ישראל אוזיפה נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 6717/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6717/09 ע"פ 6777/09 ע"פ 6787/09 ע"פ 6822/09 ע"פ 6917/09 ע"פ 6982/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן המערער ב- ע"פ 6717/09: ישראל אוזיפה המערער ב-ע"פ 6777/09: יצחק אברג'יל המערער ב-ע"פ 6787/09: משה מלול המערער ב-ע"פ 6822/09 מאיר אברג'יל המערער ב-ע"פ 6917/09: היועץ המשפטי לממשלה המערער ב-ע"פ 6982/09: ששון בראשי נ ג ד המשיב ב-ע"פ 6717/09; 6777/09; 6787/09; 6822/09; 6982/09; היועץ המשפטי לממשלה המשיבים ב-ע"פ 6917/09: 1. יצחק אברג'יל 2. מאיר אברג'יל 3. ששון בראשי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28/7/2009 בתיק ב"ש 5368/08, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא דוד חשין תאריכי ישיבות: כ"ז בניסן התש"ע (11.4.2010) כ"ח בניסן התש"ע (12.4.2010) ל' בניסן התש"ע (14.4.2010) בשם המערער ב-ע"פ 6717/09: עו"ד ירום הלוי; עו"ד תמיר סננס בשם המערער ב-ע"פ 6777/09 והמשיב 1 ב-ע"פ 6917/09:: עו"ד יורם שפטל בשם המערער ב-ע"פ 6787/09: עו"ד יניב שגב; עו"ד שרון לינדר בשם המערער ב-ע"פ 6822/09 והמשיב 2 ב-ע"פ 6917/09: עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד אבי עמירם בשם המערער ב-ע"פ 6917/09 והמשיב ב-ע"פ 6717/09; 6777/09; 6822/09; 6982/09; 6787/09: עו"ד גלעד סממה, עו"ד נסים מרום, עו"ד יצחק בלום, עו"ד אביטל ריבנר-אורון בשם המערער ב-ע"פ 6982/09 והמשיב 3 ב-ע"פ 6917/09: עו"ד קנת מן, עו"ד קרן נחמן פסק-דין הרקע לערעורים 1. בעקבות חקירה משטרתית בת שש שנים, אשר במסגרתה היה שיתוף פעולה בין רשויות החוק בארצות הברית לרשויות חקירה בלמעלה מעשר מדינות שונות, הוגש ביום 23.7.2008 כתב אישום כנגד המערערים לבית המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה שבארצות הברית. כתב האישום נסוב סביב שלוש פרשיות שונות: הראשונה – פרשת הלבנת הון וסחיטה באיומים; השניה – פרשת רצח סוחר הסמים סמי אטיאס; והשלישית – פרשת סחר בסמים מסוכנים מסוג MDMA (להלן: אקסטזי). על פי הנטען, מעורבותם של המערערים בפרשיות השונות שיוחסו להם (כפי שיפורט בהרחבה בהמשך) נולדה על רקע חברותם בארגוני פשיעה. 2. ביום 20.10.2008, הגישה ממשלת ארצות הברית (באמצעות שגרירותה בישראל), בקשה להסגיר את המערערים לארצות הברית לשם בירור אשמתם בעבירות אשר יוחסו להם. לבקשת ההסגרה שהוגשה בעניינו של כל אחד מן המערערים צורפו, בין היתר, תצהירו של התובע הפדראלי מארק ג' ציילדס (המסכם את האישומים המיוחסים לכל מערער); תצהירה של חוקרת היחידה ללוחמה בסמים דיאן רויטר (המסכם את ממצאי החקירה שנאספו ביחס לכל מערער); ותצהירה של סוכנת מס ההכנסה זינה פיטרמן (המסכם את המידע אודות חשבונות הבנקים והעברות הכספים הרלוונטיים לכתב האישום). ביום 29.10.2008 עשה שר המשפטים דניאל פרידמן שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח הוראת סעיף 3 (ב) לחוק ההסגרה, התשי"ד– 1954 (להלן: חוק ההסגרה) והורה על הבאתם של המערערים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים על מנת לקבוע האם הם בני הסגרה לארצות הברית. בהתאם לזאת, פנה היועץ המשפטי לממשלה ביום 30.10.2008 בעתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערערים כבני הסגרה לארצות הברית. ביום 28.7.2009 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' חשין) לעתירה והכריז על המערערים כולם כבני הסגרה לארצות הברית, ואולם זאת רק בגין חלק מהעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום האמריקאי. מכאן הערעורים שבפנינו, שעניינם השגות המערערים על ההחלטה להכריז עליהם כבני הסגרה בגין חלקן של העבירות, ומולן השגות המשיב על החלטת בית המשפט קמא להימנע מלהכריז על המערערים כבני הסגרה בגין חלקן האחר של העבירות המיוחסות להם. נעמוד בקצרה על הרקע הנדרש. פרטים נוספים יובאו, ככל שיידרש, במסגרת הדיון בפרשיות השונות. פרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים [מיוחסת למערערים יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל וששון בראשי] 3. על פי הנטען, המערערים יצחק ומאיר אברג'יל עמדו בראש ארגון הפשיעה "משפחת אברג'יל", כאשר יצחק שלט בארגון בעוד אחיו– מאיר, היה מופקד על ניהול כספי הארגון, לרבות מלאכת גביית החובות לארגון. נטען, כי במהלך שנת 2002 חבר ארגון "משפחת אברג'יל" לארגון פשיעה אחר, המכונה "החבורה הירושלמית", שבראשו עמד גבריאל בן הרוש (להלן: בן הרוש) ושעם חבריו נמנה, בין היתר, המערער ששון בראשי (להלן: בראשי). זאת לשם קידומו של מיזם משותף. המיזם המשותף עסק בהלבנתם בארצות הברית של כספים שמקורם במעילה שמעלה אתי אלון שעבדה בבנק למסחר. המעילה עצמה אינה מיוחסת למי מבין המערערים הנ"ל בגדרי כתב האישום האמריקאי. נטען, כי פרשת הבנק למסחר היא העומדת ברקע ביצועם של מעשי הלבנת ההון והסחיטה באיומים המיוחסים למערערים אלו. שכן, על פי כתב האישום יצחק אברג'יל; מאיר אברג'יל; בראשי; בן הרוש ואחרים רכשו את חובות ההימורים של עופר מקסימוב ואילו אתי אלון, מצידה, מעלה בכספי הבנק למסחר כדי לסייע למקסימוב (שהינו אחיה) בכיסוי חובותיו אלו. בהתאם לעובדות כתב האישום, בהמשך להשתלשלות עניינים זו ובמטרה להסתיר את כספי המעילה מרשויות החוק בישראל, העבירו חברי המיזם המשותף, בהם: יצחק אברג'יל; מאיר אברג'יל; בראשי; ובן הרוש, כ – 1,350,000 דולרים מכספי המעילה לאסף ועקנין (להלן: אסף) בישראל. אסף ועקנין הינו אחיו של חי ועקנין, אשר מלכתחילה נמנה עם חברי ארגון הפשיעה עליו חלש בן הרוש ובהמשך הפך לנסחט בעצמו, לאחר שחברי המיזם המשותף ראו בו כאחראי (במשותף עם אסף) להשבת כספי המיזם, אותם הפסיד אסף בהשקעות כושלות בבורסה. עוד העבירו חברי המיזם המשותף – בראשי; בן הרוש וחי ועקנין כספים נוספים מכספי המעילה כהלוואות לאנשי עסקים שונים בארצות הברית, בהם: יוסף עטיה ואליהו חדד (להלן: חדד) ממיאמי שבפלורידה, וויקן קיוליאן (להלן: קיוליאן) מלוס אנג'לס שבקליפורניה. אף זאת במטרה להסתיר את הכספים מידי רשויות החוק הישראליות. בהמשך לדברים אלו, פעלו חברי המיזם המשותף, בהם: יצחק אברג'יל; מאיר אברג'יל; בראשי; בן הרוש; יורם אל על (להלן: אל על) ואחרים לגביית החובות מהלווים בתוספת ריביות גבוהות, הכל תוך שימוש באמצעי הפחדה ואיומים באלימות. לבסוף נטען, כי חברי המיזם המשותף, בהם: בראשי, אל על ושותפיהם האחרים הלבינו את תשואות פעולות הסחיטה בחזרה אל מעבר לים, לידיהם של מאיר אברג'יל, יצחק אברג'יל, בן הרוש ושותפיהם האחרים למיזם. במהלך שנת 2004 הוגש כתב אישום בארצות הברית כנגד חי ועקנין; בן הרוש; בראשי; אל על ותאן נגויאן (אשר על פי הנטען, נמנה אף הוא עם חברי ארגון הפשיעה) בגין חלקם בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים המתוארת לעיל. בגדר הסדר טיעון שערכו עימו רשויות ארצות הברית, הפך בן הרוש עד מדינה. חי ועקנין, מצידו, הודה באישומים המיוחסים לו במהלך ניהול משפטו. פרשת רצח סוחר הסמים סמי אטיאס (מיוחסת למערערים יצחק אברג'יל ומשה מלול) 4. על פי הנטען, המערער משה מלול (להלן: מלול) עמד בראש ארגון הפשיעה "האחים מלול" (להלן: ארגון מלול) שעיסוקו, בין היתר, בסחר בסמים מסוג אקסטזי באירופה ובארצות הברית. עוד נטען, כי על רקע ניסיונו של סוחר הסמים סמי אטיאס (להלן: אטיאס או המנוח) לגנוב סמים שהיו מצויים בבעלות ארגון מלול, גמלה בליבו של מלול ההחלטה לרצוח את אטיאס. לשם הוצאתה לפועל של החלטה זו, שכר מלול את שירותיה של כנופיית רחוב מקסיקנית, אשר אחד מחבריה ירה באטיאס למוות בלוס אנג'לס ביום 31.8.2003. ביחס למערער יצחק אברג'יל נטען, כי מעורבותו ברצח אטיאס באה לידי ביטוי בעובדה, כי נתן לארגון מלול את אישורו המוקדם לביצוע הרצח וכי אף הציע את עזרתו בהוצאתו אל הפועל. פרשת הסחר בסמים (מיוחסת למערערים יצחק אברג'יל וישראל אוזיפה) 5. על פי הנטען ביחס לאישום זה, יצחק אברג'יל, ישראל אוזיפה (להלן: אוזיפה) ואחרים קשרו קשר לייבואם והפצתם של סמי אקסטזי בארצות הברית. יצחק אברג'יל, אשר כאמור לעיל, נטען לגביו כי עמד בראש ארגון הפשיעה "משפחת אברג'יל", היה מופקד על חלוקת ההוראות לקושרים השונים וקבלת עדכונים מהם ביחס למצב הסחר ברחבי העולם. אוזיפה, אשר שהה בזמנים הרלוונטיים לפרשת הסמים בבלגיה, נהנה אף הוא ממעמד בכיר בארגון הפשיעה, והוא הופקד, בין היתר, על פעולות תיאום ייבוא הסחר לארצות הברית ולמדינות אחרות ועל הלבנת תשואות הסחר בסמים, תוך דיווח ליצחק אברג'יל. במוקד פרשת הסחר בסמים המיוחסת למערערים יצחק אברג'יל ואוזיפה עומדת עסקה לייבוא סמים מבלגיה לארצות הברית שהתרחשה במהלך חודש דצמבר 2003 (להלן: עסקת דצמבר). על פי הנטען, אלי מרציאנו (להלן: מרציאנו) שעמד בעצמו בראש ארגון פשיעה שעסק בייבוא סמים לארצות הברית והפצתם בתחומה, שכר את שירותיו של אדם העונה לשם וינס וילסון (להלן: וילסון) לשם הסדרת משלוחי אקסטזי מבלגיה לארצות הברית. במסגרת פעילות זו, שלח וילסון לבלגיה בלדרית העונה לשם טרישה בולדווין (להלן: בולדווין). עם הגעתה לשם, קיבלה בולדווין מידיו של יניב חזיזה – אשר פעל, על פי הנטען, בשליחותם של יצחק אברגי'ל ואוזיפה – 100,000 טבליות סם אקסטזי במשקל כולל של 30 קילוגרם לערך, אותן הטמינה במשאיות צעצוע ושלחה, במספר משלוחים נפרדים, לארצות הברית. שניים מן המשלוחים נתפסו על-ידי רשויות המכס בארצות הברית ובדיקות מעבדה אישרו כי הם מכילים טבליות אקסטזי. בחיפוש שנערך בהמשך בביתו של וילסון התגלו שקיות שתכולתן היתה דומה לזו שנמצאה במשלוחים שנתפסו. עסקת דצמבר הניבה הליכים משפטיים רבים, שהתנהלו בארצות הברית, בישראל ובבלגיה. להליכים אלה נתייחס בהרחבה בהמשך. 6. המערערים הואשמו בגדרי כתב האישום האמריקאי בביצוען של העבירות הבאות: המערער יצחק אברג'יל מואשם בביצוען של עבירות קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית – Title 18 United States Code (USC) section 1962(d): Racketeer Influenced and Corrupt Organization Act (1994) (המכונה, בקיצור, RICO); קשירת קשר לביצוע סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 371; ביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(5); סיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(1),(5),(2); קשירת קשר להפצת סם מסוכן (MDMA), לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 21 United States Code (USC) section 846; קשירת קשר ליבוא סם מסוכן, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 21 United States Code (USC) section 952(a),963; סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 894,2; סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על ידי איומים, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1951,2 ; קשירת קשר להלבנת הון, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1956(h); סיוע בהלבנת אמצעים כספיים, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1956(a)(1)(B),2; סיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1957,2 . המערער מאיר אברג'יל מואשם בביצוען של עבירות קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1962(d); קשירת קשר לביצוע סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 371 ; סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 894,2; סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על ידי איומים, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1951,2; קשירת קשר להלבנת הון, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1956(h); סיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1957,2. המערער ששון בראשי מואשם בביצוען של עבירת קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 1962(d); קשירת קשר לביצוע סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית – Title 18 United States Code (USC) section 371; סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 894,2; סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על ידי איומים, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 1951,2; קשירת קשר להלבנת הון, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית – Title 18 United States Code (USC) section 1956(h); סיוע בהלבנת אמצעים כספיים, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 1956(a)(1)(B),2; סיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית – Title 18 United States Code (USC) section 1957,2. המערער משה מלול מואשם בביצוען של עבירות קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית - Title 18 United States Code (USC) section 1962(d); ביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(5); סיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 18 United States Code (USC) section 1959(a)(1),(5),(2). המערער ישראל אוזיפה מואשם בביצוען של עבירות קשירת קשר להפצת סם מסוכן (MDMA), לפי החוק הפדראלי בארצות הברית –Title 21 United States Code (USC) section 841(a),846; קשירת קשר ליבוא סם מסוכן, לפי החוק הפדראלי בארצות הברית – Title 21 United States Code (USC) section 952(a),963. העבירות בגינן מצא בית המשפט קמא להכריז על המערערים כבני הסגרה לארצות הברית – ערעורם של המערערים וערעור היועץ המשפטי לממשלה 7. בטרם נפנה בית המשפט קמא לבחון את הראיות העומדות לחובת מי מבין המערערים השונים לגופן, הוא נדרש, ראשית, להכריע בשאלה מהו המועד הרלוונטי לבחינת קיומה של הדרישה לפליליות כפולה הקבועה בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה. בית המשפט קבע, בהסתמך על פסיקת בית משפט זה בע"פ 557/71 הקשטטר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 241, 245 (1972) (אשר אושרה מאוחר יותר בע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ז (2) 365, 371 (1973)), כי נדרש שהמעשים שבגינם מתבקשת הסגרתו של המבוקש היוו עבירה פלילית במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת גם יחד וזאת לא רק במועד ביצועו של הליך ההסגרה, אלא אף במועד ביצועם של המעשים. הואיל ועובר לכניסתו לתוקף של חוק מאבק בארגוני פשיעה ביום 17.6.2003 (להלן: היום הקובע) לא היתה קיימת בגדרי החוק הישראלי עבירה הכרוכה ב"ארגון פשיעה", הרי שממילא לא הייתה קיימת באותו המועד כל עבירה המקבילה, מבחינת יסודותיה המהותיים, לעבירות המיוחסות למערערים מכוח חוק ה – RICO האמריקאי. לפיכך, כך קבע בית המשפט, לא ניתן יהיה להכריז על מי מבין המערערים כבר-הסגרה בגין ביצוען של עבירות קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה; אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה; או סיוע בביצוע אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה המיוחסות להם בקשר עם התקופה שלפני היום הקובע. זאת, למעט אם הוכחה מעורבותו הישירה של מי מהם בעבירות אלו (ובכפוף להתקיימותם של יתר התנאים המצטברים הדרושים לשם הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה). במצב דברים אחרון זה, דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת אף בהעדר הוכחת היסוד "ארגון פשיעה". שהרי, בהתאם להלכה הפסוקה לשם גיבושה של הדרישה לפליליות כפולה לא נדרשת קיומה של זהות מוחלטת בין העבירה שבגינה מתבקשת הסגרתו של המבוקש והעבירה המקבילה בדיני המדינה המתבקשת ודי בקיומה של חפיפה ביסודות המהותיים המרכיבים כל אחת מן העבירות. כאמור – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי יש להורות כי המערערים הם בני הסגרה בגין חלק מהפרשיות. הערעורים שלפנינו עוסקים בעניינים הבאים: יצחק אברג'יל – בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע בלבד); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת רצח אטיאס (לאחר היום הקובע בלבד); ובגין פרשת הסמים. על כך מערער יצחק אברג'יל. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי היה מקום להורות, כי יצחק אברג'יל הוא בר-הסגרה גם בגין סחיטת חדד לאחר היום הקובע וכן היה מקום להורות כך לגביו בעניין סחיטת קיוליאן (בין ביחס לתקופה שלפני היום הקובע ובין ביחס לתקופה שלאחריו). מאיר אברג'יל – בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין פרשת הלבנת ההון; ובגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לאחר היום הקובע בלבד). על כך, מערער מאיר אברג'יל. היועץ המשפטי לממשלה מערער, מצידו, על אי הכרזתו של מאיר אברג'יל כבר-הסגרה בפרשת סחיטתו של חדד. ששון בראשי – בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע כמו גם לאחריו); בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן (לפני היום הקובע בלבד); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני היום הקובע כמו גם לאחריו). על כך, מערער ששון בראשי. ואילו היועץ המשפטי לממשלה מערער על אי הכרזתו של ששון בראשי כבר-הסגרה בפרשת קיוליאן אחרי היום הקובע. משה מלול – בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין פרשת רצח אטיאס (לאחר היום הקובע), ועל כן מערער משה מלול. ישראל אוזיפה – בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין פרשת הסמים, ועל כן מערער אוזיפה לפנינו. נדון תחילה בכמה שאלות משפטיות כלליות שעלו בהליך שלפנינו ואחר כך נפנה לדון בפרשיות השונות. דיות הראיות בהליך ההסגרה – ההלכה הפסוקה 8. על סוגית דיות הראיות בהליך ההסגרה חולשת הוראת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, הקובעת בזו הלשון: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה..." (ההדגשה הוספה). 9. בגדרי הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנותו של סעיף 9 הנ"ל נפסק לא אחת, כי על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה, די בכך שהתשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום". קרי, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. לעניין זה הודגש, כי הליך ההסגרה לא נועד לברר את שאלת אשמתו של המבוקש לגופה. תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, ככל שהדבר נוגע לשאלת דיות הראיות, מתמצה בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור אשמתו בגדרי ההליך הפלילי העיקרי העתיד להתנהל במדינה המבקשת. מטעם זה, אף אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן (ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 14.4.10); ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 299 (2004) (להלן: עניין בזק); ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 98, 105 (1980) (להלן: עניין אנגל); ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460-461 (1977)) (להלן: עניין פסחוביץ). יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349 (2003) (להלן: עניין סירקיס): "...מטרת הדיון בהליך שבפנינו אינה להכריע בשאלת חפותו או אשמתו של המערער, קרא לפסוק בשאלה אם חומר הראיות יש בו כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו אם לאו. תפקידו של בית-המשפט הוא לבדוק אם חומר הראיות מצביע על כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער; אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של המערער בבית-משפט מוסמך...אכן, עוצמתן של הראיות הנדרשות להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. כך למשל סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור; אין מקום להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו, ואף אין מקום לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן...". ואילו באשר להיקף חומר הראיות המבסס את בקשת ההסגרה – כבר נפסק בעבר, כי אין המדינה המבקשת מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים בידה, ודי בכך כי תצרף את "אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689 (2002) (להלן: עניין אקווה); ראו בעניין זה גם: ע"פ 3713/07 לוין נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (לא פורסם, 24.2.08); ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 505 (2003) (להלן: עניין הקש). 10. ככלל, ההכרעה בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת לצורך הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה תעשה בהסתמך על חומר הראיות שהוגש על ידי המדינה המבקשת גרידא. ברגיל, לא יינתן למבוקש היתר להביא ראיות לסתור תשתית ראייתית זו. בייחוד כך, מקום בו תכליתן של אותן ראיות לסתור אינה אלא להשיג על מהימנותן ומשקלן של הראיות שהציגה המדינה המבקשת. קביעה זו מתחייבת לא רק נוכח תכליתו וטיבו של הליך ההסגרה, אלא אף נוכח הצורך במניעת השפעה על עדים (ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה כ"ז לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 12.3.09) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 2998/91 מנינג נ' ישראל היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1)573, 581 (1993)). בדומה, אין מקום בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות לבקשת ההסגרה. לכל היותר, רשאי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה להגיע לכלל מסקנה, כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש (ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 6 לפסק-דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 5.10.00)). קבילות הראיות בהליך ההסגרה – המסגרת הנורמטיבית 11. אמנם, כאמור לעיל, בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה אינו נזקק לבחינת מהימנותן של הראיות המשמשות יסוד לבקשת ההסגרה. מנגד, שאלת קבילותן של אותן ראיות אכן עומדת למבחן בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה. שהרי בהעדר קיומן של ראיות קבילות בעניינו של המבוקש ממילא אין כל יסוד להעמדתו לדין (בגץ 1029/06 נודלמן נ' שר הפנים של מדינת ישראל, בפסקה 7 לפסק-דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 14.5.08)). ויודגש, שאלת קבילותן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה נבחנת לאורם של דיני הראיות הנוהגים במשפט הישראלי, בכפוף להוראות הקבילות המיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה ובתקנות שהותקנו מכוחו (עניין הקש, בעמ' 506; עניין אנגל, בעמ' 105). בהתאם להוראת סעיף 12(1) לחוק ההסגרה, לא יפסול בית המשפט עדות מלשמש כראיה בהליך ההסגרה אך מן הטעם שנגבתה במדינה זרה. סעיף 12(2) לחוק אף מקנה לרשות המבצעת בישראל סמכות להכשיר עדויות ומסמכים כראיות לצרכי הליך ההסגרה באמצעות קביעת הוראות מיוחדות לעניין הקבילות בגדרי הסכמי ההסגרה הנכרתים בין מדינת ישראל למדינות אחרות. ואילו תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א – 1970 (להלן: תקנות ההסגרה), מוסיפה וקובעת, כי הודעת אדם שניתנה בשבועה או בהן צדק, לפני השופט או רשות אחרת המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת ואשר נחתמה ואומתה בדרך הקבועה בתקנה הנ"ל, מהווה ראיה קבילה לצרכי הליך ההסגרה. כל זאת, בהעדר הוראה אחרת באמנת ההסגרה הספציפית הקיימת בין מדינת ישראל למדינה המבקשת. 12. אכן, תכליתם של סעיף 12 לחוק ההסגרה כמו גם תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה הינה לאפשר את קבלתם של עדויות ומסמכים המצויים ברשותה של המדינה המבקשת כראיות בהליך ההסגרה, אף מקום בו אין הם עומדים בכללי הקבילות הנוהגים במשפטה הפנימי של מדינת ישראל. זאת בהסתמך על ההכרה, כי בהינתן השונות הרבה הקיימת בדיני הראיות הנוהגים במדינות שונות, הכרעה בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת לצרכי סעיף 9 לחוק ההסגרה תוך יישום דווקני של כללי הקבילות המקובלים במשפט הישראלי עלולה להוביל, הלכה למעשה, לסיכול הליך ההסגרה והתכליות העומדות בבסיסו. כפי שציין השופט א' מצא בעניין הקש, בעמ' 507: "...תכליתן של הוראות מיוחדות אלה היא לאפשר את יישומן המעשי של אמנות הסגרה שבין ישראל לבין מדינות אחרות. מהוראת סעיף 9 לחוק ההסגרה עולה כי בית-המשפט שלפניו מוגשת עתירת הסגרה, צריך לבחון את חומר הראיות המקורי והראשוני המצוי בידי המדינה המבקשת; ועל בסיסו של חומר זה עליו להחליט אם קיימות ראיות המצדיקות את הסגרת המבוקש... אלא שסדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה. כתוצאה מכך, עשוי חומר החקירה המצוי בידי המדינה המבקשת בעת הגשת בקשת ההסגרה – ושאותו מבקשת היא להביא בפני בית-המשפט בישראל – להיות שונה מחומר החקירה המצוי בתיק חקירה "ישראלי" שכמותו מקובל להגיש לבית-המשפט בישראל בהליכים הקודמים למשפט הפלילי עצמו (כגון, במסגרת הדיון בבקשת התביעה למעצר נאשם עד לתום בירור משפטו). הוראות הקבילות המיוחדות, שנקבעו בדיני ההסגרה שלנו, נועדו לגשר על-פני הפער שבין השיטות המשפטיות השונות. אלמלא הוראות אלו אפשר שבית-המשפט היה מנוע מלקבל חלק ניכר מן החומר המוגש לפניו במסגרת הליך שעניינו הסגרה, והאפשרות להגשים את מטרתם של דיני ההסגרה הייתה מסוכלת...". (ראו לעניין זה גם: ש"ז פלר דיני ההסגרה 362 (1980) (להלן: פלר). 13. בעניינם של המערערים כאן, חלות הוראות אמנת ההסגרה בין ישראל וארצות הברית אשר נחתמה ביום 10.12.1962 ונכנסה לתוקפה ביום 15.12.1963. בגדרי הפרוטוקול המתקן אמנה זו, אשר נחתם ביום 6.7.2005 ונכנס לתוקפו ביום 10.1.2007 (להלן: הפרוטוקול המתקן), אכן כלולה הוראה ספציפית שעניינה קבילות הראיות לצרכי הליך ההסגרה – היא הוראת סעיף VI, סעיפי משנה 10(1) ו – 10(2), הקובעים: קבילות מסמכים 1. המסמכים, ההצהרות, או סוגים אחרים של מידע המתלווים לבקשת הסגרה יתקבלו ויהיו קבילים כראיה בהליך הסגרה אם: (א) במקרה של בקשה מישראל, הם מאומתים ע"י החותם הרשמי של משרד המשפטים; (ב) במקרה של בקשה מארצות הברית, הם מאומתים ע"י החותם הרשמי של משרד החוץ; או (ג) הם מאושרים או מאומתים בדרך אחרת כלשהי המקובלת ע"י חוקי הצד המתבקש. 2. מסמכים, הצהרות, או סוגים אחרים של מידע כאמור יהיו קבילים כראיה בהליכי הסגרה גם אם היו נחשבים לעדות שמיעה או לא היו עומדים בכללי הראיות החלים במשפט. [(כ"א 1511, כרך 56, בעמ' 10). ההדגשה הוספה]. ומן הכלל אל הפרט 14. טענותיהם של המערערים בדבר אי קבילותן של הראיות המשמשות יסוד לבקשה להסגרתם מופנות, ברובן, כנגד תצהיריה של חוקרת היחידה האמריקאית ללוחמה בסמים – הגב' דיאן רויטר (להלן: החוקרת רויטר או רויטר), המסכמים את ממצאי החקירה הקיימים בנוגע לכל אחד מן המערערים, בין היתר, ממצאי האזנות הסתר לשיחות שהתקיימו בין המעורבים בפרשות השונות. נטען, כי תצהיריה של החוקרת רויטר אינם קבילים לשמש כראיה בהליך ההסגרה, הואיל והדברים שמסרה בגדרם אינם אלא השערות, אשר אין להן כל ביסוס עובדתי בחומר הראיות הקיים. כן נטען, כי מרביתן של השיחות אשר מבססות את הבקשה להסגרתם של המערערים לא תהיינה כשירות לשמש כראיה במשפטם היות והצדדים להן אינם צפויים להעיד במשפט. אין לקבל טענות אלו. משנמצא, כי תצהיריה של החוקרת רויטר עומדים בתנאי הקבילות המיוחדים הקבועים בחוק ההסגרה, תקנותיו ואמנת ההסגרה הרלוונטית, כשירים תצהירים אלו (על ממצאי האזנות הסתר המפורטים בהם) לשמש כראיה בהליכי הסגרתם של המערערים. זאת אף לו היו עשויים להיחשב כעדות שמיעה בהתאם לדיני הראיות הנוהגים בישראל. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, בגדרה נתקבלו בעבר תצהיריהם של חוקרים במדינה המבקשת אודות ממצאי החקירה שערכו כראיה קבילה לצרכי הליך ההסגרה (ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 46 (2005) (להלן: עניין עיסא); עניין הקש, בעמ' 489). מכל מקום, נציין, כי בדומה לבית המשפט קמא, אף אנו לא הסתפקנו בבחינת תצהיריה של החוקרת רויטר, אלא פנינו לבחינת תמלילי השיחות עצמן, אשר רובם, אם כי לא כולם, צורפו לחומר הראיות המבסס את הבקשה להסגרתם של המערערים. עוד יודגש, כי בסיכומיו בכתב הביע המשיב את הסכמתו ליישום אמות המידה בסוגית קבילות התצהירים הנ"ל, אשר נקבעו בהחלטתו של השופט י' צבן מיום 11.1.2009 בב"ש 5369/08. בהחלטה זו (שעניינה בבקשת המשיב למעצרם של המערערים עד תום הליכי ההסגרה) נקבע, כי יש לקבל כראיה רק את אותם חלקים בתצהיריה של החוקרת רויטר המהווים משום תיאור של הראיות או הסקת מסקנות עובדתיות על יסוד שילובן של הראיות או הקשרן. בצד זאת נקבע כי אין לסמוך ממצאים על האמור בתצהיריה של החוקרת רויטר ככל שהמדובר בפרשנותה הסובייקטיבית לראיות, הנסמכת על ניסיונה ואמונותיה. לאור הסכמת המשיב כאמור, אמות המידה האמורות תנחינה אף אותנו בעת בחינת תצהיריה של החוקרת רויטר לצורך הכרעה בשאלת דיות הראיות העומדות לחובת המערערים. 15. נציין, כי המשיב טען שגם דיני הראיות האמריקאיים מכירים בחריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. בענייננו, הפנה המשיב לקיומו של כלל 801(d)(2)(E) לכללי הראיות הפדראליים האמריקאים. מכוחו של כלל זה ניתן, בהתקיים תנאים מסוימים, להגיש כראיה לחובתו של הנאשם, אמרות חוץ שמסר קושר אחר במהלך הקשר ולשם קידומו. זאת אף מקום בו הקושר האחר אינו משמש עד במשפט. אולם, אין מקום להיזקק לשאלת תחולתו של הכלל האמור בעניינם של המערערים כאן. זאת הואיל, וכפי שפירטנו, המסגרת הנורמטיבית המתאימה לבחינת קבילותן של הראיות המבססות את הבקשה להסגרתם של המערערים הינה זו הנוצרת משילובן של הוראות חוק ההסגרה, תקנות ההסגרה ואמנת ההסגרה הרלוונטית. טענות המערערים – מבט על 16. כאמור הליך ההסגרה איננו הליך בו נקבעת חפות או אשמה. הסגרתו של אדם איננה בגדר קביעת ממצא כי הוא אשם. התשובה לרבות מהטענות שהועלו בהליך שלפנינו היא, בפשטות, שמקום בירורה של הטענה איננו בהליך ההסגרה אלא בהליך שיתנהל במדינה המבקשת. נביא דוגמאות, בלי כוונה למצות. המערער בראשי טוען, כי נוכחותו המוכחת לכאורה במעשי סחיטה שונים היא נוכחות תמימה או אפילו כפויה, או שהוא פשוט "התרברב" באמרות אלו או אחרות. טענה זו תתברר, ככל שתועלה, במדינה המבקשת. מסקנה זו יפה אף ביחס לטענה שלתמלילים שונים ישנה גם פרשנות אחרת, פרשנות שאינה זהה לפרשנות המפלילה. בדומה – חזרה ונשנתה בדיונים לפנינו הטענה, כי יש ליחס משמעות לכך שפלוני או אלמוני לא הפליל בגרסתו מערער זה או אחר. כך, למשל ביחס לעובדה, כי במסמך הסדר הטיעון שנערך עם בן הרוש ושתי הודעות שמסר בפני רשויות החוק האמריקאיות (להלן: מסמכי בן הרוש) הוא אינו מזכיר "מיזם משותף" עם האחים יצחק ומאיר אברג'יל, מיזם שהוא אבן פינה בגרסת המדינה המבקשת. באופן דומה, הועלתה טענה שאחד הנסחטים (על פי טענת המדינה המבקשת), אסף ועקנין, מסר תצהיר בו טען שלא אוים. אף ביחס לפרשיית הסמים, נטען כי מרציאנו נמנע מלהפליל את יצחק אברג'יל ואוזיפה בגדר תצהיר שמסר לרשויות החוק האמריקאיות בו מסר פרטים הנוגעים לעסקת דצמבר. אולם, לראיות הגנה הסותרות את ראיות התביעה או להימנעות של מי שעשוי להיות עד תביעה מלהפליל את מי שהסגרתו מתבקשת אין לתת בדרך כלל משקל בהליך זה. הליך ההסגרה בוחן את הראיות הקיימות, לא את משקלן וגם לא את אמינותן. נושא זה של העלאת טענות שאין מקומן בהליך זה עובר כחוט השני בטענות המערערים. נפתח את הדיון בטענות מקדמיות שהעלו המערערים. כל אחד מן המערערים הגיש הודעת ערעור נפרדת. אולם, חלק ניכר מן הטענות שהועלו בערעורים אלה משותפות למערערים כולם. לפיכך, ולשם בהירות התמונה ונוחות הדיון, ייערך הדיון בטענות המשותפות במאוחד. יובהר, כי פרק זה של הדיון ייוחד לטענות העקרוניות שהעלו בעלי הדין, ואילו הדיון הפרטני בתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו של כל אחד מן המערערים יעשה בנפרד ביחס לכל פרשה ופרשה. פליליות כפולה עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית הפליליות הכפולה 17. הנחת היסוד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עליה אין מחלוקת, היא כי דרישת הפליליות הכפולה, אשר מוסדרת בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה, מחייבת כתנאי להסגרת מבוקש מישראל למדינה המבקשת, כי המעשה אשר בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת, הן בישראל כמדינה המתבקשת. כפי שעמדנו על כך בקצרה לעיל, השאלות שהתעוררו בפני בית המשפט עניינן בשאלת העיתוי הרלוונטי להתקיימות דרישת הפליליות הכפולה ובאשר לתוכנה המהותי של דרישה זו. 18. העיתוי הרלוונטי לקיומה של הפליליות הכפולה – האם על דרישת הפליליות הכפולה להתקיים בעת ביצוע המעשה או שמא במועד הליך ההסגרה? כאמור, בסוגיה זו פסק בית המשפט המחוזי בהתאם לפסק-דינו של בית משפט זה בע"פ 557/71 הקשטטר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 241 (1972) (להלן: עניין הקשטטר), לפיו נדרש כי המעשה בגינו מתבקשת ההסגרה ייחשב לעבירה פלילית בעת ביצוע העבירה הן לפי חוקי המדינה המבקשת, הן לפי חוקי המדינה המתבקשת. בית המשפט עמד על כך שדעה שונה בסוגיה זו הובעה על ידי פרופ' ש"ז פלר, הסבור כי לצורך קיומה של פליליות כפולה די בכך שהמעשה בגינו מתבקשת ההסגרה יהווה עבירה פלילית בשעת ביצוע העבירה רק במדינה המבקשת, ובלבד שבעת הליכי ההסגרה הוא יהווה עבירה במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת. מכל מקום, בית המשפט מצא כי הוא מחויב לפסוק בעניין זה בהתאם לפסק-הדין בעניין הקשטטר. תוכנה המהותי של דרישת הפליליות הכפולה - היבט זה עניינו בשאלה האם נדרשת זהות או חפיפה מוחלטת בין העבירה שבגינה מתבקשת ההסגרה על-ידי המדינה המבקשת לבין העבירה המקבילה במדינה המתבקשת. בית המשפט קמא בחן את חוק מאבק בארגוני פשיעה, על תכליותיו, ומצא כי החוק יצר עבירה חדשה ועצמאית של "פעילות בארגון פשיעה" שלא היתה קיימת עובר לחקיקתו. לאור האמור מצא בית המשפט כי עובר ליום הקובע – הוא, כאמור לעיל, יום חקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה - לא היו בדין הישראלי הוראות מקבילות להוראות חוק ה- RICO האמריקאי, לפיהן מיוחסים האישומים למערערים בארצות הברית. ועל כן אין דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת מבחינת עיתוי העבירה בכל הנוגע לאישומים בעבירות של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה וסיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה, אשר בוצעו לפני היום הקובע. בנוסף נקבע כי היסודות המהותיים של עבירת הפעילות בארגון פשיעה לפי RICO לא היו קיימים בדיני העונשין של ישראל לפני קבלת חוק מאבק בארגוני פשיעה ולכן אין מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה גם במובנה המהותי. בית המשפט מצא אפוא כי בכל הנוגע לעבירות אשר בוצעו במסגרת ארגון פשיעה לפני היום הקובע לא מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה על שני רכיביה ולכן אין להכריז על מי מהמערערים בר-הסגרה בגין אישומים אלה. בית המשפט הבהיר עם זאת כי אם ייקבע כי קיים בסיס ראייתי למעורבותו הישירה של מי מהמערערים בביצוע עבירות אלה, ניתן יהיה להכריז עליו בר-הסגרה בעבירות אלה בלא שתהיה נפקות לעובדה שהעבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. על קביעות אלה הוגשו ערעורים מטעם המערערים ומטעם היועץ המשפטי לממשלה. כאמור לעיל, בפרק זה נידרש לטענות העקרוניות בסוגיית הפליליות הכפולה. הדיון במישור הראייתי יתקיים במסגרת הדיון בכל פרשה בנפרד. ערעור היועץ המשפטי לממשלה 19. ערעור היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית הפליליות הכפולה נוגע לעניינם של יצחק אברג'יל ובראשי. בא כוח היועץ המשפטי לממשלה מלין על כך שיצחק אברג'יל לא הוכרז כבר-הסגרה בגין פעילותו במסגרת ארגון פשיעה בפרשת סחיטתו של חדד (הגם שהוכרז בר-הסגרה בגין המעשים נשוא פרשה זו לפני היום הקובע) וכן על כך שלא הוכרז בר-הסגרה בגין סחיטתו של קיוליאן. כן הוא מלין על כי בראשי לא הוכרז בר-הסגרה בגין פעילותו במסגרת ארגון פשיעה בפרשת קיוליאן, למרות שהוכרז בר-הסגרה בגין מעשים נשוא פרשה זו אשר אירעו לפני היום הקובע. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת גם ביחס לעבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה עובר ליום הקובע, שכן מטרתה של דרישה זו לבחון האם בעת ביצוע המעשים בגינם התבקשה ההסגרה הם היוו עבירות פליליות לפי דיני העונשין של המדינה המבקשת, והאם בעת שהוגשה בקשת ההסגרה הם נחשבו לעבירות פליליות לפי דיני העונשין של המדינה המתבקשת. לדבריו, דרישת הפליליות הכפולה נועדה להבטיח כי המדינה המתבקשת לא תסגיר מבוקש על מעשים אשר לפי חוקיה הפנימיים אינם מהווים עבירה פלילית, ולכן המצב החוקי במדינה המתבקשת במועד קבלת בקשת ההסגרה רלוונטי הרבה יותר מן השאלה האם המעשים היוו עבירה פלילית במדינה זו במועד ביצוע המעשים. לדידו אין בעמדה זו משום החלה רטרואקטיבית של חוק מהותי, כיוון שמעשי המבוקש היוו עבירה פלילית לפי חוקי המדינה המבקשת במועד ביצועם. טענות המערערים 20. המערערים כולם סבורים כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר היעדר פליליות כפולה ביחס לאישומים בעבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה עובר ליום הקובע. לשיטתם, פרשנותו של בית המשפט המחוזי ביחס לעיתוי בו מתגבשת הפליליות הכפולה ובאשר לתוכנה המהותי עולה בהתאמה עם האיסור על ענישה רטרואקטיבית ועם סעיף 11(2) להכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם. עוד צוין כי מאז הובעה הביקורת על הכלל שנקבע בעניין הקשטטר באשר לעיתוי הפליליות הכפולה תוקן חוק ההסגרה מספר פעמים. העובדה שהמחוקק לא מצא להכניס בחוק תיקון גם בסוגיה זו מלמדת על עמדתו. 21. בא כוחו של יצחק אברג'יל גורס כי פליליות כפולה אינה מתקיימת ביחס לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים בעבירה של הפרעה למהלכו התקין של המסחר הבין-מדינתי. הוא מסביר כי המעשה המוגדר בדין הישראלי כ"סחיטה באיומים" מצמיח לפי הדין האמריקאי עבירה מהותית נוספת שעניינה פגיעה במסחר. בהיעדר עבירה מקבילה בדין הישראלי טוען הוא כי לא מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. היועץ המשפטי לממשלה משיב לטענה זו כי הדרישה לפליליות כפולה אינה מחייבת זהות מוחלטת בין העבירות שבהן הואשם מבוקש במדינה המבקשת לעבירות המקבילות במדינה המתבקשת. לדבריו, האישום ב"פגיעה בסחר בין-מדינתי" אינו שולל את הפליליות הכפולה, שכן סעיף זה מחיל את סמכות השיפוט הפדראלי על מעשיהם של המערערים ואינו מהווה אישום עצמאי, כפי שהדבר עולה גם מסעיף 2(3) לפרוטוקול המתקן. 22. בא כוחו של מאיר אברג'יל טוען כי כיוון שהסגרתו של מרשו התבקשה בין היתר על בסיס הוראות RICO המסדירות בארצות הברית את המאבק בארגוני פשיעה, ומאחר שהחוק הישראלי בנושא זה נכנס לתוקף בישראל רק ביום 17.6.2003, עקרון הפליליות הכפולה מחייב כי כל פרט בנוגע לאירועים שקדמו למועד זה, הוא המועד הקובע, אינו רלוונטי להכרעה בדבר היותו בר-הסגרה בקשר להשתייכות לארגון פשיעה. עוד גורס הוא כי בעקבות ביטול דוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994, הרי שעד למועד הקובע לא ניתן להאשימו באופן כללי בתוצאות מעשי מי שנטען כי הם שותפיו או חייליו, אלא יש להצביע על פעילות מסוימת שנערכה על ידו ואשר הינה בלתי חוקית. 23. בא כוחו של בראשי טוען כי אין מתקיימת פליליות כפולה במובנה המהותי בין העבירה הפדראלית המיוחסת לבראשי - קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה - לבין סעיפים 2 או 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, בשל הבדל ביסודות המרכיבים סעיפים אלה. הוא מסביר כי העבירה המיוחסת לבראשי בארצות הברית לפי סעיף 1962(d) ל- RICO היא קשירת קשר להשתתפות בפעילות ארגון הפשיעה, ובפרט לפי חלופה (c) של סעיף זה. לשיטתו, בעוד שהמחוקק האמריקאי יצר במסגרת RICO, בחקיקה ראשית, חיבור בין דיני הקשר לבין האחריות המהותית להשתתפות בארגון פשיעה, המחוקק הישראלי, אשר היה מודע להוראות RICO, בחר בהסדר שונה השולל חיבור בין סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה לסעיף 499(א) לחוק העונשין ותחת זאת חוקק את העבירה שבסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. משכך, לא ניתן היה להעמיד לדין את בראשי בגין סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה בצירוף סעיף 499(א) לחוק העונשין, והפליליות הכפולה ביחס לסעיפים אלה נשללת. עוד משיג בא כוחו של בראשי על קביעת בית המשפט המחוזי כי העבירה המיוחסת לבראשי בכתב האישום האמריקאי אינה מקבילה לסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה אלא לסעיף 3 שלו. לדבריו, האישום המיוחס לו בדין האמריקאי מדבר ב"השתתפות בארגון", באופן המקביל למעמד בארגון הפשיעה המוסדר בסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, לעומת זאת, עניינו במי ש"עובר עבירה במסגרת ארגון פשיעה" ואשר אינו "משתתף" במעמד הקבוע בסעיף 2 לחוק זה. לדבריו, "השתתפות" בארגון פשיעה שונה באופן מהותי מביצוע עבירות "במסגרת ארגון פשיעה". הצירוף "במסגרת ארגון פשיעה" שבסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה אינו קיים בחוק האמריקאי הדורש "השתתפות" בארגון ועל כן אין מתקיימת פליליות כפולה. עוד נטען כי אף אם קיימת פליליות כפולה במובנה המהותי, המעשים המיוחסים לבראשי, ככל שהתרחשו, אירעו לפני המועד הקובע ועל כן לא מתקיימת פליליות כפולה. 24. לטענות אלה של בראשי משיב היועץ המשפטי לממשלה כי המחוקק ראה חומרה יתרה בעבירות המבוצעות במסגרת ארגון פשיעה ולא התכוון להימנע מתחולת עבירת הקשר על העבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. לפיכך הוא סבור כי ההסדר בחוק הישראלי הוא הסדר עצמאי אשר אינו שולל חיבור בין סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, לסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. דיון פליליות כפולה – רקע 25. דרישת הפליליות הכפולה מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה, אשר מורה: "בחוק זה, עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". הפליליות הכפולה מחייבת את היותו של המעשה בר-עונשין הן לפי דיניה של המדינה המבקשת, הן לפי דיניה של המדינה המתבקשת. אלה הם יסודות מצטברים (פלר, עמ' 166). העובדה שמעשה ההסגרה הוא מעשה של שיתוף פעולה בינלאומי במאבק בפשיעה, ומנגד הפגיעה בזכויות המבוקש בעצם ההסגרה, מחייבים כי המעשה יהיה עניש במדינה המבקשת. זהו הבסיס הנורמטיבי לבקשת ההסגרה ומקור הלגיטימציה שלה, שהרי אם המעשה אינו עניש במדינה המבקשת, עומדת בקשת ההסגרה בניגוד לעקרון החוקיות. בנוסף, על המעשה להיות בר-עונשין גם במדינה המתבקשת, שכן הסגרה בגין מעשה שאינו מהווה עבירה לפי חוקי המדינה המתבקשת מהווה פגיעה קשה בזכויות הפרט ועומדת בניגוד לסדר הציבורי במדינה זו ולערכיה (פלר, עמ' 169). באופן מסורתי נתפשה דרישת הפליליות הכפולה כנובעת מן הצורך להבטיח הדדיות ביחסי הסגרה (Lech Gardocki, Double Criminality in Extradition Law, 27 Isr.L.Rev. 288, 289 (1993). (להלן: Gardocki)). במילים אחרות, שורשיה של דרישת הפליליות הכפולה באינטרס המדינה ולא בדאגה לאינטרס הפרט המבוקש. יחד עם זאת, דומה כי בחלוף השנים חל שינוי מסוים בגישה זו וגברה הנטייה לראות דרישה זו כהגנה שמספק החוק למבוקש, מעצם היותה תנאי סף להפעלת הליך ההסגרה כולו, לצד הגנות נוספות שמעמיד חוק ההסגרה למבוקש (וראו למשל: סעיפים 2א-2ב, 17 לחוק ההסגרה. כן ראו: בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פ"ד נז(4) 920, 933 (2003); Gardocki, בעמ' 288). ברוח זו נקבע כבר לפני למעלה משלושה עשורים כי תכליתה של דרישה זו "... למנוע שמדינת ישראל תעשה מעשה הסגרה, שיש בו כדי לשלול מאדם חופש התנועה וחירות בחירת מקום המושב, אלא אם כן עשה אותו אדם מעשה בלתי-חוקי – אף לפי מושגי החוק הישראלי" (ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 373 (1973). (להלן: עניין רוס)). שאלה של עיתוי – מהו המועד בו על הפליליות הכפולה להתגבש? 26. ענייננו בהיבט צר וממוקד של דרישת הפליליות הכפולה: מהו העיתוי בו על דרישה זו להתקיים? בית המשפט המחוזי סבר כאמור כי בהתאם לפסיקה על המעשה בעטיו מתבקשת ההסגרה להיות בר-עונשין במועד ביצועו במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת גם יחד. בעוד המערערים סבורים כי עמדה זו נכונה היא, היועץ המשפטי לממשלה מבקש לשכנענו כי לצורך הפליליות הכפולה די בכך שהמעשה בר-עונשין לפי דיני המדינה המבקשת במועד ביצועו ובמועד בו התבקשה ההסגרה, אך בכל האמור במדינה המתבקשת די בכך שיהיה בר-עונשין לפי דיניה במועד בו התבקשה ההסגרה. כפי שצוין, סוגיה זו נדונה בעניין הקשטטר, שם הבהיר השופט (כתארו אז) ח' כהן כי: "... יש לקרוא את סעיף 2(2) לחוק ההסגרה [הסעיף הרלוונטי בטרם תוקן חוק ההסגרה] כאילו מדובר בו בעבירה אשר בשעת ביצועה היתה בגדר עבירה פלילית לפי חוקי המדינה המבקשת ואשר, אילו נעברה בישראל, היתה בשעת ביצועה עבירה מן העבירות הכלולות בתוספת לחוק. פרשנות זו של חוק ההסגרה תבטיח שאיש "לא יורשע בעבירה פלילית בשל מעשה או מחדל שלא היה בגדר עבירה פלילית בשעת ביצועו" (כלשון סעיף 11(2) של ההכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם) – וזאת כל אשר יש להבטיח למען לא תיפגע זכות-יסוד זו של האדם" (עניין הקשטטר, בעמ' 245). אם כן, על-פי עמדה זו, עליה חזר השופט (כתארו אז) כהן בעניין רוס, נדרש כי על המעשה שבעטיו מתבקשת ההסגרה להוות, במועד ביצועו, עבירה פלילית הן על-פי חוקי המדינה המבקשת, הן על-פי חוקי המדינה המתבקשת. כך פסק גם בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו. 27. עמדה שונה באשר לעיתוי בו על הפליליות הכפולה להתקיים הציג המלומד פרופ' פלר, הסבור כי פסק הדין בעניין הקשטטר אינו מהווה הלכה מנחה אלא אמרת אגב גרידא (פלר, עמ' 183). עמדתו היא כי על המעשה שבמוקד בקשת ההסגרה להוות עבירה בת-תוקף לפי חוקי המדינה המבקשת בעת ביצוע המעשה שבעטיו מתבקשת ההסגרה ובעת הליכי ההסגרה גם יחד. לעומת זאת, ביחס למדינה המתבקשת סבור הוא כי אין הכרח כי "תוקפה של ההוראה החקוקה שמגדירה במדינה זו את המעשה עילת הליכי ההסגרה כעבירה פלילית, יהיה מלפני שעת ביצועו דווקא, ייתכן גם ייתכן שהוראה תהא חקוקה מתאריך שלאחר עשיית המעשה ובכל זאת יענה המעשה למבחן הפליליות הכפולה..." (שם, עמ' 182). הטעם שביסוד אבחנה זו נוגע לתפקידן השונה של כל אחת מן המדינות בהליך ההסגרה: הדרישה לפליליותו של המעשה במדינה המבקשת במועד ביצוע העבירה ובמועד הליכי ההסגרה היא תנאי חיוני להפעלת המשפט הפלילי המהותי של אותה מדינה. ואולם, הדרישה כי המעשה יהיה עניש במדינה המתבקשת באה אך להבטיח, בשם הסדר הציבורי וערכי החברה, כי לא יינקטו הליכים פרוצדוראליים פליליים נגד אדם על מעשה המותר אצלה בשעה שמתנהלים הליכי ההסגרה. זוהי דרישה דיונית במהותה. הא ותו לא. לפיכך, די להשקפתו בכך שהמעשה מהווה עבירה במדינה המתבקשת בשעת הליכי ההסגרה ואין הכרח שהוגדר כעבירה כבר בעת ביצוע המעשה (שם). 28. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להכריע בסוגיית העיתוי בו על הפליליות הכפולה להתגבש בהתאם לאמור בעניין הקשטטר לא מצאנו מקום להתערב, ומשכך לא נידרש לשאלה האם נקבעה באותו עניין הלכה מחייבת אם לאו. על אף שאיננו מתערבים בפסק-דינו של בית המשפט קמא בנקודה זו, רואים אנו לעצמנו חובה לציין כי העמדה המוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, המאמץ למעשה את עמדתו של פרופ' פלר, נראית לנו ראויה ונכונה. החלטתנו שלא לאמצה אינה נובעת אלא משיקולים של חלוקת הסמכויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כפי שיוסבר בהמשך. כאמור, אנו רואים היגיון רב בעמדתו של פרופ' פלר אותה מבקשנו היועץ המשפטי לממשלה לאמץ. נציין, כי אמנם, נוסח סעיף 2(א) כפשוטו תואם את הכלל שנקבע בעניין הקשטטר. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי נוסח זה שולל את הפרשנות המוצעת על-ידי פרופ' פלר. דברי ההסבר לסעיף 2(א) לחוק ההסגרה (דברי הסבר לסעיף 2 בהצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א – 2000, ה"ח 2940) אף הם אינם מכריעים בנקודה זו, שכן אין בהם כל התייחסות לסוגיית המועד בו על הפליליות הכפולה להתקיים. ואולם, אנו סבורים כי עמדתו של פרופ' פלר מתיישבת היטב עם תכלית הסעיף, עם תכליות חוק ההסגרה כולו ועם שיקולים שונים שבמדיניות משפטית ראויה. במה דברים אמורים. 29. יחסי הסגרה בין מדינות מטרתם ליצור מסגרת משפטית אשר תבטיח שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בפשיעה וסיוע הדדי זו לזו. לתכלית עיקרית זו מתווספת תכלית שעניינה מניעת אפשרותם של עבריינים לחמוק מליתן את הדין על מעשיהם והפיכתה של המדינה לעיר מקלט לעבריינים, דבר אשר יש לו השלכות על שלום הציבור ובטחונו, כמו-גם על תדמית המדינה בין העמים (וראו: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל בפסקה 32 (טרם פורסם, 14.1.10). להלן: עניין מונדרוביץ; עניין הקש, עמ' 495; ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל בפסקה 8 (לא פורסם, 14.5.02); ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, עמ' 639 (1999) (להלן: עניין שינביין); בג"ץ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 43 (1987) (להלן: עניין אלוני); עניין אנגל, עמ' 108). ההסגרה אינה אלא ביטוי לעקרון ריבונות המדינה, המביאה את המבוקש בגין הפרת חוקיה לדין. פרשנותן של הוראות חוק ההסגרה נעשית כמובן לאורן של תכליות אלה. 30. במעשה ההסגרה אין המדינה המתבקשת מוותרת על זכותה למצות את הדין עם המבוקש. היא עושה כן דווקא מקום שבדרך כלל אין לה זכות של ממש להעמידו לדין. זוהי מהותו של שיתוף הפעולה בין מדינות המקיימות ביניהן יחסי הסגרה. יחד עם זאת אין המדינה המתבקשת מוותרת על "ערבויות" אשר תבטחנה כי במעשה ההסגרה לא תיווצר פגיעה בעקרונותיה שלה, בערכיה ובתקנת הציבור שלה. הדרישה כי המעשה המהווה את עילת ההסגרה היה עילה טובה להחיל על המבוקש אחריות פלילית גם לפי דיני המדינה המתבקשת היא ערובה מעין זו (פלר, עמ' 189 - 190). אכן, קיים שוני מהותי, בגדרו של הליך ההסגרה בין תפקידה של המדינה המתבקשת לתפקידה של המדינה המבקשת. המדינה המבקשת היא החפצה להחיל את הדין הפלילי המהותי שלה על המבוקש. הכוונה להעמיד את המבוקש לדין פלילי, על תוצאותיו האפשריות של הליך זה, אשר עלולות לשאת בחובן פגיעה קשה בזכויות היסוד שלו, ובראש ובראשונה בזכות לחירות, מחייבת כי המעשה בעטיו מתבקשת ההסגרה יהווה עבירה לפי חוקי המדינה המבקשת הן בעת ביצועו, הן בעת הליכי ההסגרה. כך מתחייב מעקרון החוקיות שהוא אבן יסוד של שלטון החוק ושבבסיסו התפישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (NULLUM CRIMEN SINE LEGE, NULLA POENA SINE LEGE) (ראו והשוו: דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 434 – 435 (2004) ;ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441, 455 (1993). כן ראו סעיף 11(2) להכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם משנת 1948). הסגרה בלא התקיימותה של דרישה זו מאבדת את הלגיטימציה שלה. היא נעדרת תוקף משפטי ומוסרי באשר היא עומדת בניגוד לערכיה הבסיסיים של חברה מתוקנת. 31. המדינה המתבקשת, לעומת זאת, מחויבת להדדיות במסגרת הסכמי ההסגרה להם היא צד. מכיוון שהכלל ביחסי הסגרה בין מדינות שהתחייבו זו כלפי זו בהסכם הסגרה הוא כלל של הסגרה, תפקידה המרכזי של המדינה המתבקשת בהליך ההסגרה הוא פרוצדורלי במהותו. תפקידה להבטיח כי ההסגרה אינה עומדת בניגוד לעקרונותיה ולערכיה כמדינת חוק ואינה עלולה להביא לפגיעה חריפה בזכויות המבוקש, אשר בחר להיכנס אל תחומה. תפקידה לבחון האם יש בסיס לחשש כי המבוקש לא יזכה להליך משפטי הוגן אם יוסגר (פלר, עמ' 172. ראו גם: עניין מונדרוביץ, פסקה 35). כל זאת, תוך שהאינטרס העיקרי המנחה את הליך ההסגרה הוא שיתוף הפעולה בין מדינות במאבק בפשיעה. תפישה זו של התפקיד שממלאת המדינה המתבקשת בהליך ההסגרה נגזרת מתפישתם של דיני ההסגרה כחלק מן ההליך הפלילי הדיוני. מאחר שדינו של המבוקש לא יבורר לפי דינה המהותי של המדינה המתבקשת, בבתי המשפט שלה, אין מתקיים לגביה החשש מפני פגיעה בעקרון החוקיות. העובדה שהמדינה המתבקשת אינה תובעת את המבוקש ליתן את הדין על הפרת חוקיה ועיקר מעייניה נתונים לשאלת הוגנות ההליך שיתנהל נגד המבוקש אם יוסגר, הינה שיקול כבד משקל שלא לדרוש כי במועד ביצוע העבירה היה המעשה אסור במדינה המתבקשת. עיקר העיקרים בהקשר זה הינו האם הסגרתו של המבוקש בגין המעשה המיוחס לו עומדת בניגוד לערכיה של המדינה המתבקשת במועד בקשת ההסגרה – כפי שהם נלמדים גם מדיני העונשין שלה במועד שקילתה של בקשת ההסגרה – והאם יזכה להליך הוגן אם יוסגר. במילים נוספות: אין טעם של ממש בדרישה כי המעשה יהיה אסור לפי דיני המדינה המתבקשת בעת ביצוע המעשה דווקא, שהרי אין לנתון זה כל משמעות לצורך גיבוש אחריותו הפלילית המהותית של המבוקש. זאת ועוד. בניגוד לטענת המערערים, הסתפקות בהיות המעשה נשוא בקשת ההסגרה עבירה לפי דיני המדינה המתבקשת במועד בקשת ההסגרה בלבד אינה מנוגדת להוראת סעיף 11(2) להצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם. סעיף זה קובע: "No one shall be held guilty of any penal offence on account of any act or omission which did not constitute a penal offence, under national or international law, at the time when it was committed. Nor shall a heavier penalty be imposed than the one that was applicable at the time the penal offence was committed” ואולם, סעיף זה מדבר בהטלת אחריות פלילית מהותית. אין הוא מדבר בהליכים דיוניים שמטרתם להביא לבירור אשמתו של אדם לפי הדין המהותי. משהיה המעשה שבעטיו מתבקשת ההסגרה אסור לפי דיני המדינה המבקשת בעת ביצועו, באה דרישה זו על סיפוקה. 32. למעלה מכך, דומה כי דווקא הפרשנות ההפוכה, המחייבת כי המעשה יהווה עבירה במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת במועד ביצועו היא החותרת תחת תכליות דיני ההסגרה כפי שהוצגו לעיל. פרשנות זו מאפשרת למבוקש לתכנן מהלכיו היטב, להיכנס – או להמשיך לשהות – במדינה המתבקשת לאחר ביצוע העבירה, בידיעה שלפי דיניה של מדינה זו אין המעשה מהווה עבירה ולהיאחז בישיבתו שם כבקרנות המזבח בכדי להימלט מעונש. כמובן, ככל שמבוקש נמצא במדינה המתבקשת מתוך ציפיה או הנחה כי לא ניתן יהיה להסגירו ממנה בשל כך שאין המעשה מהווה עבירה לפי דיניה במועד ביצועו, אין הוא אוחז בציפיה לגיטימית הראויה להגנת המשפט. ודאי שלא לאחר שמחוקק המדינה המתבקשת הכיר – גם אם מאוחר יותר – בהיותו של המעשה עבירה פלילית (והשוו: ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 556 – 557 (2002)) (להלן: עניין יגודייב); ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 121 – 122 (2000)). אין צורך להכביר מילים על כך שמצב זה – שכמוהו כהכרה בקיומן של ערי מקלט – לא זו בלבד שאינו רצוי אלא הוא עומד בניגוד גמור לתכליות דיני ההסגרה ובראשן המאבק המשותף בפשיעה. במצב דברים זה דומה כי ראוי היה להסתפק בכך שהמעשה בגינו מתבקשת ההסגרה יהיה אסור על-פי שיטת המשפט של המדינה המתבקשת בעת שהיא נדרשת לבחון ההסגרה, בכדי להבטיח את השמירה על ערכיה של המדינה ועל הסדר הציבורי שלה. 33. נוסיף, כי סוגיה זו, אשר לא התעוררה פעמים רבות בעבר, כעולה מן הדיון הדל בפסיקה אודותיה, עלולה להתגלות כמשמעותית ביותר דווקא בעתיד. זאת לאחר שבשנים האחרונות נוספו לספר החוקים שלנו איסורים פליליים חדשים אשר נועדו לשפר את ההתמודדות עם תופעות עברייניות שלא ידענו בעבר ואשר ההוראות הקיימות בדיני העונשין של ישראל לא התאימו לטיפול בהן. כך נחקקו חוק איסור מימון טרור, תשס"ה – 2005, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000, חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז – 2006. כך גם נחקק חוק מאבק בארגוני פשיעה. חוקים מקבילים נחקקו במדינות נוספות בעולם המתמודדות אף הן עם תופעות עברייניות אלה. מאחר שמדובר בחקיקה חדשה באופן יחסי, לא ניתן לשלול את האפשרות להישנות מצבים בהם מתבקשת הסגרתו מישראל של אדם אשר מעשיו לא היוו במועד ביצועם עבירה לפי דיני המדינה המתבקשת, אך נחשבים ככאלה במועד הגשת בקשת ההסגרה בשל חקיקה חדשה. במצבים מעין אלה נקיטת הגישה שהוצגה בפסק הדין בעניין הקשטטר תמלט מהסגרה את מי שמיוחסות לו עבירות פליליות חמורות במדינות עימן יש לישראל יחסי הסגרה. הדופי שבמצב זה, יש להבהיר, אינו נוגע אך בהחלשת המאבק בפשיעה. הוא פוגע בביטחון הציבור בישראל ובשלומו, כאשר ניתן בישראל מחסה דה-פקטו לעבריינים, הוא פוגע בערך כיבוד החוק על ידי אזרחי המדינה ותושביה ובדימויה של המדינה כמדינת חוק. 34. משפט משווה. למען שלמות התמונה יצוין כי מבט אל מעבר לים ילמדנו כי אין שם גישה אחידה בסוגיה דנן. כך, שיטת המשפט האמריקאית אינה דורשת כי ההתנהגות שבגינה מתבקשת ההסגרה תהווה עבירה פלילית גם בדיני המדינה המתבקשת בעת ביצוע המעשה, אך היא חייבת להיחשב לעבירה פלילית בשתי שיטות המשפט בעת הגשת בקשת ההסגרה (M.Cherif Bassiouni, International Extradition: United States Law and Practice 497 (5th ed. 2007)). להלן: Bassiouni). זאת, כיוון שרואים את הפיכתה של ההתנהגות לפלילית במדינה המתבקשת כהכרה מאוחרת בכך שמדובר בהתנהגות פלילית (Theresa L. Kruk & Russell G. Donaldson, Annotation, Test of "Dual Criminality" where Extradition to or from Foreign Nation is Sought, 132 A.L.R. Fed.525, *2a (2010)). המשפט האוסטרלי אף הוא נקט גישה דומה, המעוגנת בחוק ההסגרה האוסטרלי (Extradition Act 1988). חוק זה קובע מפורשות בסעיף 19(2)(c) שלו כי הפליליות הכפולה נבחנת ביחס למועד בו התקבלה בקשת ההסגרה במדינה המתבקשת. גישה דומה לזו שהוצגה בעניין הקשטטר נהוגה באנגליה. בפסק-דין של בית הלורדים, אשר עסק בבקשה להסגיר מבריטניה לספרד את נשיא צ'ילה לשעבר, הגנרל אוגוסטו פינושה, נקבע, בין היתר, כי לשון החוק האנגלי מוליכה למסקנה כי על הפליליות הכפולה להתקיים במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת גם יחד במועד ביצוע המעשה שבגינו מתבקשת ההסגרה (R v. Bartle and the Commissioner of Police for the Metropolis and Others ex p Pinochet 38 I.L.M. 581 (1999)). מאז ניתן פסק-הדין נחקק באנגליה חוק הסגרה חדש - Extradition Act 2003. ואולם, בסוגיית הפליליות הכפולה ומועד התגבשותה אין לשון החוק מובילה לפרשנות שונה מזו בה נקט בית הלורדים בעניין Pinochet (ראו גם: Julian B. Knowles, Blackstone's Guide to The Extradition Act 2003 p. 21-22 (2004))). יחד עם זאת, ראוי לציין כי כיום, בהתאם לחוק ההסגרה האנגלי, יש מדינות שביחסי ההסגרה שלהן עם אנגליה אין נדרשת עוד פליליות כפולה (להרחבה בעניין זה ראו: Julian B. Knowles, Blackstone's Guide to The Extradition Act 2003 p. 23-25, 12-13 (2004); Clive Nicholls, Clare Montgomery, Julian B. Knowles, The Law of Extradition and Mutual Assistance, p. 33-34 (2nd Ed., 2007)). 35. הטעמים שהוצגו תומכים לטעמנו תמיכה חזקה בעמדה המוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה – אשר הוצגה במקור על ידי פרופ' פלר – ולפיה בעוד שעל המעשה נשוא בקשת ההסגרה להוות עבירה לפי דיני המדינה המבקשת במועד ביצוע המעשה ובמועד בקשת ההסגרה גם יחד, עליו להוות עבירה לפי דיני המדינה המתבקשת במועד בקשת ההסגרה בלבד. לכאורה ראוי היה אם כן לקבל בנקודה זו את ערעור היועץ המשפטי לממשלה. אם ראינו להימנע מלעשות כן הרי שהדבר נובע מכך שלפנינו סוגיה רבת משמעות בהליכי ההסגרה. הכלל שייקבע בשאלה זו יש לו השפעה ברורה על זכויות יסוד של המבוקש, ובהן הזכות לחירות מפני מעצר או מאסר, כמו-גם הזכות לחירות במובנה הרחב, זכותו של אדם לבחור את סביבת חייו ואת הנורמות החברתיות, התרבותיות והמשפטיות שיחולו עליו (ראו: עניין מונדרוביץ, בפסקה 37). לטעמנו, בהתחשב בהשפעת העמדה שתתקבל על זכויות המבוקש, לצד העובדה שלשון החוק עצמה אינה חד משמעית, אין זה עניין לבית המשפט להתוות את המדיניות הראויה בו. זהו עניין המצוי במובהק בתחומו של בית המחוקקים. אכן, אין אנו דנים בסוגיה שקיימת לגביה לקונה משפטית שראוי להשלימה. ההסדר הקיים, כפי שהוצג בעניין הקשטטר, הוא הסדר שלם, אך מגרעותיו, אשר הוצגו לעיל, ניכרות (והשוו: בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל בפסקה 23 (לא פורסם, 20.3.08)). גם אם מהטעמים שפורטו, לטעמנו, ראוי להחיל הסדר חוקי אחר בשאלת העיתוי בו על דרישת הפליליות הכפולה להתגבש, בית המשפט אינו "המעבדה" המתאימה ליצירתו של הסדר שכזה. דרך המלך בעניין זה היא דרכו של המחוקק ואת גבולו לא נשיג (עוד לעניין חקיקה שיפוטית ראו: אהרן ברק "היצירה השיפוטית לסוגיה: פרשנות, השלמת חסר ופיתוח המשפט" הפרקליט לט 267 (תשנ"א)). 36. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, עד ליום הקובע לא היו קיימים עלי ספר החוקים של ישראל איסורים שעניינם פעילות במסגרת ארגון פשיעה או בקשר אליו. לפיכך, ומהטעמים שצוינו לעיל, איננו רואים להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימת פליליות כפולה ביחס לאישומים בעבירות של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה או סיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה שבוצעו עובר ליום הקובע. זאת, הגם שמצאנו טעם רב בעמדת היועץ המשפטי לממשלה. אנו דוחים אפוא את ערעור היועץ המשפטי לממשלה בנקודה זו. הפליליות הכפולה במובנה המהותי 37. כאמור, בעניין זה הועלו בפנינו טענות על ידי יצחק אברג'יל ובראשי. יצחק אברג'יל גורס, בתמצית, כי אין מתקיימת פליליות כפולה בין העבירה המיוחסת לו במסגרת פרשת הלבנת ההון והסחיטה על פי הדין הפדראלי בארצות הברית, בגין הפרעה למהלכו התקין של המסחר הבין-מדינתי, לעבירה של סחיטה באיומים לפי הדין הישראלי. זאת, כיוון שקיים שוני מהותי בין יסודות עבירות אלה. בראשי טוען כי לא מתקיימת פליליות כפולה בין העבירה הפדראלית שיוחסה לו – Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Conspiracy Act (1994) Title 18 United States Code (USC) Section 1962(d)), אשר תורגמה על-ידי באי כוח היועץ המשפטי לממשלה כ"קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה" – לבין סעיפים 2 או 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. זאת, שכן לטענתו אין התאמה בין יסודות העבירה הפדראלית לזו שבחוק הישראלי. על טיבה של דרישת הפליליות הכפולה במובנה המהותי 38. כאמור, משמעה של דרישת הפליליות הכפולה הוא כי המעשה המהווה את עילת ההסגרה אינו מהווה עבירה אך לפי דיני המדינה המבקשת, אלא שהוא מוגדר גם בספר החוקים של המדינה המתבקשת כעבירה פלילית (והשוו: עניין אנגל, בעמ' 102). בשלב זה נדרש בית המשפט לבחון האם יסודות העבירה לפי דיני המדינה המבקשת, מתקיימים גם לפי דיניה של המדינה המתבקשת. גישתה העקבית של הפסיקה בנקודה זו הייתה ועודנה כי הפליליות הכפולה במובנה המהותי אינה מותנית בטרמינולוגיה זהה של שם העבירה והגדרתה ואף לא בחפיפה של כל יסודות העבירה. כל שנדרש הוא כי היסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו הן בהגדרת העבירה במדינה המבקשת, הן בהגדרתה במדינה המתבקשת (פלר, עמ' 178; ע"פ 4863/94 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 343, 349 (1995); עניין אנגל, עמ' 102 - 105; עניין עיסא, עמ' 41. והשוו: בג"ץ 3315/04 שיטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד ס(2) 413, 424 (2005) (להלן: עניין שיטרית)). גישה דומה הביע פרופ' פלר, אשר גורס כי די בכך שיסודות העבירה לפי דין המדינה המבקשת יצמיחו, כולם או מקצתם, עבירה לפי דין המדינה המתבקשת: "ניתן להפעיל את המבחן כדלקמן: אם מעבירים את היסודות המרכיבים את העבירה שהיא עילת בקשת ההסגרה במסננת של דיני העונשין של המדינה המתבקשת, ונשארים במסננת יסודות המצמיחים עבירה פלילית כלשהי גם לפי דינים אלה, אזי, במינימום זה, מתמלאת הדרישה של פליליות כפולה..." (פלר, עמ' 178. כן ראו עמ' 175 – 176, 191). אם כן, בהתאם לשיטת המשפט של ישראל, פליליות כפולה במובנה המהותי מתקיימת מקום שקיימת זהות מושגית בין העבירות. הדרישה היא לזהות המעשה ולא לזהות העבירה (עניין עיסא (שם)). 39. ביסוד הדבקות בזהות עניינית-מהותית, להבדיל מזהות פורמלית-טכנית, ניצבת ההבנה כי בשל ההבדלים בין שיטות המשפט תהפוך דרישה לחפיפה מוחלטת בין העבירות את ההסגרה לכלי ריק מתוכן (עניין רוס, עמ' 371). בפרט נכונים הדברים כיום, כאשר רבות מן העבירות המציבות את האתגרים המשמעותיים ביותר בפני גורמי האכיפה אינן מתבצעות בהכרח בין גבולותיה של מדינה אחת בלבד ושיתוף הפעולה הבינלאומי הופך חיוני מאי פעם. כמובן, ככל שקיימת סימטריה מלאה בין האיסור הפלילי במדינה המבקשת לאיסור הפלילי במדינה המתבקשת – מצב שמטבע הדברים שכיח פחות – אין מתעורר כל קושי (פלר, בעמ' 173 – 174). מטבעם של דברים, גם בהינתן הגישה הנקוטה במשפטנו, פעמים רבות השוואת היסודות המהותיים בין שתי עבירות המשתייכות לשיטות משפט שונות, שמושגיהן שונים ותפישותיהן המהותיות נבחנות זו מזו, מעוררת קושי ניכר. כלי חשוב בו יכול בית המשפט להסתייע לטעמנו בהקשר זה מצוי בתכליות אותן באה דרישת הפליליות הכפולה לשרת: שמירה על ערכיה של המדינה המתבקשת ועל הסדר הציבורי שלה, כמו-גם קידום האינטרסים שבבסיס הסכמי הסגרה, ומן העבר השני זכותו של אדם לחופש תנועה ולחירות לבחור לו את מקום מושבו (והשוו: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 275 (1993) (להלן: עניין דמיאניוק)), שם דובר אמנם בסייג הייחודיות בדיני הסגרה, אולם דומה כי ניתן ללמוד מעניין זה בשל הצורך שמעורר סייג זה בהשוואה בין דינים משיטות משפט שונות). השוואת העבירות משתי שיטות המשפט ראוי לה שתיעשה באופן גמיש וליברלי, באופן שיאפשר למדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי הסגרה, ולא יאפשר למבוקש לחמוק מבירור האישומים נגדו על בסיס טיעונים טכניים החותרים תחת השימוש בהסגרה ככלי חיוני במאבק בפשיעה (והשוו: עניין דמיאניוק בעמ' 282; עניין אנגל, עמ' 103). הטענות שמעלים יצחק אברג'יל ובראשי נובעות מהיעדר הסימטריה בין הדין האמריקאי לדין המקביל בישראל. כדי לבחנן לגופן נעמוד תחילה על הרקע לחקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה ועל תכליותיו הכלליות. חוק מאבק בארגוני פשיעה 40. חוק מאבק בארגוני פשיעה נחקק מתוך כוונה ליתן מענה לתופעה עבריינית שזוהתה על מפת הפשיעה בישראל מבלי שיהיה בדין הקיים מענה מספק לצורך ההתמודדות עימה. לצד גילויי הפשיעה המוכרים, שהטיפול בהם נעשה דרך המסגרות המותוות בדיני העונשין של ישראל, הופיעו התארגנויות עברייניות הפועלות ""בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות" (סעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה). אין מדובר עוד בהתארגנות נקודתית, ספורדית, לצורך ביצוע פעילות פלילית מוגבלת בזמן ובהיקף, כפי שידענו בעבר. עתה מתמודדת ישראל עם התארגנויות עברייניות הפועלות באופן מסודר, שיטתי ומתמשך, ממוסד כמעט, כאשר החברים להתארגנות פועלים תוך חלוקת תפקידים ביניהם, משל היו איבריו של גוף אחד, ויחדיו הם מניעים את פעילות הארגון לשם השגת מטרותיו הפליליות. ארגוני הפשיעה שולחים ידיהם לעיסוקים פליליים שונים ומגוונים אשר המשותף להם הוא הרווח הכספי האדיר הטמון בהם, לעיתים במקביל להפעלת עסקים לגיטימיים, המאפשרים את טשטוש הפעילות הבלתי-חוקית המתקיימת במקביל ואת הלבנתה. כזה הוא העיסוק בסחר בסמים, במתן הלוואות ובגביית חובות, בהימורים, בגביית דמי חסות, בהלבנת הון, בזנות ובסחר בבני אדם. זוהי פשיעה "מקצועית" ואלימה, מאורגנת היטב, לרוב על רקע כלכלי, המתבצעת לאורך זמן, בתחכום ובתעוזה, תוך שימוש באמצעים כלכליים וטכנולוגיים העומדים לרשות ארגוני הפשיעה, במשאבי כוח אדם ובידע (ראו גם: גדי אשד "הפשיעה המאורגנת בישראל ובעולם – מגמות ותהליכים" המשפט יא 499 (2005)). במאמר מוסגר נעיר כי הגם שדברי ההסבר להצעת החוק מדברים ב"פשע מאורגן", הרי שנראה כי נכון יהיה לומר כי חוק מאבק בארגוני פשיעה עניינו ב"פשיעה מאורגנת", ולא ב"פשע מאורגן" שלו מאפיינים ייחודיים משלו (להרחבה ראו: מנחם אמיר "פשע מאורגן" פלילים ד 189 (1994); מנחם אמיר "היש פשע מאורגן בישראל?" שערי משפט ב(3) 321 (תשס"א)). 41. מגמה נוספת בפעילותם של חלק מארגוני הפשיעה הנושאת עמה חשיבות מיוחדת בתיק שלפנינו הינה ה"גלובליזציה של הפשיעה". אין אנו מדברים עוד בפעילות עבריינית המתרכזת בתחומי עיר, מחוז או מדינה, אלא בפעילות חוצת גבולות, ימים ויבשות. קיומם של אמצעי תקשורת ומחשוב מתקדמים, לצד אמצעי תחבורה ותובלה נוחים וזמינים הקלו באופן משמעותי על ניהולה של פעילות עבריינית. הם מאפשרים לעומדים בראש ארגון פשיעה להניע כבשלט רחוק את שלוחיהם על פני הגלובוס ולנהל מערך פעילות עברייני חובק עולם. נתונים אלה מאפשרים לארגוני הפשיעה לנהל פעילות עבריינית מתמשכת אשר מניבה רווחי עתק, מבלי שמחוללי הפשיעה המאורגנת עצמה ייאלצו להעתיק את מושבם או לנדוד על פני הגלובוס לשם הוצאת תכניותיהם לפועל. כזה הוא המקרה של סחר בינלאומי בסמים, סחר בבני אדם, הימורים, הלבנת הון ועוד. הקשר העברייני נרקם במדינה מסוימת, אולם הוצאתו לפועל על ידי אחרים יכולה להיעשות במדינה, או במספר מדינות, אחרות. על היתרונות הגלומים בפעילות עבריינית במישור הבינלאומי מנקודת מבטו של העבריין עמד השופט א' א' לוי: "לפשיעה חוצת-גבולות, מנקודת המבט העברינית, יתרונות לא-מבוטלים. הפוטנציאל הכלכלי בעבירות אלו הוא רב. ביצוען מקנה לעברין המקומי כר פעולה רחב במידה ניכרת מזה העומד לרשותו כשהוא מצמצם את מעשיו לשטחה של מדינה יחידה. הדבר מאפשר לו לכוון את פעילותו הפלילית למקום המצמיח את מירב הרווחים. הוא קונה לו יכולת לפעול מרחוק, באמצעות שליחים, תוך חשיפה מינימאלית לסיכון אישי. הוא רוכש לעצמו כוח לברור את הדין החל עליו במקרה שייתפש. עברינות בין-לאומית אף מביאה, פעמים רבות, להקמתה של תשתית פלילית חובקת עולם העלולה לשמש, לבד מן הייעוד המקורי שלשמו הוקמה, כר נוח לפיתוחם של אפיקי פשיעה חדשים ומגוונים" (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 393 (2005). להלן: עניין רוזנשטיין). אם כן, דווקא הפריצה מן הזירה המדינתית לזירה הבינלאומית עשויה לספק לעבריין שפע הזדמנויות לעשיית רווחים נאים, לצד שפע דרכים להגן על עצמו מפני העמדה לדין ולהקטין את הסיכון הנשקף מרשויות האכיפה להמשך פעילותו. 42. נזקם של ארגוני הפשיעה רב-מעגלי ורב-תחומי הוא. פעילותם פוגעת בכלכלת המדינה. היא פוגעת גם בחוסנה החברתי – חברה שתופעות של זנות וסחר בבני אדם, הימורים וסחר בסמים מתקיימות בה ללא שתתנהל נגדן מלחמה נחושה ועקבית של רשויות המדינה, חברה שפועלים בה גופים העוסקים במתן הלוואות ובגבייתן ללא פיקוח הולם של המדינה, היא חברה שיסודותיה החברתיים נחלשים. פעילותם של ארגוני הפשיעה זורעת אווירה של פחד ברחוב. היא מכרסמת באמון הציבור ברשויות האכיפה ובאיכות חייהם של אזרחים שומרי חוק. העובדה שארגונים אלה פועלים ושחבריהם נהנים מפירות הפעילות הפלילית פוגעת בתחושת המחויבות של הציבור למדינה, כמו-גם בחובת הציות לחוקיה. כל אלה הינם הרסניים למדינה ולחברה. לא בכדי תוארה פעילותם של ארגוני הפשיעה כ""...נגע סרטני ממאיר המעכל את היסודות הבריאים לקיומה של חברה חופשית" (בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסם, 7.9.05)). כאמור, נזקם של ארגוני הפשיעה אינו מוגבל למישור הפנים-מדינתי. התחכום והשיטתיות המאפיינים פשיעה זו והעובדה שלמבצעים יש תמריץ משמעותי לפעול מחוץ לארצות מושבם נוכח סכומי הכסף האדירים המתגלגלים תחת ידיהם (וראו גם: בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון בפסקה 7 (לא פורסם, 20.10.04); עניין רוזנשטיין, עמ' 392 - 395), הביאו להכרה בדבר חשיבות שיתוף הפעולה הבין-לאומי במאבק בפשיעה המאורגנת. 43. הצורך בשיתוף פעולה בין-לאומי הוביל לחתימה על אמנת האו"ם על הפשע המאורגן בפלרמו שבאיטליה (The Convention against Transnational Organized Crime, 2000) בחודש דצמבר 2000 (להלן: האמנה). האמנה מבטאת תובנה בינלאומית כי ההתמודדות עם הפשיעה המאורגנת חוצת הימים והיבשות מחייבת שיתוף פעולה בין גורמי אכיפת החוק במדינות שונות. שיתוף הפעולה במישור הבינלאומי בא לידי ביטוי גם בהפיכת ההסגרה לכלי משפטי מרכזי במאבק בפשיעה המאורגנת: "הצורך בקיומו של שיתוף פעולה בין המדינות אך הלך והתחזק עם השנים. הגידול בעבריינות החוצה גבולות של מדינות, כינונן של מסגרות פשיעה מתוחכמות המבוססות על שיתוף פעולה בין עבריינים ממדינות שונות והתופעה הרווחת של אזרחים המעתיקים את מקום מושבם למדינות אחרות, ולאחר שמבצעים בהן עבירות נמלטים בחזרה למדינת אזרחותם, מחייבים שיתוף פעולה גובר והולך בין כלל המדינות המתוקנות" (עניין הקש, עמ' 495. כן ראו: ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל בפסקה 78 (לא פורסם, 13.5.09) (להלן: עניין חזיזה); ע"פ 2765/05 מושאילוב נ' היועץ המשפטי לממשלה בפסקה 5 (לא פורסם, 1.12.05) (להלן: עניין מושאילוב); עניין שינביין , עמ' 639 - 640 ). חוק מאבק בארגוני פשיעה נחקק בעקבות חתימת ישראל על האמנה. 44. חוק מאבק בארגוני פשיעה נחקק אם כן לצורך מאבקה של ישראל בפשיעה המאורגנת בתחומה ועל רקע היותה חלק מהמאבק הבינלאומי בתופעה זו. החוק נועד ליתן בידי רשויות האכיפה כלי המותאם למאבק בתופעה עבריינית מורכבת זו על מאפייניה הייחודיים. קושי מרכזי בהתמודדותן של רשויות האכיפה עם פעילות ארגוני הפשיעה שלו נועד החוק ליתן מענה, עניינו בכך שעל פי רוב מדובר בארגונים בעלי מבנה היררכי, דבר המאפשר ריחוק בין ראשי הארגון לדרגים הנמוכים יותר בו ומקשה על הוכחת מעורבותם של ראשי הארגון בפעילות הפלילית. תכלית החוק היא על כן: "...להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על-ידי אחרים; זאת לאור המבנה ההיררכי של אחדים מארגונים אלו, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות לבין מבצעי העבירות" (דברי ההסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב – 2002, ה"ח 3155, בעמ' 762. (להלן גם: הצעת החוק)). נבהיר כי מבנה היררכי אינו מהווה תנאי להוכחה כי התארגנות מסוימת היא "ארגון פשיעה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, אלא שהניסיון מלמד כי המבנה ההיררכי קיים ברבים מארגוני הפשיעה. 45. דברי ההסבר מוליכים אל נדבך חשוב שעמד ברקע חקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה ומהווה אחד הטעמים המרכזיים לצורך בו – החלל שהותיר ביטול דוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים. בהתאם לדוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים, "משנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך שכל מעשה שביצעו – ושוב בזמן קיום הקשר ולשם קידומו – נחשב למעשה של חבריו לתכנית המשותפת, ואפילו בוצע אותו מעשה בהעדרם של אלה ובלי ידיעתם מראש" (ע"פ 129/54 גולדשטיין נ' היועץ המשפטי, פ"ד י 505, 516 (1956)). דוקטרינה זו זכתה לקיתונות של ביקורת בפסיקה ובכתיבה המשפטית. היא נתפשה כעומדת בסתירה לעקרון החוקיות, כמו-גם לעקרון כי אין אחריות פלילית ללא מעשה (ש"ז פלר "אחריות פלילית ללא מעשה, על סמך מה?" הפרקליט כ"ט 19 (תשל"ד); ש"ז פלר "הקשר הפלילי מול השותפות לדבר עבירה" משפטים ז 232, 235 (תשל"ד); מרים גור-אריה ארבעים שנה לדיני העונשין: התפתחויות בפסיקה לגבי דרישת האשמה כתנאי לאחריות פלילית" משפטים יט 679, 687 – 691 (1990)). 46. הביקורת הובילה לביטול הדוקטרינה בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994. תחת האחריות הסולידרית של הקושרים בא סעיף 499(ב) לחוק העונשין לפיו "הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה...". החוק תוקן אפוא באופן שיתיישב עם עקרונות היסוד של המשפט הפלילי. ואולם, תיקון 39 לא רק פתר קושי. הוא גם יצר קושי. שכן, משנדרשו גורמי האכיפה לפעול נגד התארגנות הפועלת באופן מתמיד לביצוע עבירות – דהיינו נגד ארגון פשיעה – התחוור כי דיני העונשין שלאחר עידן האחריות הסולידרית של הקושרים מותירים אותם בידיים ריקות, הלכה למעשה מול ראשי הארגון. גורמי האכיפה נוכחו כי על מפת הפשיעה צצו ארגוני פשיעה, אשר הכלים שבידיהם אינם מתאימים למאבק בהם. כפי שהובהר, פעילותו של ארגון הפשיעה מתבצעת על דרך של חלוקת תפקידים בין חברי הארגון. פעמים רבות דווקא אלו העומדים בראשה של ההתארגנות העבריינית, מכווינים את פעולתה ומניעים אותה על דרך של הורדת פקודות והנחיות לדרגים הנמוכים יותר בארגון – בבחינת המוח השולח הוראות לאברי הגוף – אינם מעורבים במישרין בביצוע הפעילות הפלילית. בהם עצמם אין מתקיים, לכאורה, היסוד העובדתי של העבירה (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון פסקה 33 (לא פורסם, 31.10.07); בש"פ 7669/06 מדינת ישראל נ' מוסלי פסקאות 4 - 5 (לא פורסם, 27.9.06)). 47. על רקע מציאות זו, ומשנוכח כי ארגז הכלים המשפטי שבידו אינו מספק את הכלים הנדרשים למאבק בארגוני הפשיעה, הוציא המחוקק תחת ידו את חוק מאבק בארגוני פשיעה. "ארגון פשיעה" הוגדר בסעיף 1 לחוק זה: הגדרות "ארגון פשיעה" - חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה- (1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו; (2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה; (3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום; (4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות; סעיף מרכזי של חוק מאבק בארגוני פשיעה, אליו נידרש גם בהמשך, הוא סעיף 2, אשר קובע את דינו של "פעיל בארגון פשיעה" כדלקמן: פעיל בארגון פשיעה (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים: (1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין; (2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה. (ב) הנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, דינו - מאסר עשר שנים. סעיף זה, על פי דברי ההסבר לחוק מאבק בארגוני פשיעה, בא להתמודד עם הקושי שבהוכחת הקשר בין ממלאי תפקידים משמעותיים בארגון הפשיעה לביצוע העבירות בפועל. ההגדרה הכללית של "ארגון פשיעה" יחד עם הוראת סעיף 2 לחוק גררו טענות – שבמובלע נטענו גם בחלק מן הערעורים שלפנינו – כי אין מדובר אלא בשובה של האחריות הסולידרית של הקושרים אל ספר החוקים, בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". 48. הגם שאין הדבר עומד במוקד ההכרעה בענייננו, נבהיר כי לטעמנו אין לקבל טענה זו. אכן, המחוקק נדרש למסגרת משפטית שתהווה מענה הולם לאתגרים שמזמנת המציאות. הוא צייד את רשויות האכיפה בכלים מתאימים להתמודדות עם המאפיינים הייחודיים לארגוני הפשיעה, אשר מבטאים גם את החומרה היתרה שרואה הוא בפעילותם. החוק קובע כעבירה פלילית התנהלות נמשכת של מי שתרומתו לביצוע העבירות מתקיימת ביחס לפעילות הנמשכת כמכלול. הוא משקיף על פעילותו העבריינית של ארגון הפשיעה – לרבות פעילות נושאי התפקידים העיקריים בו – לא מבעד לעדשה המצטמצמת לפרט הבודד או למעשה הבודד, אלא מבעד לעדשה הבוחנת את פעילות הארגון כמכלול, כמנגנון המניע פעילות עבריינית שלמה ומתמשכת. העובדה שלא תמיד ניתן לבודד את רכיבי הפעילות האמורה ולייחסם לכל אחד מהמעורבים בה במסגרת הארגון נובעת מהיות הארגון שלם הגדול מסך חלקיו, במובנו הרע של דימוי זה. הויתור על דרישה למעורבות ישירה של ראשי הארגון בכל אחת מן העבירות המתבצעות לרוב על ידי דרגים אחרים בארגון אינו אלא התאמה של הדין הפלילי לתופעות עברייניות שנוצרו ואשר הכלים המשפטיים הקיימים בדין הפלילי לא יסכונו להן. ודוק: אין עסקינן בבעיה ראייתית גרידא אלא בסוגיה של המשגת הפעילות הפלילית המאורגנת ובקביעת הערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי (לדיון בסוגיה זו ראו גם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, תפ"ח (תל-אביב – יפו) 1068/05 מדינת ישראל נ' נאצר (לא פורסם, 25.6.08)). כפי שהובהר, הביקורת על דוקטרינת האחריות הסולידרית של קושרים נגעה בעיקר להטלת אחריות בפלילים על אדם שלא נטל חלק של ממש במעשה האסור. חוק מאבק בארגוני פשיעה, לעומת זאת, מזהה כמעשה אסור את עצם ההתארגנות. היותו של אדם חלק מהתארגנות שכזו, שפועלת לביצוע עבירות, היא הפוגעת בערכים המוגנים של החברה. נבהיר כי אנו ערים לקושי שיש בהגדרה כה רחבה כבחוק מאבק בארגוני פשיעה, כמו-גם לזהירות שיש לנקוט ביישומו. ואולם, הגם שאנו סבורים כי הקשר הפלילי מצוי בליבת פעילותו של ארגון הפשיעה, אין לראות את פעילות הארגון כקשר פלילי גרידא. אופיה השיטתי והמתמשך של פעילות ארגון הפשיעה, כמו-גם העובדה שמדובר בגוף מרובה איברים שלא כל חלקיו נדרשים לקחת חלק בביצוע הפיזי של העבירה, צובעות את פעילותו בגוונים שונים מאלה המאפיינים את הקשר הפלילי "הרגיל". שוני זה עומד ביסוד ההסדר המיוחד שקבע המחוקק כדי להתמודד עם מקרים אלה. חוק מאבק בארגוני פשיעה ועבירת הקשר – "היילכו שניים...?" 49. נשוב ונזכיר כי בערעורו טען בראשי כי אין מתקיימת פליליות כפולה בין העבירה הפדראלית שיוחסה לו, "קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה" לפי סעיף 1962(d) ל- RICO – לבין סעיפים 2 או 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. בפנינו טען בא כוחו של בראשי כי מבין שלוש החלופות שמונה הסעיף הפדראלי, זו שבסעיף-קטן (c) היא היחידה שרלוונטית לענייננו: “(d) It shall be unlawful for any person to conspire to violate any of the provisions of subsection (a), (b), or (c) of this section. … (c) It shall be unlawful for any person employed by or associated with any enterprise engaged in, or the activities of which affect, interstate or foreign commerce, to conduct or participate, directly or indirectly, in the conduct of such enterprise’s affairs through a pattern of racketeering activity or collection of unlawful debt”. ואולם, בקשת ההסגרה הוגשה ביחס לסעיף (d) האוסר קשירת קשר לביצוע כל אחת מהחלופות המנויות בו. האדן הראשון עליו הושתתה הטענה כי אין מתקיימת פליליות כפולה במובנה המהותי הוא כי סעיף (d) כולל יסוד של קשירת קשר, בעוד שהמחוקק הישראלי בחר שלא לקבוע בחוק מאבק בארגוני פשיעה סעיף של קשירת קשר לביצוע העבירה לפי סעיף 2 לחוק זה ותחת זאת חוקק את העבירה שבסעיף 3 לחוק. 50. האם שולל חוק מאבק בארגוני פשיעה חיבור עם עבירת הקשר? לצורך מענה על שאלה זו נעיין בהוראת סעיף 499 לחוק העונשין, בו מעוגן האיסור הפלילי על קשירת קשר: קשר לפשע או לעוון (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו - (1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר; (2) אם העבירה היא עוון - מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר. (ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'. תכליתה של עבירת הקשר למנוע את ההתארגנות העבריינית כבר בשלבים מוקדמים של התכנון והיא נשלמת משנוצר "הסכם" בין הקושרים (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר בפסקה 21 (לא פורסם, 12.7.10)). הקשר הפלילי משתכלל מרגע שהצדדים הסכימו ביניהם לפעול למען מטרה פסולה וזאת גם אם טרם נעשה דבר לקידום המטרה הבלתי כשרה והמשותפת (שם). הפסיקה הכירה באופן עקבי בכך שהעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע היא עבירה מושלמת ועצמאית. אין היא עבירה נגזרת (לעמדה שונה ראו: מרדכי קרמניצר "על מהות הקשר הפלילי ועל היחס בינו לבין השידול לדבר עבירה" משפטים יד 231, 236 – 241 (תשמ"ד), הגם שהדברים נכתבו עובר לתיקון מס' 39 לחוק העונשין). יחד עם זאת, הגם שמדובר בעבירה עצמאית העומדת על רגליה שלה, ברי כי עבירת הקשר עומדת בזיקה בלתי ניתנת להפרדה לעבירה שלשם ביצועה נקשר הקשר. זוהי עבירה קורלטיבית מעצם ברייתה (עניין שיטרית, בעמ' 429 - 430; ש"ז פלר "הקשר הפלילי מול השותפות לדבר עבירה" משפטים ז 232, 240 – 243 (תשל"ו); יאיר הורביץ "ייזהר הקושר" הפרקליט לו 409, 411 (1985)). אכן, העבירה של קשירת קשר אינה באה להגן על ערך חברתי מוגן קונקרטי, אלא היא בבחינת חומת מגן נוספת סביב לערך החברתי המוגן על ידי העבירה שלשם הגשמתה נקשר הקשר (ראו גם: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב' 353 (תשמ"ז)). עוד הכירה הפסיקה בכך שהעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע מחילה עצמה על כל קשר שהוא, הגם שמשקלה של עבירת הקשר ייקבע על פי משקלו של הערך הפלילי המוגן לפי העבירה שהיא מטרת הקשר (עניין שיטרית, שם). 51. מאפייניה האמורים של עבירת הקשר מובילים להשקפתנו לדחיית הטענה לפיה חוק מאבק בארגוני פשיעה שולל חיבור בין סעיף 2 שלו לבין עבירת הקשר. אכן, הוראות RICO עמדו לנגד עיני המחוקק הישראלי בעת חקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה. הדבר עולה בבירור מדברי ההסבר לחוק זה. RICO, אשר נחקק ב- 1970, הינו חקיקה פדראלית שהתקבלה במסגרת המאבק האמריקאי בארגוני פשיעה שם. אך טבעי היה זה שבבואו לחוקק חוק נגד הפשיעה המאורגנת יבחן המחוקק הישראלי את הניסיון שנצבר בהפעלת חוקים דומים בארצות שונות. יחד עם זאת, החוק הישראלי אינו בגדר תרגום לעברית של החוק האמריקאי אשר זכה לתוקף של חוק מחייב בכנסת ישראל. בחינת מונחיו צריכה להיעשות לאורם של עקרונות המשפט הישראלי, המושגים והעקרונות הנוהגים בו. גם במקרים בהם קיימת קרבה רעיונית לחקיקה זרה ואף במקרים בהם נשאב דגם החוק מחקיקה זרה, עדיין פרשנותו צריכה להיעשות על פי עקרונות המשפט הישראלי ולא על פי העקרונות הנוהגים בשיטות משפט זרות. עיון ובחינה של הסדרים זרים ו- RICO ביניהם, אינו גורע מהיותו של החוק הישראלי הסדר עצמאי שאינו חופף את ההסדר האמריקאי או כל הסדר זר אחר ואינו נדרש לעמוד בהתאמה מלאה עמו. 52. הכלל הנוהג בשיטת המשפט שלנו הוא כי תחולתה של עבירת הקשר רחבה היא במובן זה שהיא מקיימת זיקה "טבעית" לכל הוראה פלילית מסוג פשע ועוון, כעולה מהרישא לסעיף 499(א) לחוק העונשין. מטעם זה אין בחוק העונשין, או בחוקים אחרים בישראל אשר קובעים איסורים פליליים, ציון מפורש של עבירת הקשר ביחס לכל עבירה ועבירה. לא הוצג לנו כל טעם מדוע יש להחיל כלל שונה על חוק מאבק בארגוני פשיעה ומקובל עלינו כי כל עוד לא צוין בחוק מפורשות כי ההסדר בסוגיה זו ביחס לחוק מאבק בארגוני פשיעה שונה הוא, אין בסיס לקבוע כך. יתרה מכך, לא הוצג לנו כל הסבר מדוע מבחינה מהותית שולל ההסדר הישראלי את אפשרות החיבור בין סעיף 499(א) לחוק העונשין לבין סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. דומה כי דווקא בהתחשב בחומרה היתרה שראה המחוקק בעבירות המבוצעות סביב פעילותו של ארגון הפשיעה, התפישה הרווחת בשיטתנו ולפיה עבירת הקשר היא בבחינת חומת מגן נוספת סביב הערך המוגן על ידי העבירה העיקרית מוליכה לדחיית הטענה בדבר אי-היתכנות הצירוף של סעיף 499(א) לחוק העונשין לעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. זאת ועוד. דומה כי אין כל קושי משפטי או לוגי בחיבור בין השניים. הקשר הפלילי עומד בבסיס הצופן הגנטי של ארגון הפשיעה. הוא הדבק המחבר בין חברי הארגון וראשיו. הדבר עולה בבירור מן הרישא להגדרת "ארגון פשיעה" בסעיף 1 לחוק: ארגון פשיעה – חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; ... (ההדגשות הוספו) כאמור, העבירה לפי סעיף 499(א) אוסרת קשירת קשר לביצוע פשע או עוון ומכאן שלכאורה נכנסת היא תחת העבירות שלביצוען פועל ארגון הפשיעה. ואכן, דומה כי ניתן לראות בעבירות לפי סעיפים 2-3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה כמקרה פרטי של קשירת קשר לפשע. השופט א' גרוניס גם הוא עמד על כך בציינו כי "ניתן לדמות ארגון פשיעה למארג מתמשך של עבירות קשר לביצוע עבירות..." (בש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד נח(4) 83, 85 – 86 (2004). (להלן: עניין בן ציון)). זהו הסדר ספציפי שבו קשירת הקשר מכוונת לביצוע מארג מתמשך של עבירות. 53. עוד יש לציין כי הגדרת "ארגון פשיעה" דורשת כי העבירות שלשם ביצוען פועל הארגון תהיינה עבירות מסוג פשע (או כאלה המנויות בתוספת הראשונה לחוק), אך מחריגה מתחולת ההגדרה התארגנות הפועלת לשם ביצוע עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השנייה לחוק. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע היא עבירת פשע. עבירה זו אינה כלולה בתוספת השניה לחוק ומכאן שלא נשללה האפשרות כי ארגון הפשיעה יפעל לביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע. כמובן, ברי כי במצב זה יידרש כי עבירה זו תתווסף לעבירה עיקרית אחרת שהיא מטרת הקשר הפלילי. סיכומה של נקודה זו, אין לקבל הטענה כי לא ניתן להעמיד אדם לדין בגין עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין בצירוף סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. 54. איננו מקבלים גם את הטענה כי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה בא תחת אפשרות החיבור בין העבירה לפי סעיף 2 לחוק זה לבין עבירת הקשר. הגם שסעיף 2 וסעיף 3 מגדירים שניהם עבירות הנוגעות לפעילות ארגון הפשיעה, לא ניתן לומר כי סעיף 3 יכול להוות תחליף לסעיף 2 ביחס לפעילות של קשירת קשר לביצוע עבירה. שני הסעיפים מגדירים כעבירה פעולות שונות: 2. פעיל בארגון פשיעה (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים: (1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין; (2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה. (ב) הנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, דינו - מאסר עשר שנים. (ג) נעברה עבירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), לענין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה -מאסר 20 שנים. 3. עבירה במסגרת ארגון פשיעה - נסיבה מחמירה העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים. מדברי ההסבר לסעיף 2 לחוק עולה כי מטרתו לקבוע כעבירה פלילית את עצם מילויו של תפקיד משמעותי בארגון פשיעה. זאת, כאמור, כדי "להתמודד עם הקושי להוכיח את הקשר בין נושאי תפקידים בארגוני פשיעה לבין העבירות שנעברו בפועל..." (הצעת החוק, עמ' 763). עוד מוסיפים דברי ההסבר פרט שיש בו כדי לתמוך בעמדת עו"ד מן, בא כוחו של המערער בראשי, כי הסעיף מקביל לעבירות הקיימות במדינות אחרות ועניינן בהשתתפות בארגון פשיעה או בארגון עברייני ונובע מן ההתחייבות שנטלו על עצמן המדינות בסעיף 5 לאמנה שעניינו ב- "Criminalization of participation in an organized criminal group". דברי ההסבר מציינים מפורשות כי הסעיף לא חל על חברי ארגון בדרג נמוך יותר ולגביהם יוותר הצורך להוכיח קשר לעבירה מסוימת. סעיף 3 לעומת זאת קובע כי ביצוע עבירה כלשהי במסגרת ארגון הפשיעה, למעט העבירות הנקובות בסעיף, יהווה נסיבה מחמירה. סעיף זה בא לבטא את החומרה היתרה שראה המחוקק בעבריינות המתבצעת במסגרת פעילות ארגון הפשיעה. שני הסעיפים אינם מכוונים אפוא לאותן חוליות בארגון. על השוני בין הסעיפים נאמר: "למרות שסעיפים 2 ו-3 לחוק עוסקים בנושא דומה, קיים הבדל משמעותי ביניהם. סעיף 3 לחוק איננו קובע עבירה עצמאית, אלא מקים נסיבה מחמירה אשר מצטרפת לעבירה קיימת. הסעיף חל על כל מי שפועל במסגרתו של ארגון פשיעה, ואיננו כולל דרישה לבכירות כלשהי בארגון. משמע, הסעיף מכוון הן לראשי הארגון והן לדרג הזוטר של חברי הארגון (אשר מכונים לעתים "חיילים"). עם זאת, על מנת שעבירה כלשהי תיכנס לגדרו של הסעיף, עליה להתבצע במסגרת ארגון פשיעה, היינו - יש להוכיח כי הפעילות העבריינית בוצעה כחלק אינטגרלי מפעילותו של הארגון. לפיכך, כאשר מבצע העבירה פועל באופן עצמאי ובלתי קשור לארגון הפשיעה, לא יחול הסעיף אף אם ניתן להצביע על קשר מסוים לארגון הפשיעה... בשונה מן האמור לעיל, סעיף 2 לחוק קובע עבירה עצמאית, אשר מכוונת רק לגורמים הבכירים במסגרתו של ארגון פשיעה (עבירה זו תכונה להלן - פעילות בארגון פשיעה). לעניין עבירה זו די להוכיח ביצועם של תפקידים מסוימים במסגרתו של ארגון פשיעה, כהגדרתו בחוק, ואין הכרח לקשור את בעל התפקיד לעבירות ספציפיות שבוצעו על ידי הארגון. כך למשל, עצם העמידה בראש ארגון פשיעה מהווה עבירה לפי סעיף 2 לחוק. הטעם לקיומה של עבירה זו הינו קושי אשר מתעורר לעתים לעניין הוכחת הקשר של ראשי ארגון הפשיעה לעבירות המבוצעות על ידי חברי הארגון או מטעמו. קושי זה נובע מן המבנה ההיררכי של רבים מארגוני הפשיעה, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות בארגון לבין מבצעי העבירות בפועל (הצעת החוק, עמ' 762). עם זאת, בהחלט ייתכן כי הוכחת היותו של פלוני פעיל בארגון פשיעה תתבצע על דרך הוכחת חלקו בעבירות ספציפיות המבוצעות במסגרת הארגון, ואשר לגביהם הוא יואשם לפי סעיף 3 לחוק. כך למשל, אם מוכח כי פלוני ביצע שורה של עבירות ספציפיות במסגרת ארגון פשיעה, וכי בעת ביצוע עבירות אלו הוא תיפקד כמנהלה וכמארגנה של הפעילות העבריינית, ניתן יהיה להאשימו אף בעבירה לפי סעיף 2 לחוק" (עניין בן ציון, בעמ' 86 - 87). דברים אלה, אשר מקובלים עלינו, מבהירים היטב את השוני בין תכליות סעיף 2 לסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. כל אחד מן הסעיפים בא "לכסות" גזרה שונה. סעיף 2 בא לפתור את הקושי שבהוכחת הקשר בין מי שמניע את פעילות הארגון לבין מי שמוציאה לפועל בבחינת היותם חלק מגוף אחד. סעיף 3 בא לצבוע בצבעים עזים של חומרה מי שביצע עבירה כלשהי כחלק מפעילות הארגון, ללא כל קשר למעמדו בארגון. עניינו בהחמרת הענישה ולא בעצם קביעת האחריות המהותית. לא ניתן לקבל על כן כי סעיף 3 בא להוות תחליף לעבירת הקשר. מן הכלל אל הפרט 55. בראשי טוען כאמור כי מכל מקום שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מקיים פליליות כפולה ביחס לסעיף 1962(d). זאת, כיוון שסעיף 3 עניינו בביצוע עבירה "במסגרת ארגון פשיעה", בעוד הסעיף הפדראלי מחייב "השתתפות" בארגון, בדומה לסעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, ואין ה"השתתפות" דומה לביצוע עבירה "במסגרת" הארגון. מכאן הוא טוען, אין מתקיימת הזהות המהותית הנדרשת בין יסודות העבירות האמורות. כהערה מקדימה נציין כי הקושי המתעורר במצב בו מבקשת ארצות הברית את הסגרתו אליה של אדם בגין עבירה לפי RICO, כאשר במדינה המתבקשת אין חוק מקביל אינו בלתי-צפוי לאור העובדה שהחקיקה בארצות הברית בתחום הפשיעה המאורגנת קדמה לחקיקה בנושא זה במרבית מדינות העולם. המלומד Bassiouni מתייחס לסוגיה זו מפורשות בספרו ומציין כי מאחר שבמדינות רבות אין חקיקה מקבילה ל- RICO, מתעוררת שאלת הפליליות הכפולה סביב בקשת הסגרה שמגישה ארצות הברית בגין עבירות אלה. לשיטתו, במצבים אלה קיימים שני פתרונות אפשריים: "A foreign court may therefore have the option of granting extradition for an offense known to its system and which it would deem to be included within the meaning of such offenses as RICO or CCE. In that case the United States could only prosecute the relator for the particular offense for which the extradition request was made and granted, which will be determined on the basis of the extradition order if it contains such specificity. Otherwise, a United States court would have to compare the extradition request and the extradition order to determine the exact nature of the charges for which the relator was extradited and for which he can be prosecuted. Another option for the requested state seeking to determine dual criminality for complex crimes is to identify the multiple elements of the complex offense, and determine whether some elements correspond to the same or a similar offense under the laws of that state, even though the complex offense does not exist in the requested state's legal system. The issue that remains, however, is whether the extradition would be granted exclusively for the narrower included offense or for the complex offense (p. 531–532). אם כן, לשיטתו של בסיוני, הפיתרון הראשון למצב דוגמת זה שבפנינו הוא כי בית המשפט במדינה המתבקשת יתיר את ההסגרה בגין עבירה הקיימת בדיני העונשין של המדינה המתבקשת ואשר מבחינת משמעותה יכולה להיכנס תחת העבירה המיוחסת למבוקש לפי RICO. במצב זה ניתן יהיה להעמיד את המבוקש לדין רק באשמה שביצע העבירות שבגינן הוסגר, וזאת על בסיס צו ההסגרה. האפשרות השניה היא כי בית המשפט במדינה המתבקשת יזהה את יסודותיה של העבירה המיוחסת למבוקש לפי RICO ויכריע האם בשיטת המשפט של המדינה המתבקשת קיימת עבירה הכוללת, ולו באופן חלקי, יסודות מקבילים או דומים, גם אם העבירה לפי RICO אינה קיימת בחוקי המדינה המתבקשת. ואולם במצב זה נותרת על הפרק השאלה האם ההסגרה ניתנת בגין עבירת ה- RICO המיוחסת לו, או בגין עבירה שתחום פרישתה מצומצם יותר. 56. מקובל עלינו כי המעשים המיוחסים לבראשי נכנסים בגדרי העבירה שבסעיף-קטן (c) של סעיף 1962(d) אשר לפיו: “It shall be unlawful for any person employed by or associated with any enterprise engaged in, or the activities of which affect, interstate or foreign commerce, to conduct or participate, directly or indirectly, in the conduct of such enterprise’s affairs through a pattern of racketeering activity or collection of unlawful debt”. ואולם, העבירה המיוחסת לבראשי על-ידי רשויות ארצות הברית היא דווקא זו שבסעיף-האם, סעיף 1962(d): “It shall be unlawful for any person to conspire to violate any of the provisions of subsection (a), (b), or (c) of this section”. כאמור, העובדה שסעיף (d) כולל רכיב של קשירת קשר אינה מעוררת לטעמנו קושי, מהטעמים שפורטו לעיל. 57. העובדה שסעיף 3 עניינו בביצוע עבירה "במסגרת ארגון פשיעה" ולא ב"השתתפות" בארגון אינה שוללת לטעמנו את הפליליות הכפולה. כפי שהוסבר, הפליליות הכפולה במובנה המהותי אינה מותנית בקיומה של סימטריה מלאה בין העבירות. די בכך שהיסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת גם יחד. בחינת יסודות העבירות אלה מול אלה ראוי לה שתיעשה באופן שיאפשר את הגשמת תכליותיהם של דיני ההסגרה. בענייננו, וזהו העיקר, יש בעובדות המיוחסות לבראשי כדי לבסס עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. שאלת סיווגו המדויק של המעשה – האם מדובר בהשתתפות בארגון או שמא אך בביצוע עבירה במסגרתו יש לה חשיבות משנית לצורך ההסגרה, שכן מדובר בשאלות של ניסוח ושל הגדרה המשתנות משיטת משפט לשיטת משפט. אין אנו נדרשים לבחון את האופן בו התפרשו הוראות הדין האמריקאי על ידי בתי המשפט שם. העובדה שניתן היה להעמיד לדין בישראל את בראשי בגין ביצוע עבירה במסגרת ארגון הפשיעה די בה כדי להקביל אף לדרישת ההשתתפות שבסעיף-קטן (d), שכן הליבה שבכל אחת מן העבירות היא עצם הפעילות העבריינית תחת קורת הגג של ארגון הפשיעה. אנו דוחים אפוא טענה זו. 58. כפי שפורט, יצחק אברג'יל טוען כי אין מתקיימת פליליות כפולה ביחס לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים, שכן המעשה המוגדר בדין הישראלי כ"סחיטה באיומים" מצמיח לפי הדין האמריקאי עבירה מהותית נוספת שעניינה הפרעה למסחר הבין-מדינתי ושאין הוראה מקבילה לה בדין הישראלי. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא כי סעיף אישום זה מחיל את סמכות השיפוט הפדראלי על מעשיהם של המערערים ואינו מהווה אישום עצמאי, כעולה גם מסעיף 2(3) לפרוטוקול המתקן של אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית. אנו דוחים אפוא טענה זו. התיישנות עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית ההתיישנות 59. בפסק-דינו ציין בית המשפט המחוזי כי על-פי הוראותיו של חוק ההסגרה אין צורך להידרש לשאלה אם העבירות המיוחסות למערערים התיישנו על-פי הדין האמריקאי. דיני ההתיישנות של ישראל, ושלה בלבד, הם שיכריעו בשאלת ההסגרה. טענתם של יצחק אברג'יל ובראשי לפיה גם במצב המשפטי הקיים נודעת חשיבות לשאלת ההתיישנות לפי הדין האמריקאי – נדחתה, ובהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי חזקה על הרשויות האמריקאיות כי לא היו דורשות את הסגרתם של המערערים – על המשאבים הכרוכים בכך – אלמלא סברו כי על העבירות המיוחסות להם לא חלה התיישנות (עמ' 39-38 לפסק-הדין). נקודת מוצא זו היא שהנחתה את המחוקק בהוראה שנקבעה לעניין זה בחוק ההסגרה. במסקנתו זו התחזק בית המשפט המחוזי נוכח הצהרתו המפורשת של התובע צ'יילדס – שניתנה תחת שבועה – לפיה העבירות המיוחסות למערערים לא התיישנו. בית המשפט המחוזי סבר, כי הצהרה זו קבילה במסגרת הליך של הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה. לפיכך נדחו טענותיהם של המערערים במישור ההתיישנות. טענות הצדדים 60. המערערים העלו טענות רבות המתייחסות לסוגיית ההתיישנות, אך רובן ככולן עוסקות בשאלת התיישנותן של העבירות המיוחסות להם לפי הדין האמריקאי. בתמצית נאמר, כי יצחק אברג'יל, בראשי ומלול סבורים, כי על העבירות המיוחסות להם חלה התיישנות לפי הדין האמריקני ועובדה זו מקימה, לשיטתם, מחסום מפני הסגרתם לארצות הברית. על כך מוסיף יצחק אברג'יל, כי בניגוד לאמור בתצהיר צ'יילדס, מרוץ ההתיישנות ביחס לעבירות אלה לא נקטע. עוד הוא טוען, כי סוגיית ההתיישנות בפלילים היא סוגיה מהותית וניתן להעלותה בכל שלב של ההליך; וכי יש להקפיד עליה על מנת שהזכות החוקתית שלא להיות מוסגר לא תתרוקן מתוכן. בא כוחו של בראשי הוסיף וטען, כי על אף המצב המשפטי הקיים מכוחו של חוק ההסגרה, יש לבחון את שאלת ההתיישנות גם לפי הדין האמריקאי. זאת, משום שהסגרתו של אזרח ישראלי במצב בו קיים מחסום לאחריות פלילית במדינה המבקשת איננה עולה בקנה אחד עם עקרונותיה החוקתיים של מדינת ישראל והיא אף עומדת בסתירה לתקנת הציבור. עוד הוא טוען, כי לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות לא ניתן להסתמך על תצהיר צ'יילדס בלבד, הואיל ותצהיר זה מקים אמנם חזקה בדבר נכונות הדברים המוצהרים, אך אין מדובר בחזקה חלוטה, ולפיכך, יש לבחון את טענותיו לעניין ההתיישנות – אותן שטח בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי ולפנינו – לגופן. המשיב מצידו סבור, כי אין מקום לבחון את סוגיית ההתיישנות לפי הדין האמריקאי ואף אם בית משפט זה יימצא לנכון להידרש לסוגיה זו – הרי שדי בתצהיר צ'יילדס כדי להבהיר כי על העבירות המיוחסות למערערים לא חלה התיישנות וחזקה כי הצהרה זו היא הצהרה מבוססת שנבדקה היטב. דיון והכרעה 61. סעיף 2ב (א)(6) לחוק ההסגרה קובע לאמור: סייגים להסגרה לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל. מלשון הסעיף עולה בבירור, כי בבחינת שאלת התיישנותן של עבירות המיוחסות למי שהסגרתו נתבקשה על-ידי מדינה זרה, יש לברר האם העבירות התיישנו על-פי המשפט הישראלי הפנימי בלבד. הסדר זה מחליף את ההסדר החקיקתי שנהג בעבר, ואשר כלל מבחן כפול לשאלת התיישנות, לפיו לא ניתן היה להסגיר מבוקש למדינה המבקשת אם "נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (סעיף 8(2) לחוק ההסגרה כנוסחו עובר לתיקון. ההדגשות הוספו. כן ראו: סעיף 6(3) לאמנת ההסגרה בין ממשלת ישראל וממשלת ארצות הברית של אמריקה, כ"א 13, 795; ע"פ 739/07 אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה בפסקה 4 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן (לא פורסם, 7.6.07). (להלן: עניין אפרת); עניין בזק, בעמ' 304; עניין מונדרוביץ, פסקאות 60-58 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). הטעם לשינוי שנערך בגדריו של סייג ההתיישנות הובא בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 2940) שבהם הוצע "לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (שם, בעמ' 158). השאלה אם השינוי שהביא בכנפיו תיקון מס' 7 משמעותו היא שלא ניתן עוד להידרש להוראות התיישנות שבדין הזר נותרה בצריך עיון (ראו: עניין בזק בפסקה 21 וההפניות המופיעות שם. כן ראו: עניין אפרת, פסקה 4 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן). 62. גם בגדרי המקרה הנוכחי אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו, שכן אף לו היינו מקבלים את עמדתם של המערערים לפיה שאלת התיישנות העבירות לפי הדין הזר רלוונטית גם כיום – ובשאלה זו אין אנו מביעים עמדה – אין בכך כדי להקים, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, מחסום מפני הסגרה. זאת, משום שתצהיר צ'יילדס – העוסק בהרחבה בשאלת התיישנות העבירות המיוחסות למערערים לפי דיני ארצות הברית – מבהיר כי עבירות אלה לא התיישנו (ראו, למשל, סעיף 20 לתצהיר צ'יילדס בנוגע ליצחק אברג'יל; וכן סעיף 20 לתצהיר צ'יילדס בנוגע למאיר אברג'יל). נזכיר, כי מדובר בתצהיר שניתן על-ידי תובע אמריקאי, הבקיא לא רק בדיני ההתיישנות הנוהגים בארצות הברית אלא גם בראיות עליהן מבוססת בקשת ההסגרה שהוגשה נגד המערערים ובפרטי האישומים המיוחסים להם. האמור בתצהיר צ'יילדס מניח את דעתנו כי לכאורה, על העבירות המיוחסות למערערים לא חלה התיישנות. וכך, גם אם אכן קיים צורך להוכיח כי העבירות המיוחסות למערערים לא התיישנו – הרי לצורך ההליך שלפנינו באה דרישה זו על סיפוקה (והשוו לדבריו של השופט מ' חשין בעניין בזק, פסקה 25). חלק מן המערערים העלו השגות שונות באשר לאמור בתצהיר צ'יילדס ובאשר לפרשנות שניתנה בגדרו לשאלת ההתיישנות וחלקם אף סבורים כי עלינו לברר את הטענות שהעלו בסוגיית ההתיישנות לגופן. להשקפתנו, השלב הדיוני בו אנו מצויים עתה – שמטרתו לבחון אם המערערים הם ברי הסגרה לארצות הברית אם לאו – איננו הזירה ההולמת לליבונן של טענות אלה, שמקומן להתברר בפני בית המשפט האמריקאי שידון בהליך העיקרי. לבסוף נאמר, כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ובעיקר על רקע האמור בתצהיר צ'יילדס – איננו סבורים כי הסגרתם של המערערים לארצות הברית סותרת באופן כלשהו את עקרונותיה החוקתיים של מדינת ישראל. טענותיהם של המערערים בסוגיית ההתיישנות – נדחות, אפוא. סייג להסגרה מטעמים שבתקנת הציבור: שיהוי בבקשת ההסגרה והגנה מן הצדק עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי 63. בית המשפט המחוזי עמד על כך שחוק ההסגרה – בסעיף 2ב(א)(8) לו – אוסר על הסגרתו של אדם מקום שזו מנוגדת לתקנת הציבור. מדובר, כך נקבע, במושג שסתום, הכולל, בין היתר, את זכותו של הנאשם להליך הוגן ואת דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" שהתפתחה בדין הפלילי. לאחר בחינת מכלול הנסיבות הצריכות לעניין נפסק, כי הסגרתם של המערערים איננה עומדת בניגוד לתקנת הציבור. ראשית נקבע, כי בניגוד לנטען מפי המערערים, חלק מחומר הראיות נאסף רק לאחר שנת 2003 – השנה שבה הוגשו כתבי האישום נגד מעורבים אחרים באישומים המיוחסים להם. שנית נקבע, כי בעבירות חוצות גבולות כפרשות הלבנת ההון והסמים, איסופן של ראיות דורש שיתוף פעולה בין מספר מדינות ואורך זמן רב. לבסוף, בפרשת הלבנת ההון אבדו לרשויות האמריקאיות חלק מן המסמכים, ואובדן זה הביא אף הוא לעיכוב נוסף בהכנתן ובהגשתן של בקשות ההסגרה. על רקע כל אלה סבר בית המשפט המחוזי, כי ספק אם אכן נפל שיהוי בהגשתה של בקשת ההסגרה. ממילא, כך נקבע, אף אם נפל שיהוי כזה הרי שאין מדובר בשיהוי קשה ובן פועל משפטי: "גם אם בחלוף השנים השתנה מצבם של ה[מערערים] ושל [בראשי] בפרט, במובן זה שהם שיקמו עצמם וחיים כיום 'חיים חדשים', הרי שעדיין, הסבל שייגזר עליהם לשאת כתוצאה מהסגרתם לארה"ב אינו חורג מגדר התוצאה הטבעית של הליך הסגרה, ואינני סבור, על כן, כי הסגרתם לארה"ב עולה כדי 'מעשה בלתי צודק בעליל' או 'מעשה התעמרות קשה'" (עמ' 22 לפסק-הדין). בהמשך, נדחתה טענת המערערים לפיה השיהוי הנטען בהגשת בקשת ההסגרה פוגע ביכולתם לנהל את הגנתם באופן אפקטיבי משום ששניים מן העדים שהיו יכולים להעיד לטובתם – מיכה אסלן וג'וני ואלדז – אינם עוד בין החיים. בהקשר זה נקבע, כי לא ניתן היה לצפות את מותם של השניים וכי מותו של עד פוטנציאלי הוא בבחינת סיכון טבעי העשוי להתממש בכל הליך משפטי (עמ' 22 לפסק-הדין). בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הקושי הניכר הכרוך בהסגרתם של המערערים לארצות הברית ושפיטתם שלא בסביבתם הטבעית. יחד עם זאת סבר, כי נוכח המציאות העבריינית והחשש להימלטותם של המערערים מן הדין "דומה כי יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי שבהסגרתם של [המערערים] להישפט בארצות הברית, על אף שהם עדיין בגדר נאשמים בלבד הממשיכים ליהנות מחזקת החפות" (עמ' 40 לפסק-הדין). בהמשך נדחתה הטענה שהסגרתם של המערערים תפגע בזכותם להליך הוגן, לאחר שנמצא כי היא נטענה בכלליות ומבלי שהמערערים הצביעו על מכשלה קונקרטית שיש בה כדי לפגום בהגינות ההליך. בהקשר זה נקבע, כי הפרסומים בדבר מעמדו של יצחק אברג'יל בעולם הפשע אף הם אינם מקימים חשש מפני פגיעה בהגינות ההליך, וכי השוני בין השיטה המשפטית בישראל לזו הנהוגה בארצות הברית איננו "כה מהותי ועמוק עד שהוא שולל את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית מן ההליך המשפטי האמריקאי" (שם). נוכח כל האמור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי בנסיבות העניין, הסגרתם של המערערים לארצות הברית לא תסב פגיעה מהותית לרגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל וכי אין בה כדי לפגוע בתקנת הציבור. משכך, נדחו טענותיהם של המערערים באשר לשיהוי שנפל בהגשתה של בקשת ההסגרה ובאשר לפגיעה בזכותם להליך הוגן. טענות המערערים 64. יצחק אברג'יל טוען, כי רשויות התביעה בארצות הברית לא העמידוהו בשעתו לדין בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים על אף שכלל חומר הראיות הרלוונטי לפרשות אלה היה בידיהן כבר בשנת 2003 ועל אף שמעורבים אחרים הועמדו לדין בגין חלקם בפרשות אלה. בדומה, הוחלט שלא להעמידו לדין בגין מעורבותו הנטענת בפרשת הסמים, חרף העובדה שמעורבים אחרים בפרשה זו הועמדו לדין. על-פי הנטען, בפרשות אלה לא נוספו, בזמן שחלף מאז הוגשו כתבי האישום האמורים, ראיות מהותיות נוספות, ועובדה זו היא בעלת השלכות הן במישור הראייתי הן במישור בחינת התנהלותן של רשויות התביעה. במישור הראייתי סבור יצחק אברג'יל, כי אי-העמדתו לדין בפרשות הלבנת ההון והסחיטה באיומים ובפרשת הסמים בעבר מלמדת על העדרן של ראיות נגדו, ומכאן, שהגשתם של כתב האישום הנוכחי ובקשת ההסגרה נובעות מרצון להצר את צעדיו. במישור בחינת התנהלותן של רשויות התביעה נטען, כי הגשתם של כתב האישום ובקשת ההסגרה רק עתה לוקה בשיהוי היורד לשורשו של עניין, מנוגדת לתקנת הציבור, ומצדיקה את ביטולו של הליך ההסגרה בכללותו. מאיר אברג'יל חוזר על הטענה בעניין השיהוי בהגשת כתב האישום ובקשת ההסגרה נגדו, ועוד הוא טוען, כי לתיק אמנם נוספו, בין השנים 2008-2006 עדויותיהם של חדד, עטיה, בן הרוש וקיוליאן. אולם, מכיוון שבית משפט קמא קבע, כי הוא איננו מוסגר בגין סחיטתם של חדד, עטיה וקיוליאן אלא בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין בלבד, עדויות מאוחרות אלה אינן רלוונטיות ביחס אליו. 65. בראשי טוען אף הוא כי בקשת ההסגרה בעניינו הוגשה תוך שיהוי ניכר. הוא מבהיר, כי בניגוד למערערים האחרים, כתב אישום נגדו הוגש עוד ביום 6.4.2004, לבית המשפט הפדראלי בלוס אנג'לס. על פי הנטען, מאז ועד למעצרו הנוכחי, ביום 24.8.2008, לא נעשה דבר על מנת לקדם את ההליך נגדו. אכן, ממשיך וטוען בראשי, כתב האישום המקורי שהוגש נגדו שונה שלוש פעמים, האחרונה בהן ביום 29.8.2008, אולם העובדות המפורטות בכתב האישום המקורי משנת 2004 והעובדות המפורטות בכתב האישום האחרון משנת 2008 דומות במידה רבה, והשוני היחידי הוא שלכתב האישום משנת 2008 התווספה פרשת סחיטתם של האחים ועקנין. בראשי סבור כי תוספת זו, כשלעצמה, אינה מסבירה את השיהוי שחל בהגשתה של בקשת ההסגרה נגדו. עוד נטען, כי השיהוי נובע משורה של תקלות שנפלו בהתנהלותה של התביעה האמריקאית, ואלו מלמדות, לדעתו, על העדרו של טיפול ממוקד בעניינו במהלך השנים שחלפו עד להגשתה של בקשת ההסגרה. בראשי מדגיש, כי בשנים שחלפו מאז בוצעו, לכאורה, העבירות המיוחסות לו ומאז הוגשו כתבי האישום נגד המעורבים האחרים הוא השתקם ועל-כן הסגרתו תוביל לשינוי מצבו לרעה. מלול מוסיף וטוען, כי רצח אטיאס – שבגינו נתבקשה הסגרתם של חלק מן המערערים – התרחש בשנת 2003 וההסגרה נתבקשה רק בחלוף חמש שנים. שיהוי זה הוביל, על פי הנטען, לפגיעה ביכולתו לנהל את הגנתו באופן אפקטיבי, בין היתר משום שהאדם אשר לטענת יוחאי מנור (להלן: מנור) ואחרים רצח את אטיאס – ג'וני ואלדז – כבר איננו בין החיים ומקום הימצאם של מעורבים אחרים שהיו יכולים להוכיח את חפותו איננו ידוע. אוזיפה מחזיק אחר חבריו וגם הוא טוען לשיהוי בהגשתה של בקשת ההסגרה. לדבריו, העובדה שנגד מעורבים אחרים הוגש בזמנו כתב אישום בגין מעורבותם בפרשת הסמים הצמיחה אצלו ציפייה כי הוא לא יואשם בפרשה זו; כי מאז התרחשו האירועים נושא כתב האישום הוא העתיק את מקום מושבו לישראל, ולא הורשע בכל עבירה פלילית; ולבסוף, כי לו ידע – עוד בשנת 2004 – כי הרשויות בארצות הברית מתעתדות להגיש נגדו כתב אישום בגין פרשת הסמים לא היה משתחרר בערבות מן המעצר בו היה נתון בבלגיה. 66. מכאן, לטענות באשר לפגיעה בזכותם של המערערים להליך הוגן ובדבר התגבשותה, לפי הטענה, של "הגנה מן הצדק". יצחק אברג'יל טוען בהקשר זה, כי האווירה הציבורית הקיימת נגדו בארצות הברית – ובין היתר, העובדה שהוא הוכתר כ"מבוקש בכיר" בארצות הברית עוד בטרם הוגשו כתבי האישום נגד מעורבים בפרשת הלבנת ההון בשנת 2004 – מאיינת את האפשרות כי ייערך לו, בארצות הברית, משפט הוגן. מאיר אברג'יל טוען, כי הסגרתו תפגע, באורח משמעותי, בזכותו להליך הוגן משום שהוא יתקשה לנהל הגנה אפקטיבית בארצות הברית. בראשי סבור, כי שילובן יחד של טענותיו בעניין ההתיישנות ובעניין השיהוי מקימות לו הגנה מן הצדק. עמדת המשיב 67. באי כוח המשיב טענו, בעיקרי הטיעון שהגישו ובדיון על-פה, כי העובדה שנגד המערערים לא הוגשו בעבר כתבי אישום בגין הפרשות המיוחסות להם עתה – שעה שמעורבים אחרים כן הואשמו במעורבות בפרשות אלה – איננה מלמדת, בהכרח כי לא היו די ראיות לעשות כן. ממילא, לשיטתו של המשיב, ההליך בו אנו מצויים עתה איננו האכסניה ההולמת לליבונה של טענה זו, שמקומה בהליך העיקרי. המשיב סבור עוד, כי טענת השיהוי ביחס לכל אחת מן הפרשות שלפנינו – לא הוכחה. הוא מדגיש, כי פרשת ההסגרה שלפנינו היא אחת מפרשות ההסגרה הסבוכות ביותר שהתנהלו אי-פעם בישראל, ומשכך, ההליכים השונים שננקטו במסגרתה ארכו זמן רב. על כך מוסיף המשיב, כי נוכח מעורבותן של מדינות שונות בחקירה, תהליך העברת הראיות לידיהן של רשויות אכיפת החוק בארצות הברית ארך זמן רב. ממילא, בנסיבות אלה, העובדה שראיות מסוימות נתפסו בידי רשויות אכיפת החוק במדינות שונות בשנים 2004-2003 איננה מלמדת על כך שחומרים אלה היו בידי הרשויות האמריקאיות באותה תקופה; ואפילו היו, אין בכך כדי לבסס טענת שיהוי, נוכח ביצוען של פעולות חקירה נוספות בשלבים מאוחרים יותר ופתיחת הליכים נגד מעורבים שונים בפרשה. בהמשך נטען, כי הליכי החקירה ואיסוף הראיות – הן בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים הן בפרשת הסמים – המשיכו גם לאחר הגשתם של כתבי אישום נגד מעורבים אחרים בפרשות אלה; וחומר הראיות בפרשת רצח אטיאס נאסף במועדים מאוחרים להגשת כתבי האישום שאליהם מתייחס יצחק אברג'יל בטיעונו. בכל הנוגע לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים מוסיף המשיב וטוען, כי התמשכות ההליכים נבעה מכך שחומרים רלוונטיים לבקשת ההסגרה אבדו; ומתיקונו של כתב האישום שהוגש נגד בראשי אשר בנוסחו המקורי לא כלל את פרשת הסחיטה באיומים של האחים ועקנין, שהתווספה רק בהמשך. דיון סייג להסגרה בשל פגיעה בתקנת הציבור – המסגרת הנורמטיבית 68. סעיף 2 ב (א)(8) לחוק ההסגרה קובע לאמור: סייגים להסגרה לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל (ההדגשות הוספו). תקנת הציבור שבה מדבר סעיף זה היא עיקרון-על, המשקף את ערכיה היסודיים ותפיסותיה הערכיות של שיטת המשפט והמשטר החברתי. עניינה הוא ב"עקרונות יסוד, בהשקפות עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (עניין סירקיס, עמ' 346. כן ראו: ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 59 (2005) (להלן: עניין פיינברג); ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652-651 (1994). להלן: עניין אשכר). בין ערכים אלה מצויה, בין היתר, זכותו היסודית של נאשם בפלילים להליך הוגן – אשר הוכרה כזכות חוקתית הנגזרת מן הזכות לחירות וככזו העומדת למבוקש במסגרתם של הליכי הסגרה – בה שלובה, בין היתר, דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" (וראו: עניין מונדרוביץ, בפסקה 110)). תקנת הציבור מקימה, אפוא, סייג להסגרה, מקום ש"בנסיבות עניין מסוים עשויה ההסגרה לעמוד בסתירה לעקרונות משפטיים-חברתיים מוכרים בשיטת המשפט הישראלית" (עניין מונדרוביץ, פסקה 109 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בנסיבות כאלה, תגבר ידה של תקנת הציבור על התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה (עניין סירקיס, עמ' 346). 69. באילו נסיבות יפגע מעשה ההסגרה בתקנת הציבור? מענה לשאלה זו מחייב איזון עדין ומורכב בין השיקולים השונים המונחים על הכף: האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי ובשיתוף פעולה בין-לאומי אפקטיבי מחד גיסא, והחובה להגן, גם במסגרתם של הליכי הסגרה, על עקרונות יסוד של השיטה המשפטית וביניהם זכותו של נאשם להליך הוגן מאידך גיסא (וראו: עניין מונדרוביץ, בפסקה 119). בהקשרן של הסוגיות שהועלו לפנינו נפסק כי מעשה ההסגרה יכול שייפגע בתקנת הציבור מקום בו איזון בין מכלול השיקולים עליהם עמדנו מוביל לכך שההסגרה הפכה לבלתי צודקת או למעשה השקול להתעמרות קשה (עניין סירקיס, בעמ' 346; עניין יגודייב, 587-585). זו עשויה, למשל, להיות תוצאתו של שיהוי קיצוני ובלתי סביר בהגשתה של בקשת הסגרה. השימוש בסייג תקנת הציבור כמחסום להסגרתו של מבוקש נעשה במשורה ובריסון וגדריו מצטמצמים למצבים קיצוניים "שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה" (עניין מונדרוביץ, בפסקה 114; כן ראו: עניין יגודייב בעמ' 585; עניין אלוני, בעמ' 47). בהתאם, הסבל הכרוך, באופן אינהרנטי, בהליכי מעצר, שפיטה ומאסר, כשהוא לעצמו, איננו הופך את ההסגרה למעשה בלתי צודק או למעשה של התעמרות שאם לא כן, יתרוקן מוסד ההסגרה מתוכן. ובלשונו של השופט מ' חשין: "...בדברנו על תוצאה בלתי צודקת בעליל או על התעמרות קשה אין אנו מכוונים לכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה ומאסר. סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד – באשר הוא – ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, אותם ערכים שלשמירה עליהם נועדה הדוקטרינה של תקנת הציבור" (עניין סירקיס, בעמ' 347. כן ראו: עניין יגודייב, בעמ' 587-585; עניין אלוני, בעמ' 48-47). משאמרנו דברים אלה, עלינו לבחון אם בנסיבות העניין מנוגדת הסגרתם של המערערים לתקנת הציבור, על רקע טענותיהם בעניין השיהוי בהגשתה של בקשת ההסגרה ובעניין הפגיעה בזכותם להליך הוגן. מן הכלל אל הפרט שיהוי בהגשת בקשת ההסגרה 70. להשקפתנו, בנסיבות העניין ונוכח הסתעפויותיה השונות של החקירה בעניינם של המערערים וההתפתחויות שחלו בה – ספק אם יש יסוד לטענתם לפיה בקשת ההסגרה לוקה בשיהוי. כפי שהוסבר, התשתית הראייתית עליה מבוססים כתב האישום ובקשת ההסגרה היא פרי חקירה ושיתוף פעולה של רשויות אכיפת החוק במדינות וביבשות שונות. במצב דברים זה, קיומן של ראיות – לרבות האזנות סתר – בידיה של אחת המדינות שהשתתפו בחקירה בשנת 2003 אינו מעיד, בהכרח, כי ראיות אלה הגיעו, כבר באותה שנה, לידיהן של רשויות אכיפת החוק בארצות הברית האמונות על בקשת ההסגרה הנוכחית. משמע, שבניגוד לנטען מפי המערערים, אין בנמצא אינדיקציה לכך שחומר הראיות עליו מבוססת בקשת ההסגרה הנוכחית אכן היה מצוי כולו בידיהן של רשויות התביעה האמריקניות כבר בשנת 2003. למעשה, ההיפך הוא הנכון. בכל הנוגע לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים קבע בית המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי לאחר הגשתם של כתבי האישום נגד מעורבים אחרים בפרשה זו בשנת 2004 נאספו בידי רשויות התביעה בארצות הברית ראיות חדשות ובקביעה זו לא נמצאה לנו עילה להתערב. אכן, כטענת יצחק אברג'יל, בית המשפט המחוזי קבע, כי הוא יוסגר לארצות הברית בגין סחיטתם של חדד והאחים ועקנין ולא בגין סחיטתם של עטיה וקיוליאן. אולם, מוקד הדיון שלפנינו הוא השיהוי שנפל בהגשתה של בקשת ההסגרה, וצירופן של עדויות עטיה וקיוליאן – אף אם בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון, בסופו של יום, להסתמך עליהן – יש בו כדי לשפוך אור על הסיבות שהביאו להגשתה של בקשת ההסגרה במועד בו הוגשה. לכך יש להוסיף, כי הסגרתו של יצחק אברג'יל נתבקשה לא רק בגין מעורבותו בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים אלא גם בגין מעורבותו בפרשת רצח אטיאס, וזו גם הסיבה שבעטייה נתבקשה הסגרתו של מלול. אין חולק, כי חומר הראיות הרלוונטי בפרשה זו נאסף רק לאחר הגשתם של כתבי האישום אליהם התייחסנו לעיל. בדומה, כתב האישום הבלגי שעסק בפרשת הסמים הוגש בשנת 2004 ובשנים שחלפו מאז, בוצעו על-ידי הרשויות בארצות הברית פעולות חקירה רבות ונפתחו הליכים משפטיים נגד מעורבים נוספים בפרשת זו, וביניהם טרישה בולדווין אשר הסגירה את עצמה לרשויות ביום 22.7.2004 והעידה רק ביום 8.12.2005; וינס וילסון ומרציאנו, אשר נעצרו ביום 25.6.2004; ויניב חזיזה, שנגדו הוגש כתב אישום בארצות הברית ביום 15.4.2004, ואשר הורשע בהמשך בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום זה. נתונים אלה – המעידים כי המערכת העובדתית והראייתית שהייתה בידיהן של הרשויות האמריקניות במועד בו הוגשו כתבי האישום הקודמים לא היתה מלאה – מקהים, במידה רבה, את עוקצה של טענת השיהוי. 71. זוהי גם עמדתנו באשר לטענותיו של בראשי. מערער זה אינו חולק על כך שכתב האישום שהוגש נגדו בשנת 2004 וכתב האישום הנוכחי שעליו מבוססת בקשת ההסגרה – אינם זהים, שכן כתב האישום המקורי לא כלל את פרשת סחיטתם של האחים ועקנין. מעורבותו העמוקה של בראשי בפרשה זו, עליה נעמוד בפירוט בהמשך, והעובדה שחומר הראיות עליו היא מבוססת נמסר לרשויות ארצות הברית רק לאחר הגשת כתב האישום המקורי שומטת, במידה רבה, את הקרקע תחת רגליה של טענת השיהוי שהעלה. בעמדתנו זו התחזקנו לאחר שהתחקינו אחר ההליכים שקדמו להגשתה של בקשת ההסגרה בעניינו של בראשי. כעולה מעיקרי הטיעון של המשיב, מכתב שנשלח אליו על-ידי התובע האמריקאי מבהיר, כי בתקופה בה הוגש בארצות הברית כתב האישום נגד בראשי, התנהל נגדו הליך משפטי גם בישראל והרשויות האמריקאיות יצאו מתוך נקודת הנחה כי בשל הליכים אלה, הוא לא יוכל להימלט מישראל. לכך יש להוסיף, כי טיוטה ראשונית של בקשת ההסגרה נוסחה עוד בינואר 2005, אלא שבשל תקלה – שעליה יש להצר – אבדו המסמכים שהיו אמורים לתמוך בבקשה זו והיה צורך לאתרם מחדש. המסמכים הוגשו מחדש לרשות הרלוונטית בארצות הברית בחודש דצמבר 2006 ובחודש אוגוסט 2007 ניתן אישור של הרשות המוסמכת בארצות הברית לסיים את הטיפול בבקשת ההסגרה. טיפול זה ארך מספר חודשים. טרם הגשתה של בקשת ההסגרה המעודכנת לישראל הוחלט על תיקון כתב האישום שהוגש נגד בראשי ועל רקע זה הגשתה של בקשת ההסגרה נדחתה במספר חודשים נוספים. הנה כי כן, לא ניתן לקבל את טענתו של בראשי בדבר העדר טיפול ממוקד בעניינו בידי הרשויות האמריקאיות. נוסיף ונאמר, כי טענתו של מלול לפיה בשל השיהוי, יכולתו לנהל את הגנתו באופן אפקטיבי נפגעה – אף היא אין בה כדי להצדיק את קבלתה של טענת השיהוי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא היתה אפשרות לצפות את מותו של ואלדז. בדומה, לא ניתן היה לצפות את מותו של מיכה אסלן, אשר אחת השיחות בהן נטל חלק היוותה ראיה לביסוס טענת המיזם המשותף, העומדת ביסוד פרשת הלבנת ההון. מותו של עד פוטנציאלי הוא בבחינת סיכון טבעי העשוי להתממש בכל הליך משפטי. נוסיף, כי אף אם היינו מקבלים את טענת המערערים וקובעים כי נפל שיהוי בהגשתה של בקשת ההסגרה בעניינם, הרי שנוכח הטעמים עליהם עמדנו, אין מדובר בשיהוי שעוצמתו הופכת את הסגרתם לבלתי צודקת בעליל או למעשה המגלם התעמרות קשה. גם אם נניח כי בחלוף השנים שיקמו המערערים את עצמם ופתחו דף חדש בחייהם, הרי שהסבל שייגרם להם כתוצאה מהליך ההסגרה איננו חורג מתוצאותיו הרגילות והטבעיות של הליך זה ואת הכף מכריע האינטרס הציבורי המחייב, לדעתנו, את הסגרתם. 72. לבסוף נאמר כי איננו סבורים שהגשתה של בקשת ההסגרה עתה פוגעת בציפיות או באינטרסים לגיטימיים של המערערים. כך, בניגוד לנטען מפי אוזיפה, העובדה שהרשויות בבלגיה לא העמידו אותו לדין בפרשת הסמים – אלא בעבירות של חברות בארגון פשיעה בלבד – לא היתה יכולה להצמיח אצלו ציפייה לגיטימית וראויה להגנה כי הוא לא יועמד לדין בגין חלקו הנטען בעבירות אלה במדינה אחרת. בנסיבות אלה, טענתו כי לו היה יודע, בזמנו, אודות כוונתן של הרשויות האמריקניות להעמידו לדין בפרשת הסמים היה מעדיף להישאר בבלגיה ולסיים את משפטו "באופן סופי" – נעדרת בענייננו משקל של ממש. סיכומם של דברים, המערערים לא הוכיחו קיומו של שיהוי היוצר נסיבות כה יוצאות דופן עד כדי כך שהסגרתם תביא לפגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל. הגנה מן הצדק והליך הוגן 73. לא שוכנענו כי בנסיבות העניין קמה למערערים "הגנה מן הצדק" או כי קיים סיכון ממשי שזכותם להליך הוגן תפגע. התשתית הנורמטיבית לטענות אלה במסגרת הליכי הסגרה נידונה בהרחבה בעניין מונדרוביץ. איננו רואים להרחיב בכך גם כאן משום שלעמדתנו, טענותיהם של המערערים במישור זה אינן מצדיקות זאת. טענתו של בראשי מבוססת על ההנחה כי טענותיו לעניין השיהוי וההתיישנות תתקבלנה. משאלה נדחו – דינה של הטענה בעניין הגנה מן הצדק להדחות אף היא. טענותיו של יצחק אברג'יל באשר להגינות ההליך וקיומה של "הגנה מן הצדק" מתבססות על פרסומים עיתונאיים בעניינו, אולם איננו סבורים כי באלו יש כדי לפגוע בהגינותו של ההליך העתיד להתנהל נגדו בארצות הברית או כדי להפוך את הסגרתו למעשה המנוגד לתקנת הציבור. טענות המערערים בהקשר זה נדחות, אפוא. הדדיות ביחסי הסגרה קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו 74. המערערים טענו בפני בית משפט קמא כי ארצות הברית מעולם לא הסגירה אזרח מאזרחיה לידי ישראל ובנסיבות אלה, ועל יסוד עיקרון ההדדיות ביחסי הסגרה, אין להיענות לבקשתה להסגיר את המערערים לידיה. בית המשפט המחוזי פסק, כי סעיף 4 לפרוטוקול המתקן לאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית אכן קובע הדדיות הסכמית; דא עקא, שבפני בית המשפט לא הונחו נתונים קונקרטיים באשר למקרים בהם סירבה ארצות הברית לבקשתה של ישראל להסגיר לידיה אזרח אמריקאי. נוכח האמור, נדחתה טענת המערערים בעניין זה. טענות המערערים ועמדת המשיב 75. יצחק אברג'יל סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שפטר עצמו מלדון ביישומו של עקרון ההדדיות אשר לשיטתו, אינו מתקיים ביחסים שבין ישראל לארצות הברית. לביסוס עמדתו בעניין זה הוא טוען, כי ארצות הברית מעולם לא הסגירה אזרח אמריקאי לידיה של ישראל ואף סירבה להסגיר את איוון דמיאניוק, ועשתה כן רק לאחר שאזרחותו נשללה. מאיר אברג'יל טוען, כי עקרון ההדדיות לא ייפגע גם אם מדינת ישראל תחליט שלא להסגיר את המערערים. זאת, משום שניתן לממש עקרון זה גם באמצעות העמדתם של המערערים לדין בישראל, על יסוד העיקרון של "או הסגרה או שפיטה", שהוא עקרון יסוד מקובל במשפט הבינלאומי. המשיב, מצידו, סומך ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא, מטעמיהן. דיון והכרעה 76. סעיף 2א(א) לחוק ההסגרה מורה אותנו, כי "מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת". סעיף זה מעגן את עקרון ההדדיות, ששורשיו נטועים זה עידן ועידנים במשפט ההסגרה הבינלאומי. פשוטו של עקרון זה הוא שוויון בין מדינות, "באופן שמדינה פלונית המסגירה עבריינים או נאשמים למדינה אלמונית תוכל לצפות לכך שמדינה אלמונית תגמול לה מידה כנגד מידה ובהתקיים תנאים דומים תסגיר עבריינים או נאשמים אליה" (עניין פסחוביץ, בעמ' 452. כן ראו: עניין רוזנשטיין , בעמ' 421; פלר, בעמ' 87). עקרון ההדדיות הוא בעל משקל רב. הוא מבטא, כאמור, שוויון בין מדינות, מקדם את הכבוד ההדדי ביניהן, ומטפח שיתוף פעולה בינלאומי בתחום ההסגרה והמלחמה בפשיעה גבולות חוצת גבולות. עקרון זה גם מהווה מרכיב חשוב ביכולתה של מדינה לכלכל את צעדיה בתבונה ומתוך חשיבה לעתיד (עניין יגודייב, בעמ' 564. כן ראו: עניין רוזנשטיין, בעמ' 421; פלר, בעמ' 95). 77. עקרון ההדדיות ביחסי הסגרה נתפרש בפסיקתו של בית משפט זה באופן תכליתי ומהותי, תוך הדגשה של הצורך בעשיית צדק, ובהבאתו של העבריין לדין. על רקע אלה נקבע, כי עקרון ההדדיות יכול שיתממש גם מקום בו נעתרת ישראל לבקשת הסגרה שהוגשה לה על-ידי מדינה אשר איננה נוהגת להסגיר את אזרחיה אלא להעמידם לדין, בתחומיה, בגין עבירות שביצעו במדינות זרות. נסביר, כי מדיניות זו – בה נוקטות, למשל, רוסיה, וחלק מן ממדינות אירופה – מבוססת על עקרון מפתח נוסף שהתפתח במשפט הבינלאומי, והוא העיקרון המכונה "או הסגרה או שפיטה" ("AUT DEDERE AUT PUNIRE"). משמעותו של עיקרון זה היא כי בידיה של מדינה המתבקשת להסגיר מבוקש הנמצא בשטחה – כאשר נתמלאו כל שאר התנאים הנדרשים להסגרה – נתונה הבחירה באחת משתי חלופות: הסגרתו של המבוקש או העמדתו לדין בפני ערכאותיה שלה (וראו: עניין יגודייב, בעמ' 560). ההלכה הפסוקה קבעה, אפוא, כי העיקרון של "הסגרה או שפיטה" מתיישב עם עקרון ההדדיות: "הדדיות בהקשר של הסגרה אין פירושה אפוא אקוויוולנטיות מוחלטת אלא הדדיות בערך-ובקירוב, אקוויוולנטיות מהותית ועקרונית. זה הרקע לפירוש ההדדיות בהסגרה ועל רקע זה מסכימים הכל כי העיקרון של 'או הסגרה או שפיטה' עולה בקנה אחד ומתיישב עם עקרון ההדדיות. אין אקוויוולנטיות מלאה בין שתי החלופות, אך במהותה ובליבתה מתקיימת דרישת ההדדיות (הגמישה). כך תושג התכלית העיקרית, וכך ניהנה מפרייה של ההדדיות: שיתוף פעולה בין המדינות... אכן, אם נשווה נגד עינינו צורך בעשיית משפט צדק – להבדילו מדקדוקי-ריבונות וכבוד המדינה – כי אז לא נהסס לקבוע כי העיקרון של 'או הסגרה או שפיטה' מקיים את תנאי ההדדיות הנדרש" (עניין יגודייב, בעמ' 567-568. ההדגשות הוספו. כן ראו: עניין פלוני , בפסקה כ' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עניין פסחוביץ, בעמ' 456). 78. על רקע דברים אלה מבקש מאיר אברג'יל לשכנע אותנו, כי מדינת ישראל תוכל לממש את עקרון ההדדיות ביחסיה מול ארצות הברית אף אם תחת הסגרתו תעמידו לדין בתחומיה, ולא כך היא. ראשית, אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית – בניגוד לאמנת ההסגרה האירופית – איננה מבוססת על העיקרון של "או הסגרה או שפיטה" אלא מחייבת הסגרה מקום בו התמלאו התנאים לכך (וראו בהקשר זה סעיף 1 לאמנת ההסגרה וסעיף 4(II) לפרוטוקול המתקן). שנית, העמדה לדין בישראל בגין עבירות חוץ – תחת הסגרתו של המבוקש – איננה המדיניות המשפטית המקובלת בישראל. אמנם, ההסדרים הקבועים בחוק ההסגרה הישראלי אין משמעם הסגרה אוטומאטית על-פי בקשתה של מדינה זרה. הסדרים אלה מחייבים – בין היתר, על רקע הזכות החוקתית להגנה מפני הסגרה – את בחינתם של תנאים שונים לצורך הסגרה ואף קובעים סייגים שבהתקיימם הסגרה לא תתאפשר. בנוסף, חוק העונשין מקנה לבתי המשפט בישראל, בנסיבות מסוימות, סמכות שיפוט בעבירות חוץ (וראו סעיף 15(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לקשר שבין חקיקתו של סעיף זה לשינויים שחלו בחוק ההסגרה ראו עניין יגודייב בעמ' 543-544). הנה כי כן, העמדתם לדין בישראל של מי שביצעו עבירות במדינה זרה – איננה בלתי אפשרית. אולם, נקיטה בצעד כזה היא החריג, ולא הכלל. 79. העמדה המשפטית המקובלת במקומותינו מבכרת את העיקרון הטריטוריאלי – היינו, את שפיטתו של נאשם במקום העבירה – על פני העיקרון הפרסונאלי, המתמקד באזרחותו או תושבותו של המבוקש (עניין פיינברג, בעמ' 63-62; עניין מושאילוב, פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת א' חיות; בג"צ 3992/04 מימון-כהן נ' שר החוץ פ"ד נט(1) 49, 64-60 (2004) (להלן: עניין מימון-כהן); עניין שינביין בעמ' 648). עמדתה זו של המערכת המשפטית בישראל מביאה בחשבון שיקוליה, בין היתר, גם את הקשיים הכרוכים בהעמדתו לדין בישראל של מי שמואשם בביצוע עבירה במדינה אחרת, לרבות הקושי הגלום בהבאתם לארץ של העדים, הגנה על ביטחונם, העדר היכולת לחייבם להעיד, ההוצאות הכרוכות בהליך ועוד (וראו: עניין פיינברג, בעמ' 63-62; עניין מונדרוביץ, פסקאות י"ד-ט"ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). קשיים אלה עשויים להוביל לכך שהלכה למעשה, העמדתו של המבוקש לדין בישראל תהיה בלתי אפשרית או למצער, בלתי אפקטיבית, ובכך ייצא חוטא נשכר. על רקע כל אלה החזיק בית משפט זה בעמדה העקבית שלפיה הסגרה – ולא העמדה לדין בישראל – היא "דרך המלך". דברים ברוח זו אמר השופט א' רובינשטיין בעניין מונדרוביץ: "אין חולק כי העמדה לדין בישראל של מי שעבר לכאורה עבירות במדינה זרה אינה אופציה רצויה ומועדפת... ואמנם, קיום משפט במקום שאינו מקומו הטבעי של המקרה הוא פתרון שיש לנקוט בו רק במקרים קשים" (שם, בפסקה י"ד). הכלל המקובל מבכר, אפוא, את הסגרתו של מבוקש והעמדתו לדין במדינה שביקשה את הסגרתו על פני העמדתו לדין בישראל, והמערערים לא הראו, לדעתנו, כל טעם טוב לסטות ממנו. לבסוף, גם לפנינו – כמו לפני בית המשפט המחוזי – לא הניחו המערערים תשתית קונקרטית לטענתם בדבר סירובה של ארצות הברית להסגיר את אזרחיה לידי ישראל. אשר על כן, טענתם בעניין זה נדחית. חוקתיות ההסגרה עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי 80. בית המשפט המחוזי ציין, כי הזכות שלא להיות מוסגר הינה זכות יסוד. אך ככל זכויות היסוד, אין היא מוחלטת, וניתן לפגוע בה בהתקיים תנאיה של פסקת ההגבלה. אלה, כך נקבע, מתקיימים כולם בנסיבות המקרה שלפנינו (עמ' 43-42 לפסק-הדין). בהמשך, נדחתה טענתו של יצחק אברג'יל לפיה הסגרתו של אזרח ישראלי יהודי למדינה זרה אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיה של מגילת העצמאות תוך שנקבע, כי ההסדר הקבוע בחוק ההסגרה – לפיו שפיטתו של מבוקש תעשה במדינה המבקשת אך את עונשו הוא יישא בישראל – נותן "ביטוי הולם לאמור במגילת העצמאות בדבר ההגנה על אזרחיה לנוכח ההיסטוריה של העם היהודי, ובמקביל, שומר גם על האינטרס הציבורי שבמניעת עשיית שימוש לרעה של עבריינים במעמדם כ'יהודים אזרחי ותושבי מדינת ישראל' לצורך התחמקות מן הדין" (עמ' 43 לפסק-הדין). טענות המערערים ועמדת המשיב 81. להשקפתו של יצחק אברג'יל, משלא נטען כלפיו כי הוא נמלט מארצות הברית על מנת לחמוק מהעמדה לדין הרי שהתכלית של מניעת הימלטות מן הדין – שהיא, לשיטתו, התכלית הבלעדית המונחת ביסוד מוסד ההסגרה – איננה מתקיימת. עוד הוא טוען, כי בנסיבות העניין, אין מניעה להעמידו לדין בישראל ולכן העמדתו לדין בארצות הברית דווקא איננה מידתית. הדברים אמורים ביתר שאת, לשיטתו, נוכח כך שאמנת ההסגרה האירופית מעניקה למדינה שממנה נתבקשה ההסגרה זכות לבחור בין העמדה לדין במדינת המוצא לבין העמדה לדין במדינה המבקשת. עוד הוא טוען בהקשר זה, כי העובדה שאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית מחייבת הסגרה מקום בו תנאי האמנה מתמלאים איננה מעלה או מורידה משום שהזכות שלא להיות מוסגר היא בעלת מעמד חוקתי. 82. מאיר אברג'יל סבור כי תנאיה של פסקת ההגבלה אינם מתקיימים בעניינו. ראשית, נוכח כך שהמטרה היחידה המונחת בבסיס הסגרתו היא שמירה על יחסים תקינים בין ישראל לארצות הברית והשאיפה להבטיח היענות עתידית של ארצות הברית לבקשות הסגרה ישראליות שיופנו אליה – דרישת התכלית הראויה איננה מתקיימת. שנית, נוכח כך שבקשת ההסגרה איננה נשענת על בסיס ראייתי מוצק, מעשה ההסגרה אינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל. שלישית, מבחני המשנה של דרישת המידתיות אינם מתקיימים, הן משום שאת מטרות ההסגרה ניתן להשיג באמצעות העמדתו לדין בישראל; הן משום שהפגיעה הנגרמת עקב ההסגרה – שעיקרה בקושי הכרוך בניהול פרשת הגנה במדינה זרה, על המשמעויות המשפטיות והכספיות הכרוכות בכך – עולה בהרבה על התועלת – האפסית, להשקפתו – הצומחת ממנה. מאיר אברג'יל מוסיף וטוען, כי הבקשה להכריז עליו בר- הסגרה היתה החלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית. זאת, משום שהיא לא התבססה על תשתית ראייתית מספקת; משום שהיא אינה ממלאת אחר האינטרסים שבבסיס מוסד ההסגרה; ומשום שהיא פוגעת בזכויות היסוד שלו כמו גם בריבונותה של ישראל. 83. המשיב, מצידו, סבור כי הפרשנות המוצעת על-ידי יצחק אברג'יל – שלפיה בכל מקרה בו מתבקשת הסגרה יש לבחון תחילה אם ניתן להעמיד לדין את המבוקש בישראל ורק אם נמצא כי הדבר אינו אפשרי ניתן להסגירו – איננה מתאימה לפשיעה מודרנית חוצת גבולות, עימה מתמודדים גופי האכיפה ברחבי העולם. עוד מצביע המשיב על כך שהפרשנות המוצעת על-ידי יצחק אברג'יל איננה מתחשבת באינטרסים של המדינה המבקשת בהעמדה לדין של מי שביצעו פשעים בשטחה ובכך שהמדינה המבקשת היא זו שנושאת בהשלכותיהם של המעשים הפליליים. דיון והכרעה הזכות שלא להיות מוסגר והיקפה 84. הזכות שלא להיות מוסגר היא זכות יסוד חוקתית. כך עולה מסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), שזו לשונו: חירות אישית אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (ההדגשות הוספו). לזכות שלא להיות מוסגר שני פנים: הפן האחד, עניינו בפגיעה בזכות לחירות במובנה הפשוט והבסיסי ביותר. רוצה לומר, כשם שהשמתו של אדם במעצר או במאסר פוגעת בחירותו, כך הסגרתו למדינה אחרת פוגעת בחירות זו, מה גם שניתן להניח כי הוא יהיה חשוף לסיכון של מעצר ומאסר במדינה המבקשת. הפן השני, עניינו בפגיעה הנשקפת לאדם כתוצאה מניתוקו מסביבתו הטבעית והמוכרת וחשיפתו "לסיכוניה של שיטת משפט זרה, על דינה המהותי, כלליה הראייתיים והדיוניים ומדיניות הענישה הנוהגת בה. במובן זה 'חירותו האישית' של אדם כוללת גם את חירותו לבחור לו את הסביבה שבה יימצא ואת מערכת הנורמות, לרבות אלו המשפטיות שלהן יוכפף" (עניין רוזנשטיין, בעמ' 405-404. כן ראו: עניין שינביין בעמ' 637; עניין מונדרוביץ, פסקה 37 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בצד האמור, ככל זכות אחרת, גם הזכות שלא להיות מוסגר איננה מוחלטת, וניתן לפגוע בה תוך עמידה בתנאיה של פסקת ההגבלה, על ארבעת תנאיה המצטברים. אלה מורים אותנו, כי בכדי שתוכשר הפגיעה בזכות יש להראות כי היא נעשית בחוק או על-פיו, כי היא נועדה לתכלית ראויה, כי היא עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל, וכי היא אינה עולה על הנדרש. ככל שפעולת ההסגרה עונה על התנאים הקבועים בפסקה זו, ניתן יהיה לאשרה על אף פגיעתה בזכות יסוד; אולם, אם יימצא כי פעולת ההסגרה אינה עונה על דרישותיה של פסקת ההגבלה, לא יהיה מנוס מפסילתה או משינויה על מנת להתאימה אליהן (והשוו: עניין הקש בעמ' 495; עניין רוזנשטיין, בעמ' 431-430). 85. משאמרנו דברים אלה נפנה לבחון אם הסגרתם של המערערים עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. אין חולק, כי הפגיעה בזכותם של המערערים נעשית מכוחו של חוק ההסגרה. לפיכך, הראשון מבין תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיים ולא נרחיב בו. האם הסגרתם של המערערים היא לתכלית ראויה? אנו סבורים כי התשובה לשאלה זו אף היא בחיוב. נזכיר, כי העבירות המיוחסות למערערים בכתב האישום שהוגש נגדם בארצות הברית הן חמורות ביותר. לחלקם מיוחסת עבירת רצח. לחלקם, מיוחסת מעורבות בהלבנה של סכומי כסף משמעותיים שמקורם בעבירה, ובמעשי סחיטה באיומים של מי שהפכו, למגינת ליבם, לבעלי חובם של המערערים. לחלקם מיוחסת מעורבות בסחר רחב היקף וחוצה-גבולות בסמים. מדובר בעבירות שהיקפן הכלכלי אדיר, והשפעתן קשה. על רקע נתונים אלה ברור, כי הסגרתם של המערערים תבטא – ואף תעודד – שיתוף פעולה בין ישראל לארצות הברית במסגרת מלחמתן המשותפת בפשיעה אקסטרה-טריטוריאלית, והלוא זו הראשונה והמרכזית בתכליותיהם של דיני ההסגרה (ראו: ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 285 (1985); עניין רוזנשטיין, בעמ' 408-406; עניין הקש, בעמ' 496-495; עניין מימון-כהן, בעמ' 58. כן ראו: פלר, בעמ' 24; עניין שינביין בעמ' 640; עניין מונדרוביץ בפסקה 33; בש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(3) 640, 646 (1995)). 86. הסגרתם של המערערים תמנע את הפיכתה של מדינת ישראל למדינת מקלט עבור מי שביצעו, לכאורה, עבירות חמורות ביותר, ותגן על הציבור בישראל. בכך, תתממש תכלית מרכזית נוספת של דיני ההסגרה והיא מניעת התחמקותם של עבריינים מן הדין, נוכח הסיכון הנשקף מכך לשלומו ובטחונו של הציבור בישראל, ונוכח הנזק התדמיתי שהימלטות כזו עשויה להסב לישראל. נדגיש, כי הימלטות מן הדין היא מושג מורכב, שאין לראותו ולפרשו במבט צר (עניין רוזנשטיין, בעמ' 409). אין אנו נדרשים, בנסיבות המקרה שלפנינו, לאפיין במדויק את רכיביו ומרחב התפרשותו של מונח זה. די אם נאמר כי הוא איננו מתמקד, באופן בלעדי, במצב שבו שהה המבוקש על אדמתה של המדינה המבקשת במועד ביצוע העבירות ונמלט ממנה. במקרים רבים – ובעיקר כאשר מדובר בפשיעה אקסטרה-טריטוריאלית המבוססת על שימוש באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים – כף רגלו של העבריין המבצע מעולם לא דרכה על אדמתה של המדינה המבקשת, ואת העבירות המיוחסות לו הוא ביצע "בשלט רחוק". גם בנסיבות כאלה, התכלית של מניעת הימלטות מן הדין נותרת רלוונטית, במובן זה שהיא מבקשת למנוע את הפיכתה של מדינת האזרחות למדינת מקלט מפני העמדה לדין במדינה שחוקיה הופרו. מכאן, שאף אם לא נטען כי יצחק אברג'יל – או מי מבין המערערים האחרים – נמלט מארצות הברית על מנת לחמוק מאימת הדין, אין משמעות הדבר כי התכלית הכללית בדבר מניעת הימלטות מן הדין, במובנה המהותי, אינה מתקיימת בו. זאת, משום שגם בנסיבות כאלה, המשמעות של אי-הסגרתו היא כי העמדתו לדין בפני שיטת המשפט שאת חוקיה הפר – תסוכל. 87. הסגרתם של המערערים עולה בקנה אחד עם התכלית של שמירה על עקרונות היסוד של מדינת ישראל, לרבות עקרון שלטון החוק, ממנו נגזרת חובתה של המדינה לפעול לכיבוד ההתחייבויות הבינלאומיות שנטלה על עצמה (בג"צ 9420/09 פלוני נ' שר המשפטים, פסקה 18 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (טרם פורסם, 10.3.10). להלן: בג"צ פלוני)). לבסוף, תאפשר ההסגרה את העמדתם של המערערים לדין בפני שיטת המשפט המקיימת את הקשר האמיץ ביותר לעבירות המיוחסות להם. גם זו תכלית מרכזית של מוסד ההסגרה, השואף לאפשר את העמדתו לדין של אדם בפני שיטת המשפט "הטבעית" בנסיבות העניין, היינו "אותה השיטה שהמעשה המיוחס [למבוקש] קשור אליה במרב העבותות. גישה זו, המכונה לעיתים גישת 'מרב הזיקות' או גישת 'מרכז הכובד' (Center of Gravity) של העבירה, היא המבטאת בצורה הטובה ביותר את הקשר בין המעשה לבין שיטת המשפט אשר ראוי כי תחול" (עניין רוזנשטיין, בעמ' 415). כאשר מעשה המהווה עבירה מתבצע בשטח מדינה זרה, התפיסה העקרונית היא שאותה מדינה אמונה על אכיפת הדין הפלילי בשטחה והשאיפה היא, כי מבצע העבירה יישפט בפני שופט של מדינה זו (עניין מימון-כהן, בעמ' 60; עניין שינביין, בעמ' 639). למערערים מיוחסות עבירות חוצות-גבולות, שיסודותיהן נתגבשו, לפחות בחלק מן המקרים, במספר מדינות. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מרכז הכובד של עבירות אלה הוא בארצות הברית. אזרחיה ותושביה של מדינה זו היו קורבנותיהם – בכוח או בפועל – של מעשי המערערים, והסדר הציבורי בה הוא שספג את הנזק הישיר הנובע ממעשים אלה. ארצות הברית היא זו שנאלצה לשאת בעלותם – החברתית והכלכלית – של המעשים המיוחסים למערערים, ורשויות אכיפת החוק שלה הן שהיו אמונות על נקיטתם של צעדי החקירה שהביאו לחשיפתן של הפרשות עליהן נסב כתב האישום. ארצות הברית היא, אפוא, המדינה המקיימת את הקשר האמיץ ביותר עם העבירות המיוחסות למערערים. לפיכך, הסגרתם של המערערים עונה גם על התכלית של העמדה לדין בפני שיטת המשפט "הטבעית" בנסיבות העניין. לבסוף נאמר, כי הסגרתם של המערערים משרתת גם את רעיון ההדדיות, שעליו עמדנו לעיל. הסגרתם של המערערים תאפשר לישראל לעתור בעתיד – כפי שעשתה לא פעם בעבר – להסגרתם של מי שביצעו עבירות נגדה או נגד אזרחיה ותגביר את הסיכוי כי בקשותיה ייענו בעתיד. נוכח כל האמור עמדתנו היא כי הסגרתם של המערערים היא לתכלית ראויה. טענות המערערים בסוגיית התכלית הראויה – נדחות אפוא. 88. לעמדתנו, הן בהיבט התשתית הראייתית והן בהיבטים אחרים, מעשה ההסגרה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל. אין לדעתנו אחיזה לטענה לפיה בקשת ההסגרה איננה נשענת על בסיס ראייתי מוצק. בסוגיה זו נרחיב בהמשך בחלקים בהם תידון, באופן פרטני, התשתית הראייתית המתייחסת לכל אחת מן העבירות שעל ביצוען נסבה בקשת ההסגרה. בשלב זה נאמר בתמצית, כי התשתית הראייתית שהוגשה בתמיכה לבקשת ההסגרה היא מקיפה ואיתנה ודי בה כדי להקים, כדרישת הפסיקה, אחיזה לאישומים המיוחסים למערערים. איננו מביעים, כמובן, עמדה בשאלת משקלה של תשתית ראייתית זו או בשאלת התוצאות העובדתיות והמשפטיות הנובעות ממנה. שאלות אלה תתבררנה בפני בית המשפט שידון בהליך העיקרי. יחד עם זאת, איננו סבורים כי הסגרתם של המערערים על יסוד תשתית עובדתית זו יש בה כדי לפגוע כהוא זה בערכיה של מדינת ישראל. למעשה, ההיפך הוא הנכון. נוכח אופיין של העבירות המיוחסות למערערים ונוכח העובדה שמדובר בעבירות שכוונו, לכאורה, נגד חוקיה של ארצות הברית ונגד אזרחיה, דווקא אי-היענות לבקשה להסגרתם של המערערים איננה מתיישבת, לדעתנו, עם הערכים שעליהם מבוססת השיטה המשפטית שלנו או עם הערכים אותם היא מבקשת לקדם. 89. באשר למידתיות. נוכח הדברים שאמרנו, שוב לא ניתן לטעון כי להסגרתם של המערערים לארצות הברית אין דבר עם התכליות המונחות בבסיסו של חוק ההסגרה. אין, אפוא, לדעתנו, ספק כי קיים קשר של התאמה בינן לבין אמצעי ההסגרה שנבחר לצורך הגשמתן. דרישת הקשר הרציונאלי, באה, אפוא, על סיפוקה. מבחן המשנה השני דורש, כזכור, כי מבין ככל האמצעים שיש בהם כדי להשיג את התכליות המבוקשות יינקט זה שפגיעתו בזכות היסוד היא הקטנה ביותר. לשיטתם של המערערים, אמצעי זה הוא העמדתם לדין בישראל תחת הסגרתם לארצות הברית. עמדנו כבר – בפרק העוסק בעקרון ההדדיות – על מדיניותה של ישראל באשר להעמדתם של אזרחיה לדין, בתחומיה, בגין עבירות שבוצעו במדינה זרה. הבהרנו, כי אפשרות כזו היא חריג לכלל, והשימוש בה ייעשה במקרים "קשים" ובנסיבות מיוחדות. משהבהרנו את הרקע לטענתם של המערערים בעניין האפשרות להעמידם לדין בישראל, נעבירה ב"מסננת" של מבחן המידתיות השני, ונגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו העמדתם לדין בישראל איננה משרתת את תכליותיהם של דיני ההסגרה. ראשית, פעולה כזו תסכל את התכלית של שיתוף פעולה במאבק בפשיעה חוצת-גבולות. כפי שהבהרנו, היא גם עשויה להוביל, בסופו של יום, לכך שהמערערים יימלטו מן הדין, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח היקפו הרב של חומר הראיות שנאסף נגדם, נוכח הצורך הפוטנציאלי בהבאתם של עדים רבים מארצות הברית לישראל, חוסר האפשרות לכפות עליהם להעיד, ועלותו של ניהול הליך כזה. אכן, הדדיות ביחסי הסגרה בין מדינות עשויה להתקיים גם מקום בו אחת מהן בחרה, כעניין עקרוני, להעמיד לדין בתחומיה את אזרחיה שביצעו עבירות במדינות אחרות. בחינתו של עקרון ההדדיות היא מהותית ולא פורמליסטית. אולם, בהינתן יחסי ההסגרה הספציפיים בין ישראל לארצות הברית ונוכח הוראותיה של אמנת ההסגרה שנחתמה ביניהן – עיקרון ההדדיות עשוי אף הוא לצאת ניזוק. לבסוף, אי-הסגרתם של המערערים והעמדתם לדין בישראל דווקא אף תביא לכך שהמערערים לא יועמדו לדין בפני שיטת המשפט המקיימת את הזיקה ההדוקה ביותר למעשים המיוחסים להם. יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים, דבריו של השופט א' א' לוי בעניין רוזנשטיין: "והנה, משעסקינן בהסגרה, איננו מדברים ב'סולם' או ב'גרם מדרגות', אשר כל התקדמות במעליהם מעצימה את הפגיעה בזכות... שהרי, לא ניתן לדבר בהסגרה חלקית. יתרה מכך, דומה כי אף אין לדבר בהקשר זה על הסגרה המותנה בתנאים המפחיתים מעוצמת הפגיעה. תנאים אלה הלא שימשו ממילא בשלב גיבושו של האינטרס הציבורי שעל פי חוק ההסגרה, ובלי קיומם לא הייתה ההסגרה מגיעה כלל לשלב הבחינה החוקתית. קשה אפוא להעלות על הדעת אמצעי להשגת התכליות שעליהן עמדתי, ופגיעתו פחותה מן הפגיעה הגלומה במעשה הסגרה שעל פי דין. אי-הסגרה אינה נמנית כמובן עם אמצעים אלה, שכן כמבואר, אין היא משמשת בהשגת תכליות אלה" (עניין רוזנשטיין, בעמ' 436. ההדגשות הוספו). סיכומם של דברים, בנסיבות העניין, מעשה ההסגרה עומד גם בתנאי המידתיות השני. 90. לבסוף נאמר, כי להשקפתנו, תוצאתו של מבחן היחס שבין התועלת בהסגרה לבין נזקיה או מחירה תומך אף הוא בהסגרה. אכן, מעשה ההסגרה – של המערערים בפרט ושל מבוקשים בכלל – פוגע בזכות החוקתית הנתונה לאזרחים ישראלים כי דינם יתברר במדינתם. משמעותו של מעשה ההסגרה היא, כי אזרח ישראלי יעמוד לדין במדינה שאת חוקיה, תרבותה ולשונה הוא איננו מכיר, שעה שהוא מנותק מתבנית נוף מולדתו וממשפחתו (והשוו: דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 459-458 (2001)). בנוסף, מעשה ההסגרה פוגע ביכולתה של המערכת המשפטית הישראלית להחיל וליישם את עקרונותיה ובמקרים מסוימים, הוא אף עשוי להוות תמריץ להתנערות של רשויות החוק בישראל מחובות האכיפה המוטלות עליהן. בצד האמור, ובניגוד לנטען מפי מאיר אברג'יל, אנו סבורים, וזוהי עמדתו העקבית של בית משפט זה, כי התועלת שבהסגרה – מקום שזו נעשית לתכלית ראויה ותוך הקפדה על העקרונות שהותוו בידי המחוקק בחוק ההסגרה – עולה על הפגיעות שתיארנו. היא נושאת תרומה למאבק הבין-לאומי בפשיעה, מאבק שישראל שותפה לו באפיקים רבים, ובכך מקדמת את יחסיה המשפטיים עם מדינות זרות. היא מאפשרת לישראל לתבוע את העמדתם לדין בתחומיה של חשודים שפעלו נגדה במדינות נכר, צעד בו נקטה ישראל לא אחת בעבר (והשוו: עניין רוזנשטיין, בעמ' 436). לכך יש להוסיף, כי חוק ההסגרה ודברי חקיקה אחרים כוללים הסדרים המאזנים, במידת-מה, את הפגיעה הנגרמת בשל ההסגרה. כך למשל, מאפשר חוק ההסגרה את השבתו של מוסגר שהורשע לריצוי עונשו בישראל (סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה) ואילו סעיף 10(א1) לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 מאפשר למערכת המשפטית הישראלית להתערב, בכפוף לקיומה של הסכמה בסוגיה זו בהסכם ההסגרה בין שתי מדינות, בתקופת המאסר שתיגזר למבוקש ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבגינה הוטל העונש. יתרה מזו. תמונת הראי של השיקולים עליהם עמדנו ממחישה, כי גם מחירה של אי-הסגרה הוא כבד עד מאוד. אי-הסגרה תהפוך את ישראל למדינת מקלט למי שביצעו עבירות במדינות זרות, תפגע בתדמיתה וביכולתה להניח את ידה על מי שביצעו עבירות נגדה ונגד אזרחיה ותסב נזק כבד ליחסיה המשפטיים עם מדינות אחרות. סיכומם של דברים, בנסיבות המקרה שלפנינו, ההחלטה על הסגרה אינה פוגעת בזכותם החוקתית של המערערים במידה העולה על הנדרש. נוכח כל האמור עמדתנו היא כי הסגרתם של המערערים היא חוקתית. ההחלטה בדבר הגשת העתירה להכריז על המערערים כברי הסגרה 91. מאיר אברג'יל טוען, כזכור, כי בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה להכריז עליו כבר-הסגרה "היתה החלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית" (סעיף 99 לעיקרי הטיעון של מאיר אברג'יל). כאן המקום לעמוד על תחומי הסמכות הנתונים ליועץ המשפטי לממשלה ולשר המשפטים במסגרת הליך ההסגרה. בעוד שבקשת ההסגרה נבחנת על ידי שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, הסמכות להחליט על הגשתה של העתירה להכריז על מבוקש כבר - הסגרה נתונה בידי שר המשפטים וזה מורה על הגשת העתירה בידי היועץ המשפטי לממשלה (וראו בהקשר זה: הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.600 (1.10.1973, עדכון 3.7.2002). להלן: הנחיות היועץ; וסעיף 3(ב) לחוק ההסגרה. לסקירה מפורטת של שלביו של הליך ההסגרה ראו: עניין רוזנשטיין, בעמ' 379-376). לא מצאנו כי בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה או בשיקול דעתו של שר המשפטים נפל, בנסיבות העניין, פגם המצדיק את התערבותנו. ליועץ המשפטי לממשלה ולשר המשפטים נתונה סמכות שבשיקול דעת בשלביו השונים של הליך ההסגרה. ההחלטות המתקבלות על-ידם במסגרת שיקול הדעת האמור הן החלטות מנהליות שלגביהן חלים הכללים התקפים לגבי כל החלטה של רשות אחרת (ראו: עניין רוזנשטיין, בעמ' 379; עניין אלוני בעמ' 47-44; בג"צ פלוני, פסקאות 18 ו-19 לפסק- דינה של השופטת ע' ארבל). כך, נדרש כי בקבלתן של החלטות אלו יילקחו בחשבון מכלול השיקולים הרלוונטיים וכי הן תתקבלנה בתום לב. עוד נדרש, כי החלטות אלה תתקבלנה לאורן של התכליות שעליהן מבוסס מוסד ההסגרה (והשוו: בג"צ 3806/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3) 420, 425 (1993); עניין אלוני, בעמ' 46), וכי הן תהיינה מבוססות מן הבחינה הראייתית. על אף שבית המשפט המחוזי הדן בעתירת הסגרה איננו יושב כבית משפט לעניינים מנהליים, הוא מוסמך לבחון את כלל השיקולים הרלבנטיים לבקשת ההסגרה (וראו בהקשר זה עניין רוזנשטיין, בעמ' 380). 92. לא מצאנו כי בהיבטים אלה נפלו פגמים בהחלטות שנתקבלו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים. כמובהר בגוף פסק דיננו, בקשת ההסגרה נשענת על תשתית ראייתית מספקת, ובנסיבות העניין, מעשה ההסגרה עונה על התכליות המונחות בבסיס דיני ההסגרה. אכן, משמעותה של הבקשה להכריז על המערערים כברי הסגרה היא אי-החלתו של הדין הישראלי על הפרשות נושא בקשת ההסגרה. אלא, שבניגוד לנטען וכפי שקבע כבר בית המשפט המחוזי לפנינו, אי-החלתו של הדין המקומי אין משמעותה, בכל מקרה, ויתור על ריבונות. אכן, משהחליטה מדינת ישראל לחתום על הסכם הסגרה הדדי עם ארצות הברית, "היא בחרה, מרצונה החופשי, לוותר במקרים מסוימים על החלת דיני העונשין שלה על אזרחיה כשקיימת הצדקה לכך שיישפטו במדינה אחרת" (עמ' 41 לפסק-הדין). כפי שהראנו, בנסיבות המקרה שלפנינו, הסגרתם של המערערים מקדמת את האינטרס הציבורי, ועולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני ההסגרה. מעשה ההסגרה ננקט לאחר שיקול דעת, ועל יסוד עמדתם המנומקת של גורמי התביעה ושל בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, ההסגרה היא "ביטוי ברור לריבונותה של ישראל, וככל שהיא עונה על יסוד ההדדיות ביחסים שעם ארצות הברית, יש לצפות כי היא אך תחזק את עקרון הריבונות שעה שבקשה דומה תופנה מטעם ישראל אל רשויות החוק בארצות הברית" (עניין רוזנשטיין, בעמ' 435. והשוו: פלר, בעמ' 22-21). על רקע כל האמור, לא מצאנו כי בהחלטות שנתקבלו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים במסגרת הליך ההסגרה נפלו פגמים, וטענה זו נדחית. פגמים בבקשת ההסגרה: העדרה של בקשת הסגרה רשמית ואי-תרגום כתב האישום עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו 93. בהחלטת ביניים מיום 8.3.2009 (להלן: החלטת הביניים) דן בית המשפט המחוזי בטענת המערערים לפיה הוא נעדר סמכות לדון בעתירה להסגרתם לארצות הברית בשל העדר בקשת הסגרה פורמאלית. מפאת חשיבותה של החלטת הביניים לטענות שהעלו בפנינו המערערים בסוגיה זו, נעמוד כאן על עיקריה. בפתח החלטתו תיאר בית המשפט את ההליכים וההתפתחויות העומדים ברקע טענותיהם של המערערים. צוין, כי במסגרת הליך המעצר נטען לראשונה כי המסמך עליו מבוססת העתירה להכריז על המערערים כברי הסגרה איננו מהווה בקשת הסגרה רשמית אלא הודעה של הרשויות האמריקאיות על צירוף חומר חקירה וראיות; וכי הודעה כזו אינה יכולה להוות תחליף להגשתה של בקשת הסגרה פורמאלית. בהחלטתו מיום 24.11.2008 קבע המותב שדן בהליך המעצר (השופט י' צבן) כי בחוק ההסגרה ובאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית אין הוראה מחייבת באשר לאופן ניסוחה של בקשת הסגרה. עוד נקבע, כי אף אם המסמך עליו מבוססת העתירה לוקה בחסר, מבחינה מהותית יש לראות אותו כבקשת הסגרה (סעיף 7 להחלטה מיום 24.11.2008). יצוין, ולעניין זה נשוב בהמשך, כי באותה החלטה נדרש בית המשפט גם לטענה לפיה יש לתרגם לעברית את כל חומר הראיות שהוגש במסגרת בקשת ההסגרה, אולם לא הכריע בה. 94. על החלטה זו הגישו המערערים – פרט למלול – ערר לבית משפט זה (בש"פ 9991/08 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.08). (להלן: בש"פ 9991/08)). בגדרי הערר שבו וטענו המערערים כי לא הוגשה בעניינם בקשת הסגרה רשמית וכי מסמכי ההסגרה לא תורגמו כנדרש. הערר נדחה, אולם בהחלטתו בערר מיום 14.12.2008 ציין השופט א' א' לוי כי בטענותיהם אלה של המערערים יש ממש וכי על המשיב לנקוט ללא דיחוי את הצעדים הנדרשים לתיקון הפגמים הנטענים. צעדים אלה מתחייבים, כך נקבע, מאופיים המיוחד של דיני ההסגרה, שפגיעתם בזכויות היסוד של מי שהסגרתו נתבקשה היא קשה ובולטת, וכדי להבטיח את זכותם של המערערים להליך הוגן. בצד האמור הבהיר השופט לוי, כי המבחן לקיומו של הליך הוגן הוא מבחן מהותי ולא פורמאלי, וכי העדרה של בקשת הסגרה פורמאלית ואי-תרגום של כלל המסמכים אינם בגדר פגמים מהותיים המצדיקים, א-פריורית, את שחרורם ממעצר. זאת, הן משום שברור כי ההליך שננקט בעניינם הוא הליך הסגרה לכל דבר ועניין, והן משום שניכר כי תוכנה ופשרה של בקשת ההסגרה נהירים למערערים ולבאי-כוחם. כעולה מהחלטת הביניים, בעקבות הערתו של השופט לוי, פנה המשיב למשרד המשפטים האמריקאי וביקש ממנו לשלוח מסמך המבהיר כי רשויות ארצות הברית אכן עותרות להסגרתם של המערערים. במענה לבקשה זו נשלח למשיב ביום 29.12.2008 מכתבה של עו"ד מרי אלן וורלו, מנהלת המחלקה הפלילית במשרד המשפטים של ארצות הברית (להלן: המכתב המשלים). במכתב המשלים הובהר, כי ארצות הברית אכן עותרת להסגרתם של המערערים לידיה. בתוכנו ובנוסחו של מכתב זה נשוב לעסוק בהמשך. 95. בהחלטת הביניים קבע בית המשפט המחוזי, כי המכתב המשלים – כשהוא מצטרף ליתר המסמכים שהמציאה ארצות הברית בעניינם של המערערים – עונה על הדרישה להגשתה של בקשת הסגרה רשמית. ראשית, המכתב המשלים מבהיר כי מכלול המסמכים והנתונים שהוגשו לישראל הינם בגדר בקשת הסגרה. שנית, ברור כי מבחינה מהותית ההליך שננקט הינו בקשת הסגרה לכל דבר ועניין. בנסיבות אלה, העדרה של בקשת הסגרה רשמית איננו פגם היורד לשורש סמכותו של בית המשפט. מדובר, לכל היותר, בפגם או בפסול בעתירת ההסגרה, שאין בהם כדי לעורר חשש לעיוות דין או לפגיעה בזכותם של המערערים להליך הוגן וממילא, אין בו כדי לפגום בתוקפם של הליכי ההסגרה. בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי במהלך כתיבתה של ההחלטה הגיש המשיב הודעה לפיה הוא פנה לרשויות בארצות הברית בבקשה לקבלת אגרת דיפלומטית שתבהיר, פעם נוספת, כי ארצות הברית מבקשת את הסגרתם של המערערים. אגרת כאמור אכן הועברה משגרירות ארצות הברית למשרד החוץ, וצורפה להודעה שהגיש המשיב לבית המשפט. באגרת נאמר, כי ארצות הברית ביקשה בעבר – ומבקשת גם כיום – את הסגרתם של המערערים לידיה. אולם, נוכח כך שהאגרת הוגשה בשעה מאוחרת ולמערערים לא ניתנה הזדמנות להגיב עליה החליט בית המשפט המחוזי שלא להידרש לה. לשם שלמות התמונה נוסיף ונאמר, כי בפסק-דינו לא נדרש בית המשפט המחוזי בשנית לטענות בעניין העדרה של בקשה הסגרה פורמאלית, אולם הוא התייחס לטענה בדבר אי-תרגומם של המסמכים התומכים בבקשת ההסגרה ודחה אותה, בנימוק לפיו הדרישה לתרגומם של המסמכים הרלוונטיים לבקשת ההסגרה באה על סיפוקה, משום שרובם של המסמכים תורגם "ואילו המעט שנותר ללא תרגום הוא בטל בשישים" (עמ' 43 לפסק-הדין). טענותיו של יצחק אברג'יל ועמדת המשיב 96. יצחק אברג'יל שב וטוען, כי במסמכים שהוגשו על-ידי רשויות ארצות הברית אין מסמך מפורש המבקש את הסגרתו ואת הסגרתם של יתר המערערים ועובדה זו מאיינת את הליך ההסגרה בכללותו. כתמיכה לטענתו בעניין זה הוא מפנה להחלטה שניתנה בבש"פ 9991/08 הנזכר לעיל. ועוד, לשיטתו, המכתב המשלים איננו מרפא את הפגם האמור, משום שאין לראות אותו כבקשת הסגרה פורמאלית, ואף בית המשפט המחוזי הורה למשיב בדיון שקדם להחלטת הביניים מיום 9.3.2009 – לאחר שהוצג לו המכתב המשלים – לפעול להגשתה של בקשת הסגרה פורמאלית מטעם הרשויות בארצות הברית. יצחק אברג'יל סבור, כי קיים פער בלתי מוסבר בין הדברים שאמר בית המשפט בדיון זה לבין האמור בהחלטת הביניים, ופער זה, לשיטתו, מעורר תמיהה. בהמשך חוזר וטוען יצחק אברג'יל, כי המסמכים שהוגשו בעניינו על-ידי הרשויות האמריקאיות – ובכלל זה, כתב האישום שהוגש נגדו בארצות הברית – לא תורגמו לעברית. זאת, בניגוד לאמור בפרוטוקול המתקן לאמנת ההסגרה הישראלית- האמריקנית, ובניגוד להנחיות משרד המשפטים האמריקאי. במהלך הדיון על-פה הדגיש בא-כוחו של יצחק אברג'יל, כי נוכח קיומה של הגנה חוקתית מפני הסגרה אין לאפשר התנהלות של הרשויות שלא לפי הוראותיה של אמנת ההסגרה. המשיב, מצידו, סומך ידיו על האמור בהחלטת הביניים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מטעמיהם. בישיבת בית המשפט מיום 11.4.2010 הוא טען שכתב האישום לא תורגם משום שעל רקע מכלול המסמכים שהוגשו אין מדובר ב"מסמך שהוא קריטי וחשוב להסגרה" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2010) ושתרגומו איננו "עניין מהותי" (שם). בהמשך, הודיענו המשיב כי כתב האישום יתורגם ויועבר לידי המערערים (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 12.4.2010). בסמוך לכך הועבר כתב האישום המתורגם לצדדים והוגש לנו (ראו עמ' 2 לפרוטוקול מיום 14.4.2010). דיון והכרעה 97. טענותיו של יצחק אברג'יל באשר לאי-הגשתה של בקשת הסגרה רשמית כמו מתעלמות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי שנדרש לסוגיה זו ודן בה בהרחבה. נאמר כבר עתה, כי קביעות אלו מקובלות עלינו ולא מצאנו עילה להתערב בהן. הליכים להסגרתו של אדם נפתחים בהגשתה של בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת לשר המשפטים, בצינורות דיפלומטיים (סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה וסעיף ב(1) להנחיות היועץ). אולם, חוק ההסגרה איננו כולל הוראה מחייבת באשר לאופן המדויק בו יש לנסח בקשת הסגרה. זהו גם המצב באשר לאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית ובאשר לפרוטוקול המתקן לאמנה זו, אשר אינם כוללים הוראה כאמור באשר לנוסח הבקשה, אלא תיאור כללי של דרך הגשתה והמסמכים אותם יש לצרף אליה (ראו סעיף VI לפרוטוקול המתקן, כ"א 1511 כרך 56 עמ' 1. לנוסחו המקורי של הסעיף ראו אמנת ההסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 505 כרך 13 עמ' 795). מכל מקום, כפי שנראה בהמשך הדברים, אף אם נניח לטובת המערערים כי הנוהג הוא כי המדינה המבקשת מגישה "בקשת הסגרה רשמית" בנוסח שנתגבש במרוצת השנים ובקשה מעין זו לא הוגשה במקרה שלפנינו, אין בכך כדי לאיין את הליך ההסגרה בעניינם. 98. בפתח הדיון בסוגיה זו נציין כי גם בהחלטתו של השופט לוי בבש"פ 9991/08 שהגבילה עצמה מפורשות לגדריה של סוגיית המעצר (ראו סעיף 9 להחלטה), הודגש כי על אף שהמסמכים נמצאו חסרים, אין בחסרון זה כדי לטשטש את דמותו המהותית של ההליך – "עתירת הסגרה לכל דבר וענין". לכך יש להוסיף כי מאז ניתנה החלטה זו חלו שינויים, שהעיקרי בהם, הוא הגשתו של המכתב המשלים. מפאת חשיבותו של מכתב זה לסוגיה שעל הפרק נביא כאן את נוסחו המלא, כפי שתורגם על-ידי המשיב: "בעניין: בקשתה של ארצות הברית להסגרתם של יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל, ששון בראשי, משה מלול וישראל אוזיפה מישראל. מר לברטוב היקר, נודע לנו מהצוות במחלקתך כי התקיים דיון לפני מספר ימים בפני בית המשפט העליון של ישראל בנוגע לבקשתה של ארה"ב להסגרתם של יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל, ששון בראשי, משה מלול וישראל אוזיפה (להלן: "המבוקשים") מישראל בהמשך לאמנת ההסגרה בין מדינת ישראל לארה"ב... בעקבות בקשתה של מחלקתך בהמשך לדיון זה, אנו מבקשים לחזור בשנית, כפי שכבר הובהר וצוין באופן חד משמעי באגרות דיפלומטיות קודמות, כי ארצות הברית ביקשה את הסגרתם של המבוקשים. מכתבים קודמים מארצות הברית בנוגע לבקשה למעצר זמני ולהסגרה היו בהתאמה מלאה לדרישות של האמנה והם עקביים לנוהג ולסטנדרט בארה"ב לבקשות הסגרה במקרים כגון זה. על מנת לענות על כל שאלה בעניין הכוונה של ארה"ב בנוגע להסגרה, איגרת דיפלומטית מס' 76/08, מיום 21 בנובמבר 2008, ממשיכה ומבהירה שארה"ב ביקשה את הסגרתם של המבוקשים בהתאם לאמנה. לא צריכה להישאר שום אי בהירות לעניין עמדתה של ארה"ב בעניין זה, ועם זאת אנו חוזרים ומצהירים שארצות הברית מבקשת את הסגרתם של המבוקשים המפורטים לעיל. מסמכים המפרטים והתומכים בבקשה להסגרת המבוקשים הוגשו לרשויות מדינת ישראל, בהתאם לדרישות האמנה" (ההדגשות הוספו). עינינו הרואות, כי מדובר במסמך שכותרתו מתייחסת, באופן מפורש, להסגרתם של המערערים, והוא אף חוזר ומבהיר – מתוך מטרה להסיר כל צל צלו של ספק – כי מכלול המסמכים שהוגשו למדינת ישראל במסגרת ההליך הנוכחי הם בגדר בקשת הסגרה. בעניין זה אנו שותפים להשקפתו של בית המשפט המחוזי כי המכתב המשלים – כשהוא מצטרף ליתר המסמכים שהוגשו מטעם ארצות הברית, לרבות חומר חקירה וראיות ואגרות דיפלומטיות שונות – יש בו כדי לענות על הדרישה בעניין הגשתה של בקשת ההסגרה. יתרה מכך. אף אם היינו מניחים לטובת המערערים כי מתכונת הגשתם של המסמכים לוקה בחסר ואף אם נניח כי המכתב המשלים איננו עונה על הדרישה להגשתה של בקשת הסגרה רשמית – וכאמור, זו אינה עמדתנו – הרי שחיסרון זה איננו בגדר פגם היורד לשורשו של עניין ואין הוא מביא לאיונו של הליך ההסגרה שננקט בעניינם של המערערים. עמדתנו זו נובעת הן מאופיו של הליך ההסגרה, הן מיישומו של עקרון הבטלות היחסית על נסיבותיו של המקרה שלפנינו. הליך ההסגרה הוא במהותו, הליך פלילי אשר נועד לאפשר את העמדתו של מבוקש לדין פלילי במדינה המבקשת. על אופיו זה של הליך ההסגרה עמד פרופ' פלר: "ההסגרה היא אקט של שיתוף פעולה בעניינים פליליים, בכך שהיא מבוקשת על-ידי מדינה נתונה – 'המדינה המבקשת' – המעוניינת לקבל לידיה את המבוקש מן המדינה המתבקשת כדי שייתן את הדין על עבירה המיוחסת לו. המטרה העומדת מאחורי הבקשה היא לפתוח בהליכים פליליים נגד המבוקש או להמשיכם, אם טרם נשפט, ואם כבר נשפט והורשע – לאכוף את העונש שנגזר עליו, הכל בשל מעשה שנופל בגדר עבירה פלילית לפי דיני המדינה המבקשת. בסופו של דבר מגמת הבקשה להסגרה היא, אפוא, החלת האחריות הפלילית המוטלת על מבוקש בשל עבירה שעבר... מן האמור עולה באורח טבעי כי הסגרה היא בגדר הליך פלילי, על כל המשתמע מכך, הן מבחינת טיבו של ההליך עצמו, והן, עקב כך מבחינת מהותן של הנורמות המסדירות את הליכי ההסגרה, על כל מכלול תנאיה, דרכי הגשמתה והשלכותיה... המטרה שההסגרה נועדת לשמש – הבאת עבריין על עונשו – והמסגרת של ההליכים שבה היא משתבצת מגדירות, אפוא, את ההסגרה כהליך במכלול ההליכים הפליליים, אשר כל ייחודם זהה לייחוד זה של ההסגרה. העובדה שההסגרה מוסדרת בנורמות מיוחדות ולא בחוק סדר הדין הפלילי הכללי איננה מוציאה את ההסגרה מן הקטגוריה הכללית של 'ההליכים הפליליים'" (פלר, בעמ' 25-24. ההדגשות הוספו. כן ראו: עניין מונדרוביץ, בפסקה 34). 99. נוכח אופיו זה של הליך ההסגרה סבורים אנו כי ניתן להקיש מן ההסדרים הנוהגים בדרך כלל בהליכים פליליים לסוגיה שלפנינו. נבחן, אפוא, מה הן השלכותיו של פגם שנפל בכתב אישום שהוגש בהליך פלילי "מן המניין". כפי שנפסק עוד בימיו הראשונים של בית משפט זה, עוד קודם לחקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), להליך הפלילי אין קיום ובסיס ללא כתב אישום שהוגש נגד הנאשם כדין (ראו למשל ע"פ 146/51 נואסר נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו(1) 308 (1952)). עם חקיקת החסד"פ, נכללה בו התייחסות מפורשת למקרה בו הוגש כתב האישום אולם נפלו בו פגמים. כך, סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות וביניהן, טענה לפיה בכתב האישום נפל פגם או פסול. גם אם מקבל בית המשפט את טענת הנאשם בעניין הפגם שנפל, אין משמעות הדבר כי כתב האישום יבוטל בהכרח; ומכוח הוראות סעיף 150 לחסד"פ, רשאי בית המשפט גם להורות על תיקונו של כתב האישום. בית המשפט יורה כן, מקום בו הפגם עליו הצביע הנאשם איננו כזה היורד לשורשו של עניין ואין בו כדי לקפח את זכויותיו של הנאשם ולפגוע בהגנתו (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני בעמ' 926 ובעמ' 1284 (להלן: קדמי)). בסעיף 238 לחסד"פ נקבע כי "ליקוי טכני בעריכתו של מסמך הנערך לפי חוק זה, אין בו כדי לפגום בתקפם של ההליכים על פיו, אולם אם נראה לבית המשפט כי יש בדבר חשש לעיוות דינו של הנאשם, רשאי הוא לדחות את הדיון למועד אחר או להורות הוראה אחרת כדי להסיר את החשש". גם מסעיף זה עולה, כי אין די בקיומו של פגם טכני כדי להביא לביטולו המיידי של ההליך, וככל שמתעורר חשש כי מדובר בפגם שיש בו כדי להשפיע על הגינות ההליך – בית המשפט יורה על תיקונו. 100. על רקע דברים אלה ניתן לומר – על דרך ההיקש – כי מקום בו לא הוגשה כלל בעניינו של מבוקש בקשת הסגרה, הליך ההסגרה בעניינו לא ייכון. אלא, שאין זה המקרה שלפנינו. כאמור, בעניינם של המערערים הוגשו אגרות דיפלומטיות בהן מבקשת ארצות הברית את הסגרתם של המערערים ובמכתב המשלים שלתוכנו התייחסנו לעיל, מצהירים הגורמים המוסמכים בארצות הברית כי זו עתרה בעבר ועותרת גם עתה להסגרתם של המערערים לידיה. בצד אלה הוגשו חומרי חקירה וראיות שהיקפם רב ומתוארים בהם, בפירוט ובהרחבה, פרטי העבירות והאישומים המיוחסים למערערים. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה בעניינם לא הוגשה בקשת הסגרה כלל. לכל היותר ניתן לומר, כי בבקשת ההסגרה נפל ליקוי או פגם במובן זה שהיא לא נערכה על-פי הכללים הפורמאליים שאינם מעוגנים בחוק או בכתבי אמנה אך התגבשו, במהלך השנים, כנוהג. אין מדובר בליקוי מהותי היורד לשורשו של עניין. בנוסף, נוכח כך שמהותו של ההליך בו פתחה ארצות הברית היתה ברורה עוד מראשיתו לא מתעורר, לדעתנו, בנסיבות העניין, חשש כי למערערים נגרם עיוות דין או כי זכותם להליך הוגן נפגעה. 101. יישומו של עקרון הבטלות היחסית על נסיבות המקרה שלפנינו היה מוביל לתוצאה דומה. עקרון הבטלות היחסית משמיע אותנו, כי לבית המשפט מוענק שיקול דעת באשר לתוצאותיו של פגם בהליך. שיקול דעת זה יופעל "תוך התחשבות במכלול הנסיבות של ההפרה והתמקדות בשאלה מהו העוול שנגרם (לפרט הנוגע בדבר או לציבור בכללותו) כתוצאה ממנה" (דפנה ברק ארז משפט מנהלי כרך ב' בעמ' 795 (להלן: ברק ארז)). עקרון הבטלות היחסית יושם גם בגדרי המשפט הפלילי (וראו, למשל: ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 614, 622-621 (2004); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996); ע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 689 (2001); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637 , 641-642 (2000); ברק ארז, בעמ' 832). אף אם נניח, כאמור, כי בהליך המתנהל בעניינם של המערערים נפל פגם במובן זה שלא הוגשה בעניינם בקשת הסגרה רשמית, הרי שמכלול המסמכים שהוגשו על-ידי הרשויות האמריקניות מבהירים כי אלו עותרות להסגרתם של המערערים לארצות הברית, ועובדה זו היתה ברורה עוד מתחילתו של הליך זה. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי נגרם למערערים עוול, או כי האינטרס הציבורי בקיומם של הליכים פליליים – ובכלל זה הליכי הסגרה תקינים − יוצא נפגע. בהתאם, איננו סבורים כי הפגם שנפל בהליך ראוי שיביא לאיונו של הליך ההסגרה. 102. גם דינה של הטענה בעניין השלכת אי-תרגומם של מסמכים הרלוונטיים לבקשת ההסגרה – להידחות. אכן, הפרוטוקול המתקן לאמנה קובע, כי "הבקשה וכל המסמכים האחרים שמגיש הצד המבקש יתורגמו לשפת הצד המתבקש, אלא אם הוסכם אחרת" (סעיף VI לפרוטוקול המתקן, סעיף משנה 10(3)). תרגומם של המסמכים המצורפים לבקשת הסגרה איננו עניין טכני גרידא, אלא הוא משקף עקרון יסוד במשפט הפלילי "שלפיו אין להלום מצב שבו מחסום לשוני יהפוך למחסום מהותי בדרכו של בעל-הדין להתגונן מפני האישומים נגדו. מבחינה זו, אין הבדל של ממש בין הליך של העמדה לדין, להליך שבו דנים בבקשת הסגרה. אדרבה, פגיעתו של מעשה ההסגרה בזכות ראשונה במעלה של המבוקש, זכות חוקתית הקבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מקנה משנה תוקף לעיקרון זה. אמת, לא די בכך שהמבוקש מיוצג בידי עורך-דין יודע משפט ולע"ז. הדין מבטא עקרון זה בשורה של הוראות המשמשות עיקר בהליך הפלילי... וכשם שאין הדין מטיל על נאשם את החובה לשאת במלאכת התרגום בכוחותיו-הוא או לממנה מכיסו, כך אין מקום להשית עול זה על מבוקש להסגרה שאלמלא כן, עלול לקום חשש כי תקופח הגנתו של מבוקש שלא יוכל להעמיד את המשאבים הדרושים לדבר" (בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו, בפסקה 7 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 10.5.09)). בענייננו, קבע, כאמור, בית משפט קמא כי החלק הארי של המסמכים התומכים בבקשה ההסגרה תורגם, והחלק שלא תורגם – בטל בשישים. כפי שראינו, בסופו של יום, כתב האישום שהוגש נגד המערערים תורגם אף הוא. על אף שלעמדתנו, נוכח העקרונות שעליהם עמדנו לעיל, היה מקום לתרגם, כבר בראשיתו של ההליך, את כתב האישום שהוגש נגד המערערים – כמתחייב מהפרוטוקול המתקן – ולהעבירו לעיונם, לא שוכנענו כי תרגומו המאוחר מהווה פגם מהותי, היורד לשורשו של עניין, בנסיבות בהן תוכנו של כתב האישום פורט בהרחבה בתצהירי החוקרת רויטר. בנסיבות אלה, ממילא לא נגרם למערערים עוות דין ולא נפגעה באופן מהותי זכותם להליך הוגן. אנו דוחים אפוא את טענתו של יצחק אברג'יל בהקשר זה. מרמה מצד רשויות ארצות הברית בהליך ההסגרה עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו 103. כעולה מפסק-הדין, במהלך הדיון בעתירה הציגו באי כוח המערערים יצחק אברג'יל ומאיר אברג'יל מסמכים שלא נכללו בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה. ביניהם, אותם 'מסמכי בן הרוש' שאליהם התייחסנו בקצרה לעיל: שתי הודעות שמסר בן הרוש במהלך חקירתו בארצות הברית והסדר הטיעון שנערך עימו. כזכור, נטען, כי בגדרם של מסמכים אלה בן הרוש אינו מזכיר ולו ברמז את יצחק ומאיר אברג'יל כמי שהיו מעורבים בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים, לפיה אי-צירופם של מסמכים אלה לבקשת ההסגרה מהווה מרמה מצידן של הרשויות האמריקאיות. בתוך כך נקבע, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי המדינה המבקשת איננה מחויבת לתמוך את בקשתה במלוא חומר הראיות שנאסף נגד המבוקש, אלא די בהצגתן של ראיות שיש בהן כדי לשקף נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגדו; ובלבד שתשתית ראייתית זו תוצג ללא מניפולציות המעוותות את התמונה הראייתית לאשורה (עמ' 17 לפסק-הדין). נפסק, כי התשתית הראייתית שהוצגה בעניינם של המערערים עונה על דרישה זו ואין יסוד סביר לחשש כי אי צירופם של 'מסמכי בן הרוש' יוצר תמונה סלקטיבית ומעוותת שעלולה להכשיל את בית המשפט ולהטעותו. הדברים אמורים ביתר שאת, כך נקבע, נוכח כך שהעדות שמסר בן הרוש במסגרת משפטו של חי ועקנין צורפה כחלק מחומר הראיות, ובעיקרו של דבר אמר בה בן הרוש את אותם הדברים שמסר בחקירתו ובהסדר הטיעון. לאחר מסקנתו זו, לא מצא בית המשפט המחוזי עילה להיעתר לבקשתו של יצחק אברג'יל לחייב את המשיב לברר האם יש בידי הרשויות האמריקאיות אמרות נוספות של בן הרוש. בהמשך נקבע, כי טענתו של אוזיפה לפיה בעניינם של המערערים התקיים שיתוף פעולה בלתי ראוי בין הרשויות הישראליות לרשויות האמריקאיות נטענה בעלמא; וכי מתצהירי החוקרת רויטר עולה כי לאחר שארצות הברית יזמה את הליך ההסגרה ולאחר שאוזיפה נעצר לבקשתה, הביעה מדינת ישראל עניין בהסגרתו של אוזיפה לארצות הברית לצורך העמדתו לדין שם. בכך, קבע בית המשפט, אין כדי להעיד על שיתוף פעולה בלתי ראוי בין שתי המדינות בעניינם של המערערים (עמ' 19 לפסק-הדין). טענות הצדדים והכרעה בהן 104. בפנינו חזרו יצחק אברג'יל ואוזיפה על הטענות שנטענו בפני בית המשפט המחוזי, לאמור – בקשת ההסגרה לוקה במרמה משום שלא אוזכרו בה הסדר הטיעון עם בן הרוש וההודעות שמסר; ובקשת ההסגרה היא פרי של שיתוף פעולה פגום ובלתי ראוי בין הרשויות בארצות הברית ובישראל. עוד נטען, כי אי-צירופו של הסכם עד המדינה שנחתם עם מרציאנו עולה אף הוא כדי מרמה. המשיב, מצידו, טוען כי תצהירי החוקרת רויטר מתייחסים להליכים בעניינו של בן הרוש; ובנסיבות העניין, לא נפל כל פגם בשיתוף הפעולה של הרשויות בישראל ובארצות הברית. נאמר כבר עתה, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו מקובלות עלינו במלואן. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מקום בו עותר היועץ המשפטי לממשלה להכריז על מבוקש כבר-הסגרה אין הוא נדרש לצרף לעתירתו את מלוא חומר הראיות הקיים נגד המבוקש, אלא הוא נדרש להציג את חומר ראיות המשקף – בצורה אמינה והוגנת – את התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש (עניין חזיזה, בפסקה 18 לפסק- דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין אקווה, בעמ' 689). איננו סבורים כי אי-צירופם של מסמכי בן הרוש או של הסכם עד המדינה עם מרציאנו פוגם בהצגה ההוגנת של תמונת הראיות נגד המערערים. ראשית, בניגוד לנטען, תצהירי החוקרת רויטר ביחס ליצחק ומאיר אברג'יל מתייחסים למגעים שניהלו הרשויות בארצות הברית עם בן הרוש ולהליכים המשפטיים הרלוונטיים, וכן להודעות שמסר בן הרוש במסגרתם של אלה (וראו עמ' 128 לתצהיר רויטר בעניינו של יצחק אברג'יל ועמ' 104 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). רויטר מתארת בתצהיריה את המידע שסיפק בן הרוש באמרותיו ובעדותו במשפטו של חי ועקנין, וכן היא מתייחסת לתוכנן של האזנות סתר רבות לשיחות שנערכו בין בן הרוש לאחרים, הקושרות את יצחק ומאיר אברג'יל לביצוען של עבירות במסגרת פרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הדברים שמסר בן הרוש במשפטו של חי ועקנין הם, בעיקרו של דבר, הדברים שנמסרו מפיו בחקירתו ובמסגרת הסדר הטיעון. תמונת הדברים ביחס להסכם שנחתם עם מרציאנו דומה, שכן תצהיר רויטר מפרט את תוכנו של התצהיר שנגבה ממנו. בנסיבות אלה, טענת המרמה מאבדת מעוקצה. לבסוף, לאחר עיון בתצהיר רויטר, המתאר, בין היתר, את השתלשלות ההליכים שקדמה להגשתה של בקשת ההסגרה, לא מצאנו יסוד לטענה בדבר שיתוף פעולה פסול של הרשויות בישראל עם הרשויות בארצות הברית. טענותיהם של המערערים באשר למרמה שננקטה, כביכול, על-ידי הרשויות האמריקניות ובדבר שיתוף פעולה פסול בינן לבין הרשויות בישראל נדחות, אפוא. סיכומם של דברים עד כה. לא מצאנו כי טענותיהם המקדמיות של המערערים הצדיקו את דחייתה על הסף של בקשת ההסגרה. טענות מקדמיות אלה נדחות, אפוא, ומשכך, עלינו להמשיך ולבחון את טענותיהם של הצדדים באשר לדיות הראיות עליהן מבוססת בקשת ההסגרה. פרשת הלבנת ההון והסחיטה 105. נפנה, ראשית, לבחינת התשתית הראייתית המתייחסת לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. נבהיר את דרך הדיון: בית המשפט המחוזי, בפסק-דין מקיף סקר את הראיות בהרחבה רבה. אין אנו רואים צורך לחזור ולעשות כן באותה דרגת פירוט. עיינו מחדש בראיות. על דרך העיקרון סומכים אנו ידינו על הניתוח המפורט של הערכאה הראשונה. ברוב ההקשרים נסתפק בהצגת התמונה הכוללת העולה מן הראיות. עם זאת בהקשרים מסוימים ראינו צורך בניתוח מחודש של הראיות ושל המסקנות הנובעות מהן, תוך התמקדות בפרטים (zoom in). הדברים אמורים בעיקר בערעורו של מאיר אברג'יל בעניין הכרזתו כבר-הסגרה בגין סחיטת האחים ועקנין לאחר היום הקובע, ובערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ככל שהוא נסוב על טענות שבעובדה. יש צורך בבחינה מחודשת כזו לגבי מאיר אברג'יל בעיקר בשל כך שהתברר לאחר מתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ששתיים מהראיות (האזנות סתר) שנסקרו בפסק- דינו אינן מתייחסות למאיר אברג'יל אלא ל"מאיר" אחר, כפי הנראה קרוב משפחה של חי ועקנין. על פרטי הדברים נעמוד במקום המתאים. המיזם המשותף והלבנת ההון 106. הרקע לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים הוכח בראיות מספיקות: סיפור המעשה בקצרה הוא שעופר מקסימוב המר בכספים בסכומי עתק. למקסימוב היו חובות בשוק האפור. אחותו של עופר, אתי אלון, עבדה בבנק למסחר בישראל. אלון מעלה בכספי הבנק כדי לסייע לאחיה. האחים יצחק ומאיר אברג'יל "נטלו אחריות" על חובותיו של מקסימוב לנושיו. ארגונו של גבי בן הרוש (שהמערער בראשי נמנה עמו) נטל את כספי המעילה והעביר חלק ניכר מהם לארצות הברית, שם הולבנו הכספים בדרך של מתן הלוואות לאנשי עסקים שונים. בית המשפט קבע, כי הוכח לכאורה, כי היה מיזם משותף של שני ארגונים – זה של אברג'יל וזה של בן הרוש. המיזם המשותף עסק בהלבנת הכספים, מתן הלוואות וסחיטה של מקבלי ההלוואות. נזכיר כאן, כי חי ועקנין, המשתייך לארגון הפשיעה של בן הרוש, הודה במשפט שהתנהל נגדו בארצות הברית, כי היה חלק מארגון פשיעה שהיה מעורב, בין היתר, בסחיטה, חטיפה והלבנת כספים שמקורם בבנק למסחר. הודאה זו אוצלת לכאורה במישרין על מעשיו של בן הרוש וחברי ארגונו ובהם בראשי ולכן, לגבי קטע זה, אין צורך להאריך. 107. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור בהסתמך על ראיות שהובאו בפניו, כי ארגונו של בן הרוש, שהמערער בראשי היה חבר בו, איחד כוחות לכאורה עם ארגון פשיעה של האחים אברג'יל כך שיחד יצרו "מיזם משותף" של נטילת חסות על חובותיו של מקסימוב ואחר כך גביית סכומי הכסף שמקורם במעילה בבנק והלבנתם בדרך של העברתם מן הארץ ומתן הלוואות. במסקנה בדבר קיומו לכאורה של מיזם משותף לא מצאנו כל פגם. מדובר בראיות השלובות זו בזו היוצרות תמונה כוללת שתחילתה בישראל, ב"לקיחת האחריות" על חובותיו של מקסימוב, המשכה בהעברת הכספים או רובם מישראל במתן הלוואות בדרכי עקלתון שונות וסיומה בגבייה תוך איומים של הכספים שהולבנו בתוספת ריביות משמעותיות. הנפשות הפועלות בפעולות הסחיטה בשלוש הפרשיות – דומות אם כי לא זהות. מעורבים בהן בן הרוש, המערער בראשי, יורם אל על, חי ועקנין ועוד. מעת לעת ישנה, כפי שנראה, מעורבות של יצחק אברג'יל ושל מאיר אברג'יל. לגבי תנועות הכספים כולל חומר הראיות, כאמור, תצהיר של סוכנת מס הכנסה האמריקאי הגברת פיטרמן. פיטרמן עמדה על כך שממסמכים בנקאיים שהושגו בצו בית משפט עולה, כי בסביבות ה-2.5.2002 פתח בן הרוש חשבון על שם "אמיר אלעד" בבנק הפועלים במיאמי פלורידה. אל חשבון זה העביר בן הרוש סכום העומד על 1,200,000 דולרים מתוך חשבון "אמיר אלעד" בישראל שבשליטתו (בו הופקדו, כך לגרסתו של בן הרוש, גם כספים שמקורם במעילה בבנק למסחר). כן ציינה הסוכנת פיטרמן, כי עד ליום 17.5.2002 משך בן הרוש את מרבית הכספים מתוך החשבון שבמיאמי (זאת למעט סכום אשר עמד על 1,855 דולרים). בהמשך לדברים אלו, פירטה הסוכנת פיטרמן, בין היתר, כיצד כספים שמקורם בחשבון שבמיאמי הועברו לידיהם של חדד וקיוליאן (באמצעות המחאות או באמצעות העברות בנקאיות). לעיתים (כדוגמת המקרה של קיוליאן) אף הועברו הכספים הנדונים באמצעות "תחנות ביניים", בדמות חשבונות השייכים לחברות שונות. לבסוף, פירטה הסוכנת פיטרמן כיצד כספים הוחזרו מאת הנסחטים השונים לחשבונות בנק שבשליטתו של בן הרוש (בין בהמחאות ובין בהעברות בנקאיות). זאת באמצעות "תחנות בינייים", לרבות חשבון הנאמנות של עורך דינו של חי ועקנין - גורדון וולאק. באותו תצהיר מתוארים גם החזרי כספים של חדד וקיוליאן שנעשו עבור בן הרוש בין באמצעות עורכי דין ובין בהעברות לספרד. הנה כי כן, ראיות על העברות בנקאיות מוכיחות, לכאורה, את פעילותו של בן הרוש בהעברות כספים. 108. מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה די בראיות שהוצגו על ידי המשיב כדי לבסס, לכאורה, את הטענה לחבירתם של ארגון משפחת אברג'יל וארגון החבורה הירושלמית במסגרת המיזם המשותף להלבנת כספי הבנק למסחר . עם ראיות אלו נמנות, בין היתר: שיחה מיום 21.5.2003 בין בן הרוש ומיכה אסלן (אשר, כאמור, איננו עוד בין החיים). בשיחה זו הצביע בן הרוש על יצחק ומאיר אברג'יל כעל "שותפיו"; "שיחת פיוס" מיום 1.11.2003 בין יצחק אברג'יל לחי ועקנין, בגדרה הבהיר יצחק לחי כי כל עוד הוא – חי, "עם בן הרוש וכולם", הרי שבקשה שלו מיצחק כמוה כבקשה שלו מבן הרוש; תצהירו של יוחאי מנור (שהינו אחיו למחצה של המערער מלול ואשר נמנה אף הוא עם חברי ארגון מלול), לפיו הוא פנה ליצחק אברג'יל לשם קבלת אישורו המוקדם לביצוע רצח אטיאס. זאת הואיל והבין, כי אטיאס נמנה עם חברי החבורה הירושלמית, אשר חברה לארגון משפחת אברג'יל. לגרסתו של מנור, הוא אף למד מפי אחד מחברי ארגון משפחת אברג'יל, על הצורך בקבלת אישורו המוקדם של יצחק אברג'יל לביצוע רצח אטיאס עקב השתייכותו של האחרון לחבורה הירושלמית. הזכרנו, כי חי ועקנין דיבר מפורשות על פעילות של ארגון פשיעה שעסק בהלבנת כספים שמקורם בבנק למסחר. בצד זאת קיימות ראיות לכאורה בדבר מעורבותו הלכאורית של יצחק אברג'יל בנטילת החסות על חובותיו של עופר מקסימוב, לרבות: שיחה מיום 22.1.2002 בשעה 22:52 לערך בין יצחק בר מוחא ויוסי מלכה (שניהם חברי החבורה הירושלמית), ממנה עלה, כי "החבר" (שהוא, כפי שנראה בהמשך, יצחק אברג'יל) פנה ביחד עם בן הרוש לנושיו של מקסימוב על מנת להביא לכך שיקלו בלחץ שהם מפעילים עליו (עמ' 13 לתצהירה של רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל); שיחה מיום 4.2.2002 בין בר מוחא ומלכה הנ"ל, בגדרה ציין מלכה, כי אמר למקסימוב, כי עליו "לארגן" כסף , כשלאחר מכן "יישב" מלכה עם ה"חבר מהדרום" [יצחק אברג'יל]; שיחה מיום 18.2.2002 בשעה 21:28 בין בן הרוש ויוסי מלכה בנוגע לעופר מקסימוב. בגדרי השיחה ציין מלכה, כי ישנן שמועות כי "משתחרר שמה כסף" וזה "לא בריא". משיחה זו עולה, לכאורה, כי "החבר" [יצחק אברג'יל] מסר הוראות בדבר אופן הטיפול בכספים. זאת באשר כשנשאל מלכה על ידי בן הרוש האם "נתן אוקיי" ל"פרסי" (נטען כי הכוונה לאחד רביזדה שהיה מעורב אף הוא בפרשת הבנק למסחר), השיב מלכה: "נתתי לו אוקיי", ולאחר מכן הוסיף מלכה – "אבל החבר בקש שזה ישאר אצלו, אמר לו"... וגם – "תהפוך לירוק. תשאיר את זה אצלך. אמר לו"...(עמ' 4 לתמליל השיחה). לעניין זה נטען, כי בעשותם שימוש במילה ירוק, כיוונו המעורבים למילה דולרים. פרשנות זו אכן מתיישבת עם המשכה של השיחה. מלכה ציין שוב, כי "החבר אמר: יוסי, תראה... והוא צודק. אמר: די שישאר אצלו". ואילו בן הרוש, מצידו, ציין בתגובה: "שישאר אצלו בדולרים". כאמור לעיל, נטען לפנינו, כי בן הרוש לא הפליל את יצחק ומאיר אברג'יל ואף כלל לא הזכיר אותם. מכאן מבקשים באי כוחם של השניים לשלול את תזת המיזם המשותף. טענה זו אין לקבל. ראשית, יצוין, כי בגדרי אותם 'מסמכי בן הרוש' לא נשאל בן הרוש במפורש אודות מעורבותם של מי מבין האחים אברג'יל בפרשת הלבנת כספי הבנק למסחר. זאת לא בכדי, שהרי הודעותיו בפני רשויות החוק האמריקאיות נמסרו כחלק מהסדר הטיעון שנערך עמו לצרכי משפטו שלו כמו גם משפטו של חי ועקנין, כאשר במועד זה טרם הועמדו יצחק ומאיר אברג'יל לדין בגין המעשים המיוחסים להם. לעניין זה יודגש, כי בגדרי פסקה 8 להסדר הטיעון שנערך עם בן הרוש נכתב במפורש, כי הצהרתו כוללת את העובדות המספיקות לתמיכה בהודאה באישומים המיוחסים לו בהסדר הטיעון והיא לא נועדה להוות תיאור מלא של כל העובדות הידועות לבן הרוש. נוכח חשיבות הדברים נביאם כלשונם: “This statement of facts includes facts sufficient to support a plea of guilty to the charge described in this agreement and to establish the sentencing guidelines factors set forth in paragraph 11 below. It is not meant to be a complete recitation of all facts known to the defendant” (עמ' 3-4. ההדגשה הוספה). זאת ועוד. אפילו היה בן הרוש שולל במפורש את מעורבותם של השניים במיזם המשותף לא היה בכך כדי לסייע להם. אכן, בן הרוש לא הפליל את יצחק ומאיר אברג'יל ואולם, כאמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה מלאכת ההכרעה בשאלות הנוגעות למהימנותן ומשקלן של הראיות הקיימות בעניינו של המבוקש מסורה לבית המשפט המוסמך במדינה המבקשת ולא לבית המשפט הדן בהליך ההסגרה. מכל מקום, חשובה מכל אלה היא העובדה, כי קיומו של המיזם המשותף להלבנת כספי הבנק למסחר הוכח במידה המספקת לצרכי הליך ההסגרה בראיות האחרות שהונחו לפתחו של בית המשפט קמא. 109. קיימות גם ראיות מספיקות המצביעות, לכאורה, על מעורבותו של מאיר אברג'יל במיזם להלבנת כספי הבנק למסחר. עם ראיות אלו נמנות, בין היתר: מממצאי איכון סלולרי מיום 3.2.2002, המצביעים על כך, שבמועד זה שהו בראשי, בן הרוש ומקסימוב במלון שרתון סיטי טאוור ברמת גן. באותו המועד אף שוחח מקסימוב עם מאיר אברג'יל ואילו מאיר אברג'יל, מצידו, שוחח פעמיים עם בן הרוש (עמ' 15 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל); האמור בתצהירה של החוקרת רויטר, לפיו משילוב הודעותיהם של בני רביזאדה ואהרון אוהב-ציון בפרשת הבנק למסחר עלה, כי ביום 5.2.2002 נערך במלון דוד אינטר קונטיננטל בתל-אביב מפגש בין כלל הנושים של מקסימוב, בגדרו הוסכם להפשיר את כל חובותיו של מקסימוב לשוק האפור עד שמקסימוב יסדיר את חובו. במפגש הנ"ל נכח אף מאיר אברג'יל. עוד עמדה החוקרת רויטר על עובדת קיומן של שיחות יוצאות באותו היום מחדר המלון בו שהה מקסימוב למכשירו הנייד של בן הרוש כמו גם שיחות בין בן הרוש למאיר אברג'יל (עמ' 17 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל); בראשית חודש פברואר 2002 ניגש מקסימוב לסניף הבנק למסחר בירושלים ומשם קיים שיחות טלפוניות עם אחותו אתי אלון, ריקו שירזי, בן הרוש ומאיר אברג'יל. כן קיבל מקסימוב במועד זה שיחות מבן הרוש וממלכה (עמ' 14 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל); קיומה של שיחה ביום 24.2.2002 בין מאיר אברג'יל לבני רביזאדה כמו גם שיחה בין מאיר אברג'יל לבראשי באותו היום (עמ' 23 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל); קיומה של שיחה בין מאיר אברג'יל לריקו שירזי ביום 12.3.2002 (עמ' 24 לתצהירה של רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). לגרסת המשיב, הואיל ושירזי נמנה עם נושיו של מקסימוב, נדרש מאיר אברג'יל (אשר נמנה עם נוטלי החסות על חובותיו של מקסימוב במסגרת המיזם המשותף) לשוחח עם שירזי. עד כאן לעניין המיזם המשותף. 110. כזכור בכתב האישום שהוגש נגד המערערים שלוש פרשיות הלבנת הון וסחיטה באיומים. הפרשה הראשונה עוסקת בסחיטתם של אליהו חדד ושותפו יוסף עטייה. הפרשה השנייה נוגעת לסחיטתו של איש עסקים ממוצא ארמני, ויקן קיוליאן. הפרשה השלישית עוסקת בסחיטתם של האחים ועקנין: במקביל להעברת כספים ולהלוואות בחו"ל הועבר בארץ סכום כסף לאסף ועקנין כדי שיעביר אותו לאחיו, חי ועקנין. חי התגורר בארצות הברית והוא עצמו נטל חלק פעיל בסחיטתם של חדד וקיוליאן. אלא שבשלב מסוים הפך חי ועקנין מסוחט לנסחט, ובעודו עוסק בעצמו בסחיטה הופעל במקביל לחץ על אסף בישראל ועל חי בארצות הברית כדי שיחזירו את כספי ההלוואה. נדון, בנפרד, בשלוש הפרשיות. ואולם, לא נפריד בין ערעוריהם של המערערים וערעור היועץ המשפטי לממשלה, כיוון שנדון באותן פרשיות עצמן. סחיטתו של חדד והאיומים עליו יצחק אברג'יל 111. תחילה נזכיר, על דרך השלילה וכדי למקד את המחלוקת כי אין בנמצא שיחות בהן משוחח יצחק אברג'יל עצמו עם מי מהמעורבים לגבי חדד לאחר מה שהגדרנו לעיל כ"יום הקובע". עם זאת עולה הן מעדותו של חדד והן משיחות טלפון, כי גם לאחר היום הקובע אותו "מתווה" שהתווה יצחק אברג'יל באפריל 2003 להחזרת הכספים שנמסרו לחדד – בוצע בדקדקנות. ומכאן לפרטים. 112. אליהו חדד ויוסף עטיה מסרו עדות במשפט שהתנהל בארצות הברית נגד חי ועקנין בדבר סחיטתם ואיומים עליהם. אין לנו צורך לעמוד בפירוט על סכומי הכסף המעורבים ומהלך הדברים. די אם נדגיש את אלה - חדד נדרש לשלם ריבית עונשית כבדה. הוא הובל בחודש אפריל 2003 למלון שרתון במיאמי. בראשי נסע עם חדד ברכבו של חדד, וזאת על פי דרישתו של חי ועקנין. במלון היו כבר, בין היתר, יצחק אברג'יל ויורם אל על. יצחק אברג'יל "פסק" באותה הפגישה שפרטיה מובאים בהרחבה בעדותו של חדד, כי על חדד לשלם 330,000 דולר המורכבים מ-80,000 דולר שחדד עצמו נותר חייב, ועוד 250,000 דולר ששותפו עטיה נותר חייב. יצחק אברג'יל הוסיף ופסק באותו מעמד, כי החוב ישולם תוך 5 חודשים דהיינו עד 24.9.2003. לגבי שלב זה יש איפוא ראיה ישירה למעורבותו הדומיננטית של יצחק אברג'יל. לאחר הפגישה נדרש חדד על ידי חי ועקנין ואל על ליתן ערבון לתשלום החוב והוא הציע את ביתו כערבון. חדד נלקח לעורך דין מטעם המלווים וחתם על מסמכי שעבוד. בהמשך לדברים אלו, נסעו עורך הדין וחדד אל ביתו של האחרון, שם החתים עורך הדין אף את אשתו של חדד על מסמכי השעבוד. בסופו של דבר שילם חדד בספטמבר 2003, ממש בתום המועד אותו קבע יצחק אברג'יל, סכום כולל של 591,000 דולר, שהוא סכום גבוה בהרבה מן הסכום אותו היה חייב, גם כשמביאים בחשבון את חובו של עטיה. במהלך עדותו זהה חדד תמונות של יצחק אברג'יל, של בראשי ושל אחרים כמי שסחטו אותו. 113. המעיין בעדותו של חדד יגלה אדם מפוחד עד מוות מאיומי נושיו הדורשים כספים, ובהם יצחק אברג'יל ש"פסק" באותה פגישה בחודש אפריל 2003 במלון במיאמי את גובה החוב ואת המועד להחזרתו. ניסיונות שנעשו בערכאה הראשונה ובפנינו לתאר את הפגישה במלון במיאמי כפגישה שרק "שימחה" את חדד אינם עולים בקנה אחד עם עדותו. עדותו של חדד עולה גם לכאורה בקנה אחד עם שלל שיחות טלפון שבין המעורבים. ואולם, כיוון שישנה עדות ממש נזכיר בקצרה רק חלק מהדברים. נשים את הדגש לגבי שיחות שהתרחשו לאחר "היום הקובע": ביום 16.8.2003 בשעה 9:06 התקיימה שיחה בהשתתפות בן הרוש, חי ועקנין ובראשי. בגדרה של שיחה זו ציין חי ועקנין, כי יש בכוונתו לנסוע למיאמי על מנת "לקחת" את ביתו של חדד. זאת באשר לדבריו "עבר הזמן שלנו על הבית, לוקחים לו את הבית אחי". בהמשך השיחה ציין חי ועקנין אף בפני בראשי, כי הוא מתעתד לנסוע למיאמי על מנת "לזרוק" את חדד מביתו. בתגובה, השיב בראשי: "יאללה לך זרוק לי אותו מהבית"; נזכיר שיחה שהתקיימה בין חי ועקנין וחדד ביום 21.8.2003 בשעה 14:42. בגדרה של השיחה הנ"ל, עדכן חדד את חי, כי הוא נטל משכנתא שלישית על ביתו תמורת סכום העומד על 200,000 דולרים. במעמד זה, ביקש חדד מחי, כי יוותר לו על תשלום סכום העומד על 33,000 דולרים וזאת עד לראשון לחודש. בתגובה, ענה חי ועקנין, כי גובה הסכום בו חב חדד כבר סוכם, כי הוקצבו לו חמישה חודשים על מנת להחזיר את החוב וכי הדבר אינו פתוח למשא ומתן מחודש. הנה כי כן – זהו המתווה אותו פסק יצחק אברג'יל בפגישה במלון במיאמי בחודש אפריל. בהמשך, בשיחה שהתקיימה ביום 4.9.2003 בשעה 11:44 בין חי ועקנין לעורך דינו – גורדון וואלק, ציין חי, כי חדד עדיין חב סכום העומד על 288,000 דולרים, וכי אם לא יסדיר את חובו עד ליום 24.9.2003 (קרי, חמישה חודשים בדיוק לאחר מועד קיום הפגישה עם יצחק אברג'יל) יהא עליו לשלם סכום העומד על 500,000 דולרים. בשיחה שהתקיימה ביום 9.9.2003 בשעה 9:35, שוחחו חי ועקנין ובן הרוש עם חדד אודות החוב בו הוא חב. בהמשך לדברים אלו, בשיחה שהתקיימה ביום 19.9.2003 בשעה 9:34, הודיע חי ועקנין לחדד, כי עליו לסיים לשלם את חובו. בתגובה, ציין חדד, כי לא נותר לו כל כסף וכי מכר אפילו את שעוניו ומכוניותיו. לאחר דברים אלו, איים חי ועקנין על חדד, כי יגיע למיאמי בשבוע שלאחר מכן על מנת לגבות את יתרת החוב. השניים המשיכו להתווכח אודות שיעור יתרת החוב בו חב חדד. כן העלה חי ועקנין על הקו את בן הרוש, אשר מצידו ציין, כי לא אכפת לו ממצבו של חדד וכי ברצונו לקבל לידיו את מלוא הכסף. לכל השיחות המתוארות לעיל מצטרפת העובדה, כי ימים ספורים לאחר ה – 19.9.2003 (שהם חמישה חודשים בדיוק לאחר מועד קיומה של הפגישה עם יצחק אברג'יל במיאמי) שילם חדד את חובו למיזם המשותף. 114. נראה, אם כן, כי בחודשים שלאחר קיומה של הפגישה עם יצחק אברג'יל במיאמי, הפכה סחיטתו של חדד לעבירה שבוצעה כחלק אינטגרלי מפעילותו של ארגון הפשיעה להשבת כספי ה"מיזם המשותף". פעולות הסחיטה שבוצעו באמצעות "חיילי השטח" לאחר היום הקובע נועדו, הלכה למעשה, להוציא אל הפועל את החלטתו של יצחק אברג'יל בגדרי אותה פגישה בדבר אופן תשלום חובו של חדד. מנגד, לא קיימת כל ראיה המצביעה על כך, כי יצחק אברג'יל משך את ידיו ממעשה סחיטתו של חדד לאחר היום הקובע. סבורים אנו, כי די בראיות אלו, על רקע כלל הראיות בדבר מעמדו הבכיר של יצחק כאחד מראשי המיזם המשותף (וזאת הן לפני היום הקובע והן לאחריו), על מנת להצדיק את הכרזתו של יצחק כבר-הסגרה בגין סחיטתו של חדד לא רק לפני היום הקובע, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, אלא גם לאחר היום הקובע (קרי, במסגרת פעילותו של ארגון הפשיעה) כפי שטען היועץ המשפטי לממשלה בערעורו. 115. להשלמת התמונה יצוין, כי אין לכאורה ממש בטענה שהעלה בפנינו יצחק אברג'יל, לפיה נקלע באקראי לפגישה במיאמי וכי המעשים שביצע בגדרי פגישה זו לא נעשו כחלק מפעילותו האינטגראלית של ארגון הפשיעה להשבת כספי המעילה בבנק למסחר. לענין זה נזכיר שיחה שהתקיימה בין בן הרוש ובראשי ביום 21.4.2003 (קרי שלושה ימים עובר לאותו מפגש), בגדרה עדכן בן הרוש את בראשי, בדבר קיומו של "חבר" (אותו כינה בן הרוש במהלך השיחה אף "החבר מהדרום" וכן "החבר שלי") אשר נמצא בדרכו למיאמי, וכי על בראשי לעדכן את ה"חבר" בכל מה שצריך ולהותיר ל"חבר" לטפל בכל השאר. הוכח במידה מספקת לצרכי הליך ההסגרה, כי בעשותם שימוש במילה "חבר" כיוונו המעורבים השונים בפרשות נושא הליך ההסגרה דנן ליצחק אברג'יל. מסקנה זו עולה משתי שיחות עוקבות מיום 1.11.2003. הראשונה – שיחה משעה 13:47, בגדרה התקשר יצחק אברג'יל לחי ועקנין וביקש ממנו את מספר הטלפון של יורם אל על או לחילופין של אחיו של יורם – חברון אל על. השניה – שיחה מהשעה 16:06, בין חי ועקנין ובן הרוש, בגדרה עדכן חי ועקנין את בן הרוש, בין היתר, כי: "דיברתי עכשיו... החבר התקשר אלי, חיפש את א.. את יורם...הוא ביקש את המספר שלו אם יש לי" (ההדגשה הוספה). 116. לבסוף, לא מצאנו לקבל את הטענה, לפיה דבריו של בן הרוש לבראשי בשיחה מיום 21.4.2003 הנ"ל (בגדרה, כזכור, עדכן בן הרוש את בראשי בדבר הגעתו של יצחק אברג'יל למיאמי) נאמרו על דעת בן הרוש גרידא וללא ידיעתו של יצחק אברג'יל. זאת הואיל ומקומה של טענה זו להתברר בגדרי ההליך המשפטי העיקרי שיתנהל כנגד יצחק אברגי'ל בארצות הברית. שהרי, הליך ההסגרה לא נועד לבירור אשמתו של המבוקש לגופה, אלא אך את קיומה של תשתית ראייתית המצדיקה את העמדתו לדין. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים, כי די בחומר הראיות שהוצג בעניינו של יצחק אברג'יל - כך שבנקודה זו יתקבל ערעור היועץ המשפטי לממשלה בעניין מעורבותו של יצחק אברג'יל בסחיטתו של חדד לאחר היום הקובע - על מנת להצדיק את המשך בירור אשמתו של יצחק בגין סחיטתו של חדד וזאת אף ביחס למעשים שבוצעו לאחר היום הקובע, כחלק מפעילותו האינטגראלית של ארגון הפשיעה להשבת כספיו. 117. מכל האמור עולה, כי יש לדחות את ערעורו של יצחק אברג'יל בעניין פרשת סחיטתו של חדד, ולקבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה. מאיר אברג'יל 118. הגענו לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה אין להכריז על מאיר אברג'יל כבר-הסגרה בפרשת סחיטתו של חדד. בניגוד לאמור לעיל בעניין יצחק אברג'יל, אין בעניינו של מאיר אברג'יל ראיות המצביעות על כך שהוא נטל חלק בסחיטתו של חדד. בעדותו במשפטו של חי ועקנין לא הזכיר חדד את מאיר אברג'יל כמי שנמנה עם סוחטיו. בכך כמובן אין די. באשר להאזנות הסתר – קיימות שתי שיחות בהן מוזכר שמו של מאיר אברג'יל בקשר עם סחיטתו של חדד, שתיהן מהתקופה שלפני היום הקובע. הראשונה – שיחה מיום 24.4.2003, בשעה 15:05 בין בראשי ליצחק אברג'יל. השניה – שיחה בהשתתפות בראשי, חי ועקנין ויצחק אברג'יל מאותו היום בשעה 15:16. מהשיחות הנ"ל עולה, כי חדד ציין בפני בראשי כמו גם בפני חי ועקנין, כי הוא מצוי בקשרי חברות עם מאיר (וזאת כנראה בניסיון להביא את סוחטיו להקל עימו). כן קיימת שיחה מיום 8.6.2003 (קרי גם כן עובר ליום הקובע) בין מאיר אברג'יל עצמו לבן הרוש, עליה נסמך עיקר טיעונו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר מעורבותו של מאיר בסחיטתו של חדד. שיחה זו נסבה, בין היתר, סביב מצב הליכי גביית החוב מעטיה (שותפו של חדד). לגישת היועץ המשפטי לממשלה, משיחה זו נלמד, כי עיסוקם של מאיר אברג'יל ובן הרוש באיומים; כי מאיר עודכן בעניין מצב הליכי גביית חובו של חדד אף עובר לקיומה של השיחה הנ"ל; וכי למאיר יש אינטרס אישי ממשי בכספים שהלוו לחדד. עיון בשיחה הנ"ל מיום 8.6.2003 מעלה, כי אין בתכנה של שיחה זו כדי להוות תשתית ראייתית מספקת לשם הכרזה על מאיר אברג'יל כבר-הסגרה בגין סחיטתו של חדד. אכן עולה מחלקה האחרון של השיחה, כי מאיר עודכן אודות מצב גביית חובו של חדד. ובעצם – בעניין חובו של עטיה. כיוון ששיחה זו היא למעשה מרכז הכובד בערעורו של היועץ המשפטי לממשלה נביא כלשונם ובדילוגים את קטעי השיחה הרלבנטיים: "מאיר: מה עם א... אוּקִי תגיד לי. [נציין כי מוסכם כי אוקי הוא כינוי של עטיה]. גבי: ואללה הצלחנו לטפל קצת ו... עזר לנו אחינו הצעיר מאוד גם כן בזה. ו... לכדנו את השותף שלו שמה. לקחנו אותו לעורכי דין, הוא ואשתו. עשינו חוזה, לקחנו את הבית שלו. שיעבדנו את הבית. עלה כמעט כל הקרן. יעני רוב הכסף כאילו מאובטח שחייב לחזור תוך ארבעה חודשים, אם לא אנחנו מוציאים לו את הבית למכירה. מאיר: נו יופי, לפחות זה. גבי: והוא נמצא בפנמה. יש לו חנות בפנמה והוא גר שמה [לא מובן] [נציין כי מוסכם שעטיה נמלט לפנמה]. מאיר: פנמה רחוקה? גבי: לא, לא רחוקה. מה רחוקה? [קולות ברקע] שום דבר היום לא רחוק. [קולות ברקע] העולם נהיה כפר קטן. בוא הנה, תשמע רגע, נגמר לי הכרטיס בטלפון ואת הטלפון שלי יש לך או אתה רוצה שאני אתן לך?" 119. אף שככל הנראה הדיווח שנמסר בתשובה להתעניינות בעטיה אכן נוגע – לפי הפרטים הכלולים בדברי בן הרוש – "לשותף" – חדד, קשה לראות בקטע זה ראיה מספקת לצורכי הסגרה למעורבות כלשהי של מאיר אברג'יל בסחיטה או באינטרס שיש לו בביצועה. נחזור ונצטט בהקשר זה דברים שהבאנו לעיל מפי השופט מ' חשין בעניין הראיות הנדרשות בהליך ההסגרה מתוך ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349 (2003): "...מטרת הדיון בהליך שבפנינו אינה להכריע בשאלת חפותו או אשמתו של המערער, קרא לפסוק בשאלה אם חומר הראיות יש בו כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו אם לאו. תפקידו של בית-המשפט הוא לבדוק אם חומר הראיות מצביע על כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער; אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של המערער בבית-משפט מוסמך...אכן, עוצמתן של הראיות הנדרשות להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. כך למשל סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור; אין מקום להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו, ואף אין מקום לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן...". (ההדגשה הוספה). על ענייננו תלויה הסיפא של הדברים, ולא ראינו להיעתר לערעורו של היועץ המשפטי לממשלה בנקודה זו בהעדר ראיות מספיקות. ששון בראשי 120. אף ביחס למערער בראשי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה יש להכריז עליו כבר-הסגרה בגין סחיטתו של חדד לפני היום הקובע כמו גם לאחריו. בראשי, למעשה, אינו חולק על כך שנכח באירועים שונים בקרבת הסוחטים וקורבנות הסחיטה בפרשיות השונות, אלא שלגישתו נכפה לעשות כן. עוד מוסיף בראשי, כי לא התקיימה בו כל מודעות לעצם ביצועם של מעשי הסחיטה, אלא לכל היותר בדיעבד. ואולם, לגרסתו זו של בראשי אין כל אחיזה בחומר הראיות הקיים. ראשית האזנות הסתר הקיימות בעניינו של בראשי מלמדות, לכאורה על כך שבראשי היה מודע בזמן אמת לכך שתפקידו של אל על בכוח היה לאיים על הנסחטים וגם לכך שחדד היה נתון בפחד [שיחה מיום 14.4.2003 בשעה 22:11 בין בן הרוש ובראשי, בין היתר, אודות העובדה, כי הגעתו של אל על למיאמי תוביל לכך שאנשים יתנהגו אחרת; שיחה מיום 24.4.2003 בשעה 15:16 (קרי בעיצומם של מעשי הסחיטה) בהשתתפות יצחק אברג'יל, חי ועקנין ובראשי, בגדרה עדכן חי את יצחק, כי חדד "משקשק"]. יתרה מכך. מהאזנות הסתר עולה, כי מעבר לנוכחותו באירועים מרכזיים הקשורים בסחיטתו של חדד (לרבות בפגישה שהתקיימה במלון במיאמי בנוכחות יצחק אברג'יל כמו גם הנסיעה לעורך הדין לשם משכון ביתו של חדד, עליהן עמדנו בהרחבה לעיל), שימש בראשי כאיש הקשר בין ראשי הארגון (ובייחוד בן הרוש ויצחק אברג'יל) לבין "חיילי השטח" (ובייחוד חי ועקנין ואל על). כך, בעיצומם של מעשי הסחיטה, עדכן בראשי באופן תדיר את בן הרוש בהתקדמות הליכי הגבייה, לרבות העובדה, כי החתימו את חדד על מסמכים למשכון ביתו (שיחה מיום 24.4.2003 בשעה 10:06 בין בן הרוש ובראשי; שיחה מיום 24.4.2003 בשעה 15:35; שיחה מיום 25.4.2003 בשעה 9:11; שיחה מיום 25.4.2003 בשעה 14:00). כן התבקש בראשי על ידי בן הרוש בעיצומה של פרשת הסחיטה דנן לעדכן את יצחק אברג'יל אודות גביית החוב מחדד ובראשי, מצידו, אכן הביע נכונות לעשות כן (שיחה מיום 21.4.2003 בשעה 10:36; שיחה מיום 25.4.2003 בשעה 14:00). אין מקום לקבל את טענתו של בראשי, לפיה הגם שהוא נשמע מביע נכונות לשתף פעולה עם בן הרוש, המדובר באמירות בעלמא שלא נמצא להן ביטוי מעשי במציאות. זאת באשר, כפי שצוין לעיל, מתמלילי האזנות הסתר עולה תמונה הפוכה, לפיה בראשי אכן פעל בהתאם להתחייבויותיו לבן הרוש ועדכן את יצחק אברג'יל אודות התקדמות הליכי גביית החוב של חדד (השיחה הנ"ל מיום 24.4.2003 בשעה 10:06 בין בראשי ובן הרוש; שיחה מיום 24.4.2003 בשעה 15:05 בין בראשי ליצחק אברג'יל). לכל אלו מצטרפות שיחות המעידות, לכאורה, על כך שבראשי עצמו עודכן בזמן אמת (באמצעות "חיילי השטח") אודות מאמצי גביית החוב מחדד (שיחה מיום 20.5.2003 בשעה 14:53 בין בראשי וחי ועקנין; שיחה מיום 16.8.2003 בשעה 9:06 בהשתתפות בן הרוש, בראשי וחי ועקנין). 121. עוד קיימות ראיות המצביעות, לכאורה, על כך שבראשי נטל חלק פעיל בסחיטתו של חדד ואף הביע עניין אישי בביצועה של הסחיטה. כך, בין היתר, בשיחה שהתקיימה ביום 25.4.2003 בשעה 14:00 עדכן בראשי את בן הרוש, כי חדד חתם על החוזה (קרי המסמך בדבר משכון ביתו). במעמד זה אף ציין בראשי, כי בתחילה הביע חדד חוסר שביעות רצון מן המסמך, אולם הוא התרצה לאחר שבראשי ציין בפניו "אל תעשה עכשיו רעש, תערבל אבנים וזה. עוד פעם נצטרך לקרוא ל... כל העולם. בשביל מה אחי? תחתום". בהמשך הדברים – ביום 16.8.2003, לאחר שחי ועקנין עדכן את בראשי, כי הוא בדרכו "לזרוק" את חדד מביתו, ציין בראשי: "יאללה לך זרוק לי אותו מהבית" ואף הוסיף – "חבל אני לא איתך". טענתו של בראשי, לפיה אין המדובר אלא בשיחות "התרברבות" מקומה להתברר בגדרי ההליך הפלילי העיקרי שיתנהל כנגדו בארצות הברית. מה גם, שהמדובר בטענה אשר אינה מתיישבת עם התשתית הראייתית הענפה המבססת, לכאורה, את הטענה בדבר מעורבותו של בראשי בסחיטתו של חדד ( ונסחטים אחרים) כמו גם האינטרס האישי שהיה לבראשי בכספי המעילה בבנק למסחר. על האינטרס האישי שהיה לבראשי בכספים שהולוו לחדד ניתן ללמוד אף מהשיחה שקיים עם בן הרוש אודות החוב הנדון ביום 24.4.2003 בשעה 15:35. בגדרה של שיחה זו, ציין בן הרוש: "מה נעשה? מה, לא נסגור את הדברים האלה?" ואילו בראשי, מצידו, השיב: "אין מה לעשות! מישהו יטפל בנו אם לא נטפל בעצמנו?" (ההדגשה הוספה). 122. על יסוד כל האמור, הגענו לכלל מסקנה, כי הונחה תשתית ראייתית מספקת להסגרתו של בראשי בגין עבירות קשירת הקשר והסיוע המיוחסות לו בקשר עם סחיטתו של חדד, לפני היום הקובע ולאחריו, ודין ערעורו בפרשה זו להידחות. פרשת קיוליאן יצחק אברגיל 123. מכאן – לפרשת קיוליאן. גם כאן יש בפנינו עדות ישירה (תצהיר) שמסר קיוליאן. בין קיוליאן לבין חי ועקנין היתה הכרות קודמת. בשנת 2002 הכיר חי לקיוליאן את בן הרוש שהלווה לו 950,000 דולר לצורך רכישת מכוניות באירופה, התאמתן לארצות הברית ומכירתן ברווח. הרווחים היו אמורים להתחלק בין קיוליאן לבין בן הרוש. הסתבר לקיוליאן בדיעבד, כי היוזמה אינה רווחית כפי שקיווה. לאחר מתן ההלוואה הגיעו חי ועקנין ואחרים לסוכנות הרכב של קיוליאן והעלו דרישות לקבלת הטבות שונות בענייני רכב. עבור מה שקיבלו – לא שילמו. בין היתר שלח קיוליאן, רכב לספרד לבן הרוש ששהה שם. סך הכל אותן דרישות, להערכת קיוליאן, עלו לו כ-300,000 דולר. במרץ 2003 החלו לחצים על קיוליאן להחזיר את כספי ההלוואה. בחודש זה הופיעו אצלו חי ועקנין, בראשי, ותאן נגויאן, ודרשו את הכסף. קיוליאן מסר להם שעדיין לא הצליח למכור את כלי הרכב שרכש. באפריל הגיע חי שוב לסוכנות ומשלא קיבל את הכסף אמר לקיוליאן "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק". חי גם השאיר לקיוליאן הודעה קולית בטלפון בה דרש שני מליון דולר בגין ההלוואה שניתנה. בהודעה ציין כי קיוליאן "מטורף" וכי המצב "רציני וחשוב לאנשים של גבריאל" [קרי, בן הרוש]. 124. בסביבות ה - 30.4.2003 העביר קיוליאן 652,000 דולר לעורך דינו של חי בקליפורניה וב-6.5.2003 לערך העביר 45,000 דולר נוספים. קיוליאן סבר שבכך יחד, עם אותן הטבות שנתן ללא תשלום – שלם את חובו. אלא, שכעבור כמה ימים הופיע אצלו חי יחד עם בראשי ואנשים נוספים. קיוליאן לא זהה בתמונות בהקשר זה את יצחק אברג'יל. הוא ציין שהיה במקום גם גבר ישראלי עם צלקות (כפי הנראה אל על). האדם עם הצלקות הראה לו אותן וציין, כי הן נגרמו בפיצוץ וכי דבר דומה יכול לקרות לקיוליאן. חי הוסיף ואיים על קיוליאן בטלפון מספר פעמים, כי ירצח אותו ואת משפחתו וכן איים על אביו של קיוליאן. קיוליאן חשש מן האיומים והתלונן במשטרה. קיוליאן זהה בתמונות את בן הרוש. כן זיהה את חי ועקנין ואת בראשי כמי שבקרו אותו בסוכנות הרכב. הוא לא היה בטוח בזיהויים של אל על ושל יצחק אברג'יל. בצדק הניחה הערכאה הראשונה לגבי יצחק אברג'יל שאין זיהוי וזו גם הנחתנו. 125. בסופו של יום הודה חי ועקנין באישומים שיוחסו לו במשפטו, ולכן לא הסתיימו במשפט זה העדויות (לרבות עדותו של בן הרוש שהיתה בעיצומה). כבר עמדנו על כך לעיל, כי חי ועקנין הודה במשפטו בכך כי הוא יחד עם בראשי, בן הרוש, אל על, נגויאן ו"אחרים" היו חלק מארגון פשיעה שהיה מעורב בין היתר בסחיטה, חטיפה והלבנת כספים שמקורם במעילה בבנק למסחר. הוא סיפר כי בראשי בן הרוש ו"אחרים" כיסו את חובות ההימורים של מקסימוב וכי אתי אלון מעלה בכספי הבנק כדי לשלם את ההלוואה של אחיה. הכספים הופקדו אצל בן הרוש שהשתמש בהם להלוואות לאנשי עסקים בארצות הברית. כפי שהדגיש בית המשפט קמא, האחים יצחק ומאיר אברג'יל לא הוזכרו על ידי חי ועקנין בהודאתו. חי הזכיר את עצמו, את בראשי, נגויאן, אל על ואחרים ואת "השותפים שלהם". על השאלה מי הם אותם שותפים נלמד לכאורה ממקורות אחרים – מראיות לגבי מעורבות האחים אברג'יל בפרשת הבנק למסחר עליהן כבר עמדנו ובמידה מסוימת מהשיחה מיום 21.5.2003 הנ"ל בין בן הרוש למיכה אסלן, בה הסביר בן הרוש לאסלן, כי יצחק ומאיר הם "השותפים שלו" ומטפלים בכל העניינים שלו. 126. נדגיש: פרשת קיוליאן לא הסתיימה בשני התשלומים האמורים וההטבות האחרות. מהאזנות הסתר עולה, כי הסוחטים או חלקם לא ראו במכוניות שהועברו השלמת התשלום. מה עוד, כך עולה מחלופי הדברים שהמכוניות נשארו רשומות על שם קיוליאן (שנראה שהוא מכונה בהקלטות, בין היתר, "הארמני").המעורבים ממשיכים גם אחר כך לדון בשיחות ביניהם בפרשת החוב, כאשר בראשי סבור היה שהחוב נסגר. אין צורך לעמוד על כל פרטי השיחות אך חשוב להזכיר שיחה מיום 12.7.2003, דהיינו לאחר היום הקובע, בין יצחק אברג'יל לבין בן הרוש. יצחק אברג'יל התקשר לדעת מה רצתה המשטרה (ההקשר – איננו ברור). בן הרוש השיב שהמשטרה בדקה רכבים גנובים. עוד קבל בן הרוש על כך ש"הם (בהקשר הדברים הארמנים, קרי קיוליאן) עושים ככל העולה על רוחם "בכסף שלנו". לדברי בן הרוש ה"ארמנים" התחייבו לפתור את הבעיה ולשלם "לנו" חלק עכשיו וחלק בהדרגה. חשיבותה של השיחה היא הן לגבי מועדה – לאחר היום הקובע, והן לגבי מעורבותו לכאורה של יצחק אברג'יל. גם לכך שבן הרוש נוקט לשון רבים – יש לכאורה משמעות, שכן יש בדבר כדי להצביע, לכאורה, על שותפותם של השניים בכספים ועל האינטרס שהיה ליצחק אברג'יל בביצועה של הסחיטה לשם קבלת כספיו בחזרה. 127. מן המתואר עולה במידה מספקת שגם ליצחק אברג'יל היה חלק בלתי נפרד בפרשת סחיטתו של קיוליאן לאחר היום הקובע, ולכן יש לקבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה לגביו, ולהכריז כי הוא בר-הסגרה בגין סחיטת קיוליאן אחרי היום הקובע. לגבי מה שארע לפני היום הקובע – גם לדעתנו אין ראיות מספיקות. ששון בראשי 128. כאמור, עיון בחומר הראיות שהובא לתמיכה בבקשת ההסגרה מצביע על כך שסחיטתו באיומים של קיוליאן במסגרת פעילותו של ארגון הפשיעה נמשכה גם לאחר היום הקובע. אף כאן לא מצאנו מקום לעמוד בפירוט על כלל השיחות המבססות מסקנה זו. נזכיר שיחה מרכזית אחת שיש בה כדי לבסס את המסקנה בדבר מעורבותו הישירה של בראשי בסחיטתו של קיוליאן בתקופה שלאחר היום הקובע – היא השיחה מיום 23.7.2003 בשעה 11:03 בהשתתפות בראשי, חי ועקנין ובן הרוש. בגדרי השיחה הנ"ל ציין בראשי, כי הוא מתעתד לפנות לקיוליאן על מנת להביא את הפרשה לסיומה. כן הביע בראשי את נכונותו למלא אחר הוראותיו של בן הרוש ולרמוז לקיוליאן, כי אם לא יסדיר את חובו הוא עלול להסתבך. יש מקום איפוא לקבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה ולהורות על בראשי כבר-הסגרה בגין סחיטתו של קיוליאן לאחר היום הקובע, כחלק מפעילותו האינטגרלית של ארגון הפשיעה להשבת כספי המיזם המשותף לידיו. להשלמת התמונה נשוב ונציין, כי לאורך ערעורו שב בראשי וטען, כי אף מקום בו הוא נשמע כמי שמביע נכונות למלא אחר הוראותיו של בן הרוש, הרי שאין המדובר אלא באמרות שנטענו בעלמא ואשר לא נמצא להן כל ביטוי במעשים בפועל. ואולם, כפי שקבענו לעיל, מקומה של טענה זו להתברר בגדרי ההליך הפלילי העיקרי אשר עתיד להתנהל כנגדו בארצות הברית. מה גם, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שהונח לפתחו של בית המשפט קמא. 129. סוף דבר: את ערעורו של בראשי לעניין סחיטתו של קיוליאן יש לדחות. מנגד, את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין מעורבותו של בראשי בגין סחיטת קיוליאן לאחר היום הקובע יש לקבל. פרשת האחים ועקנין 130. ייחודה של פרשה זו משתי הפרשיות הקודמות שהוזכרו הוא בכך שאין בחומר שנאסף עדות ישירה של מתלונן בפרשה, המספר את סיפור המעשה דבר דבור על אופניו מנקודת ראותו. הראיות בפרשה זו מבוססות על תמלילי האזנות סתר. התמונה המצטיירת היא, כי בגין אותו חוב כספי שנוצר מהעברת כספים בארץ לידי אסף ועקנין הופעלו לחצים ואיומים הן כלפי אסף ועקנין בישראל והן כלפי חי ועקנין שהיה בארצות הברית. חי ועקנין, היה, כזכור, בעצמו חלק מחבורת הסוחטים שפעלה בארצות הברית. ואולם, כך עולה לכאורה מהראיות, משבוששו האחים ועקנין להחזיר את הכספים שניתנו להם ננקטו גם כלפיהם פעולות דומות לאלו שננקטו כלפי לווים אחרים. יצחק אברג'יל מעבר לראיות הכלליות המצביעות על מעורבותו של יצחק אברג'יל בקבלת כספי המעילה בבנק למסחר ועל מעמדו הבכיר במיזם המשותף (עליהן עמדנו בהרחבה לעיל), קיימות ראיות המצביעות, לכאורה, על מעורבותו הישירה של יצחק אברג'יל בסחיטתם של האחים ועקנין לפני היום הקובע כמו גם לאחריו. למעורבות זו מספר היבטים מרכזיים: 131. ראשית, בניגוד לטענותיו של יצחק אברג'יל בערעורו, מתמלילי השיחות עולה, כי הוא היה מודע בבירור לגובה חובם של האחים ועקנין והתקדמות הליכי גביית חובם ואף נטל חלק פעיל בחישוב שיעור החוב הנ"ל. כך, בין היתר, בשיחה שהתנהלה בין בראשי לחי ועקנין ביום 28.5.2003 בשעה 11:11, ציין בראשי במפורש, כי ה"חבר" (אשר, כמפורט לעיל, הוכח כי הוא שם הקוד ליצחק אברג'יל) ואחיו (קרי, מאיר אברג'יל) ערכו במשותף חישוב בדבר גובה החוב הנדון והגיעו לכלל מסקנה, כי יתרת החוב עומדת על "אחד שלוש וחצי, מינימום" (קרי,לכל הפחות 1,350,000 דולרים) (עמ' 4 לתמליל השיחה). עוד עולה מתמלילי השיחות המהווים את התשתית הראייתית העומדת לחובתו של יצחק אברג'יל, כי הלה עומד בראש ההיררכיה העבריינית וכי "חיילי השטח", ובייחוד יורם אל על (הנמנה, על פי הנטען, עם חיילי ארגון משפחת אברג'יל) סרים למרותו ופועלים להשבת כספי המיזם שהולוו לאחים ועקנין. כל זאת, תוך הפעלת לחצים על האחרונים. כך, בין היתר, בשיחה מיום 2.5.2003 בשעה 16:58 ציין אל על בפני בראשי, כי ה"חבר" הורה לו להמשיך ולהתגורר עם חי, היות והאחרון מתחמק מהתשלום (עמ' 11 לתמליל השיחה). יתרה מכך. משיחה שהתקיימה בין אל על לבן הרוש ביום 5.8.2003, עולה, כי אל על המשיך לפעול לשם השבת כספי המיזם שהלוו לאחים ועקנין אף לאחר היום הקובע, וזאת באמצעות שהייתו עם אסף בביתו כמו גם קיום שיחות עם חי ועקנין על מנת להביא את הפרשה לסיומה. לדברי אל על, השיחה עם חי ועקנין כללה הרבה צרחות וצעקות, אולם הם פועלים להביא את הבעיה על פתרונה ( עמ' 123 לתצהיר החוקרת רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). על העובדה, כי יצחק אברג'יל היה מעודכן בדבר גובה חובם של האחים ועקנין ניתן ללמוד אף מדבריו של אל על בשיחה שניהל עם חי ועקנין ביום 3.6.2003 בשעה 17:07. כך, בגדרי שיחה זו, ציין אל על, כי אסף אמר לו, כי הוא הפסיד 100,000 דולרים בלבד. ואולם לדברי אל על הוא דיבר עם ה"חבר"[יצחק] ולמד כי "הוא [אסף] עשה לך [חי] גול עצמי רציני. הוא עשה לך של אחד". (כשהכוונה היא, כי לדברי יצחק אברג'יל אסף גרם לחי נזק בשיעור של מיליון דולרים) (עמ' 7 לתמליל השיחה; עמ' 117 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל. ההדגשה הוספה). 132. יתרה מכך. מחומר הראיות עולה, כי יתר חברי המיזם המשותף ראו ביצחק אברג'יל כסמכות העליונה ככל שהדבר נוגע לגביית חובם של האחים ועקנין ועשו שימוש בשמו על מנת להרתיע את האחים ועקנין. כל זאת, תוך שהם מבהירים להם, כי אם לא יסדירו את חובם, יהא עליהם ליתן את הדין בפני יצחק אברג'יל. כך, בין היתר, בגדרי שיחה שהתקיימה בין בן הרוש לבראשי ביום 21.4.2003 בשעה 10:36 ציין בן הרוש כי חי יעשה "בריצה מהירה" מה שה"חבר" [יצחק] יאמר לו. שיחה מרכזית נוספת שיש בה כדי ללמד על מעמדו הבכיר של יצחק אברג'יל ביחס לגביית חובם של האחים ועקנין, הינה השיחה שהתנהלה בין בן הרוש לאל על ביום 22.5.2003. במהלכה של שיחה זו, ציין אל על בפני בן הרוש, כי שוחח עם חי אודות שיעור חובו, וכי חי הזכיר את קשריו עם בן הרוש (כפי הנראה בניסיון להביא את אל על להקל עימו). אולם, אל על, מצידו, הבהיר לחי, כי אין לחובו כל קשר לבן הרוש (ובלשונו של אל על: "אבל אני נתתי לו תמונת מצב שזה בכלל לא קשור אליך בכלל"). בתגובה לדברים אלו, ציין בן הרוש בפני אל על: נכון. הוא מחויב כלפיכם. ב...סכום הוא מחויב כלפיכם. בהמשך השיחה, ציין אל על, כי הוא מקיים שיחות חוזרות ונשנות עם חי ועקנין, מדי שעה או שעתיים, בניסיון להניע אותו להשיב את הכספים. במעמד זה, ציין בן הרוש במפורש, כי על אל על להבהיר לחי, כי אם לא ישיב את הכספים יהא עליו ליתן את הדין בפני יצחק אברג'יל. ובלשונו של בן הרוש: "תמשיך ככה בדיוק אותו דבר, רק תוסיף שאתה פשוט מאוד, אתה מכל רגע מתקשר כי מתקשרים גם אליך. כי החבר מתקשר אליך, רוצה לדעת ממך מה קורה. אתה מבין? תביא אותו למצב שאתה עומד בינו לבין החבר. יעני אם אתה תצא מהתמונה אז הוא...ייכנס לתמונה החבר, לא אתה". ואכן, בתגובה לדברים אלו ציין אל על כי חי מודע לעובדה זו. כן הוסיף בן הרוש כי כבר מסר לחי בעצמו, כי הוא מחויב בהשבת הכספים ליצחק אברג'יל [ "לא, אני אומר לו ככה. אני אומר לו שאתה התחייבת כלפי החבר שלנו שאיתך שמה]. לבסוף - אף בשיחה שהתקיימה ביום 27.5.2003 בשעה 12:48, ביקש בראשי מנגויאן למסור לחי ועקנין, כי אם "ימשיך לשחק משחקים" ולא ישיב את הכספים, יאלץ להתמודד עם יצחק ואל על. 133. מעמדו של יצחק אברג'יל כסמכות העליונה וכגורם המרתיע בהליכי גביית חובם של האחים ועקנין, נותר על כנו אף לאחר היום הקובע, כפי שהדבר עולה משיחה שהתקיימה בין בן הרוש ואל על ביום 14.7.2003. בגדרה של שיחה זו, ציין בן הרוש במפורש, כי במידה וחי ועקנין לא ישלם את חובו, "חברם" (הוא, כאמור לעיל, יצחק אברג'יל) "ידאג לעניינים" והם יגשו ל"עורכי הדין" (עמ' 121 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). בעניין זה יצוין, כי בגדרי תצהירה, עמדה החוקרת רויטר על כך, שנמסר לה מפי חברי הארגון, כי הם נוהגים לעשות שימוש במילה "עורך דין" כשם קוד לרוצח שכיר. זאת למקרה שהשיחות מואזנות ועל מנת למנוע מרשויות החוק להבין את כוונתם האמיתית של הדברים (עמ' 43 לתצהירה של רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). אין לנו צורך לחוות דעה על עניין אחרון זה. נציין רק, כי עצם השימוש במילות קוד (ובמקרה שבפנינו, בין היתר, ה"חבר") יש בו כדי ללמד, לכאורה, על ניסיונם של הדוברים להסתיר את נושא שיחתם האמיתי ממאזינים פוטנציאליים ועל כך כי המדובר, לכאורה, בשיחות הנסובות סביב עניינים שאינם "תמימים" (בש"פ 2517/09 אורמן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10להחלטת השופט ח' מלצר (לא פורסם, 13.4.09)). 134. אמנם, נכון הוא, כי בגדרי שיחתו של יצחק אברג'יל עם חי ועקנין ביום 1.11.2003 בשעה 13:47 לא נמצא כל זכר לאיומים והשיחה בין השניים אף התנהלה באווירה ידידותית. ואולם, כפי שקבע בית המשפט קמא אין זה מן הנמנע, כי המדובר בשיחת פיוס. שהרי, בגדרה של השיחה התחייב חי בפני יצחק, כי ה"זה" נמצא בדרכו אליו. ואכן, ביום שלמחרת הוציא חי צ'ק על סך 330,000 דולרים, אשר נפדה בישראל (עמ' 154 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). העובדה שמספר שעות לאחר קיומה של השיחה הנ"ל בין יצחק וחי (ולפני העברת הכספים על ידי חי) שוחח חי אף עם בן הרוש, אין בה כדי לנתק את הזיקה הקיימת, לכאורה, בין מעשיו של יצחק לפעולת השבת הכספים על ידי חי. ההפך הוא הנכון. שכן, אף בגדרי השיחה עם בן הרוש, הבטיח חי, כי הוא אינו מתחמק מתשלום חובו וכי הוא פועל במרץ להסדירו – עובדה שיש בה דווקא כדי לחזק ולבסס את הטענה לחבירתם של שני הארגונים ופועלם המשותף בסחיטתם של האחים ועקנין. 135. על יסוד כל האמור, נראה כי די בתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו של יצחק אברג'יל על מנת לספק את רמת הראיות הנדרשת לשם הכרזתו כבר-הסגרה בגין סחיטתם של האחים ועקנין. טענתו של יצחק אברג'יל בערעורו, לפיה השימוש בשמו נעשה שלא על דעתו, אין בה כדי להועיל. זאת באשר, המדובר בטענה אשר, מטבעה, מקומה להתברר בגדרי ההליך הפלילי העיקרי שיתנהל כנגדו בבית המשפט המוסמך בארצות הברית. 136. נציין כי, אף תצהירו של אסף ועקנין (שהוגש כראיה בבית המשפט קמא על ידי ההגנה), לפיו הוא לא נסחט, אין בו כדי לשנות מן המסקנה, כי הונחה בעניינו של יצחק אברג'יל תשתית ראייתית מספקת לשם הכרזתו כבר-הסגרה בגין סחיטתם של האחים ועקנין. על דרך העקרון – אין מקום לקבל את תצהירו של אסף כראיה בהליכי הסגרתם של המערערים. זאת באשר, כמפורט בהרחבה לעיל, הלכה היא, כי ככלל, בהערכת דיות הראיות לצרכי סעיף 9 לחוק ההסגרה על בית המשפט להיזקק לראיות שהוגשו על ידי המדינה המבקשת גרידא. אין מקום לאפשר הגשתן של ראיות נוגדות על ידי מבוקש ההסגרה, ובייחוד כשכל מטרתן של ראיות אלו היא להשיג על מהימנותן של הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה (וכך הדבר הוא גם בענייננו). מכל מקום, אין באמור בתצהירו של אסף כדי להפוך את הראיות האובייקטיביות העומדות לחובתו של יצחק אברג'יל לחסרות ערך על פניהן. סוגיית אי ההתאמות, ככל שהן קיימות, בין האמור בתצהירו של אסף לראיות האובייקטיביות שהוצגו בעניינו של יצחק אברג'יל מקומה להתברר בגדרי ההליך הפלילי שיתנהל בארצות הברית. 137. סוף דבר: דין ערעורו של יצחק אברג'יל בדבר מעורבותו בסחיטת האחים ועקנין לפני ואחרי היום הקובע להידחות. מאיר אברג'יל 138. בעניין מאיר אברג'יל וסחיטת האחים ועקנין ישנן שתי הקלטות סתר המוזכרות בפסק-הדין של הערכאה הראשונה שבדיעבד מוסכם על היועץ המשפטי לממשלה שהטענה (שהתבססה על החומר שהועבר מהמדינה המבקשת) לפיה מדובר בשיחות בהן נטל חלק מאיר אברג'יל אינה נכונה. בדיעבד, ובעקבות טענות של עו"ד פלדמן - בא כוחו של מאיר אברג'יל, בדקה המדינה את הטענה עם רשויות המדינה המבקשת והתברר כי אכן נפלה טעות, וכי אין זה קולו של מאיר אברג'יל. צרוף שני הנתונים הללו – העדרה של עדות ישירה להוכחת מעשי הסחיטה מחד וטעות שנפלה בקשר עם חלקן של האזנות הסתר מאידך, מחייב התמקדות מדוקדקת מחדש בחומר הראיות בפרשה זו. נזכיר את האזנות הסתר עליהן הסתמכה הערכאה הראשונה, נזכיר גם את השיחות שיוחסו בטעות למאיר אברג'יל. עוד נזכיר שיחות שלא הוזכרו בפסק-הדין, עליהן מבקש היועץ המשפטי לממשלה להסתמך. 139. כפי שציינו לעיל, ב-21.5.2003 שוחח בן הרוש עם מיכה אסלן (אשר, כאמור, אינו עוד בין החיים). בשיחה זו ציין בן הרוש, כי יצחק ומאיר הם "השותפים שלו" והם מטפלים "בכל העניינים שלו". עוד עמדנו לעיל על כך, שב-28.5.2003 עדכן בראשי את חי ועקנין, כי "החבר" ואחיו (קרי יצחק ומאיר אברג'יל) ערכו במשותף חישוב בדבר גובה חובו של ועקנין והגיעו למסקנה כי החוב עומד על "אחד שלוש וחצי מינימום". ב-8.6.2003 שוחח גבי בן הרוש עם מאיר אברג'יל. גבי בן הרוש נמצא אותה עת בחו"ל ואילו מאיר נמצא בארץ. גבי התלונן על כך שמאיר אינו חוזר אליו בטלפון. גבי מספר, כי ישנו אחד מוטי עטייה (שאינו קשור לאישום) החייב לו - לגבי, הרבה כסף. בהמשך ביקש גבי ממאיר לטפל לו בנושא הזה ומאיר מסנגר על עטייה ואומר, כי אין לו, לעטייה, "לימון סחוט" בבית. גבי התלונן על כך שמאיר הוא העורך דין של עטייה והזכיר שלעטייה יש הסכם. מאיר הבטיח לבן הרוש "לצוד" את עטיה עד מחר בבוקר. לאחר השיחה על מוטי עטייה שאל גבי את מאיר אם הוא יכול "להפיל" על מאיר עוד משימה. מאיר הסכים. גבי הזהיר אותו "לא להתקדם בדיבור" (דבר המצביע לכאורה על מודעות לאפשרות קיומה של האזנת סתר). גבי ציין כי "השני" חייב לו הרבה כסף. מאיר הבטיח לזמן "אותו" לפגישה וגבי ביקש ממנו להיות אתו "קצר" ולהשאיר את החיוך בבית באותו יום. בהמשך השיחה עוברים השניים לדבר על חדד ויוסף עטייה. אכן מתוך השיחה ב-8.6.2003 כשלעצמה לא ניתן להבין מי הוא אותו אדם אותו אמור מאיר לזמן אליו. 140. ב-6.8.2003 התקיימה שיחה בין אסף ועקנין ויורם אל על. אסף סיפר לאל על כי "הוא" רוצה אותו "עכשיו" ואסף מתייעץ אם זה טוב או לא. אל על מרגיע כי "הוא" לא בן אדם של "ריבים וקשקושים" ומציע לאסף לבקש מ"ההוא" שייתן לו זמן להתארגן עד יום ראשון. הוא מציין, כי גם הוא (אל על) דיבר עם גבי. אסף ביקש לדעת מה סגר אל על עם חי, אחיו. אסף מודאג איך הוא יארגן "שלוש מאות" ליום שני ויורם הרגיע אותו וציין, כי חי רוצה "לסגור את הכל" וכי ילך לפגישה ויגיד כי ביום ראשון הוא יבוא עם התשובות וכי גם חי מתארגן. אל על אומר לו שוב להרגיש בנוח ומציין, כי מאיר הוא עסקי מאוד. אסף טוען, כי חי הפיל עליו תיק וכי מלכתחילה יכול היה לסגור את השלוש מאות ולצאת מהעניין. 141. הנה כי כן, מילות ההרגעה של אל על לאסף ועקנין נסובות על "מאיר" שאינו איש של ריבים והוא עסקי מאוד. בהמשך אותו היום מתנהלת שיחה בין גבי בן הרוש ומאיר אברג'יל בה משתתף גם אסף ועקנין. אין זאת אלא, כך נלמד מן ההקשר, שאסף אכן הגיע למאיר אברג'יל. מאיר אמר בשיחה לגבי כי "הבחור פה" טוען שהוא לא חייב כלום וכי את הכל חי חייב. מאיר השיב לבחור, כך הוא מספר לגבי, שחי לא חייב כלום. גבי ביקש לשוחח עם אסף. אסף טען, כי קיבל מליון שלוש מאות וחמישים אלף והעביר לחי שמונה מאות וחמש. הוא עצמו החזיר, כך טענתו, מאתיים וחמישים אלף. 142. ב-7.8.2003 (קרי ביום שלאחר פגישתו של אסף עם מאיר אברג'יל) התקיימה שיחה סוערת בין שני האחים ועקנין. יש ביניהם ויכוח כספי, טענות ומענות שאין צורך להיכנס לפרטיהם. אסף קובל על כי בפגישה שהיתה לו בלילה הקודם נאמר לו שחי טוען שהוא - אסף, גנב מליון דולר. אסף דרש לדעת האם אכן חי אמר זאת. חי מטיח באסף, כי אם יאמר מילה נוספת - הוא מת עבורו, וכי בהינתן דרכי פעולתם של האנשים מהם לוו האחים ועקנין את הכספים (אליהם מתייחס חי בכינוי "הם") יוותרו לאסף שתי אפשרויות - או למות או ללכת לבית הסוהר. אסף דרש מחי להחזיר את חלקו (של חי) וחי, מצדו, דורש מאסף להחזיר לחי את חלקו. אסף מקונן על כך שאותם "הם" טוענים שהוא- אסף, חייב את הכל, וחי מסביר, כי גם לו אמרו שהוא חייב את "הכל". בין האחים התעורר ריב מלולי קשה. 143. כעבור ימים אחדים ב-10.8.2003 שוחח אסף עם אמו רבקה והעלה טענות קשות נגד אחיו חי. הוא מקונן כי חי "מתנהג לא נכון". אסף הסביר לאמו כי הוא "גמור" וכי "הם" כבר הגיעו לדבר אתו. "הם" דורשים את הכל "עכשיו ביום אחד" וחי אמר "להם" שהוא, אסף, בזבז מליון. הוא, אסף, קיבל בשבילו (בשביל חי) מה שקיבל ו"הם" רוצים את זה בחזרה. אסף טוען באזני אמו כי הוא לא יודע איך להתמודד עם זה, ומסביר כי יש לו "בעיית חיים". האם מציינת כי "התערבבתם עם זבל" והיא לא יודעת מה להגיד. 144. ב-12.8.2003 התקיימה שיחה נוספת בין חי ואסף. חי סיפר, כי הוא נדרש לשלם מליון דולר עכשיו. חי מבקש לדעת מי קרא לאסף, ואסף מסביר, כי מאיר אמר לו לבוא לביתו. הדברים משתלבים לכאורה היטב עם השיחה המשולשת בין מאיר אברג'יל ובן הרוש בה השתלב אסף, כפי שתואר לעיל. אסף ציין, כי הוא אינו יודע מה לעשות למחרת היום, ומספר על סכומים שונים שעלה בידו לארגן. 145. היועץ המשפטי לממשלה הצביע בפני בית המשפט המחוזי על שיחה נוספת מיום 8.9.2003 בין מאיר לחי ועקנין, שהיא אחת משתי השיחות לגביהן מוסכם היום כי נפלה טעות. חי מספר לאותו "מאיר" עמו שוחח כי מחר הוא שולח "בשבילו" איזה משהו וגם "בשבילך". אנו מתעלמים משיחה זו. 146. שיחה נוספת שאינה עם מאיר אברג'יל היא שוב בין חי ועקנין לבין "מאיר" אחר מיום 18.10.2003, בה חי מספר לאותו מאיר כי הכסף כבר אצל אסף וכי אמו הביאה לו את זה, וכי הוא – חי, ידאג שזה יהיה אצל מאיר עד סוף היום. שתי השיחות האחרונות לכאורה סגרו מעגל והראו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי הכספים נשלחו ל"מאיר", אלא שכאמור אין זה מאיר אברג'יל, וגם משיחה זו אנו מתעלמים. 147. גם כשמתעלמים מהשיחות האמורות שאינן עם מאיר אברג'יל עולה, כי יש ראיות לכאורה נגד מאיר אברג'יל בפרשת סחיטתם של האחים ועקנין. בפנינו הועלה הסבר אלטרנטיבי לפיו מאיר אברג'יל אכן סייע לגביית החוב ואכן שוחח על כך עם אסף ועקנין, ואולם, כך עשה, רק כטובה לחבר – בן הרוש – שביקש את סיועו. הסבר אלטרנטיבי כזה מקומו יכירנו בהליך בארצות הברית, ולא בהליך ההסגרה. זאת ועוד: תזה חלופית זו אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם פחד המוות שאחז באסף ועקנין כשזה זומן לפגישה עם מאיר, וגם לא עם מעמדו הלכאורי של מאיר אברג'יל במיזם המשותף. על כן ועל אף שתי השיחות לגביהן נפלה טעות יש לדחות את ערעורו של מאיר אברג'יל בפרשת סחיטתם של האחים ועקנין. ששון בראשי 148. אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה הונחה תשתית ראייתית מספקת לשם הכרזתו של בראשי כבר-הסגרה בגין סחיטתם של האחים ועקנין לפני היום הקובע כמו גם לאחריו. 149. כאמור לעיל, טענתו של בראשי לאורך ערעורו וביחס לכלל פרשות הסחיטה המיוחסות לו הינה, כי נוכחותו בקרבת הנסחטים השונים נכפתה עליו וכי לא התקיימה בו מודעות לעצם ביצועם של מעשי הסחיטה אלא בדיעבד. ביסוד טענה זו עומדת טענה אחרת, והיא, כי הוא לא היווה חלק מחבורת הסוחטים, אלא אך נספח חיצוני לה. ואולם, טענות אלו מתעלמות מהתשתית הראייתית הלכאורית שהובאה בעניינו ואשר מלמדת, לכאורה, על מעורבותו של בראשי בכל אחד משלבי פעילותו של ארגון הפשיעה לקידומו של המיזם המשותף שעניינו בהלבנת כספי המעילה בבנק למסחר. נעמוד עתה על השיחות המרכזיות המבססות מסקנה זו, שעל חלקן אף עמדנו בחלקי הדיון שעניינם במעורבותו של בראשי בפרשיות הסחיטה האחרות. 150. כך, מחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה עולה, כי מלכתחילה נטל בראשי חלק ישיר בפעילותו של ארגון הפשיעה לנטילת החסות על חובותיו של עופר מקסימוב. זאת בין היתר, באמצעות שיכונו של מקסימוב בחדרי מלון שונים (בזמן שהנ"ל היה נתון תחת שמירתו של ארגון הפשיעה לשם הבטחת החזר חובו); קבלת המחאות לפקודתו מידי אתי אלון עצמה; ושיחות שקיים בזמן אמת עם מקסימוב ובני משפחתו (לרבות אתי אלון) כמו גם שיחות העדכון שקיים בזמן אמת עם בן הרוש (עמ' 13-26 לתצהירה של החוקרת רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). לכל אלו מצטרפות הראיות השונות בדבר חבירתם של ארגון משפחת אברג'יל וארגון החבורה הירושלמית. 151. עוד עולה מחומר הראיות תמונה כוללת, לפיה בראשי נמנה עם דרג הביניים בארגון הפשיעה ושימש, הלכה למעשה, איש הקשר בין ראשי הארגון (ובייחוד בן הרוש) ל"חיילי השטח", בהם אל על וחי ועקנין (אשר, כזכור, היווה מלכתחילה אחד מחברי הארגון ובהמשך הפך נסחט בעצמו). כך, בין היתר, בשיחה שהתקיימה בין בן הרוש לבראשי ביום 14.4.2003 בשעה 22:11 עדכן בן הרוש את בראשי, כי שלח את אל על לחי ואף ביקש מבראשי להשגיח על אל על "שלא יעשה יותר מדי שטויות". באופן דומה, ביום 4.6.2003 בשעה 19:07 התקיימה שיחה בין בן הרוש לאל על אודות חשיבות גביית החוב מחי. במהלכה של שיחה זו, התחייב אל על בפני בן הרוש לעשות ככל יכולתו על מנת לגבות סכום גבוה ככל האפשר. ואילו בן הרוש, מצידו, ציין כי בראשי יסביר ויראה לו [לאל על] את הכל (עמ' 117-118 לתצהירה של רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). 152. והעיקר – קיימות ראיות המעידות, לכאורה, על מעורבותו הישירה של בראשי במעשה סחיטתם של האחים ועקנין לפני היום הקובע כמו גם לאחריו, כאשר למעורבות זו מספר היבטים. 153. ראשית, מהשיחות הרבות שניהל בראשי עם בן הרוש בעיצומם של מעשי הסחיטה עולה, כי בראשי עודכן בזמן אמת אודות שיעור חובם של האחים ועקנין (כמו גם יתר הנסחטים) והתקדמות הליכי גבית החוב (שיחה מיום 17.5.2003 בשעה 22:42; שיחה מיום 18.5.2003 בשעה 11:57; שיחה מיום 21.5.2003 בשעה 8:43). במהלך שיחתם של בן הרוש ובראשי ביום 30.5.2003 בשעה 20:51 אף ערכו השניים יחדיו רשימה של כלל הכספים שהועברו לנסחטים השונים, לרבות האחים ועקנין. 154. יתרה מכך. מעבר לראיות בדבר מודעותו לגובה החוב הנדון, קיימות ראיות נוספות לכך שבראשי הפנה לחי מסרים מאת ראשי המיזם אודות חובו. כך, בין היתר, באותה השיחה שהתקיימה בין בראשי ובן הרוש ביום 17.5.2003 בשעה 22:42, הורה בן הרוש לבראשי לערוך "שיחת זירוז" עם חי ואילו בראשי, מצידו, התחייב למלא אחר הוראה זו. ואכן, בשיחה שהתקיימה בין בראשי לבן הרוש ביום למחרת (18.5.2003 בשעה 11:57), עדכן בראשי את בן הרוש, כי מסר לחי, כי "אמרת ליצחק, אם לא עד יום שישי אתה רושם צ'ק". ואף לאחר דברים אלו, הוסיף בראשי ושוחח עם חי אודות גובה חובו, תוך שהוא מעדכנו, כי ה"חבר" ואחיו [יצחק ומאיר אברג'יל] ערכו במשותף חישוב והגיעו לכלל מסקנה, כי יתרת החוב עומדת על "אחד שלוש וחצי, מינימום" (קרי לכל הפחות 1,350,000 דולרים) (שיחה מיום 28.5.2003 בשעה 11:11). ואם בכך לא די, הרי שקיימות ראיות המעידות, לכאורה, על כך שבראשי אף יזם פעולות סחיטה בעצמו, תוך שהוא מפנה איומים כלפי חי באמצעות אחרים. כך, בין היתר, בשיחה מיום 27.5.2003 בין בראשי לנגויאן (עליה עמדנו לעיל), ביקש בראשי מנגויאן להבהיר לחי, כי אם ימשיך "לשחק משחקים" ולא יעביר לידיו כספים, הוא יאלץ לערב בעניין את יצחק אברג'יל ואת אל על. 155. כפי שקבענו לעיל ביחס לפרשיות הסחיטה האחרות, טענתו של בראשי, לפיה אמרות שונות בהן הביע הסכמה למלא אחר הוראותיו של בן הרוש אינן אלא "שיחות התרברבות" שלא נמצא להן ביטוי במציאות בפועל, מקומה להתברר במסגרת ההליך הפלילי העתיד להתקיים כנגדו בארצות הברית. מכל מקום, מצירופן של השיחה מיום 17.5.2003 והשיחה מיום 18.5.2003 עליהן עמדנו לעיל עולה, לכאורה, שבראשי נקט במעשים על מנת לעמוד בהתחייבויותיו כלפי בן הרוש. 156. מעורבותו הישירה של בראשי בהליכי גביית חובם של האחים ועקנין נמשכה אף לאחר היום הקובע, כפי שהדבר עולה משיחה שהתקיימה בין בן הרוש לאל על ביום 14.7.2003 בשעה 11:11. בשיחה זו עדכן אל על את בן הרוש אודות הסדר אליו הגיע עם חי, לפיו יחזיר האחרון את החוב בתשלומים חודשיים. ואילו בן הרוש, מצידו, ציין, כי ישלח את בראשי על מנת להחתים את חי על הסכם המעגן הסדר זה (עמ' 121 לתצהירה של רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). 157. על כל אלה, יש ליתן את הדעת אף לעובדה, כי לבד מהאזנות הסתר, יש ברישומי הבנקים המעידים על הפקדות כספים לחשבונותיו של בראשי כדי להוות תמיכה נוספת לתמונה הכללית המצטיירת ביחס למעמדו של בראשי במיזם המשותף ופעילותו לקידום מיזם זה (עמ' 154 לתצהיר רויטר בעניינו של מאיר אברג'יל). 158. אכן, בשיחותיו עם חי ועקנין נשמע בראשי ידידותי, כשהוא מעמיד את עצמו כמי אשר טובתו של חי עומדת לנגד עיניו (וזאת בניגוד לראשי המיזם המשותף). ובלשונו של בראשי: "אני השגריר שלך אחי עם כל מה שיש אני היחיד השגריר שלך...אין לך עוד בן אדם...אם לא אני, אני אומר לך אתה מסתבך נשמה. וזה אל תצטט אותי אף פעם בחיים שלך" (שיחה מיום 10.8.2003 בשעה 18:27). ובהמשך הדברים – "ואתה לא מכיר את האנשים, את הנפשות הפועלות נשמה. אתה הכרת צד אחד שלהם, רבע צד. רבע צד הכרת, כשהם היו בלחץ. וכולם, לא אחד. לא אותי, לא את גבי, לא את א...א... השניים האחים, לא אף אחד, לא הכרת ברגע של, של מתח וזה....עכשיו הנה אני אומר לך, אני הולך מפה. איך שלא יהיה אני הייתי הבן אדם שלו פה. אני הולך מפה, החיים שלך יהיו פי שבע יותר קשים ממה שהיו [ההדגשות הוספו. ראו לעניין זה גם שיחה מיום 16.8.2003 בשעה 9:06 בין בראשי לחי, בגדרה ציין בראשי, כי הוא פועל בעבור חי להרגעתו של בן הרוש, בהיות בראשי "שליח חסד" של חי (כך כהגדרתו של בראשי)]. אולם, יש להבין התנהגות זו על רקע חלוקת התפקידים הקיימת, לכאורה, בארגון בגדרה, כך עולה מהראיות, שימש בראשי על תקן "השוטר הטוב" (כפי שהדבר נלמד אף מהתנהגותו בפרשת סחיטתו של קיוליאן, בגדרה פנה בראשי לאביו של קיוליאן בניסיון להרגיעו ולמנוע ממנו מלהגיש תלונה במשטרה כנגד חי בגין איומים). 159. אף טענתו של בראשי, כי פניותיו לחי ועקנין בענייני כספים נסובו סביב כספיו החוקיים (של בראשי) ולא כספי המיזם אין בה כדי לסייע לו. גם בעניינו של בראשי סבורים אנו, כי העובדה, כי נמצא בפיו הסבר אלטרנטיבי לראיות שהציגה המדינה המבקשת אין בה כדי לאיין, מניה וביה, את קיומן של ראיות לכאורה שמספיקות להכרזתו כבר- הסגרה. בייחוד כך הואיל והשיחות שקיים עם חי ועקנין משתלבות עם יתר הראיות הקיימות בעניינו, המצביעות, לכאורה, על מעורבותו הרבה בכל שלבי פעילותו של הארגון לקידומו של המיזם המשותף שעניינו בהלבנת הכספים. 160. סיכומם של דברים, הגענו לכלל מסקנה, כי די בתשתית הראייתית שהוצגה בעניינו של בראשי על מנת להצדיק את הסגרתו לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות לו בפרשת סחיטתם של האחים ועקנין, ויש לדחות את ערעורו בנושא זה. לסיכום פרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים 161. מחומר הראיות עליו עמדנו לעיל, מתקבלת תמונה לכאורית כוללת, בדבר קיומו של מיזם משותף, אשר שם לעצמו למטרה להלבין את כספי הבנק למסחר באמצעות הלוואתם ליחידים שונים, ובהמשך ביצע מעשי סחיטה באיומים על מנת לגבות חזרה את כספי המיזם בתוספת ריביות גבוהות. במיזם זה נטלו, לכאורה, חלק המערערים יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל וששון בראשי – כל אחד לפי חלקו הוא. יצחק ומאיר נמנו עם ראשי הארגון ונכנסו לתמונת הגבייה רק כאשר "חיילי השטח" כשלו במלאכת הגבייה. ואילו בראשי, מצידו, נמנה עם דרג הביניים בארגון, בהיותו, איש הקשר בין ראשי הארגון ו"חיילי השטח". נחזור ונדגיש – תפקידנו אינו לבחון את אשמתם של המערערים לגופה. השאלה היחידה העומדת לנגד עינינו היא – האם עלה בידי היועץ המשפטי לממשלה להניח בעניינם של מערערים אלו תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי להצדיק את המשך בירור אשמתם בארצות הברית בגין פרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. על יסוד כלל הראיות שסקרנו לעיל, סבורים אנו, כי כעקרון יש להשיב לשאלה זו בחיוב כפי שעשתה הערכאה הראשונה. אשר על, כן אנו קובעים, כי יש להכריז על המערערים – יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל וששון בראשי כבני הסגרה בגין חלקם בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים כדלקמן: המערער יצחק אברג'יל – בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן (אחרי היום הקובע בלבד); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני היום הקובע ולאחריו). המערער מאיר אברג'יל – בגין פרשת הלבנת ההון; ובגין סחיטתם של האחים ועקנין (לאחר היום הקובע בלבד). המערער ששון בראשי – בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני ואחרי היום הקובע). פרשת הסמים רקע ועיקרי ההליכים עד כה 162. כאמור לעיל, כתב האישום שהוגש נגד יצחק אברג'יל ואוזיפה בארצות הברית מייחס להם מעורבות בפרשה של ייבוא סם מסוכן לארצות הברית. על-פי האמור בכתב האישום, במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה שעל פעילותו ניצח יצחק אברג'יל ושאוזיפה היה אחד מאנשי המפתח בו, קשרו מערערים אלה קשר להעברת סם מסוג MDMA מבלגיה לידיו של מרציאנו. מרציאנו עמד, באותה עת, בראשו של ארגון פשיעה שפעל באזור לוס אנג'לס ועסק בייבוא סמים מאירופה ובהפצתם בארצות הברית. לצורך הבהירות ושלמות התמונה נציין כבר כאן, כי אחד משותפיו של מרציאנו היה מאיר כהן, המכונה "פופה", שלתפקידו במסכת הראייתית שלפנינו נתייחס בהמשך. על-פי הנטען, במסגרת פעילות הארגון שלו, שיתף מרציאנו פעולה עם אחד, וינס וילסון, אשר הורה לבלדרית טרישה בולדווין לנסוע לאירופה על מנת לקבל שם כדורי אקסטזי, ולשלוח אותם לארצות הברית. בהתאם להוראות שקיבלה, טסה בולדווין לאנטוורפן, שם פגש אותה, ביום 16.12.2003, יניב חזיזה שפעל בשליחותם של יצחק אברג'יל ואוזיפה. על-פי הנטען, במועד פגישתם מסר חזיזה לבולדווין שני תיקים ובתוכם 100,000 כדורי אקסטזי במשקל כולל של 30 קילוגרם. בימים שלאחר ביצוע העסקה – בין יום 16.12.2003 ליום 23.12.2003 – שלחה בולדווין מאנטוורפן למספר כתובות בארצות הברית, באמצעות חברות דיוור שונות, בין שש לשמונה חבילות של משאיות צעצוע שבתוכן הוטמנו כדורי האקסטזי שקיבלה מחזיזה. חלק מן החבילות ששלחה בולדווין מבלגיה הגיעו ליעדן, חלקן נשמר על-ידי וילסון מבלי שגילה למרציאנו כי הן ברשותו, ושתיים מהן נתפסו – ביום 18.12.2003 וביום 20.12.2003 – על-ידי רשויות המכס בארצות הברית. משקלם של הכדורים שנתפסו במשלוח הראשון היה 8.5 ק"ג, ומשקלם של הכדורים שנתפסו במשלוח השני היה 9.2 ק"ג. בדיקות מעבדה אישרו כי מדובר בסם מסוג MDMA. נציין בקצרה כי בתצהירי צ'יילדס ורויטר סוכמו הראיות סוכמו הראיות לגבי כל אחד מן המערערים. לתוכנם של תצהירים אלו בהקשרה של פרשת הסמים נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים. 164. בטרם נפנה לסקירת עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לפרשת הסמים, מצאנו לנכון להדגיש כי ההליך שנפתח נגד המערערים בארצות הברית – ושבגינו נתבקשה הסגרתם – הוא רק אחד ממכלול הליכים משפטיים שננקטו במדינות שונות, נגד מעורבים שונים בפרשה, לרבות המערערים שלפנינו. בשל חשיבותם של הליכים אלה להמשך הדיון, נעמוד עליהם כאן בקצרה. וילסון ומרציאנו נעצרו ביום 25.6.2004 בארצות הברית. וילסון הורשע לאחר ניהולו של הליך הוכחות. מרציאנו הודה בעבירות שיוחסו לו – קשירת קשר, וכן ייבוא והחזקה של סם מסוכן מסוג MDMA מתוך כוונה להפיצו – ובהמשך, חתם על הסכם עד מדינה, שבמסגרתו מסר תצהיר המפרט את השתלשלות האירועים שהובילה לעסקת דצמבר (להלן: תצהיר מרציאנו). לתוכנו של תצהיר מרציאנו נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים. בולדווין הסגירה את עצמה לרשויות ביום 22.7.2004 ובהמשך הורשעה, על יסוד הודאתה ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר, וייבוא והחזקה של סם מסוכן מסוג MDMA מתוך כוונה להפיצו. היא העידה נגד וילסון בדצמבר 2005 וחתמה על תצהיר התומך בבקשת ההסגרה בעניין חזיזה שנגדו הוגש, ביום 15.10.2004 בארצות הברית כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לייבוא סם מסוכן והפצת סמים מסוכנים מתוך כוונה לייבאם. מאחר ובמועד הגשת כתב האישום שהה חזיזה בישראל, הוגשה בקשה להסגרתו. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם) קבע, כי חזיזה הוא בר-הסגרה לארצות הברית (ב"ש 9508/07). ערעור על ההחלטה שהגיש חזיזה לבית משפט זה – נדחה (עניין חזיזה הנ"ל). 165. במקביל להליכים המתוארים לעיל, הוגש בבלגיה, בשנת 2004, כתב אישום נגד 13 נאשמים, לרבות חזיזה, יצחק אברג'יל ואוזיפה, בגין פעילותם בארגון פשיעה בינלאומי שעסק בסחר בסמים בקנה מידה רחב ובעיקר בסחר בכדורי אקסטזי. בכתב האישום נטען, כי יצחק אברג'יל מילא תפקיד מוביל בארגון הפשיעה; כי אוזיפה שימש בתפקיד מרכזי בארגון ונשמע להוראותיו של יצחק אברג'יל; וכי חזיזה פעל, במסגרת עסקת דצמבר, בשליחותם של השניים. יודגש כבר עתה, כי להבדיל מחזיזה, יצחק אברג'יל ואוזיפה לא הואשמו, בכתב האישום הבלגי, בביצוע עסקאות סמים ספציפיות אלא כאמור, באישומים של חברות בארגון פשיעה והובלתו של ארגון כזה. משכך, גם לא יוחסה להם מעורבות בעסקת דצמבר. מכל מקום, ביום 30.4.2008 הורשעו יצחק אברג'יל, אוזיפה ואחרים בהעדרם בעבירות שיוחסו להם. בגין הרשעתו נגזר על יצחק אברג'יל עונש של 5 שנות מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי. על אוזיפה נגזר עונש של 40 חודשי מאסר בפועל והוא חויב בקנס כספי. חזיזה הורשע כמי ששיתף פעולה בהכנה ובמשלוח של הסמים, ובין היתר, במשלוח של עסקת דצמבר. בגין הרשעתו נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי. יובהר, כי ההליך המשפטי שהתנהל נגד המערערים בבלגיה איננו עומד במוקד הדיון שלפנינו. יחד עם זאת, נוכח טענות שונות שהעלו המערערים באשר להשלכותיו ומשמעותו של הליך זה על ענייננו כאן, מצאנו לנכון לעמוד בקצרה על עיקריו. עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפרשת הסמים 166. לאחר שסקר בהרחבה את חומר הראיות קבע בית המשפט המחוזי, כי ישנה אחיזה לאישום שלפיו היו יצחק אברג'יל ואוזיפה מעורבים בביצועה של עסקת דצמבר וכי הראיות שנאספו בנוגע לעסקה זו היו מספיקות כדי להעמידם לדין בישראל (עמ' 138 לפסק-הדין). בעניינו של אוזיפה נקבע, כי חומר הראיות מעלה שחזיזה פעל בשליחותו ונשמע להוראותיו, וכי בכל התקופה בה שהה חזיזה בבלגיה – ובעיקר בימים הסובבים את עסקת דצמבר – עמדו השניים בקשר רציף ואינטנסיבי (עמ' 139-138 לפסק הדין). 167. בית המשפט עמד על כך שבין התאריכים 11.12.2003-15.12.2003 שהה אוזיפה בקפריסין, וכי שיחות שונות שקיים במהלך שהותו שם מעידות על מעורבות ישירה שלו בהשגת הסמים לשם העברתם לבולדווין (עמ' 139 לפסק-הדין). אכן, ציין בית המשפט, במהלך השיחות שתועדו לא עשו מי מן המשוחחים שימוש במילה המפורשת "סמים", אך מטבע הדברים הוא "כי מילה זו לא תאמר במפורש, ועיון בדבריהם של המעורבים מלמד כי הם שוחחו זה עם זה ברמיזות ובמילות קוד, שיש בהן אחיזה למסקנה הלכאורית כי הן מתייחסות לכדורי אקסטזי... דומה, כי תוכן השיחות בשילוב עם העיתוי שבו נערכו, יכולים יחד לבסס מסקנה לכאורה כי [אוזיפה] ביקש מאנשיו לארגן את הסמים מספקי הסמים" (עמ' 140 לפסק-הדין). חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט המחוזי בכך שבשיחות האמורות ייחס אוזיפה חשיבות יתרה לכך ש"זה" ייעשה לא יאוחר מיום שלישי. "הלחץ של [אוזיפה] כי הדבר ייעשה עד ליום שלישי, וחזרתו לבלגיה יום לפני ביצוע העסקה, תומכים כולם בטענה כי [אוזיפה] ביקש... סמים לשם העברתם לבולדווין ביום שלישי, ה-16.12.03" (עמ' 140 לפסק- הדין). בית המשפט הוסיף וקבע, כי שיחות שנערכו בין חזיזה לאוזיפה בחודש יוני 2004 (להלן: השיחות המאוחרות), ואשר נסבו, לכאורה, על סחר בסמים – מחזקות את מסקנותיו באשר לאופיו האמיתי של הקשר בין חזיזה לאוזיפה. אכן, ציין בית המשפט, אוזיפה הואשם רק בגין עסקת דצמבר ולא בגין עסקאות סמים אחרות. יחד עם זאת, העובדה שבחודש יוני 2004 פעל חזיזה עבורו וקיבל ממנו הוראות שלכאורה נגעו לעסקת סמים, "יש בה כדי לחזק את הטענה שגם השיחות שנערכו ביניהם בחודש דצמבר עסקו בסמים" (עמ' 140 לפסק-הדין). יתרה מכך, ציין בית המשפט, בדומה לשיחות של חודש דצמבר 2003, גם במהלכן של השיחות המאוחרות עלה שמו של פופה והתרשמותו של בית המשפט היתה כי שיחות אלה מלמדות שיחסיו של אוזיפה עם פופה היו בהקשר של עסקאות סמים ובמסגרת זו, הפעילו השניים את חזיזה (עמ' 141 לפסק-הדין). 168. בשלב זה, פנה בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית המתייחסת ליצחק אברג'יל וקבע, כי עולה ממנה שהוא קיים עם אוזיפה מספר שיחות בסמוך לעסקת דצמבר, בהן עודכן אודות המתרחש ונתן לאוזיפה הוראות כיצד עליו לפעול (עמ' 142 לפסק-הדין). אכן, ציין בית המשפט, בשיחות אלה אין התייחסות מילולית מפורשת לעסקה, אולם העיתוי בו הן נערכו – מספר ימים קודם לעסקה – כשהוא מצטרף לתוכנן של השאלות שהפנה יצחק אברג'יל לאוזיפה, "תומך במסקנה האפשרית כי הן נסבו על העברתם של כדורי האקסטזי ("הקטנים") לבולדווין שבוצעה מספר ימים לאחר מכן" (עמ' 142 לפסק-הדין). בהמשך נקבע, כי השיחות בין יצחק אברג'יל ואוזיפה מעלות כי התקיים ביניהם מדרג ברור, שבמסגרתו נשמע אוזיפה להוראותיו של יצחק אברג'יל, שעל-פיו יישק דבר. מדרג זה, כך נקבע, לא היה מדרג "אד-הוק" אלא חלק ממערכת יחסים היררכית מתמשכת שהתקיימה בין השניים, במסגרתו של ארגון הפשיעה שעל פעילותו חלש, לכאורה, ביד רמה, יצחק אברג'יל. מסקנה זו התבססה הן על תוכנן של שיחות ומסרים שהועברו בין המערערים עצמם; הן על ראיות כלליות אשר הצביעו על מעמדו הבכיר של יצחק אברג'יל בארגון, ועל כך שלא רק אוזיפה אלא גם חברים אחרים בארגון סרים למרותו ונשמעים להוראותיו; והן על דבריו של מנור, אשר סיפר כי יצחק אברג'יל עמד בראש רשת של סחר בסמים, ומסר תיאור של עסקאות שונות בהן היה מעורב, לצידם של יצחק אברג'יל ואוזיפה. משנמצא כי ישנן ראיות הקושרות את אוזיפה לעסקת דצמבר, כמו גם ראיות המעידות על מעמדו של יצחק אברג'יל כראש ארגון סחר בסמים וכמי שאוזיפה פעל תחתיו, קצרה היתה הדרך למסקנה כי בראיות הקיימות נגד אוזיפה בגין עסקת דצמבר יש כדי לקשור גם את יצחק אברג'יל לעסקה זו (עמ' 143 לפסק-הדין). 169. בהמשך נקבע, כי העובדה שנגד מעורבים אחרים בפרשה לא הוגשו כתבי אישום איננה משפיעה על עוצמת הראיות הקיימות נגד המערערים. טענות נוספות שהעלה אוזיפה בנוגע לאי-דיוקים שנפלו בכתב האישום בכל הנוגע לכמותם ותיאורם של הסמים שנתפסו – נדחו, תוך שנקבע כי מקומן של טענות אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי שיתקיים בארצות הברית. בהמשך לדברים אלה קבע בית המשפט, כי העובדה שיצחק אברגי'ל ואוזיפה לא הואשמו – בגדרי כתב האישום שהוגש נגדם בבלגיה – במעורבות בעסקת דצמבר, איננה מעידה, בהכרח, על חולשת הראיות נגדם, שכן שיקוליהן של רשויות התביעה בבלגיה בהקשר זה אינם ידועים וממילא, אף אם הן העריכו בשעתו כי אין די ראיות נגד השניים בפרשה זו – הרי שאין בכך כדי למנוע מן התביעה האמריקאית לבצע הערכה מחודשת של חומר הראיות (עמ' 143 לפסק-הדין). בהמשך לכך קבע בית המשפט, כי קביעתו של השופט צבן בהחלטה בעניין מעצרם של המערערים – לפיה התשתית הראייתית בפרשת הסמים נעדרת עוצמה מספקת – אין בה כדי להכריע בהליך ההסגרה. בהקשר זה צוין, כי חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט בהליך ההסגרה היה רחב מזה שהונח בזמנו בפני השופט צבן, ומכל מקום, הליך המעצר וההליך ההכרזה על מבוקש כבר-הסגרה הם הליכים נפרדים, וההכרעה באחד אינה מכתיבה את ההכרעה בשני. טענות המערערים 170. יצחק אברג'יל ואוזיפה הגישו הודעות ערעור נפרדות אולם רבות מן הטענות המועלות בערעורים אלה בכל הנוגע לפרשת הסמים חופפות זו לזו. למען הקיצור והבהירות, הטענות החופפות תובאנה כאן ותידונה בהמשך – במאוחד. יתר הטענות תידונה ביחס לכל אחד מן המערערים בנפרד. המערערים שניהם סבורים, כי המסכת הראייתית הקיימת נגדם בפרשת הסמים היא נסיבתית בלבד, ואינה מובילה למסקנה אפשרית אחת ויחידה בדבר מעורבותם בפרשה זו. יצחק אברג'יל מוסיף וטוען, כי אף אם קיימות ראיות הקושרות את אוזיפה לפרשת הסמים, אין בהן כדי להשליך עליו. אוזיפה, מצידו, טוען כי הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי לשיחות שנערכו בינו לבין חזיזה – איננה נכונה. טענתו בעניין זה מתייחסת לשיחות משתי תקופות: אלו שהתנהלו בתקופה שקדמה לעסקת דצמבר (להלן: התקופה הראשונה); והשיחות המאוחרות שהתנהלו בחודש יוני 2004 (להלן: התקופה השנייה). על-פי הנטען, השיחות שניהל אוזיפה בתקופה הראשונה לא היו קשורות לסחר בסמים בכלל ולעסקת דצמבר בפרט, ואין בהן אלא כדי ללמד על כך שאוזיפה עוסק בענייני כספים ופריטת שיקים. אוזיפה מדגיש, כי בימים שקדמו לעסקת דצמבר הוא שהה בקפריסין בעניינים שאין להם דבר עם עסקת דצמבר. במהלך שהותו שם הוא כלל לא שוחח עם חזיזה, ושיחותיו עם אחרים לא נסבו על עסקת דצמבר הממשמשת ובאה. לעמדתו של אוזיפה, עובדות אלה מחזקות את טענתו לפיה הוא לא היה מעורב כלל בעסקה זו. בהמשך נטען מפי אוזיפה כי קיימת אי-בהירות באשר למועד בו מסר חזיזה את הסם לבולדווין; ואי-בהירות זו משליכה על פרשנותן הנכונה של השיחות שניהל במהלך שהותו בקפריסין ובהן התייחס ל"יום שלישי" כמועד משמעותי. אוזיפה ממשיך וטוען, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, השיחות המאוחרות לא עסקו בסמים, ואין בהן כדי להשליך, למפרע, על פרשנות השיחות שנערכו בתקופה הראשונה. המערערים שניהם סבורים כי תצהיר מרציאנו פועל לטובתם, משום שהם לא הוזכרו בו, וקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לטעמים שבגינם לא הוזכרו – איננה מבוססת. המערערים חוזרים וטוענים כי העובדה שהרשויות הבלגיות החליטו שלא להעמידם לדין בפרשת הסמים בשנת 2004 מהווה אינדיקציה להעדרן של ראיות נגדם בפרשה זו; וזוהי גם עמדתם באשר להחלטתו של השופט צבן בעניין מעצרם. עמדת המשיב 171. המשיב סומך ידו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ודוחה את טענותיהם של המערערים באשר לעוצמתן של הראיות המתייחסות למעורבותם בעסקת דצמבר. הוא מבהיר, כי השיחות בין המעורבים השונים בפרשה התנהלו בזהירות רבה ובאמצעות שימוש בקודים, אך גם כך עולה מהן בבירור מעורבותם של יצחק אברג'יל ואוזיפה בעסקת דצמבר, במסגרת ארגון הפשיעה שבראשו עמד יצחק ואשר אוזיפה היה אחד מחבריו. בהמשך הודגש, כי בניגוד לתמונה שניסו השניים לצייר, הרשעתו של חזיזה בבלגיה נסבה על מעשים שביצע במסגרת ארגון הפשיעה האמור; וכי חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי לצורך ההכרעה בעתירה להכריז על המערערים כבני הסגרה היה רחב מזה שהונח בפני השופט צבן בשלב בקשת המעצר. דיון 172. עמדנו לעיל על ה"רף הראייתי" הנדרש בהליך ההסגרה. העקרונות אליהם התייחסנו בהקשר זה מכתיבים את אופן הדיון בטענותיהם של המערערים גם בכל הנוגע לתשתית הראייתית בפרשת הסמים. במסגרת הדיון בטענות אלו עלינו לברר אם חומר הראיות הקיים נגד המערערים מצדיק את בירור אשמתם בארצות הברית, אם הוא מקים אחיזה לאישומים המיוחסים להם, ואם ניתן היה, על יסודו, להעמיד את המערערים לדין בישראל לו היו העבירות המיוחסות להם מבוצעות כאן. נשוב ונציין, אין אנו נדרשים להכריע בשאלה אם הראיות שהובאו לתמיכה בבקשת ההסגרה מהימנות או בשאלה אם הן יובילו, ובאיזו רמה של הסתברות, להרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם. בנוסף, ועניין זה טעון הדגשה מיוחדת נוכח קו הטיעון בו נקטו המערערים, אין אנו צריכים להידרש, בשלב זה, לשאלת משקלן של הראיות או לשאלה אם המסקנה המרשיעה העולה מהן היא המסקנה האפשרית היחידה אם לאו. שאלה זו תיבחן במסגרת ההליך העיקרי, ולהשקפתנו, היא איננה רלוונטית לשלב המקדמי בו אנו מצויים עתה, שבגדרו נדרשת, כאמור, "אחיזה לאישום" בלבד. משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון את חומר הראיות המתייחס לכל אחד מן המערערים לגופו. התשתית הראייתית בפרשת הסמים 173. התשתית הראייתית הרלוונטית לעסקת דצמבר בנויה משני נדבכים: הנדבך האחד מורכב מראיות המתייחסות באופן ישיר למעורבותם של יצחק אברג'יל וישראל אוזיפה בעסקה זו; והנדבך השני מורכב מראיות חיזוק, המתייחסות, באופן כללי, לפעילותם של מערערים אלה במסגרת ארגון הפשיעה שבמסגרתו בוצעה, לכאורה, עסקת דצמבר. כפי שנראה בהמשך, מדובר בשני נדבכים ראייתיים המשלימים זה את זה ומקימים, בהצטרפם יחד, אחיזה לאישומים המיוחסים למערערים. 174. נפנה, בראשית הדברים, לראיות המתייחסות, באופן ישיר, למעורבותו של אוזיפה בעסקת דצמבר. חזיזה שהה בבלגיה במהלך שתי תקופות: בין החודשים נובמבר-דצמבר 2003 (לסירוגין) כשבתום תקופה זו העביר, לכאורה, את משלוח הסמים לבולדווין; ובין החודשים מאי עד יוני 2004. במהלך תקופות אלה הוא עמד בקשר טלפוני רציף ואינטנסיבי עם אוזיפה בעניינים שונים (ראו שיחה מיום 30.11.2003 שעה 20:56; שיחות מיום 9.12.2003 שעה 11:10 ושעה 15:39; ושיחה מיום 10.12.2003 שעה 11:42 שעל תוכנן עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי). בנוסף, השוואת השיחות שניהלו השניים אל מול תנועותיו של חזיזה בזמנים הרלוונטיים, מובילה למסקנה כי לכאורה, נשמע חזיזה לאוזיפה ופועל על-פי הוראותיו (ההדגשות בשיחות המצוטטות להלן הוספו, אלא אם נאמר אחרת). כך למשל, בשיחה שהתנהלה בין השניים ביום 4.12.2003 – עת שהה חזיזה בישראל ואוזיפה שהה בבלגיה – אמר אוזיפה לחזיזה כי אם תוכניתו תצליח הוא יעביר לידיו סכומי כסף גדולים ובהמשך הנחה אוזיפה את חזיזה להגיע לבלגיה לצורכי עבודה ו"פרנסה" (שיחה מיום 4.12.2003 שעה 11:02). בסמוך לשיחה שניהלו אוזיפה וחזיזה ביום 4.12.2003 ובעקבותיה, שב חזיזה לבלגיה כבר ביום 8.12.2003; בחלוף שבוע נוסף, ביום 16.12.2003, העביר, לכאורה, חזיזה את הסמים לבולדווין; ושישה ימים לאחר מכן, ביום 22.12.2003, חזר לישראל. בשיחה נוספת שהתנהלה בין השניים ביום 10.12.2003, עדכן אוזיפה את חזיזה על שיחה שניהל עם פופה והבהיר לו שפופה "אומר שעדיף שתישאר". (שיחה מיום 10.12.2003 שעה 13:15). עיתויה של שיחה זו מתיישב עם הטענה כי השיחה כוונה לכך שחזיזה יישאר בבלגיה על מנת להעביר את הסמים לבולדווין, כפי שחזיזה אכן עשה, ולא יצטרף לאוזיפה בנסיעתו לקפריסין. 175. לאלה, מצטרפות ראיות המצביעות על כך שלכאורה, במהלך שהותו בקפריסין, עסק אוזיפה בהשגתם של הסמים שאותם היה עתיד להעביר חזיזה לבולדווין. אוזיפה שהה בקפריסין בין התאריכים 11.12.2003-15.12.2003. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בשיחות שניהל בזמן שהותו שם הוא מתייחס, באופן עקבי, ל"יום שלישי" כמועד חשוב וקובע, שעד אליו יהיה חשוב להעביר "את זה". בהקשר זה יובהר, כי יום שלישי בשבוע העוקב לשבוע בו בוצעו השיחות האמורות הוא יום 16.12.2003, היינו, היום שבו, על-פי הנטען, העביר חזיזה את כדורי האסקטזי לבולדווין. כך, בשיחה מיום 11.12.2003 משעה 22:25 – שהתנהלה בין אוזיפה לאדם בשם עדי שהוא, על-פי הנטען, עדי טייב, חבר בארגון הפשיעה של יצחק אברג'יל – שאל עדי את אוזיפה "עד מתי אתה צריך את זה" ואוזיפה ענה לו שהוא צריך "את זה" עד ליום שני או שלישי. עדי אמר כי הוא לא יודע אם "אנחנו נספיק למה ההם שאני בקשר איתם, אני לא יודע מה עובר עליהם בזמן האחרון. אתה מבין? אבל מחר אני אפנה למישהו אחר. עד יום שלישי זה מקסימום, כן?". בתגובה, אמר אוזיפה "עוד יום, זה לא נורא, אבל זה חשוב יום שלישי" (שם). 176. בשיחה נוספת שניהל אוזיפה עם ציון אלון – שגם לגביו נטען כי היה חבר בארגון הפשיעה של יצחק אברג'יל – שב אוזיפה ומתייחס ליום שלישי כמועד שחשוב לעמוד בו. בשיחה זו ביקש אוזיפה מציון שימסור לאחד, צ'ארלי – שהוא על-פי הנטען, דוד בן שטרית – "שלא יעשה לי פאדיחה. אני צריך ליום שני או שלישי. הוא יודע כבר מה". ובהמשך הוא אומר: "תגיד להם שיעשו טלפון כפרה שלא יהיה לי פאדיחה. יש לי שם כבר בנאדם. שלא יהיה פאדיחה" (שיחה מיום 12.12.2003 שעה 10:29). למותר לציין, כי במועד בו התנהלה שיחה זו הגיע חזיזה מישראל לבלגיה, לכאורה, בעקבות הנחיות שנתן לו אוזיפה, והמתין לביצועה הממשמש ובא של עסקת דצמבר. בשיחה נוספת שנערכה באותו יום בשעה 10:38 שאל אוזיפה את דוד בן שטרית האם הוא "דואג לי לזה?" והלה השיב לו כי "אני תפסתי את הבנאדם היום. רק מחר הוא יבוא אלי בשש, בשבע בערב. אני אגיד לו, אסגור איתו ואני אגיד לך כאילו מה קורה. עד איזה יום זה יהיה מוכן כבר. בתגובה, ביקש אוזיפה שהדבר יעשה כמה שיותר מהר. דוד בן שטרית שאל:"לבן, כן?" ואוזיפה השיב, "כן. כן. ולא מה ש... לא מאלה שראיתי אני, שלא יהיו לי ג'וקים. על כך הגיב בן שטרית "לא, סטנדרטים". גם בשיחה זו שב וביקש אוזיפה "שלא יהיה יותר מאוחר מיום שלישי" (שיחה מיום 12.12.2003 שעה 10:38). אכן, המילה המפורשת "סמים" לא הוזכרה בשיחות שתועדו בהאזנות הסתר. אולם, כבית המשפט המחוזי לפנינו, גם אנחנו סבורים כי בעובדה זו לבדה אין כדי לשכנע כי לאוזיפה לא היה כל קשר לעסקת דצמבר. התחקות אחר השיחות שניהלו ביניהם אוזיפה והמעורבים האחרים מעלה כי הם עשו שימוש במילות קוד וברמזים על מנת שלא לחשוף את מהותן האמיתית של השיחות. מילות הקוד הספציפיות בהן עשו אוזיפה ואחרים שימוש ("לבן", "לא ג'וקים אלא סטנדרטים"), התעקשותו של אוזיפה על כך שההעברה תעשה עד ליום שלישי, חזרתו של אוזיפה לבלגיה יום לפני מועד ביצוע עסקת דצמבר, התקשורת האינטנסיבית בינו לבין חזיזה במועדים הרלוונטיים, והעיתוי בו נערכו השיחות עליהן עמדנו – תומכים בטענה לפיה אוזיפה טיפל בהעברת הסמים לשם העברתם לבולדווין – באמצעות חזיזה – ביום שלישי, 16.12.2003. 177. בטיעונו לפנינו ביקש אוזיפה לשכנע, כי קיימת אי-בהירות באשר למועד המדויק בו התבצעה עסקת הסמים, היינו, כי אין וודאות באשר לכך שהיא אכן התקיימה ביום שלישי, 16.12.2003. לפיכך, לעמדתו, לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן מהתייחסותו – בשיחות שלעיל – ליום שלישי כמועד בעל חשיבות ובוודאי שאין בהתייחסות זו כדי לקשור אותו לעסקת דצמבר. טענה זו מתבססת, בעיקרה, על הסתירה הנטענת בין העדות שמסרה בולדווין במסגרת הליך הסגרתו של חזיזה לארצות הברית בה טענה כי היא טסה לבלגיה ביום 13.12.2003, לבין תצהיר רויטר, בו צוין כי בולדווין טסה לבלגיה ביום 15.12.2003 (סעיף 31ט לתצהיר רויטר בעניינו של אוזיפה). לא נוכל לקבל טענות אלה. ראשית, כפי שכבר ציינו, בהליך של דיון בבקשה להכריז על מבוקש כבר-הסגרה בית המשפט איננו בוחן את משקלן של הראיות ואף לא את מידת התיישבותן זו עם זו. טענתו של אוזיפה בדבר קיומה של סתירה בחומר הראיות הנוגע למועד ביצועה של עסקת דצמבר תתברר, אפוא, בפני בית המשפט שידון בהליך העיקרי. מכל מקום, בנסיבות העניין דומה כי ככל שהסתירה עליה מצביע המערער אכן קיימת – יש לה הסבר סביר. הרשויות בארצות הברית הגיעו למסקנה כי מועד טיסתה של בולדווין מלוס אנג'לס לבלגיה היה 15.12.2003 וכי היא הגיעה לבלגיה יום למחרת. בולדווין אכן ציינה בתצהירה כי היא טסה לבלגיה ביום 13.12.2003. אולם, מן העדות שמסרה במשפטו של ווילסון עולה (ראו עמ' 112-109 לעדות בולדווין שצורפה לבקשת ההסגרה), כי היא אמנם רכשה את כרטיס הטיסה שלה לבלגיה – יחד עם וילסון, ב-12 או ב-13 לדצמבר, אך טסה לבלגיה רק מספר ימים לאחר מכן: “Q.: Where did you go to get the plane tickets? A.: To LAX Q.: That will be the Los Angeles Airport? A.: Yes. Q.: And about when would that have been? A.: Like early December, maybe like the 13th or something, 12th, 13th. … Q.: Okay. Let’s talk for a moment now about this trip. You got the money from the defendant, the defendant gave you cash to go get the ticket and did you actually, I’m assuming, get the ticket, because we’ve got a copy of it. Right? A.: Yes. Q.: Once you got the ticket, did you leave on that day or did you leave in a different day? A.: Yeah, I left on a different day … Q.: So how long was it from the time you got the ticket to the time that you ended up leaving? A.: Maybe just a few days. Q.: Couple of days? A.: I really do not remember. Yeah, it was a few days” לפיכך, נראה, לכאורה, כי בטענותיו של אוזיפה בדבר קיומה של אי-בהירות באשר למועד הגעתה של בולדווין לבלגיה ומועד ביצועה של עסקת דצמבר – אין ממש. מכל מקום, כפי שכבר ציינו, טענה זו תברר, לגופה, במסגרת ההליך העיקרי. בהקשר זה נוסיף ונזכיר, כי בית משפט זה כבר קבע – בעניין חזיזה – כי חזיזה הוא בר-הסגרה לארצות הברית בגין מסירת הסמים לבולדווין ביום 16.12.2003, וכי חזיזה הורשע בעבירה זו בהליך שהתנהל נגדו בארצות הברית. 178. טענותיו של המערער כאילו שהייתו בקפריסין לרגל עניינים עסקיים אחרים והשיחות שניהל שם שוללים את מעורבותו בעסקת דצמבר – דינן להדחות. אוזיפה לא היה אמור לקחת חלק פיסי ממשי בעסקת הסמים במובן זה, שאחרים – ולא הוא עצמו – היו אמורים להעביר את הסמים לחזיזה, וחזיזה היה אמור להעבירם לבולדווין. לכך נוסיף, כי נתוני האזנות הסתר מעלים כי אוזיפה עשה שימוש אינטנסיבי במכשירי הטלפון הסלולאריים שברשותו על מנת לערוך, ב"שלט-רחוק", תיאומים ומגעים עם גורמים שונים שהיו קשורים לעסקאותיו. מכאן, שמיקומו הפיסי מאבד מחשיבותו, מה גם שטיעון זה מתעלם כליל מן העובדה שאוזיפה חזר לבלגיה יום לפני המועד בו בוצעה, לכאורה, עסקת דצמבר. לבסוף נאמר, כי אף אם מערער זה שהה בקפריסין לרגל עסקים אחרים וללא כל קשר לעסקת דצמבר – טענה שבה אין לנו, בנסיבות העניין, צורך להכריע – הרי שאין בכך כדי לסתור את עמדת המשיב, הנתמכת בחומר הראיות לכאורה, לפיה במהלך שהותו שם הוא טיפל בעניינים הקשורים לעסקה זו ועשה ככל שביכולתו על מנת לקדם אותה. 179. עמדתנו באשר לטענה לפיה במהלך שהותו בקפריסין לא עמד אוזיפה בקשר עם חזיזה – דומה. כעולה מתצהיר רויטר, ברשותו של אוזיפה היו, בזמנים הרלוונטיים, שני מכשירי טלפון ניידים ואילו חזיזה החזיק בשלושה מכשירים כאלה. ניתן גם להניח, כי אוזיפה חשד שמכשירי הטלפון שלו נתונים להאזנות סתר, ומן הטעם הזה, דאג להחליף את מכשירי הטלפון שלו ושל חזיזה בתדירות גבוהה, נמנע מלשוחח על עניינים מסוימים בטלפון, ועשה שימוש במילות קוד מוסכמות. נוכח נתונים אלה, העובדה שבתקופת שהייתו של אוזיפה בקפריסין לא אוכנו שיחות בינו לבין חזיזה אין משמעותה כי שיחות כאלה לא התקיימו כלל. ממילא, אף אם נניח לטובתו של אוזיפה כי בתקופת שהותו בקפריסין הוא לא שוחח כלל עם חזיזה, הרי שלא ניתן להתעלם מן התקשורת האינטנסיבית שהתקיימה בין השניים במועדים הסמוכים לעסקת דצמבר. מן הדו"ח הבלגי עולה, כי בימים הסובבים את עסקת דצמבר (15-21.12.2003) התקיימו בין חזיזה לאוזיפה עשרות שיחות (ראו עמ' 11-10 לדו"ח הבלגי; וכן תצהיר חוקר ה-DEA ויג'יי ראת'י). כך למשל, ביום 15.12.2003, מועד חזרתו של אוזיפה לבלגיה, התקיימו בין חזיזה לאוזיפה לא פחות מ-12 התקשרויות; ביום 16.12.2003 – יום ביצועה של עסקת דצמבר – תועדו בין השניים 6 התקשרויות; ביום 17.12.2003 – היום בו שלחה בולדווין לארצות הברית שתי חבילות של MDMA – היו ביניהם 10 התקשרויות; וביום 18.3.2003 – היום בו שלחה בולדווין משלוח נוסף של שתי חבילות – לא פחות משמונה התקשרויות. בימים הבאים, עד למועד חזרתו של חזיזה לישראל, תועדו בין השניים שמונה התקשרויות נוספות. תכיפות ההתקשרויות בין אוזיפה וחזיזה במועדים כה סמוכים למועד ביצועה של עסקת דצמבר, בהתחשב בנתונים עליהם עמדנו, אומרת דרשני. 180. אוזיפה חולק גם על הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי לשיחות המאוחרות, אולם גם בטענותיו בנושא זה לא מצאנו ממש. נזכיר, כי האישום המיוחס לאוזיפה מתייחס לעסקת דצמבר בלבד ולא לעסקאות אחרות. יחד עם זאת, השיחות המאוחרות יש בהן, לדעתנו, כדי לחזק את הטענה שגם השיחות שנערכו בין חזיזה לאוזיפה במהלך חודש דצמבר 2003 עסקו בסמים. בשיחה מיום 1.6.2004 מבקש חזיזה את אישורו של אוזיפה לערבב "כדורי וואליום באמצע". אוזיפה מאשר את הבקשה, אך מנחה את חזיזה "לא להשתולל" (שיחה מיום 1.6.2004 שעה 15:59). נראה, כי חזיזה לא נשמע להוראה זו, שכן בשיחות נוספות מביע אוזיפה את כעסו על "חזיזה והילד" (הכוונה, לכאורה, לחזיזה וליוסי חלפון) ש"ערבבו בגדים". בהקשר זה מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על רקע מכלול הראיות נראה, שחזיזה ויוסי חלפון ערבבו ואליום במינון מוגזם באחד ממשלוחי הסמים. כך למשל, בשיחה מיום 26.6.2004 – בה שוחח אוזיפה עם פלוני – הוא אומר:"תגיד לי, מה עם קרחת?... תגיד לו אני אמרתי אני רוצה את כל הכסף שלי. אם לא אני אתן לו כדור בראש. תגיד לו אני... את הדברים שלו, את הבגדים שלו אני זורק. ואם הוא לא יביא לי את הכסף שלי אני אזיין אותו בתחת. הוא יודע שהוא עשה טעות... אני אמרתי לילד (הכוונה ככל הנראה ליוסי חלפון)... אני את כל הכסף שלי אני רוצה. שלא יחסר לירה. אז הוא עשה, ערבב בגדים אתה מבין?... לא יכול להיות שהבגדים ההם היו כאלה ואלה כאלה" (שיחה מיום 26.2.2004 שעה 17:27). דברים ברוח דומה אומר אוזיפה בשיחה עם אביו של יוסי חלפון, אליעזר: "אבל אני קיבלתי בהתחלה בגדים יפים מאוד...והקרחת התחנן שהוא יישאר אצלי פה. התחנן... הם לא יכולים להגיד לי שהאלו הגיעו ככה וזה הגיע ככה. הבגדים האלה לא אותו בגדים. בדוק אחד על אחד... למה בשלי? למה? ... אני רוצה את הכסף שלי... הם עשו את זה בלי להגיד לי וברחו. הילד ברח, ההוא התחנן להישאר פה...תגיד להם שאני רוצה את הכסף שלי. ותגיד לקרחת אם לא, אני אדאג לזיין אותו שמה". בהמשך אותו יום, אומר אוזיפה ישירות לחזיזה:"טוב, אתם יודעים מה עשיתם...תביא לי את הכסף שלי, בוא תיקח את החלקים שמה" (שיחה מיום 26.6.2004 שעה 19:30). בשיחה מאותו יום עם יוסי חלפון אומר לו אוזיפה:"אתה יודע שעשיתם טעות חמורה, אתה והקרחת... הבגדים שלכם פה, תבואו ותיקחו אותם או שאני אזרוק אותם לרחוב... ואת הכסף שלי אני רוצה... ואני לא רוצה לדבר איתו (עם חזיזה). זה פוטנציאל לעד מדינה. מי שעושה דברים כאלה זה פוטנציאל לעד מדינה" (שיחה מיום 26.6.2004 שעה 20:38). התבטאויות אלה תומכות, לדעתנו, בטענה לפיה מערכת היחסים בין חזיזה לאוזיפה בחודש יוני 2004 היתה קשורה לביצוען של עסקאות סמים, ועובדה זו יש בה כדי להשליך גם על פרשנותן של השיחות שהתנהלו בין השניים בחודש דצמבר 2003, ולחזק את המסקנה כי אלה כאלה – עסקו בביצוען של עסקאות סמים. כעולה מן השיחות שהובאו לעיל, היחסים בין חזיזה לאוזיפה התערערו. אולם עד לשלב בו אירע הקרע ביניהם, מערכת היחסים ביניהם פעלה, כפי הנראה, באופן כזה שחזיזה קיבל הוראות מאוזיפה ופעל לפיהן. כך, בשיחה ביניהם מיום 1.6.2004 בשעה 15:29 הנחה אוזיפה את חזיזה לאסוף עבורו "משהו" שהשאירו לו "בקרלטון". בשיחה אחרת, מיום 21.6.2004, אומר אוזיפה לחזיזה: "לפני זה אתה (חזיזה) התחננת שאשאיר אותך פה... אמרתי לך בסדר תשאר אצלי. מה שאני אוכל, תאכל, מה שאני אשתה, תשתה. רק נסעתי ליום אחד, נעלמתם... לפני זה התחננת אלי" (שיחה מיום 21.6.2004 בשעה 12:07). בשיחה נוספת מיום 28.6.2004 בין יוסי חלפון לאוזיפה מציין אוזיפה:"אתה עשית עלי רושם טוב... רציתי להפגיש אותך עם בנאדם כזה... אותו (הכוונה, ככל הנראה, לחזיזה) בחיים לא הייתי מפגיש, סימן שעשית עלי רושם טוב... רציתי להתקדם איתך ולקדם אותך" (שיחה מיום 28.6.2004 שעה 16:19). התמונה העולה משיחות אלה היא, כי אוזיפה מנחה את חזיזה כיצד עליו לפעול, כי חזיזה מדווח לו ואחראי כלפיו, וכי אוזיפה הוא שמחליט אם חזיזה יוכל להישאר בבלגיה או יצטרך לחזור לארצות הברית לפי בקשתו של פופה. בנוסף, מעמדו של אוזיפה מאפשר לו להחליט את מי לקדם ואת מי להפגיש עם אנשים "בחלונות הגבוהים" של הארגון. העובדה שבחלק מן התקופה השנייה התקיימה בין אוזיפה לחזיזה מערכת יחסים היררכית מחזקת את הטענה לפיה גם בתקופה הראשונה – ובמועדים הרלוונטיים לעסקת דצמבר – התקיימה ביניהם מערכת יחסים דומה. 181. ומכאן, לחלקיו של חומר הראיות המתייחסים, באופן ישיר, למערער יצחק אברג'יל. מחומר הראיות עולה, כי יצחק אברג'יל קיים עם אוזיפה – במועדים סמוכים לעסקת דצמבר – מספר שיחות בהן קיבל עדכונים אודות המתרחש מחד גיסא, והעביר לאוזיפה הנחיות כיצד עליו לפעול מאידך גיסא. כך בשיחה שהתנהלה בין השניים ביום 8.12.2003 – שבוע לפני עסקת דצמבר – שאל יצחק אברג'יל את אוזיפה: "ומה עם הקטנים האלה, סידרתם את זה?". עוד התעניין יצחק לדעת, אם "זה עדיין נשאר אותו תאריך" (שיחה מיום 8.12.2003 שעה 08:38). בהמשך, העביר יצחק אברג'יל לאוזיפה הנחיות בענייני כספים ובעניינים אחרים. באותה שיחה עדכן אוזיפה את יצחק ש"יש לי דברים דרך פופי גם כן דברים טובים". לכאורה נראה, כי בשיחה זו מתייחס אוזיפה לפופה, ואזכורו של האחרון, ימים ספורים לפני מועד ביצועה המתוכנן של עסקת דצמבר שהוא היה אחד המעורבים בה, אומר דרשני. בשיחה נוספת שהתנהלה בין יצחק אברג'יל ואוזיפה ביום 11.12.2003 עדכן אוזיפה את יצחק – ששהה אותה שעה בתאילנד – כי הוא נוסע, באותו יום, לקפריסין. אוזיפה הוסיף וציין, כי הוא יפגוש, בהזדמנות זו, את פופה. בתגובה אומר לו יצחק אברג'יל:"שמעתי הוא [הכוונה לפופה] עלה על גל זה", ובתגובה אומר לו אוזיפה:"נו בסדר, אז אני הולך על זה נשמה", ובהמשך הוא מבקש להרגיע את יצחק באומרו:"אל תדאג, אל תדאג, אני יודע איך לבוא לו" (שיחה מיום 11.12.2003 שעה 07:39). 182. השיחות בין יצחק אברג'יל לאוזיפה אמנם אינן מתייחסות באופן מפורש לעסקת דצמבר. גם אין בהן אזכור מפורש לכך שעסקה זו עוסקת בסחר בסמים ובהפצתם. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הצירוף בין העיתוי בו נערכו שיחות אלה לתוכנן ("זה נשאר אותו תאריך?"; "מה עם הקטנים?") והנפשות הפועלות המעורבות תומך בעמדת המשיב לפיה הכוונה להעברת כדורי האקסטזי לבולדווין רק מספר ימים לאחר מכן. שיחות אלה גם מחזקות, לדעתנו, את הטענה שלפיה אוזיפה נשמע להוראותיו של יצחק אברג'יל. כך עולה מהעובדה שיצחק מטיל על אוזיפה משימות שונות, לרבות העברת מסרים והעברת כספים; מהעובדה שיצחק יודע מי נמצא בסביבתו של אוזיפה; ומהעובדה שאוזיפה טורח לקבל אישור מוקדם מיצחק בכל הנוגע לפעולותיו וצעדיו מול פופה. קיומם של יחסים היררכיים מתמשכים בין יצחק אברג'יל ואוזיפה מוביל לכאורה למסקנה, כי עסקת דצמבר – כעסקאות אחרות – בוצעה בידיעתו המלאה של יצחק אברג'יל ובהתאם להנחיותיו. כפי שנראה בהמשך, מסקנה זו מתחזקת נוכח התמונה המצטיירת מיתר הראיות, ולפיה יצחק אברג'יל חלש על פעילותו של ארגון ששלח ידו בסחר בינלאומי ורחב היקף בסמים. 183. ומכאן, לנדבך השני של המערך הראייתי, המתייחס, באופן כללי, לפעילותם של המערערים במסגרת ארגון הפשיעה. נשוב ונזכיר, כי ליצחק אברג'יל ואוזיפה לא יוחסו עבירות של חברות בארגון פשיעה או ניהולו או עבירות של סחר בסמים בהזדמנויות אחרות פרט לעסקת דצמבר. יחד עם זאת, קיומן של ראיות למעורבותם של יצחק אברגי'ל ואוזיפה בעבירות כאלה מחזק את המסכת הראייתית המתייחסת לעסקת דצמבר שעליה עמדנו לעיל. זאת, הן משום שראיות אלה קושרות את המערערים שניהם לסחר בסמים; הן משום שעל-פניו נראה כי עסקת דצמבר משתלבת בפעילות השוטפת של הארגון, כפי שהיא עולה מן הראיות; הן משום שהעובדה שבמהלך עסקיו הרגיל של הארגון התקיימה, לכאורה, היררכיה בין יצחק אברג'יל ואוזיפה מחזקת את הטענה לפיה היררכיה זו התקיימה גם ביחס לעסקת דצמבר. 184. ממצאי החקירה שנערכה בבלגיה מעלים, בין היתר, כי יצחק אברג'יל עמד בראשו של ארגון שעסק בסחר בינלאומי בסמים ובהפצתם. על-פי הדו"ח הבלגי, עם חברי הארגון נמנה אוזיפה, שעסק בהפצתם של סמים באירופה במסגרת עסקאות סמים רבות שביצע הארגון, ודיווח ישירות ליצחק אברג'יל (ראו סעיף 56 לתצהיר רויטר המתורגם בעניינו של אוזיפה). הרשויות הבלגיות – בשיתוף פעולה עם רשויות זרות אחרות – אף תפסו מספר פעמים כסף וסמים הקשורים לרשת הסחר בסמים של הארגון (ראו סעיפים 66-61 לתצהיר רויטר המתורגם בעניינו של אוזיפה). האזנות סתר שבוצעו ליצחק אברג'יל, לאוזיפה ולאחרים החשודים בחברות בארגון מעידות אף הן, לכאורה, כי ארגונו של יצחק אברג'יל שלח ידו בסחר בינלאומי רחב-היקף בסמים. מדובר בשיחות רבות, שנוהלו על-פני תקופה ארוכה, וגם בהן נעשה שימוש במילות קוד החוזרות על עצמן. על-פי המועדים בהן נערכו שיחות אלה, אופיין של מילות הקוד, והאנשים המוזכרים בשיחות, עסקו אלה, לכאורה, בתפעול רשת הסחר של הארגון, תוך שיצחק אברג'יל מנחה את אוזיפה ואחרים באשר לצעדים ולפעולות שעליהם לנקוט. 185. לאלה, מצטרף תצהיר מנור, המספק תיאור מפורט של רשת הסחר שהופעלה על-ידי הארגון שבראשו עמד יצחק אברג'יל, ושל חבריה; של דפוס הפעולה של הארגון בכל הנוגע לעסקאות סחר בסמים; ושל עסקאות ספציפיות, בינלאומיות, שעל ביצוען ניצח מרחוק יצחק אברג'יל. מנור מסר תיאור מפורט בדבר קשריו של יצחק אברג'יל עם יתר חברי הארגון, ובתוך כך עמד על מעמדו הבכיר בהיררכיה העבריינית, על כך שהוא היה זה שהעביר הוראות לחברי הארגון, יזם עסקאות עבור הארגון וניהל אותן, ואף העניש את מי שלא עמדו במשימות שהוטלו עליהם (ראו בעיקר סעיפים 25- 43 לתצהיר מנור המצורף לבקשת ההסגרה של יצחק אברג'יל). מנור הוסיף וציין, כי הוא עמד בקשר ישיר עם אוזיפה בנוגע לעסקאות סחר שונות, וכי אוזיפה היה מעורב בסחר בסמים באירופה (ראו סעיפים 18-9 לתצהיר מנור המצורף לבקשת ההסגרה של אוזיפה). חלק מן הדברים שמסר מנור – ובעיקר אלה המתייחסים לעסקת סמים שאמורה היתה להתבצע באוסטרליה – נתמכים בהאזנות סתר (ראו סעיף 68כ לתצהיר רויטר המתורגם בעניינו של אוזיפה). נוסיף ונאמר, כי מעמדו הבכיר של יצחק אברג'יל בארגון מתברר לא רק בהקשר של עסקאות הסחר, אלא גם בהקשרן של פעולות אחרות של הארגון, ובכלל זה, רצח אטיאס, שלביצועו נתן יצחק "אור ירוק". 186. סיכומם של דברים עד כה. מכלול הראיות עליהן עמדנו מוביל, לכאורה, למסקנה כי יצחק אברג'יל עמד בראשו של ארגון שחלק מעיסוקו היה סחר אינטנסיבי חוצה-יבשות בסמים, וכי יתר חברי הארגון, לרבות אוזיפה, היו כפופים לו ונשמעו להוראותיו. ניתן לראות כי עסקת דצמבר – אופייה, מתכונת ביצועה, המעורבים בה – משתלבים, לכאורה, בדפוס הפעולה הכללי של ארגון הפשיעה, כפי שזה מצטייר מתצהיר מנור ומיתר הראיות עליהן עמדנו. על רקע מעמדו הבכיר של יצחק אברג'יל בארגון, הטענה לפיה דווקא לעסקת דצמבר – שאורגנה, לכאורה, על-ידי אחד מפקודיו – לא היתה לו כל נגיעה, מעוררת קושי. אין היא מתיישבת גם עם השיחות המעידות על מעורבותו של יצחק אברגי'ל בעסקה זו, ועל העברת הנחיות באשר אליה, עובר לביצועה. באשר לאוזיפה, הרי שהמערך הראייתי עליו עמדנו מעלה, כאמור, כי במועדים הסובבים את עסקת דצמבר הוא עמד בקשר – הדוק ואינטנסיבי – עם חזיזה, שהיה האחראי הישיר לביצועה בפועל של העסקה. הקשר בין השניים עסק, לכאורה, בסחר בסמים ובהפצת סמים, ועובדה זו נלמדת הן מן הטרמינולוגיה בה עשו השניים שימוש, הן ממועדי השיחות ביניהם ותכיפותן, הן מן הזיקה הברורה בין תנועותיו ומעשיו של חזיזה להנחיות הנמסרות לו על-ידי אוזיפה בכלל, וסביב מועד ביצועה של עסקת דצמבר בפרט. השגות המערערים באשר לתצהיר מרציאנו 187. כפי שצוין לעיל, המערערים שניהם סבורים, כי העובדה שמרציאנו נמנע מלהפליל אותם בתצהיר שמסר – לאחר שהתחייב למסור את כל המידע הרלוונטי בנוגע לעסקת דצמבר – מובילה למסקנה כי לא היו להם יד ורגל בעסקה זו. לא נוכל לקבל טענה זו. כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, המכלול הראייתי הקיים נגד המערערים והמצביע על מעורבותם בעסקת דצמבר – הוא רחב היקף, וכבית המשפט המחוזי לפנינו, איננו סבורים כי העובדה שמרציאנו לא הזכיר את המערערים בתצהירו מקעקעת את המכלול כולו. לכך יש להוסיף, כי תצהיר רויטר מסביר, שמרציאנו לא רצה להעיד נגד יצחק אברג'יל נוכח חששו מנקמה, וכי ניתן יהיה לאלצו להעיד בעתיד (סעיף 43 לתצהיר רויטר המתורגם בעניינו של אוזיפה). עוד צוין בתצהיר רויטר, כי בשל רגישות העניין ונוכח חשדם של החוקרים שחקרו את מרציאנו כי לאחד מפרקליטיו יש קשר לפרקליטיהם של יתר הנאשמים בתיק, החוקרים לא חקרו את מרציאנו בדבר הנכונות שלו להעיד נגד אוזיפה או נגד מלול (שם). מכל מקום, שאלת מהימנותו ומשקלו של התצהיר, כמו גם השאלה באיזו מידה הוא מתיישב עם הראיות האחרות בתיק, תיבחן במסגרת ההליך העיקרי. משמעותו והשלכותיו של פסק-הדין הבלגי 188. יצחק אברג'יל ואוזיפה טוענים שניהם, כי העובדה שבכתב האישום הבלגי משנת 2004 לא יוחסה להם מעורבות בעסקת דצמבר, מעידה על חולשת הראיות נגדם בעניין זה. אוזיפה טוען עוד, כי אי-העמדתו לדין בגין עסקת דצמבר יצרה אצלו ציפייה כי לא יואשם עוד במעורבות בעבירה זו. כאן המקום לציין כי בקשת ההסגרה והעתירה להכריז על המערערים כבני הסגרה אינן מסתמכות על פסק-הדין הבלגי כראיה לכאורה לעניין מעורבותם של יצחק אברג'יל ואוזיפה בעסקת דצמבר, אלא על שורה של ראיות אחרות שפורטו בתצהיר רויטר ושאליהן התייחסנו לעיל. שאלת קיומן ועוצמתן של ראיות לכאוריות למעורבות כזו, צריכה, אפוא, להיבחן לאורו של חומר הראיות עליו מתבססת הבקשה, ובהקשר זה ההליך שהתנהל בבלגיה ותוצאתו אינם גורמים מכריעים. שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי שיקוליה של התביעה הבלגית שלא להעמיד את יצחק אברג'יל ואוזיפה לדין בגין עסקת דצמבר אינם ידועים לנו. כמו כן, לא ידוע לנו האם החומר שהיה בידיה של התביעה הבלגית עובר להגשת כתב האישום נגד מערערים אלו זהה לחומר הראיות המצוי כיום בידי רשויות התביעה בארצות הברית. נתונים אלה מובילים אף הם למסקנה כי לא ניתן לראות את פסק-הדין שניתן בבלגיה כגורם מכריע בשאלת קיומן של ראיות ברמה הנדרשת לצורך הסגרתם של המערערים לארצות הברית. יתרה מכך. בפסק-הדין שניתן בבלגיה בעניינו של חזיזה – שתרגומו לאנגלית הועבר לעיוננו – נקבע, כי העבירות בהן הורשע חזיזה – ובכלל זה, עבירות הסמים בגדרה של עסקת דצמבר – בוצעו במסגרת פעילות ארגון הפשיעה שבראשו עמד יצחק אברג'יל ושבו מילא אוזיפה תפקיד מרכזי: “The phone taps showed that the first defendant (Yitzchak Abergil) played a leading role in the organization. He disposed of the money and made the decisions. He arranged legal assistance from lawyers for members who had been arrested abroad, gave out assignments to the third, fourth and seventh defendant (Israel Ozipa) and had access to the criminal case files of other gang members who had been placed under arrest. The tapped phone conversations also show that he was careful to remain in the background as much as possible and that he was never or rarely addressed by name” … “The seventh defendant (Israel Ozipa) played a key role in the organization. He receives orders from the first defendant (Yitzchak Abergil), amongst other things to lease premises, to provide shelter for other members of the organization, to transfer sums to other gang members, to clear flats, etc. The tapped phone conversations clearly show that he handled the transfers of large sums of money… Together with the first defendant, the seventh defendant controlled a joint account” (p. 19-18) על רקע האמור בפסק-הדין, טענת המערערים, שלפיה אי-העמדתם לדין בבלגיה בגין עסקת דצמבר מעידה על חולשת הראיות המצויות בידי רשויות התביעה האמריקאיות, אינה יכולה להתקבל. השלכותיה של ההחלטה בעניין המעצר 189. המערערים טענו, כזכור, כי מקביעתו של השופט י' צבן בהליך המעצר, לפיה התשתית הראייתית הקיימת נגדם בפרשת הסמים איננה בעלת עוצמה מספקת נובע, כי אין ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לצורך הסגרתם. דא עקא, וכפי שהדגיש בית המשפט המחוזי לפנינו, הליך המעצר והליך ההכרזה על מבוקש כבר-הסגרה הם שני הליכים נפרדים, כשם שהליך המעצר עד תום ההליכים והליך הפלילי העיקרי בו מוכרעת שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם הם הליכים נפרדים (וראו בהקשר זה: ע"פ 6448/95 ליבקינד נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 173, 176 (1995); עניין חזיזה, פסקה 18 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). מכאן, שההחלטה שנתקבלה בשלב בו עמדה על הפרק שאלת מעצרם של המערערים איננה מכתיבה את ההכרעה בהליך שלפנינו. לכך יש להוסיף, כי עיון בחומר הראיות מעלה, כי כטענת המשיב, לא כל תמלילי השיחות הונחו בפני בית המשפט המחוזי בשלב ההכרעה בבקשת המעצר. קיים, אפוא, שוני בין המסכת הראייתית שהובאה בפני השופט צבן בשלב המעצר, לבין המסכת הראייתית הרחבה יותר שהובאה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת העתירה להכריז על המערערים כברי הסגרה. נוכח נתונים אלה, לא נמצאה לנו עילה לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה שניתנה על-ידי השופט צבן בשלב המעצר איננה משליכה על ההכרעה בעתירה להכריז על המערערים כברי-הסגרה. פרשת הסמים - סיכום 190. עמדנו על התשתית הראייתית הקיימת נגד המערערים בפרשת הסמים וקבענו כי הטענות שהעלו המערערים ביחס לתצהיר מרציאנו, וביחס להשלכותיהם של הליכים קודמים שהתקיימו בעניינם אינן מקעקעות את יסודותיה. בנסיבות אלה אנו סבורים, כי תשתית ראייתית זו מקימה אחיזה לאישומים המיוחסים למערערים, ובכך מתקיימת דרישת סעיף 9 לחוק ההסגרה. פרשת רצח סוחר הסמים סמי אטיאס רקע 191. על פי הנטען, בחודש יולי 2002 נעשה ניסיון לשדוד בלוס אנג'לס משלוח גדול של סם מסוג MDMA, אשר היה מיועד אל ארגון הפשיעה של האחים מלול, בראשו עמד המערער מלול, יחד עם אחיו למחצה, מנור. חקירת הרשויות בארצות הברית העלתה כי מדובר בשוד מבוים, פרי מזימה שנרקחה בין קובי אמסלם (להלן: אמסלם), חבר ארגון הפשיעה של האחים מלול, לבין אטיאס וטל בריסמן (להלן: בריסמן) בכדי לגנוב את משלוח הסמים. דבר המזימה הגיע גם לידיעתו של מלול, וזה החליט לנקום על ידי רצח אטיאס ואמסלם וסחיטתו של בריסמן. עוד נטען, כי בטרם הוציא לפועל את תכניתו לרצוח את אטיאס, פנה מלול, באמצעות מנור, אל יצחק אברג'יל, וביקש את אישורו לביצוע הרצח, כיוון שאטיאס היה חבר ה"חבורה הירושלמית" אשר חברה אל ארגון משפחת אברג'יל במסגרת המיזם המשותף הנזכר לעיל. יצחק אברג'יל נתן את אישורו לביצוע הרצח ואף הציע להושיט עזרה בעניין זה. לשם ביצוע הרצח שכר מלול את שירותיה של כנופיית רחוב מקסיקנית מקומית בשם Vineland Boys (להלן: הכנופיה), שאחד מחבריה, ג'וני ואלדז (להלן: ואלדז), ירה באטיאס למוות ביום 31.8.2003 בשעת ערב, עת שזה יצא מחניה אחורית של בית קפה בלוס אנג'לס. ואלדז, כפי שצוין, נרצח בינתיים. עיקר קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפרשת הרצח 192. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה בפסק דינו את התשתית הראייתית לאישומים בגין פרשה זו ומצא כי יש בראיות אחיזה לאישום נגד יצחק אברג'יל ומלול ברף מספק לצורך הליך ההסגרה. כבר עתה נציין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וניתוח הראיות על ידו, מקובלים עלינו ולכן נידרש אך למרכזיות שבטענות ואין בכוונתנו להידרש לכל טענה וטענה ביחס לחומר הראיות, שכן מרביתן מקומן בשלב בחינת הראיות בהליך הפלילי שיתקיים במדינה המבקשת. בבסיס קביעתו זו של בית המשפט המחוזי עמדו שלושה תצהירים. התצהיר הראשון הוא תצהירו של מנור, אשר מסר תיאור מפורט של פעילות ארגוני הפשיעה של האחים מלול והאחים אברג'יל, בין היתר בתחום הסחר בסמים ברחבי העולם, בתקופה שלפני רצח מלול, בסמוך לו ולאחריו. מנור תיאר בתצהירו כיצד בפגישה שהתקיימה בישראל בחודש דצמבר 2002 עם מלול ועם שניים נוספים, רונן סוויסה ואשר מלכה, התקבלה ההחלטה לנקום בשותפים למזימת השוד – לרצוח את אטיאס ואת אמסלם ולסחוט את בריסמן. בחודש יוני 2003 פגש מנור ביצחק אברג'יל בספרד ועדכן אותו בניסיונו של אטיאס לגזול מידיהם את הסמים. לדבריו, כיוון שאטיאס היה איש החבורה הירושלמית, אשר שיתפה פעולה עם ארגון האחים אברג'יל, היה עליו לבקש, בהתאם לקודים של העולם התחתון, את אישורו של יצחק אברג'יל לרצח, וכך עשה. לדבריו, יצחק אברג'יל נתן ברכתו לרצח ואף הציע את עזרתו בביצוע הרצח, אך מנור דחה את ההצעה ולאחר הפגישה הודיע למלול על דבר האישור ומלול אמר לו בתגובה כי שכר אנשים לרצוח את אטיאס. לגרסתו של מנור, לקראת סוף קיץ 2003 עדכן אותו מלול כי אטיאס מת. מנור דיווח על כך ליצחק אברג'יל בשיחת טלפון. בהמשך פגש ביצחק ושוחח עמו על הרצח. בפגישה נוספת הציע יצחק עזרה בסחיטתו של בריסמן. מנור אף מסר כי בהמשך, לאחר שמלול נעצר ושוחרר בערבות, הוא נפגש עמו באירופה והלה סיפר לו כי שכר אנשים מן הכנופיה כדי לרצוח את אטיאס תמורת 30,000 דולר וכי נכח בזירת הרצח בעת ביצועו. תצהיר שני הוא תצהירו של ריקארדו בארבה (להלן: בארבה) מיום 24.9.2008. בארבה, חבר בכנופיה, מסר כי הכיר את מלול בקיץ 2003 בביתו של לואיס סנדובל (להלן: סנדובל), חבר אחר בכנופיה. לדבריו, מלול אמר לסנדובל כי הוא מוכן לשלם 60,000 דולר עבור רצח של אדם מסוים וסנדובל הציע לבארבה לבצע את הרצח. כעבור כארבעה ימים יצאו סנדובל, בארבה ומלול לחפש את אטיאס. לדבריו, סנדובל נשא אקדח והיה רוצח את אטיאס לו היו נתקלים בו. חיפוש נוסף שנערך מספר ימים מאוחר יותר העלה חרס ולאחריו הטיל סנדובל את ביצוע הרצח על ואלדז. מספר ימים לאחר מכן יצאו מלול, סנדובל וואלדז, אשר היה חמוש באקדח, לנסות ולאתר את היעד פעם נוספת, אך הדבר לא עלה בידם. בארבה טען כי ביום הרצח שהה ואלדז בביתו ויצא מהבית לאחר שהחשיך. כשחזר סיפר לו שירה ביעד וכי מלול, אשר הצביע על היעד, צפה יחד עם סנדובל בביצוע הרצח. בארבה מסר פרטים אודות התמורה שקיבלו ממלול והוסיף כי ואלדז הראה לו את זירת הרצח, תוך שציין כי זהו בית קפה בו הוא עצמו חיפש בעבר את אטיאס יחד עם מלול וסנדובל. תצהיר שלישי הוא תצהירו של אריק אבינה (להלן: אבינה) מספטמבר 2008. אבינה, אף הוא חבר כנופיית הרחוב Vineland Boys, מסר כי שמע מפי סנדובל, כחודש לפני הרצח, כי ישנו בחור המעוניין ברצח ישראלי תמורת 20,000 – 30,000 דולר. ביצוע הרצח נמסר לוואלדז תמורת מחיקת חובו לסנדובל. כשבועיים-שלושה מאוחר יותר אמר לו ואלדז כי הם הולכים לעקוב אחר היעד ושבועיים מאוחר יותר אמר לו "we got him", עת שהוא מחזיק בידו עיתון ובו כתבה על הרצח. לדבריו, ואלדז סיפר לו כי הרצח בוצע במגרש חניה של מועדון או מסעדה וכי לאחר שירה ביעד רץ למכוניתו של סנדובל והם נמלטו מהמקום. 193. בית המשפט המחוזי קבע כי שלושת התצהירים תומכים ומשלימים זה את זה וקושרים לכאורה את יצחק אברג'יל ואת מלול לרציחתו של אטיאס: כל השלושה מצביעים על מלול כמי שהזמין את רצח אטיאס ומנור אף מציין את המניע לרצח – גניבת הסמים. בנוסף, דברי בארבה כי שמע מוואלדז שמלול הצביע על היעד וצפה בביצוע הרצח מתיישבים בנקודה זו עם גרסת מנור. עוד נקבע כי דברי מנור אודות פעילותו הענפה של מלול בתחום הסחר בסמים, בפרט בפרשה האמורה, די בהם כדי לקשור את מלול לעסקת הסמים שבבסיס פרשת הרצח. ביחס ליצחק אברג'יל נקבע כי תצהירו של מנור קושר אותו לפרשת הרצח כמי שנתן הסכמתו לביצוע הרצח ואף הציע עזרה בביצועו. הסברו של מנור לצורך באישורו של יצחק אברג'יל לרצח תומך בטענה כי אלמלא אישור זה לא היה הרצח יוצא לפועל. בנוסף, גרסת מנור לפיה לאחר קבלת האישור מסר למלול כי "יש לנו אישור להרוג את אטיאס", יש בה כדי ללמד כי יצחק אברג'יל שלט למעשה בגורלו של אטיאס. ראיה נוספת שנקבע כי קושרת את יצחק אברג'יל לרצח היא שיחת טלפון שהתנהלה בין מנור ליצחק אברג'יל ביום 7.9.2003, כשבוע לאחר הרצח. בשיחה זו שואל יצחק אברג'יל את מנור האם הוא זוכר שדיבר איתו "על איזה בחור שם" ומנור עונה לו "הבעיה נפתרה", כאשר לאחר מכן מדברים השניים, בין היתר, על ענייני כספים הנוגעים ככל הנראה לאותה "בעיה" שנפתרה. 194. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתו של יצחק אברג'יל כי תצהירי מנור ובארבה מעלים כי הרצח הוזמן עוד לפני שניתן אישורו של יצחק ומכאן שאישור זה לא היה בגדר תנאי הכרחי לביצוע הרצח. כן דחה את הטענה כי הסברו של מנור לצורך באישור אברג'יל מעורר תהיה מדוע לא התבקשה רשותו של בן הרוש, שבארגונו היה אטיאס חבר, לביצוע הרצח. בית המשפט סבר כי הליך ההסגרה אינו המסגרת המתאימה לדיון בטענות אלה ודי בתצהירו של מנור יחד עם שיחת הטלפון מיום 7.9.2003, כדי לספק את האחיזה הראייתית לאישום הנדרשת לצורך הסגרתו של יצחק אברג'יל בפרשה זו. בית המשפט הבהיר כי אינו נדרש לסווג בשלב זה את טיב התנהגותו הלכאורית של יצחק אברג'יל במתן האישור לביצוע הרצח – האם מדובר בשותפות למעשה הרצח, האם התנהגותו הופכת אותו לצד לקשירת קשר לביצוע הרצח, או שמא מדובר בשידול או סיוע. נקבע כי שאלות אלה תוכרענה בהליך בפני בית המשפט האמריקאי ודי בכך שישנן ראיות מספיקות לעצם מתן האישור לביצוע הרצח ולכך שהסכמתו של יצחק היוותה לכאורה תנאי מקדים לרצח. לאור האמור נדחו גם הטענות נגד מהימנותם של מנור, בארבה ואבינה, תוך שנקבע כי אמינות גרסתם תיבחן בהליך בפני בית המשפט האמריקאי. טענה כי עדותו של מנור מחייבת תוספת ראייתית של סיוע או חיזוק נדחתה מהטעם שתוספת ראייתית אינה נדרשת בהליך הסגרה, ומכל מקום סיוע לגרסתו של מנור קיים בשיחה מיום 7.9.2003 ובתצהיריהם של בארבה ואבינה. 195. בית המשפט דחה את טענת בא כוחו של יצחק אברג'יל לפיה גרסת בן הרוש בחקירותיו ובהסדר הטיעון שוללת את טענת המיזם המשותף, דבר המשליך גם על פרשת הרצח, שכן כפי שצוין ביחס לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים, העובדה שבן הרוש לא הזכיר מיזם משותף אינה שוללת קיומו של מיזם שכזה נוכח הראיות הרבות לקיומו. כן נדחו הטענות בדבר המשמעות שיש לייחס לכך שלא הוגשו כתבי אישום נגד יצחק אברג'יל בפרשות הסמים עליהן מספר מנור בעדותו ונגד מעורבים נוספים (רונן סויסה ואשר מלכה) אשר לכאורה היו שותפים לקשירת הקשר לביצוע הרצח. טענות אלה, נקבע, מקומן להתברר בהליך הפלילי נגד המבוקשים. 196. בית המשפט דחה את טענתו של מלול כי מרכז הכובד של הפרשה הוא בישראל ועל כן יש לדון בה בישראל, משמצא כי מרכז הכובד של הפרשה מצוי דווקא בארצות הברית וכי ספק אם נכונה הטענה כי לא יהיה קושי להביא לעדות בארץ את בארבה ומנור. טענת בא כוחו של מלול כי לא ניתנה הבטחה מהרשויות האמריקאיות שמלול לא יואשם גם בגין עבירות סמים נדחתה, נוכח סייג הייחודיות הקבוע בסעיף 17(א) לחוק ההסגרה ומשלא הוצג בסיס של ממש לטענה כי בעבר לא עמדה ארצות הברית בהבטחה דומה שנתנה לאזרח ישראלי אשר הוסגר אליה. נדחתה גם טענתו של מלול כי לא זוהה על ידי הרשויות בארצות הברית ולא שהה שם כלל בתקופה הרלוונטית. נקבע כי מלול זוהה על ידי מנור ובארבה, אליהם התווספה הצהרת התובע צ'יילדס כי מלול זוהה על ידי רשויות ארצות הברית והצהרתה של החוקרת רויטר בדבר ראיות שונות המעידות כי מלול שהה בארצות הברית בתקופה הרלוונטית. טענות יצחק אברג'יל 197. יצחק אברג'יל טוען כטענה מקדמית כי אין מתקיימת פליליות כפולה ביחס לאישומים נגדו בפרשת הרצח, במסגרתה מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, ביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה וסיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה. הוא מסביר כי כתב האישום האמריקאי אינו נוקב בתאריך המדויק בו ניתן לכאורה אישורו לרצח אטיאס אלא מסתפק בציון כי הדבר היה לפני 31.8.2003. הוא מכחיש את עצם קיום השיחה, אך טוען כי בכל מקרה יש להניח לטובתו כי השיחה עם מנור נערכה לפני היום הקובע ועל כן לא ניתן לבסס הסגרתו על עבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה לפני מועד זה. עוד נטען כי מאחר שבדין הישראלי בוטלה דוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים ומכיוון שבפועל הוא עצמו לא עשה לכאורה דבר למעט השיחה עם מנור, הרי שלפי דיני ישראל אין מדובר בקשירת קשר ולא ניתן לייחס לו את רצח אטיאס, היות שלא היה צד לעשייתו כדרישת סעיף 499(ב) לחוק העונשין. 198. בפנינו חזר בא כוחו של יצחק אברג'יל על טענתו כי מהודעותיו של בן הרוש עולה כי אין תשתית לטענות בדבר קיומו של המיזם המשותף, אשר עומד גם ביסוד האישום בפרשת הרצח. ואולם, טענתו המרכזית היא כי תשתית הראיות נגדו בפרשת הרצח דלה ביותר. את עיקר חיציו מכוון הוא אל תצהירו של מנור ושב וטוען כי לפי הגיון דבריו של מנור היה עליו לפנות דווקא אל בן הרוש, שתחת חסותו פעל אטיאס, ולקבל את אישורו, אך מנור לא עשה כן. כן סבור הוא כי העובדה שמנור פנה לכאורה לקבל את אישור יצחק אברג'יל זמן ניכר לאחר קבלת ההחלטה לרצוח את אטיאס מלמדת על שקריות הטענה בדבר הצורך באישורו של יצחק אברג'יל. טענה נוספת שמעלה הוא בשנית היא כי מתצהיריהם של מנור ובארבה, עולה כי הפעילות להוצאתה לפועל של תכנית הרצח החלה עוד לפני שהתקבל אישורו של יצחק לרצח, פרט השולל לשיטתו את הטענה בדבר הצורך באישור זה. הוא מטעים כי תצהירו של בארבה ולפיו מספר ימים לאחר הזמנת הרצח בקיץ 2003 הם חיפשו את אטיאס חמושים והיו פוגעים בו לו היה מאותר, עומד בניגוד לתצהירו של מנור ושולל את השערת בית המשפט כי ייתכן שמלול שכר אנשים שירצחו את אטיאס אך עיכב את הביצוע עד לקבלת האישור. אי אמינותו של מנור נלמדת לשיטתו גם מכך שבניגוד לטענת מנור כי בישר ממרוקו למלול על קבלת אישורו של אברג'יל, הרי שמתצהירה של החוקרת רויטר בו מפורטות תנועותיו של מנור בתקופה הרלוונטית עולה כי הוא כלל לא ביקר במרוקו. שיחת הטלפון בין מנור ליצחק אברג'יל מיום 7.9.2003 אף היא מחזקת לטענתו את המסקנה כי תצהירו של מנור שקרי. לדבריו, בשיחה זו כלל לא דובר ברצח אטיאס, אלא באדם אחר ובענייני כספים הנוגעים אליו. נטען כי מהטעמים שלעיל אין לראות את מנור כמהימן ותצהירו הינו ראיה "חסרת ערך על פניה" שאינה יכולה לבסס הסגרה. בא כוחו של יצחק אברג'יל מבקש לחזק טיעונו זה בכך שלמרות שמנור מייחס בתצהירו ליצחק אברג'יל ולאחרים מעורבות בפרשות פליליות רבות ברחבי העולם, לא נפתחה כל חקירה בעניין זה על ידי רשויות החקירה במדינות השונות בהן בוצעו לכאורה העבירות, דבר המעיד על חוסר האמון בגרסתו ועל חוסר האפשרות להסתמך על תצהירו, ובפרט בהיעדר ראיות חיצוניות תומכות. הוא מוסיף ומלין על כי בית המשפט קמא הביא לחובתו של מרשו כל ראיה העומדת נגדו, אך לא נתן משקל לראיות לזכותו. 199. טיעון נוסף הוא כי בית המשפט המחוזי קבע כי יצחק אברג'יל בר-הסגרה כדי לעמוד לדין "בגין פרשת רציחתו של אטיאס (לאחר היום הקובע)", אולם לא הבהיר במדויק מהו סעיף העבירה בגינו ניתנה ההכרזה. טענות מלול 200. בא כוחו של מלול טוען כי אין לפרש את חוק ההסגרה כך שיאפשר הסגרה של אדם מקום שדיניה של המדינה המבקשת אינם מאפשרים להענישו בגין המעשה המיוחס לו. לדבריו, הדין בארצות הברית דורש מניע כחלק מיסודות העבירה הפלילית. מאחר שבהתאם לבקשת ההסגרה, הרקע להזמנת הרצח על ידי המערער הינו עסקת סמים שכשלה, אך הסגרתו של מלול אינה מתבקשת בגין מעורבותו בסחר בסמים, סבור הוא כי בית המשפט בארצות הברית לא יוכל לשפוט את מלול בגין עבירת הרצח. בהקשר זה שב ומזכיר הוא את עקרון הייחודיות לפי סעיף 17(א) לחוק ההסגרה. 201. לגופן של הראיות טוען מלול כי חומר החקירה בעניינו דל ואינו מבסס את מעורבותו במיוחס לו. הוא גורס כי חומר החקירה לא נמסר לו במלואו, ובפרט לא החומר הנוגע לקשר בין מנור לרשויות התביעה האמריקאיות. מלול מצטרף לעמדת יצחק אברג'יל כי אין לאמץ את גרסת מנור משעולה ממנה כי הרצח הוזמן לכאורה לפני שהתקבל אישורו של יצחק אברג'יל. בחומר הראיות אין לשיטתו כל ראיה לקיום ארגון הפשיעה מלול ולשיתוף הפעולה הנטען עם ארגון האחים אברג'יל וכן נעדר הוא תימוכין בראיות חיצוניות לטענותיו השונות של מנור. משכך, סבור הוא כי אין תשתית ראייתית להסגרה בעניינו. הוא מדגיש כי חרף תיאורו על ידי מנור כראש ארגון פשיעה, אין כל מידע מודיעיני בעניינו ומעולם לא התבקשה הסגרתו עד כה. 202. מלול סבור כי לא היה מקום לדחות את טענתו כי לא זוהה על ידי הרשויות בארצות הברית וכלל לא שהה בארצות הברית בעת הרלוונטית. הוא סבור כי אין להסתמך לעניין זה על תצהיר החוקרת רויטר אשר השוותה את תמונתו אל צילומי מעקב אחריו בבלגיה. לדבריו, שמו לא הוזכר בדיווחי משטרת בלגיה, הוא מעולם לא היה בבלגיה ולבקשת ההסגרה מעולם לא צורפה תמונה שלו שנלקחה בבלגיה. מלול שב וטוען כי בלתי אפשרי הדבר כי הוא היה תחת מעקב של רשויות רבות, כפי שנטען על ידי רשויות האכיפה בארצות הברית, אך אין בידן של רשויות אלה להציג כל תמונה שלו מעיקובים שנערכו אחריו, כל רישום של מכשיר סלולרי אשר היה בשימושו, או כל שיחה שנקלטה בהאזנת סתר לו או לאחרים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 203. לעניין הפליליות הכפולה מדגיש המשיב כי רצח אטיאס בוצע ביום 31.8.2003, לאחר כניסתו לתוקף של חוק מאבק בארגוני פשיעה, ומעורבותו של יצחק אברג'יל נמשכה אף לאחר מכן. לדידו, מעורבותו של יצחק אברג'יל מכניסה אותו לגדר מבצע בצוותא. 204. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין ממש בטענה כי לא ניתן יהיה להעמיד לדין את מלול בארצות הברית מאחר שהוא אינו עומד לדין בגין העבירות שהיוו המניע לכאורה לביצוע הרצח – עבירות הסמים. הוא סבור כי אין ספק בדבר אחריותו של מלול לפי הדין הישראלי ואילו באשר לדין האמריקאי הרי שחזקה על המדינה המבקשת כי תוכיח את התקיימות כל יסודות העבירה בהליך הפלילי שיתנהל נגד המבוקש. הוא סבור עוד כי לא יהיה קושי להוכיח את המניע, שכן הוכח שפעילותו של מלול היא במסגרת ארגון פשיעה המבצע, בין היתר, עבירות סמים. הוא מוסיף כי את הטענה שארצות הברית לא נתנה התחייבות בהתאם לכלל הייחודיות יש לדחות נוכח סעיף VIII לפרוטוקול המתקן את האמנה בין מדינת ישראל לממשלת ארצות הברית. 205. לסוגיית זיהויו של מלול וטענת האליבי שלו משיב הוא כי מלול זוהה על ידי הרשויות בארצות הברית, וכן זוהה על ידי בארבה ומנור כמי ששהה בארצות הברית בתקופה הרלוונטית. בנוסף, בתצהירה של החוקרת רויטר פורטו עובדות רבות המעידות על הימצאותו של מלול בארצות הברית בתקופה הרלוונטית. הוא סבור על כן כי את טענת האליבי יש לדחות והיא תתברר בפני הערכאות בארצות הברית. 206. המשיב עומד בפירוט על חומר הראיות ומבקש לאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי. הוא מטעים כי רצח אטיאס בוצע במסגרת פעילות עבריינית חוצה גבולות של ארגוני הפשע של מלול ושל אברג'יל שמטרתם, בין היתר, היתה קידום ביצוען של עבירות סחר בסמים. מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט מלמד לדידו כי מלול ויצחק אברג'יל עומדים בראש ארגוני פשיעה הפועלים בנפרד אך חוברים למטרות ספציפיות ומוגדרות דוגמת רצח אטיאס. לטענתו, רוב הטענות שהועלו נוגעות למהימנות העדים, לסתירות לכאוריות ולתהיות העולות מגרסתם. ואולם, שלב ההחלטה בבקשת ההסגרה אינו מתאים לבחינתן של שאלות אלה וניתן יהיה לבררן בהליך הפלילי במדינה המבקשת. בא כוח היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש לדחות הטענה לפיה העובדה שמלול לא המתין לאישורו של יצחק אברג'יל בטרם פנה לכאורה להזמין את ביצוע הרצח, מעידה על חוסר מהימנותה של גרסת מנור. הוא סבור כי מדובר בעניין להליך העיקרי, ומכל מקום הזמנת הרצח לפני קבלת האישור אינה מפחיתה לשיטתו מאחריותו הפלילית של יצחק אברג'יל. בנוסף, העובדה שמלול נקט פעולות לקידום המעשה הפלילי עוד בטרם התקבל האישור אינה מלמדת כי המעשה היה מתבצע גם לולא היה האישור ניתן. 207. בהתייחס לטענות בדבר המשמעות שיש לייחס לעובדה שישנם מעורבים שלא התבקשה הסגרתם, מבהיר היועץ המשפטי לממשלה כי שיקוליהן של רשויות התביעה בהגשת כתב אישום עימן ואין בכך כדי להפחית מאחריותם הפלילית של מלול ויצחק אברג'יל משלב התכנון ועד לביצוע. 208. במענה לטענה כי בית המשפט המחוזי לא קבע בבירור לפי אילו סעיפי אישום הוכרז יצחק אברג'יל בר-הסגרה, נטען כי בית המשפט מכריז על מבוקש בר-הסגרה בגין העבירות המיוחסות לו על ידי המדינה המבקשת, ככל שהתמלאו התנאים לכך, ולא לפי סעיפי העבירה המצוינים בעתירת ההסגרה או בסיכומי בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. הוא מפנה לאישומים 3,4,5,6 בכתב האישום האמריקאי בגינם הוכרז יצחק אברג'יל בר-הסגרה. הכרעה קיומן של ראיות לכאורה לאישום 209. יצחק אברג'יל ומלול העלו שניהם טענות, שחלקן זהות, נגד תשתית הראיות בעניינם. לפיכך נפתח בדיון בטענות אלה ורק לאחר מכן נידרש ליתר הטענות שהעלו, לרבות טענות מקדמיות. 210. מרביתן של הטענות שבפנינו נוגעות לתשתית הראיות על בסיסה הוכרזו מלול ויצחק אברג'יל ברי הסגרה, ובפרט לגרסתו של מנור. נטען כי גרסה זו רצופה פרכות וסתירות, כי היא שקרית ונעדרת היגיון עד כי תצהירו אינו אלא ראיה חסרת ערך שלא ניתן לבסס עליה הסגרה. בנוסף הועלו טענות בדבר הצורך ליתן לראיות פרשנות שונה מכפי שנתן להן בית המשפט המחוזי. נאמר כבר עתה כי אין בידינו לקבל טענות אלה. כפי שהובהר כבר בפסק-דיננו זה, בכדי שיוכרז מבוקש בר-הסגרה די אם מסכת הראיות בעניינו מקימה אחיזה לאישום. במילים אחרות, היועץ המשפטי לממשלה, כמגיש העתירה להכריז על המבוקש בר-הסגרה, נדרש להציג תשתית ראייתית לכאורית לאישומים. הא ותו לא. בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה אינו מברר את אשמתו של המבוקש ועל כן גם אינו נדרש לטענות בדבר מהימנות הראיות ומשקלן, כל עוד אין מדובר בראיות שגלוי על פניהן כי הן חסרות ערך. כבר כאן טמון המענה לטענת בא כוחו של יצחק אברג'יל כי בית המשפט המחוזי זקף לחובתו כל שעמד נגדו, אך התעלם מן הראיות לזכותו. הדיון בשלב זה מתמקד ב"יש" הראייתי ולא בהסברים השונים שניתן ליתן לחומר הראיות. הבחינה העניינית לגופם של דברים מסורה לבית המשפט במדינה המבקשת ושם יהיה באפשרותו של המבוקש אשר הוסגר להעלות את טענות ההגנה שבידו ולנסות ולהפריך את עדויות התביעה. כמובן, אם נוכח בית המשפט אליו הוגשה בקשה להכריז על אדם בר-הסגרה כי תשתית הראיות הלכאורית שהוצגה לו מנוקבת ככברה וגלוי על פניו כי היא ריקה מתוכן, יהווה הדבר טעם שלא להסגיר המבוקש. ואולם אין אנו מדברים בבחינה ברף הנדרש בהליך פלילי אלא בדרישה לראיות המגלות אחיזה לאישום. 211. כבית המשפט המחוזי לפנינו סבורים גם אנו כי תשתית הראיות מקימה אחיזה לאישומים בפרשת הרצח. חוט השדרה של הראיות באישום זה הינו עדותו המפורטת של מנור, שעיקריה הובאו לעיל. מנור מתאר בהודעתו את פעילותם חובקת העולם של ארגוני הפשיעה של האחים אברג'יל ושל מלול בתחום הסחר בסמים, כמו-גם מהלכים שונים שהניעו יצחק אברג'יל ומלול בארגוניהם מכוח תפקידם. הוא פורס את הרקע להחלטה לרצוח את אטיאס – ניסיונו של אטיאס, יחד עם אחרים, לגנוב ממלול משלוח סמים שהיה מיועד אליו. הוא מסביר את הצורך באישורו של יצחק אברג'יל לרצח בכך שאטיאס השתייך לחבורה הירושלמית אשר חברה לארגון האחים אברג'יל ולא ניתן היה לפגוע בו על כן, בהתאם לקוד ההתנהגות בעולם העברייני, ללא אישור זה. מנור מתאר את פגישותיו עם יצחק אברג'יל, לרבות השיחה בה ביקש את אישורו לרצח אטיאס. הוא מפרט כי יצחק אברג'יל ציין בפניו כי שימש כבורר בעניין אחר בו היה אטיאס מעורב ופסק נגדו. אברג'יל אף ערך בירורים טלפוניים בנוגע לרצח ולאחר מכן אישר את ביצוע הרצח והציע את עזרתו בביצוע. עוד מוסר מנור כי עדכן את מלול בדבר קבלת האישור לרצוח את אטיאס. פרט זה אף הוא קושר את יצחק אברג'יל לאירועים כמי שהסכמתו היוותה תנאי להוצאת התכנית לפועל. מנור מוסר עוד כי לאחר שאטיאס נרצח הוא עודכן בכך על ידי מלול שמסר לו כי צפה בביצוע הרצח בעת התרחשותו. מנור עדכן בדבר הרצח את יצחק אברג'יל וזה מסר כי הדבר ידוע לו. גם בפגישה שנערכה ביניהם בהמשך דובר ברצח. הודעתו של מנור משתלבת בהודעותיהם של בארבה ואבינה, חברי הכנופיה המקסיקנית אליה פנה מלול לשם ביצוע הרצח. השניים מתארים שלבים בהוצאתה לפועל של תכנית הרצח, בהם לקח מלול חלק פעיל, כפי שפורט לעיל, ומשלימים את התמונה של רצח אטיאס. חיזוק משמעותי לגרסת מנור כי מלול מסר לו שהרצח בוצע על ידי כנופיית רחוב מקסיקנית וכי הוא צפה בביצוע הרצח, מצוי בגרסתו של בארבה, המוסר כי שמע מואלדז שמלול וסנדובל צפו בביצוע הרצח, לאחר שמלול הצביע לוואלדז על היעד. בנוסף, העובדה שבארבה מציין כי לאחר הרצח הראה לו ואלדז את המקום בו בוצע הרצח ומדובר במקום בו חיפש בארבה בעבר את אטיאס יחד עם מלול וסנדובל, סוגרת את המעגל ומחזקת את הקשר של מלול לרצח. תימוכין נוסף לגרסת מנור עולה משיחה שהתקיימה ביום 7.9.2003, כשבוע לאחר ביצוע הרצח, בין יצחק אברג'יל למנור, במהלכה שאל אברג'יל את מנור על "הבחור" שדיברו עליו וזה ענה לו כי "הבעיה נפתרה". שיחה זו יש בה חיזוק לכאורי למעורבותו של יצחק אברג'יל – לכך שידע על תכנית הרצח, אישרה ועקב אחר ביצועה. אמנם, בפנינו נטען כי שיחה זו אינה עוסקת כלל ברצח אטיאס אלא בעניינו של אדם אחר ובקשרים הכספיים עמו. ואולם, הדיון בבקשת ההסגרה אינו המסגרת המתאימה לדון בהסברים חלופיים לראיות, מה גם שמדובר בטענה שנטענה בעלמא, מבלי שצוין מיהו אותו אדם בו מדובר ובאילו ענייני כספים מדובר בשיחה. העובדה שהשיחה מתנהלת כשבוע לאחר הרצח ושניכר כי היא מתנהלת ב"שפת קוד" – שיש בה גם משום תימוכין לטענה בדבר קיומו של המיזם המשותף – יש בה כדי לתמוך ולו לכאורה בסברה כי שיחה זו נוגעת לרצח אטיאס ול"סגירת החשבון" עמו ועם שותפיו. כאמור, לא למותר לציין כי בשיחה זו ניתן למצוא גם תימוכין לכאורי לטענה בדבר שיתוף הפעולה בין ארגון האחים אברג'יל לארגון מלול, כאשר בעת שהם משוחחים על ענייני הכסף אומר יצחק אברג'יל למנור "הצד שלך, שלי, שלנו, זה אותו הדבר". חיזוק נוסף לגרסת מנור העולה משיחה זו ומחזק את המסקנה בדבר מעורבות יצחק אברג'יל נוגע לטענת מנור כי אברג'יל אמר לו כי כמה מאנשיו היו עם אטיאס בליל הרצח וחששו כי הרצח אינו אלא ניסיון של זאב רוזנשטיין לפגוע באנשי אברג'יל (סעיף 20 לתצהירו). מתמליל השיחה מיום 7.9.2003 עולה כי לאחר שהשניים מדברים על "הבעיה" שנפתרה ויצחק אברג'יל שואל האם הושב הכסף, הוא מציין כי יש לו שני חברים מודאגים ומוודא האם הם "בבעיה" ונענה בשלילה. מנור טוען עוד בתצהירו כי לאחר שפגש ביצחק אברג'יל, הלה התקשר לאהרון חסין, מאנשיו, ואמר לו כי הרצח אינו קשור לזאב רוזנשטיין וכי הוא – אברג'יל, ידע כי הוא עומד להתרחש. על כך יש להוסיף שיחה מיום 17.9.2003 בין יצחק אברג'יל וחסין, בה מדברים הם על "מוטי". ככל הנראה מדובר במוטי סלטי, מאנשי אברג'יל, אשר לפי תצהיר החוקרת רויטר רכבו חנה במגרש החניה של בית הקפה בו בוצע הרצח בערב הרצח. אין זה מופרך אפוא להניח כי שני החברים המודאגים הם חסין וסלטי. אם כן, הראיות החיצוניות לתצהירו של מנור מתיישבות עם גרסתו, תומכות בה ומבססות אף הן את מעורבות של יצחק אברג'יל. חיזוק נוסף לגרסת מנור קיים גם בהאזנת סתר לשיחה שניהל יצחק אברג'יל ביום 13.9.2003 עם אדם לא מזוהה, בה אמר כי הוא אמור להיפגש עם מנור ועם ציון אלון, פרט המתיישב עם הודעת מנור כי נפגש עם יצחק אברג'יל לאחר שדיווח לו בטלפון על רצח אטיאס. 212. כאמור, יצחק אברג'יל ומלול טענו שניהם כי אין לתת כל משקל לגרסת מנור ובפרט נוכח סתירות פנימיות שקיימות בה. כך, אם מקבלים את גרסת מנור, הרי שתמוהה פנייתו אל יצחק אברג'יל ולא אל בן הרוש כמי שתחת חסותו פעל אטיאס. בנוסף, מתצהירו של מנור עצמו עולה כי מלול שכר אנשים שיבצעו את הרצח עוד לפני שהתקבל אישורו של אברג'יל לרצח, דבר המחליש את הטענה בדבר הצורך באישורו של יצחק אברג'יל. אכן, בידיהם של באי כוח המערערים טענות המצריכות בירור בנוגע לחומר הראיות, לרבות ביחס לגרסת מנור. ואולם, אין בטענות אלה כדי להוביל למסקנה כי גרסת מנור על החיזוקים השונים לה, כמו-גם תצהיריהם של בארבה ואבינה, אינם מספקים את האחיזה הראייתית הנדרשת לאישום, לשם הכרזה על יצחק אברג'יל ועל מלול ברי הסגרה. הטענות שהועלו לעיל נגד תצהירו של מנור, כמו-גם הטענות באשר למניע שיש לו לכאורה למסור בידי רשויות התביעה בארצות הברית את יצחק אברג'יל ואת מלול, מקומן להתברר בהליך הפלילי בפני בית המשפט האמריקאי. הליך ההסגרה אינו המסגרת המתאימה אפוא לבירורן. למעלה מן הצורך נוסיף כי לחלק ניכר של הטענות נגד גרסת מנור יכול שיהיה הסבר מניח את הדעת. כך, הטענה כי מתצהירו של מנור עצמו עולה כי מלול שכר אנשים שיבצעו את הרצח עוד לפני שהתקבל אישורו של אברג'יל לרצח, אינה שוללת לטעמנו את עצם הפניה לאברג'יל לאשר את הרצח ואת האישור שנתן לכאורה. מקובלת עלינו לעניין זה עמדתו של בית המשפט המחוזי כי אפשר שמלול החל בהכנות לרצח עוד בטרם התקבל האישור. בנקודה זו טען בפנינו עו"ד שפטל – בא כוחו של יצחק אברג'יל, כי לא ניתן לקבל הנחה זו נוכח תצהירו של בארבה ממנו עולה כי מספר ימים לאחר הזמנת הרצח בקיץ 2003 הם חיפשו את אטיאס חמושים, יחד עם מלול, והיו פוגעים בו לו היה מאותר. ואולם, לא ברור על מה מתבססת הטענה כי הדבר היה לפני שניתן אישורו של יצחק אברג'יל. תצהירו של בארבה מדבר באופן כללי על "קיץ 2003" כמועד בו פגש את מלול כאשר זה הגיע לבית סנדובל וביקש לשכור אדם שיבצע הרצח. מכיוון שאישורו של יצחק אברג'יל לא ניתן לפני 20.6.2003, ייתכן בהחלט שהאירועים המתוארים בתצהירו של בארבה – ובפרט מהשלב בו מלול אסף אותו ואת סנדובל והם הלכו לחפש אחר אטיאס - התרחשו לאחר שניתן אישורו של יצחק אברג'יל. האפשרות שמלול החל בהכנות אך המתין במקביל לאישורו של יצחק אברג'יל מתיישבת לכאורה עם העובדה שמלול לא פעל לכאורה לקידום תכנית הרצח מייד לאחר קבלת ההחלטה על ביצועו בחודש דצמבר 2002, אלא החל להניע את תכנית הרצח במקביל לנסיעתו של מנור לספרד בשליש האחרון של יוני 2003, שם קיבל את אישורו של יצחק אברג'יל לביצוע הרצח. 213. אם כן, איננו סבורים שאין בפי באי כוחם של המערערים טענות שעשויות לשמשם בהגנת מרשיהם, אלא שאלה מצריכות בירור בהליך הדיוני ואין הן שומטות את הקרקע תחת התשתית הלכאורית הנדרשת בשלב זה. כזו היא למשל הטענה כי מנור אינו מוסר את פרטי האדם שאמר לו לטענתו כי עליו לקבל את אישור יצחק אברג'יל לרצח, מחשש שזה יפריך את גרסתו. טענה זו יכולה לשמש בהגנתו של יצחק אברג'יל בארצות הברית, אך היא אינה הופכת את התצהיר, אף לא בהצטרפה ליתר הקושיות שמעלה הסנגור, לחסר ערך. בדומה, בפני בית המשפט בארצות הברית תוכל להתברר הטענה כי גרסת מנור לפיה הוא מסר למלול על האישור לרצח ממרוקו, נסתרת בתצהיר החוקרת רויטר, ממנו עולה כי ברישומי ביקורת הגבולות של מנור בתקופה הרלוונטית לא קיימת כניסה למרוקו. ואולם, בשלב הנוכחי אין טענה זו מאיינת את הראיות הקיימות. למעלה מהדרוש נוסיף כי גם לפי תצהיר החוקרת רויטר נסיעתו של מנור לספרד, במהלכה התקבל לכאורה אישור יצחק אברג'יל לרצח, ארכה כחודש (בין התאריכים 20.6.2003 – 23.7.2003). השהות הממושכת יחסית, כמו-גם הקרבה היחסית בין ספרד למרוקו והעובדה שמנור המשיך ופירט בתצהירו כי יש לו קשרים בתחום הסמים במרוקו יכולות לתמוך בטענה כי מנור אכן שהה במרוקו בתקופה האמורה ולא יהיה זה מופרך לשער כי אפשר ונכנס לשם בזהות בדויה ועל כן אין לדבר זכר בדרכונו. ביתר הטענות שהועלו ביחס לחומר הראיות לא מצאנו לשוב ולדון באשר קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה מקובלות עלינו. נציין, כי מלול העלה טענות שונות שעיקרן כי לגרסת מנור אין תימוכין בראיות חיצוניות. הלכה למעשה מלין הוא על היעדר ראיות תומכות לגבי כל פרט ופרט שמסר מנור. ברי כי בכל הליך משפטי לא תמצאנה ראיות חיצוניות שתאוששנה כל פרט ופרט בעדות המרכזית. בענייננו, כאמור ישנם די והותר חיזוקים לעדותו של מנור, ובפרט תצהירו של בארבה ותמליל שיחת הטלפון מיום 7.9.2003. בפנינו לא טען מלול במפורש כי נדרשת תוספת ראייתית לעדותו של מנור כעד מדינה וממילא איננו רואים להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה. סיכומה של נקודה זו, אנו דוחים הטענות בנוגע לחומר הראיות שהיווה הבסיס להכרזתם של יצחק אברג'יל ומלול בני הסגרה בפרשת הרצח. נפנה עתה לבחון את יתר הטענות, ובראשן הטענה המקדמית בדבר אי-התקיימותה של דרישת הפליליות הכפולה. פליליות כפולה 214. במוקדה של סוגיה זו עומדת השאלה האם חלקו הנטען של יצחק אברג'יל בפרשת הרצח התבצע לפני כניסתו לתוקף של חוק מאבק בארגוני פשיעה, שאז לא מתקיימת פליליות כפולה, שכן האישומים הנוגעים לפרשת הרצח מדברים בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה ובסיוע בביצוע עבירות אלימות במסגרת פעילות ארגון פשיעה. כזכור, חוק מאבק בארגוני פשיעה נכנס לתוקפו ביום 17.6.2003, הוא היום הקובע. אטיאס נרצח ביום 31.8.2003. אטיאס נרצח אפוא לאחר היום הקובע. יתר על כן, מחומר הראיות עולה כי לכאורה גם ברכתו של יצחק אברג'יל לביצוע הרצח ניתנה לאחר היום הקובע. בתצהירה של החוקרת רויטר מיום 9.10.2008, אשר צורף לבקשת ההסגרה בעניינו של יצחק אברג'יל (בעמ' 205), מציינת היא כי ממרשם הגבולות של ישראל עולה כי ביום 20.6.2003 יצא מנור מישראל ונסע לספרד. מתצהירו של מנור עולה כי זו הייתה הפעם הראשונה בה פגש באברג'יל, כאשר הוא מוסיף כי בתקופת ביקורו זה בספרד פגש את יצחק אברג'יל פעמים רבות, שבאחת מהן עלתה הבקשה לקבל את אישורו לרצח אטיאס (סעיפים 15-16 לתצהיר מנור). ברי אם כן כי אף לו הנחנו כי מנור ביקש את אישורו של יצחק אברג'יל מייד עם נחיתתו בספרד – הגם שכאמור, מתצהירו עולה כי הדבר אירע מאוחר יותר - הרי שהאישור לביצוע הרצח ניתן לכל המוקדם ביום 20.6.2003. במועד זה, שלאחר היום הקובע, היה כבר חוק מאבק בארגוני פשיעה בתוקף ועל כן מתקיימת הדרישה לפליליות הכפולה בהיבט של עיתוי ביצוע העבירה. 215. מטיעוניו של יצחק אברג'יל עולה כי הוא טוען גם כי אין מתקיימת פליליות כפולה במובנה המהותי ביחס לאישומים נגדו בפרשת הרצח, מאחר שהוא לא היה צד לעשייתה של העבירה כדרישת סעיף 499(ב) לחוק העונשין, ונוכח ביטול דוקטרינת האחריות הסולידרית של הקושרים. האם מעשיו של יצחק אברג'יל היו ענישים לו בוצעו בישראל? לשאלה זו יש להשיב בחיוב. ראשית, כבית המשפט המחוזי אף אנו איננו סבורים כי עלינו להידרש לסיווג חלקו המדויק של יצחק אברג'יל בפרשת הרצח. העיקר הוא לטעמנו בכך שמעדותו של מנור עולה כי לכאורה נתן יצחק אברג'יל את אישורו לביצוע הרצח, הציע את עזרתו בביצועו ואף עסק בנושא לאחר ביצוע הרצח. חלקו בביצוע הרצח היה על דרך של מתן אישורו לביצוע. על חשיבות קבלת אישורו של יצחק אברג'יל כתנאי מקדמי לביצוע הרצח מלמד הסברו של מנור בדבר הנורמות המקובלות בהקשר זה בעולם העברייני, כמו-גם העובדה שעדכן בעניין זה את מלול. חיזוק נוסף למעורבותו של יצחק אברג'יל בפרשה זו מצוי בשיחת הטלפון מיום 7.9.2003 בין יצחק אברג'יל למנור, אשר עדכן את אברג'יל כי "הבעיה נפתרה". תשתית לכאורית זו מקימה לדעתנו, על פי הדין הנוהג בישראל, בסיס להגשת כתב אישום נגד מי שאישורו היווה תנאי מוקדם וחיוני לביצוע הרצח. שכן, הפסיקה בישראל הכירה כבר באפשרות להטיל אחריות פלילית בגין רצח על אדם שחלקו העיקרי בביצוע העבירה הוא במתן הסכמה לרצח, כאשר זו מהווה תנאי מוקדם להוצאת תכנית הרצח אל הפועל (וראו בהקשר זה: ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.99) (להלן: עניין סולטאן)). נציין, כי ערים אנו לכך שבעניין סולטאן נקבע כי נותן האישור לביצוע הרצח לא הסתפק בהסכמה לכך שיש להמית את המנוחה אלא הוא בחן גם עם המבצע העיקרי מהי דרך ההמתה הטובה ביותר שלא תותיר סימנים וסיכם עמו את דרך ההמתה. ואולם, מפסק-הדין עולה כי העיקר הינו בכך שנותן הגושפנקא להמתה נהנה ממעמד מיוחד של "מעין ממונה" שמכוח מעמדו שלט למעשה בגורלה של הקרבן ואשר בלא הסכמתו לא היו חייה מגיעים לקיצם: "לנוכח מירקם היחסים המיוחד שבין השלשה - ובמיוחד זה שבין תוהמי למישל - אין ב"הסכמתו" של תוהמי, משום התרת דמה של נוואל בלבד; ובפועל, הלכה למעשה, היא שקולה כנגד "ירית הזנקה" המשלחת ספורטאי למירוץ. בנסיבות הענין, היוותה ה"הסכמה" צעד ראשון והכרחי של תהליך הגשמת ההחלטה המשותפת להמית את נוואל; ובתור שכזו, ניתן לראות בה מעשה של "השתתפות בביצוע העבירה", כאמור בסעיף 30 לחוק העונשין, המגדיר "מבצע בצוותא" מיהו" (עניין סולטאן, בפסקה 9(ב)). העובדה שבענייננו נתן לכאורה יצחק אברג'יל את הסכמתו לביצוע הרצח לאחר עריכת בירורים ותוך שהוא מציע לכאורה את עזרתו בביצוע, כאשר על פניו חייו של אטיאס תלויים במוצא פיו, הופכת את מעשהו בר-עונשין גם לפי דיני ישראל. משנה תוקף יש לדברים כאשר עוסקים אנו באישור לביצוע רצח שניתן על ידי יצחק אברג'יל במסגרת פעילותו כראש ארגון פשיעה ומכוח מעמדו זה. שכן כפי שהובהר כבר בהרחבה, מטבעם של דברים, פעמים רבות אין ראשי הארגון או נושאי התפקידים המרכזיים בו נדרשים לבצע בעצמם עבירות באופן שמתקיים בהם היסוד העובדתי של העבירה ממש. מכוח מעמדם באפשרותם להיוותר בין הצללים, תוך שהם מניעים ומכוונים את אנשיהם ונהנים מפירות העבירות המתבצעות תחת חסותם או בשליחותם. על הקושי להביא לדין את מי שעומדים בראשה של ההתארגנות הפלילית והצורך להתאים את כללי השיטה למציאות המשתנה עמד בהקשר אחר השופט ח' כהן שנים רבות בטרם נחקק חוק מאבק בארגוני פשיעה: "כשהקשבתי לטיעונו המפורט והממושך של הסניגור המלומד בענין זה, התגנב חשש ללבי שמא נוהגים אנו בכגון דא נוהג שאבד עליו הכלח ושעלול לגרום ביום מן הימים - ואולי כבר גרם (ראה ע"פ 194/75) - לתקלות מסוכנות במלחמה בפשע. הפרשה העגומה שלפנינו יכולה לשמש דוגמה לכך כיצד נרקמות תכניות לביצוע מעשה רצח בין אנשים אשר הפשיעה המשותפת היא לחם חוקם ; אם ניתן עוד לפעמים להשיג ראיות מן החוץ, ובפרט ראיות ריאליות, להוכחת אשמתו של מבצע המעשה, הרי נגד אלה שהסתתרו ועמדו מאחוריו ושלחוהו לעשות את המעשה עבורם - אין כל אפשרות סבירה להשיג ראיות זולת עדות שותפיהם לפשע. ההלכה המחייבת סיוע לעדות שותפים- לעבירה נולדה אצלנו באותם הימים הטובים, והרחוקים מאוד, אשר בהם הפשע לא היה עוד מאורגן ומתוחכם כולי האי, ובדרך-כלל לא בוצעו הפשעים החמורים בידי שלוחים- לדבר-עבירה... " (ע"פ 474/75 סאלם נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 113, 126 (1976)). כאז כן היום, ובפרט משניתנה הכרת המחוקק, בעצם חקיקת חוק מאבק בארגוני פשיעה, בהכנסת כלל המעורבים בהתארגנות הפלילית למעגל האחראים. ייחוס האשמה ליצחק אברג'יל במקרה דנן מבוסס על ההכרה במעמדו כראש ארגון פשיעה כמי שלא רק שאינו נדרש לבצע העבירות בעצמו אלא שיש מי הרואים עצמם מחויבים לקבל את אישורו בטרם יבצעו דבר עבירה נגד מי מהאנשים הסרים למרותו. סיכומה של נקודה זו, אנו דוחים הטענה בדבר אי-התקיימותה של פליליות כפולה. טענות נוספות 216. אנו דוחים את הטענה כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא צוין במפורש מהו סעיף העבירה המדויק לפיו הוכרז יצחק אברג'יל בר-הסגרה, ויש להבהיר עניין זה. עמדת המשיב בנקודה זו מקובלת עלינו – משנוכח בית המשפט כי מולאו התנאים להסגרה, מכריז הוא על המבוקש בר-הסגרה לפי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום של המדינה המבקשת ולא לפי עבירות הקבועות במדינה המתבקשת. זאת, גם בהיינתן האמור בסעיף 56 לפסק-דיננו. כך גם במקרה זה. יצחק אברג'יל הוכרז בר-הסגרה בגין העבירות המיוחסות לו באישומים 3 – 6 לכתב האישום האמריקאי. 217. יצחק אברג'יל ביקש להצביע על חוסר האמון של רשויות אכיפה שונות בגרסתו של מנור, בציינו כי על אף שמנור מציין לכאורה מעורבות שלו, יצחק אברג'יל, בעבירות חמורות במקומות שונים ברחבי העולם, לא הוביל הדבר את רשויות האכיפה במדינות השונות בהן בוצעו לכאורה המעשים לנקוט נגדו בהליכים. גם טענה זו אינה יכולה לשנות מן המסקנה כי קיימת אחיזה לאישומים נגד יצחק אברג'יל. ברי כי לרשויות התביעה שיקוליהן שלהן בהחלטה על העמדתו לדין של פלוני והעובדה כי לא מתנהלים נגד יצחק אברג'יל הליכים בגין טענותיו של מנור למעורבותו של אברג'יל בעבירות נוספות אינה יכולה על כן ללמד על אמיתות הטענות או על שקריותן, מה גם שכפי שהובהר אין עניינו של בית משפט זה בסוגיות מהימנות. כפי שפורט, מלול טוען כי מאחר שלא התבקשה הסגרתו בגין עבירות הסמים המהוות לכאורה את המניע לרצח, לא ניתן יהיה להרשיעו בארצות הברית בעבירת הרצח ומשכך אין להסגירו. בהקשר זה הזכיר גם את סייג הייחודיות המעוגן בסעיף 17(א) לחוק ההסגרה. בעניין זה סבורים גם אנו כי חזקה על רשויות התביעה בארצות הברית כי הן מכירות את הדין האמריקאי וכי אין מתבקשת ההסגרה בגין עבירה שאין ביכולתן להעמיד את המבוקש לדין בגינה. למעלה מן הצורך נוסיף כי בא כוחו של מלול טען אמנם כי "...מושכלות יסוד הם, שהדין בארצות הברית דורש כחלק מיסודות העבירה הפלילית את קיומו של המניע...", אך אין אלה מושכלות יסוד אלא טענה המצריכה ביסוס שלא הוצג. אשר לחשש שהובע כי סייג הייחודיות לא יישמר אם יוסגר מלול לארצות הברית, הרי שגם אנו סבורים כי קיים לו מענה בסעיף VIII לפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית. סעיף זה שכותרתו "כלל הייחוד", קובע: "1. אדם שהוסגר לפי האמנה אין לעצרו, לשופטו או להענישו אצל הצד המבקש אלא על: (א) כל עבירה שלגביה אושרה הסגרה, או עבירה פחותה כלולה המבוססת על עובדות זהות לאלה של העבירה שלגביה אושרה הסגרה; (ב) כל עבירה שבוצעה אחרי הסגרת האדם; או (ג) כל עבירה שעליה הרשות המבצעת של הצד המתבקש מסכימה למעצרו של האדם, למשפטו או לעונשו. ..." אין אפוא יסוד לסבור כי מלול יואשם בעבירות סמים משלא התבקשה הסגרתו בעבירות אלה. 218. זיהויו של מלול וטענת האליבי. מלול טוען כאמור כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את טענתו כי כלל לא שהה בארצות הברית בעת הרלוונטית. לא מצאנו כי טענותיו מצדיקות התערבותנו. ראשית, מלול זוהה בהצהרת התובע מארק ג' צ'יילדס מיום 10.10.2008, המפנה לתמונה שבנספח 7 לבקשת ההסגרה (עמוד 17, סעיף 30 להצהרת התובע צ'יילדס). בנוסף זוהה בתמונות על ידי מנור ועל ידי בארבה. שנית, טענתו של מלול כי בניגוד לטענת הרשויות בארצות הברית הוא מעולם לא היה בארצות הברית אין מקומה להתברר בהליך ההסגרה, שכן מדובר בטענה נגד מהימנות הראיות שבידי רשויות התביעה בארצות הברית ובראשן תצהירו של מנור לפיו כאשר בישר למלול על אישורו של אברג'יל לרצח ונענה כי נשכרו כבר אנשים לביצוע הרצח, נמצא מלול בלוס אנג'לס (סעיף 22 לתצהיר מנור). כן מסר כי אחרי הרצח מלול נעצר בלוס אנג'לס כשהוא משתמש בשם בדוי, אליהו נעים, ולאחר ששוחרר בערבות ברח לאירופה, שם פגש אותו מנור ושמע ממנו את פרטי הרצח (סעיף 26 לתצהיר מנור). גם מתצהיריהם של בארבה ואבינה עולה כאמור נוכחותו של מלול בלוס אנג'לס בעת הרלוונטית. לטעמנו, די במכלול לכאורי זה כדי לקבוע כי טענת האליבי אינה משליכה על עצם הקביעה בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ודינה להתברר בהליך העיקרי. נוסיף, כי אף תצהירה של החוקרת רויטר, שעל הסתמכות בית המשפט קמא עליו מלין מלול, משמעותי בנקודה זו. שכן, בתצהירה מציינת רויטר כי במרשם הפלילי של מדינת קליפורניה נמצא רישום מעצר של אדם אשר הזדהה עם רישיון נהיגה על שם אליהו בן נעים (סעיפים 35 – 37 לתצהיר החוקרת רויטר מיום 9.10.2008). בתצהירה מפרטת החוקרת רויטר פרטים נוספים רבים אשר כולם מובילים למסקנה כי מדובר במלול. פרט זה מצטלב היטב עם טענת מנור בדבר מעצרו של מלול בלוס אנג'לס תחת השם אליהו נעים. קיימת איפה תשתית לכאורית מספקת לקבוע כי מלול זוהה בארצות הברית בתקופה הרלוונטית לאישומים בפרשת הרצח, וכל זאת מבלי שיהיה צורך להידרש להשוואת תמונתו של מלול על ידי החוקרת רויטר לצילומים שלו שנלקחו כביכול בבלגיה. 219. כאמור, מלול טען כי אין זה מתקבל על הדעת כי כל התקופה בה לכאורה נערך אחריו מעקב לא הניבה כל צילום, הקלטה או רישום של מכשיר סלולרי. כפי שצוין, הכלל החל בהקשר זה הוא כי: "...יש לצרף לבקשת ההסגרה את כל חומר הראיות הרלוואנטי המצוי בידי המדינה המבקשת, ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו, וזאת על-מנת שבפני בית-המשפט הנדרש לשאלת היות המבוקש בר-הסגרה יוצג המכלול הראייתי השלם. ראו ע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד 340 (4) בע' 345; ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; ניתן בתאריך 5.10.00). ברם, הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוואנטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר -הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (עניין אקווה, בעמ' 689). מלול טוען למעשה כי העובדה שלא הוצגו צילומים, האזנות סתר או ראיות אחרות שנאספו לכאורה, ועל פי טענת הרשויות בארצות הברית, במהלך תקופה ארוכה של מעקבים אחריו, היא בלתי סבירה ומלמדת על שקריותן של הטענות נגדו. ואולם, כזכור, בדיקתנו מתמצה לקיומה של תשתית לכאורית. זו הוצגה ושאלת קיומן או היעדרן של ראיות למעקבים אחריו אינה יכולה לשנות מהערכת התשתית הראייתית הקיימת. בדומה, פרטים אודות הקשר בין מנור לרשויות בארצות הברית אף הם אינם משנים מקיומה של תשתית לכאורית. במצב דברים זה הרי שכל טענה הנוגעת לחומר הראיות ולחסרים או תהיות העולות ממנו מקומה בהליך בפני בית המשפט בארצות הברית. ככל שכוונתו של מלול היא לרמוז כי היעדרן של ראיות אלה מצביע על כך שהתיק אינו אלא מעשה מרמה של הרשויות בארצות הברית, הרי טענות אלה נידונו ונדחו לעיל. 220. סיכומם של דברים, לא מצאנו בטיעוני יצחק אברג'יל ומלול דבר אשר יצדיק התערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימת אחיזה לאישום נגד השניים בגין מעורבותם הנטענת ברצח אטיאס. הערעורים ביחס להכרזה על יצחק אברג'יל ומלול כבני הסגרה בפרשת הרצח נדחים אפוא. סוף דבר 221. על יסוד כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעוריהם של המערערים כולם, על כל חלקיהם. מנגד, מצאנו לקבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה באופן חלקי וזאת ביחס לסוגיות הבאות: א. המנעות בית המשפט קמא מלהכריז על יצחק אברג'יל כבר-הסגרה בגין פרשת סחיטתו של חדד לאחר היום הקובע וכחלק מפעילותו של ארגון הפשיעה. ב. המנעות בית המשפט קמא מלהכריז על יצחק אברג'יל כבר-הסגרה בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן לאחר היום הקובע וכחלק מפעילותו של ארגון הפשיעה. ג. המנעות בית המשפט קמא מלהכריז על בראשי כבר-הסגרה בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן לאחר היום הקובע וכחלק מפעילותו של ארגון הפשיעה. לבסוף, מצאנו לדחות את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה ככל שהדבר נוגע לסוגיות הבאות: א. מועד התגבשותה של דרישת הפליליות הכפולה. ב. המנעות בית המשפט קמא מלהכריז על יצחק אברג'יל כבר-הסגרה בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן ביחס לתקופה שלפני היום הקובע. ג. המנעות בית המשפט קמא מלהכריז על מאיר אברג'יל כבר-הסגרה בגין פרשת סחיטתו של חדד. כפי שהדגיש בית המשפט קמא בפסקה 240 לפסק-דינו, מצאנו לנכון אף אנו להדגיש – ההבחנה בין מעשים שבוצעו לכאורה לפני היום הקובע למעשים שבוצעו לכאורה לאחריו רלוונטית אך לאותן עבירות אשר יוחסו למי מבין המערערים מכוח חוק ה – RICO והיא אינה רלוונטית להסגרתם של המערערים לארצות הברית ושפיטתם שם בקשר עם עבירות שיוחסו להם מכוח חוקים אחרים (כמובן, בכפוף לכך שהונחה תשתית ראייתית מספקת להכרזתם כבני הסגרה אף בגין המעשים המיוחסים להם בקשר עם עבירות אחרונות אלו). אשר על כן, אנו מורים כי המערערים הינם ברי הסגרה לארצות הברית אך בגין חלקם בפרשיות השונות שיוחסו להם כדלקמן: יצחק אברג'יל – בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן (לאחר היום הקובע בלבד); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת רצח אטיאס (לאחר היום הקובע בלבד); ובגין פרשת הסמים. מאיר אברג'יל – בגין פרשת הלבנת ההון; ובגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לאחר היום הקובע בלבד). ששון בראשי – בגין פרשת הלבנת ההון; בגין פרשת סחיטתו של חדד (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתו של קיוליאן (לפני היום הקובע ולאחריו); בגין פרשת סחיטתם של האחים ועקנין (לפני היום הקובע ולאחריו). משה מלול – בגין פרשת רצח אטיאס (לאחר היום הקובע). ישראל אוזיפה – בגין פרשת הסמים. ניתן היום, ‏‏‏כ"ט כסלו, תשע"א (6.12.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09067170_C29.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il