתן פסק הדין (ספטמבר 2004). לעומת זאת, ייתכנו מקרים כמו זה שהתעורר בע"א 3417/00 יניב נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: עניין יניב), בו אישר בית משפט זה פיצוי בסך 20,000 ₪ לחודש בגין סיעוד, בשל נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה שהצריכו סיוע בו-זמני של שני עובדים למשך פרקי זמן מסויימים במהלך היממה. כן נדרשה באותו מקרה מן העובד המטפל ידיעת עברית בדיבור ובכתיבה משום שהתקשורת עם הנפגע, ככל שהתאפשרה, הייתה תקשורת כתובה והדבר הצריך העסקת עובדים ישראליים שעלותם עולה על זו של עובד זר. ואף זאת יש לציין – בעניין יניב סבר בית המשפט כי גם בהינתן הנסיבות המיוחדות שתוארו היה הפיצוי בגין סיעוד על הצד הגבוה, אך לא במידה המצדיקה את התערבותו. בין המקרה אשר נדון בעניין יניב למקרה אשר נדון בעניין רינגלר ייתכנו מקרי ביניים כמו זה אשר נדון בע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535 (להלן: עניין אדנה), בו סבלה הנפגעת מנכות בשיעור של 100% אך מוקד הפגיעה היה בעיקרו אורגני-מוחי והנפגעת מסוגלת הייתה לקום, להתהלך לבד בבית, להתלבש ולאכול בעצמה. יחד עם זאת, בשל קשיים קוגניטיביים שונים שמהם סבלה נקבע כי היא זקוקה להשגחה, שאיננה השגחה רצופה בכל שעות היממה, וכן לעזרה אקטיבית ולסיעוד אישי בהיקף ממוצע של כשעתיים עד שלוש שעות ביום. בגין אלה נפסק לה פיצוי בסך של 8,000 ₪ לחודש שאושר על ידי בית משפט זה. פסק הדין בעניין אדנה ניתן בינואר 2004. 12. במקרה שלפנינו ניתנו שתי חוות דעת מאת המומחה השיקומי, פרופ' שאקו. בחוות דעתו הראשונה מיום 21.4.1991, ציין פרופ' שאקו כי בעקבות התאונה סובל המערער מליקוי מוטורי ניכר ומפיגור מנטלי קשה, וכי למעשה מבחינה אנטומית-פתלוגית הממצאים לגביו דומים לאלו הקיימים בשיתוק מוחין ועשויים להביא לקיצור בתוחלת חייו. באותה חוות דעת מוסיף פרופ' שאקו ומציין כי נוכח מצבו יזדקק המערער לסיעוד למשך כל ימי חייו, כי על פי התרשמותו המערער מתקשר ברמה מסויימת של הבנה עם סביבתו ומכיר את האנשים הקרובים אליו, וכי המקום הטוב ביותר לשהותו של המערער הוא ביתו. פרופ' שאקו מציין בהקשר זה, כי "בני המשפחה נראו מסורים מאוד לתובע, מלבד ההורים טיפלה בו אחותו הבכירה... הבית מרווח מאוד, יש לו שם תנאים מצויינים, הטיפול מעולה והבית חם". פרופ' שאקו מוסיף וקובע כי נוכח מצבו אין המערער יכול לשהות בגפו ויש צורך שיהיה תמיד אדם בסביבתו. בחוות הדעת הנוספת שניתנה על ידו כשנתיים מאוחר יותר, מציין פרופ' שאקו כי חלה הטבה מסויימת במצבו של המערער, הוא נושם בצורה רגילה, מצב תזונתו תקין, הוא אינו מסוגל לדבר אך מגיב לבקשות פשוטות וכן מסוגל לעמוד בעזרת מכשירים ארוכים ותמיכה. בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ' שאקו והבהיר את צרכיו הסיעודיים של המערער באומרו: "אבל אני אינני מבין מדוע הוא צריך אחות ומדוע הוא צריך 6 שעות אחות. אם אתה אומר לי שלפי שיטתי הכי טוב שישאר בבית ושיקבל טיפול אקטיבי לכמה שעות אני אומר שהוא צריך לקבל טיפול אקטיבי בערך של כ-4 שעות ביום או 5 שעות ביום. יתר השעות שמישהו ישגיח בבית. המשגיח שמשגיח לא חייב לשבת צמוד לידו כל הזמן. לא חייב גם להיות לידו כל הזמן". נראה כי צרכיו הסיעודיים של המערער, כפי שהוגדרו על ידי פרופ' שאקו, עולים לאין שיעור על צרכיו של הנפגע בעניין רינגלר ואף על צרכיה של הנפגעת בעניין אדנה וכי קיים דמיון לא מבוטל בינם לבין צרכיו הסיעודיים של הנפגע בעניין אקסלרד, אם כי המערער אינו סובל מקוודראפלגיה ויש לו יכולת מסויימת להניע את גפיו, בייחוד בצד הימני. מנגד, סובל המערער במקרה שבפנינו, להבדיל מן הנפגע בעניין אקסלרד, גם מפגיעה מנטלית קשה פרט לפגיעה המוטורית. עוד יש להביא בחשבון כי מתקיימות במקרה שלפנינו נסיבות מיוחדות בשני עניינים: ראשית, בני המשפחה בחרו שלא להעסיק עובד חיצוני, ולקחו על עצמם את נטל סיעודו של המערער והטיפול בו. מצב דברים זה נמשך, כך נראה, לאורך כל התקופה שאליה מתייחס ההסדר הדיוני. בנסיבות אלה, אני סבורה כי בקביעת הפיצוי בגין סיעוד בתקופה זו אין מקום להביא בחשבון את עלות צרכיו היומיומיים של העובד כגון: מזון, לינה, כביסה וכיוצא באלה, שכן אלו נחסכים במקרה זה. אך פרט למרכיב זה, אינני סבורה כי יש לגרוע סכומים כלשהם מעלות הסיעוד המגיעה למערער אך משום שזה ניתן לו במלואו על ידי בני משפחתו. שנית, הנפגע במקרה שלפנינו, להבדיל מן הנפגעים בפרשות האחרות שהוזכרו, זכאי על פי חוק חינוך מיוחד ללימודים ולטיפולים פרא-רפואיים במוסד לחינוך מיוחד, עד הגיעו לגיל 21. אין המדובר בזכות תיאורטית בלבד אלא בזכות שעל פי קביעתו של בית משפט קמא ניתן היה לממשה בפועל במסגרת בית ספר "מגן" בבאר שבע. בקביעתו זו נסמך בית משפט קמא על עדותן של הגברת רבקה מורנו, סגנית מנהל המחוז במשרד החינוך בבאר שבע והגברת דניאלה מונטל, המפקחת על החינוך המיוחד במחוז דרום. מעדויות אלה עולה כי מתן שובץ לבית ספר זה על ידי ועדת השמה עוד בשנת 1995, כי בית הספר מיועד לילדים בעלי צרכים מיוחדים ובהם נכים קשים דוגמת המערער, כי הוא ערוך לקלוט את המערער מבחינת הסגל והציוד הנדרש וכן מבחינת הזנה, החלפת חיתולים וכיוצא באלה, וכן כי הוקצו למערער בשל מצבו שירותים מיוחדים של סייעת נוספת וצמודה בהיקף של 30 שעות שבועיות במסגרת בית הספר. אולם, האב סבר כי מסגרת זו אינה מותאמת דיה לצרכיו של המערער ועל כן לא הגיע המערער לבית הספר. כפי שציין בית משפט קמא, ובצדק, במסגרת קביעת ההוצאות הסבירות המגיעות לנפגע יש להביא בחשבון גם את העקרון לפיו על הניזוק להקטין את נזקו. לפיכך, יש להביא בחשבון במקרה שלפנינו את העובדה שהמערער יכול היה עד גיל 21 לשהות בבית הספר "מגן" במשך חלק משעות היממה, אך הוריו בחרו למנוע את הדבר מטעמים שצדקתם לא הוכחה. בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, ובהן מהות הפגיעה שממנה סובל המערער, צרכי הסיעוד שלו, הסיעוד הניתן לו בפועל על ידי בני משפחתו והאפשרות שהייתה נתונה לו עד גיל 21 לשהות במשך מספר שעות בכל יום במסגרת של מוסד לחינוך מיוחד, אני סבורה כי מן הראוי להעמיד את סכום הפיצוי החודשי המגיע למערער בגין סיעוד על סך של 9,000 ₪, בערכי יום מתן פסק הדין בבית משפט קמא, עד הגיעו לגיל 21. ניידות 13. בית משפט קמא קבע כי אין לפצות את המערער בגין עלויות מיוחדות לרכישת רכב והתאמתו לצרכי המערער משום שלא הוכח ההפרש שבין עלויות אלה ובין עלויות לרכישת רכב שהמערער היה נושא בהן ממילא גם אלמלא הפגיעה. בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב, אולם נראה לי כי יש מקום להותיר למערער פתח להוכיח את הדבר בתביעה שהוא מתעתד להגיש בהתייחס לתקופה שמיום הגיעו לגיל 21 ואילך וזאת על מנת שלא תקופחנה זכויותיו בראש נזק זה, שהנו ראש נזק מובהק לנכים במצבו, לפחות לגבי התקופה שלעתיד לבוא. טיפולי שיניים 14. בחוות דעתו מיום 12.5.1993 מציין פרופ' שאקו כי מצב שיניו של המערער בכי רע וכי יש צורך בטיפול שיניים רחב ויסודי. בעדותו מוסיף פרופ' שאקו ומציין כי קיים קשר סיבתי בין מצב השיניים ובין הפגיעה המוחית שנגרמה למערער בתאונה באומרו: "הרבה פעמים רקבון שיניים ונסיגת חניכיים מאפיינות פגועי מוח קשים, כך גם אצל מתן. אם צריך הרדמה בטיפול שיניים או לא זה כבר תחת אחריותו של רופא השיניים". בית משפט קמא נמנע מלפסוק למערער פיצוי כלשהו בגין טיפולי שיניים משום שפרופ' ארליך, אשר מונה על ידי בית המשפט ליתן חוות דעת בתחום זה, נזקק לצילומים ואלה לא נערכו למערער בשל התנגדות הוריו להרדמה כללית. נראה לי כי נוכח ההוכחה הברורה הקיימת בחוות דעתו של פרופ' שאקו כי נגרם למערער נזק ממשי בתחום השיניים כתוצאה מן התאונה, ראוי כי גם בנושא זה כמו בעניין הניידות, לא תישלל ממנו האפשרות להוכיח במסגרת התביעה החדשה שתוגש את הפיצוי המגיע לו בתחום זה, למשל בדרך של פניה נוספת אל פרופ' ארליך על מנת שיחווה דעתו ולו על בסיס של אומדן והערכה בלבד, מהו היקף הטיפול הנדרש ומהן העלויות בהקשר זה. דמי מחיה בתקופת השירות הצבאי 15. כבר נפסק כי נפגע שנכותו מלאה ונמנע ממנו לשרת בשל כך שירות צבאי סדיר, זכאי לפיצוי בשיעור של 70% מן השכר הממוצע במשק בגין צרכים שהיו מסופקים לו בעת השירות הצבאי (ראו: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 788; עניין אקסלרד, 460; ע"א 1643/01 לוי נ' גברי (לא פורסם, בפיסקה 11); ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 488-483). שגה, אפוא, בית המשפט בקובעו כי המערער זכאי לפיצוי בשיעור 30% בלבד מן השכר הממוצע במשק בגין הפסד הוצאות מחייה מיום הגיעו לגיל 18 ועד הגיעו לגיל 21 ויש להעמיד פיצוי זה על 70% מן השכר הממוצע במשק. הפרשי הצמדה וריבית 16. על מנת לשמור על ערכו הריאלי של התשלום העתי שנפסק למערער (לרבות התוספת בגין הפסד דמי מחיה במהלך השירות הצבאי), מן הראוי כי יתווספו אליו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן החל מיום מתן פסק הדין בבית משפט קמא ועד יום פרעונו של כל תשלום בפועל. אל התשלומים החד-פעמיים שפסק בית משפט קמא מן הראוי כי יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין בבית משפט קמא ועד יום התשלום בפועל. תביעת האב 17. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לפיה אין האב בבחינת "נפגע" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. בצדק קבע בית משפט קמא בהקשר זה כי על מנת שיזכה האב, שלא נפגע בתאונה באופן ישיר, לפיצוי בגין נזק גוף לפי הלכת אלסוחה, עליו להוכיח, בין היתר, כי נגרמה לו נכות נפשית קשה כתוצאה מפגיעת בנו בתאונה, וכלשונו של הנשיא שמגר (כתוארו אז) בעניין אלסוחה, בעמ' 436: "נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני פיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש... אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים" (ראו גם: רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267, 273). נכות כזו לא ניתן להוכיח אלא באמצעות חוות דעת רפואית (ראו: רע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4) 815, 818). משלא נתבקש במקרה זה מינויו של מומחה רפואי בתחום הנפשי על מנת שיחווה דעתו באשר לנכות שנגרמה לאב, ככל שנגרמה, ממילא לא הוכח שהאב סובל מנכות נפשית קשה בעקבות פגיעת הבן. בהעדר הוכחה כאמור אין האב זכאי לפיצוי עצמאי כ"נפגע" בגין נזקי גוף מכוח חוק הפיצויים. ודוק, בניגוד לטענות שהעלה האב בהקשר זה בהסתמכו על ההסדר הדיוני, אין מדובר בשאלה של גובה הנזק אלא בנתון המהווה תנאי לאחריות המזיק כלפיו. אכן, בלא נכות נפשית קשה מוכחת אין לאב מעמד כנפגע משני, הזכאי לפיצוי על פי החוק. 18. הערה אחרונה לסיום בנוגע לטענות שהעלו המערערים בעניין החלטות הביניים. כלל נקוט הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות של הערכאה הדיונית בשאלות שבסדרי דין. הנחת המוצא בהקשר זה היא כי בית המשפט שבפניו מתנהל הדיון בקיא בהילכות התיק ובכך יתרונו. על כן, אף אם סבורה ערכאת הערעור שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת, אין הדבר מצדיק בדרך כלל את התערבותה בעניינים אלה (ראו: רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, בסעיף 10); רע"א 2330/03 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (לא פורסם, בסעיף 4)). על אחת כמה וכמה כך הוא במקרה שלפנינו, בו היטיב בית משפט קמא לנמק את הטעמים שעמדו בבסיס החלטות הביניים עליהן מלינים המערערים ונימוקיו מקובלים עלי. 19. סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור שכנגד ולקבל את הערעור הראשי בחלקו, באופן שהפיצוי אשר נפסק למערער בגין סיעוד יעמוד על סך של 9,000 ₪ לחודש בערכי יום מתן פסק הדין בבית משפט קמא, במקום הסך של 6,000 ₪ לחודש שנפסק. כמו כן, אני מציעה לקבוע כי המערער יוכל לחזור ולהעלות את סוגיית עלות רכישת הרכב והתאמתו לצרכיו המיוחדים וכן את סוגיית עלות טיפולי השיניים במסגרת התביעה הנוספת שהוא מתעתד להגיש בגין התקופה שמיום הגיעו לגיל 21 שנים. עוד אני מציעה כי הפיצוי בגין אובדן דמי מחיה בתקופת השירות הצבאי, יעמוד על 70% מן השכר הממוצע במשק ולא על 30% כפי שפסק בית משפט קמא. לבסוף אני מציעה כי אל סכום התשלום העתי שהמערער זכאי לו (לרבות התוספת בגין הפסד דמי מחיה במהלך השירות הצבאי), יתווספו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן החל מיום מתן פסק הדין בבית משפט קמא ועד יום פרעונו של כל תשלום בפועל ואילו אל התשלומים החד-פעמיים שפסק בית משפט קמא יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא ועד יום התשלום בפועל. לבסוף אני מציעה לחייב את המשיבים לשלם למערערים, יחד, הוצאות בערעור בסך של 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום‏, כ"ג אב, תשס"ה (28.8.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99067200_V26.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il