פלוני נ. כונס נכסים הרשמי

10 1 ע"א 6715/18 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. פלונית 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. כונס נכסים הרשמי 2. עו"ד דוד הרשקוביץ - הנאמן 3. פלוני 4. פלונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.7.2018 בפש"ר 32514-07-14 ובפש"ר 32529-07-17, שניתן על ידי כב' השופטת נ' גרוסמן תאריך הישיבה: כ"ג בטבת התש"פ (20.1.2020) בשם המערערים: עו"ד אחיקם גריידי בשם המשיב 1: עו"ד אסף ברקוביץ' בשם המשיב 2: עו"ד דוד הרשקוביץ' בשם המשיבה 4: עו"ד דניאל גולשה פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) בפש"ר 32514-07-14 ובפש"ר 32529-07-17 מיום 12.7.2018, בגדרו התקבלה בקשת הנאמן על נכסי המשיבים 4-3 לביטול הענקה של דירה הרשומה על שמה של המערערת 1. רקע 2. המשיב 3 הוא עזבונו של החייב בענייננו, שהלך לעולמו בשנת 2017 (להלן: המנוח) והמשיבה 4 היא החייבת (להלן: החייבת, וביחד: החייבים). החייבים היו בני זוג נשואים, והם הוריהם של המערערת 1 (הבת) ושל המערער 2 (להלן: הבן, וביחד: המערערים). 3. לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים, הגישו החייבים ביום 16.7.2014 בקשה למתן צו לכינוס נכסיהם, כאשר החייב הצהיר על חובות בסך של 2,860,000 ש"ח והחייבת הצהירה על חובות בסך של 646,299 ש"ח. בחודש אוגוסט 2014 ניתנו צווי כינוס על נכסי החייבים, וביום 22.3.2016 הוכרזו החייבים פושטי רגל וניתן להם צו הפטר לאלתר. 4. ביום 4.6.2016 הודיעה עיריית תל אביב-יפו, אחת הנושות של החייבים בהליך, כי הדירה שבה מתגוררים החייבים, המצויה בבת ים, היא בבעלות הבת (להלן: הדירה). בעקבות הודעה זו, הגיש הנאמן בקשה לביטול הענקה בדירה, וכן ביקש כי יינתן צו איסור דיספוזיציה לגביה. 5. בבקשתו, טען הנאמן כי הדירה נרכשה בחודש מאי 2013 בסכום של 720,000 ש"ח, וכי אין זה סביר שהבת, בחורה צעירה ילידת 1993, הצליחה לממן את רכישת הדירה מכספיה. לטענת הנאמן, הדעת נותנת כי הדירה נרכשה מכספי החייבים כתוצאה ממכירת חנות בשוק הכרמל שהייתה בבעלותם (להלן: החנות), ואשר נמכרה על-ידם ביום 22.2.2012 תמורת סך של 1,400,000 ש"ח. הנאמן הוסיף כי רישום הדירה על שם הבת מהווה הענקה פסולה שבוצעה כשנה לפני כניסת החייבים להליך פשיטת רגל, וכי לפיכך יש להורות על ביטול ההענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980; לקבוע כי הדירה שייכת לחייבים, וכפועל יוצא מכך – להעשיר את קופת הכינוס בשווי הדירה. 6. החייבים והמערערים התנגדו לבקשה, וטענו כי הדירה נרכשה על-ידי הבת עצמה, וכי הכספים שהתקבלו ממכירת החנות לא שימשו למימון רכישת הדירה, אלא הופקדו בנאמנות אצל עו"ד אמנון זכרוני ז"ל (אשר הלך לעולמו ביום 13.10.2017, כחמישה חודשים לאחר שהתקיימו ההוכחות בהליך הנדון), ולאחר מכן שימשו לכיסוי חובות "בשוק האפור". החייבים טענו כי הם שוכרים את הדירה מבתם כדין, ומשלמים לה דמי שכירות בסך של 2,500 ש"ח מדי חודש במזומן. 7. הבת, אשר העידה בבית המשפט, טענה כי מימנה את רכישת הדירה באופן הבא: 300,000 ש"ח היא קיבלה בהלוואה מאחיה, הבן; 300,000 ש"ח היא קיבלה מבן דודה, חיים דיין, המכונה "חן" (להלן: בן הדוד); ויתרת הסכום מומנה מכספי עבודתה בזנות בתקופה שקדמה לרכישת הדירה, עיסוק שאליו הידרדרה, לטענתה, בעקבות המצב הכלכלי הירוד בבית. 8. הבן, אשר העיד אף הוא, טען כי עבד בחנות שהייתה בבעלות הוריו מאז שחרורו מהצבא, וכי בהמשך עבד בשיפוצים ובהובלות. לטענתו, ראה ברכה בעמלו, והוא צבר כסף מזומן רב מהעבודות האמורות עליהן לא דיווח לרשויות המס ("שמרתי מתחת לבלטות"). המערערים הציגו הסכם הלוואה שנערך בין הבן לבין הבת מיום 22.7.2014 (כשישה ימים לאחר שהחייבים הגישו בקשה לכינוס נכסיהם), שלפיו הבן הלווה לכאורה לבת סך של 950,000 ש"ח לרכישת הדירה (אשר נרכשה, כאמור, כשנה וחודשיים קודם לחתימת הסכם ההלוואה האמור), וכן הערת אזהרה שנרשמה לטובתו על רקע האמור. הבן הסביר כי רשם הערת אזהרה לטובתו על סכום של 950,000 ש"ח למרות שהלווה לאחותו 300,000 ש"ח בלבד, ועל אף שהדירה כולה נרכשה בסכום של 720,000 ש"ח בלבד, משום שביקש להבטיח את השקעתו וכן משום שהעריך שערך הדירה יעלה. 9. יצוין כי בן הדוד לא התייצב למסירת עדות בבית המשפט, אך תצהיר מטעמו צורף לסיכומיה של הבת. נטען כי לא ניתן היה לקבל ממנו תצהיר קודם לכן עקב שהותו בחו"ל. מכל מקום, בן הדוד מסר בתצהירו כי הבת סיפרה לו שהיא שוקלת לרכוש דירה, וכי היא חסכה 150,000 ש"ח מעבודתה. כן טען בן הדוד, כי עקב מצבה הנפשי הקשה באותה עת של הבת הוא נתן לה 300,000 ש"ח במזומן לשם רכישת הדירה. 10. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הגיש עמדתו בנדון לבית המשפט המחוזי, ובה טען כי הנאמן עמד בנטל ההוכחה הדרוש על-פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, וכי אף לשיטתו מדובר בהענקה פסולה. בתוך כך, טען הכנ"ר כי רב הנסתר על הנגלה בגרסאותיהם של החייבים ושל המערערים, וכי אף הוא סבור כי כספי מכירת החנות של החייבים שימשה לרכישת הדירה. החלטת בית המשפט המחוזי 11. לאחר שניתח את הראיות והעדויות שהובאו לפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי רישום הדירה על שם הבת הוא הענקה פסולה הבטלה כלפי הנאמן כאמור בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. בתוך כך, נקבע כי הלכה למעשה, הדירה היא דירתם של החייבים ולפיכך יש להקנותה או את תמורתה לקופת הכינוס. 12. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שגרסתם של בני המשפחה הייתה אחידה, הרי שהיא בלתי אמינה על פניה. בתוך כך, נקבע כי קשה להבין כיצד הצליחה הבת, אשר לטענתה הידרדרה לעיסוק בזנות בשל מצבם הכלכלי של הוריה, גם לכלכל את עצמה וגם לחסוך סכום נוסף של 130,000 ש"ח. בהקשר זה אף צוין כי הטענה בדבר הרווחים מהעיסוק בזנות, על אף היותה טענה מטלטלת, כלשונו של בית המשפט המחוזי, נטענה באופן כללי בלבד, ללא ביסוס או פירוט בדבר התקופה שבה עבדה בזנות, הסכומים שהרוויחה, אם היו גורמים נוספים שהיו מעורבים בכך ועוד. נקבע כי טענת הבת שלפיה היא עסקה בזנות היא טענת סרק אשר נועדה לספק הסבר לטענה שלפיה צעירה בת 20 הייתה בעלת אמצעים לשלם תשלום ראשוני עבור דירה. 13. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה אף את גרסתו של הבן. בתוך כך, צוין כי הבן עמד בהרחבה בעדותו על הקשיים הכלכליים הניכרים של הוריו, שלדבריו היו מסובכים בהלוואות ב"שוק האפור", ועל כך שאף הוא עצמו נקלע לקושי כלכלי ניכר בעקבות נזק שנגרם לו בשנת 2005. על רקע האמור, גרסתו שלפיה היה בידו סך של 300,000 ש"ח, ללא תיעוד, וכי הוא בחר לתת סכום זה לאחותו לצורך רכישת הדירה, שעה שהוריו נאלצים לסגור ולמכור את החנות בשל חובות ושעה שהוא עצמו מצוי במצב כלכלי קשה, אינה סבירה. בית המשפט המחוזי עמד גם על הקושי הנובע מהפער שבין סכום ההלוואה הנטען, לבין הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה האמור. על רקע האמור, נקבע כי גרסת הבן, כמו גרסת הבת, היא בדויה. 14. בית המשפט המחוזי דחה גם את גרסת בן הדוד, לא רק משום שלא נחקר על תצהירו שהוגש באיחור, אלא גם מאחר שהיא נמצאה בלתי סבירה. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת בן הדוד שלפיה הוא נתן לבת סכום גבוה של 300,000 ש"ח ללא ערובות, ביטחונות או אישורים היא גרסה מופרכת בעליל. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת בן הדוד היא גרסת בדים שנרקחה יחד עם גרסאות יתר בני המשפחה כדי להציע מקור כספי אלטרנטיבי לרכישת הדירה שאינו כספי החייבים. 15. בנוסף לכל האמור, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהחייבים הפנו אצבע מאשימה כלפי עו"ד זכרוני ז"ל, שלדבריהם לא העביר להם את כספי מכירת החנות שהיו בנאמנות אצלו. ואולם, כך נקבע, עו"ד זכרוני לא הוזמן על-ידי החייבים להעיד. כמו כן, החייבים לא הגישו רשימה מסודרת של סכומים שיצאו מתוך חשבון הנאמנות, ולא הובהר על-ידי מי הם נמשכו, וכן לא הוגשו דפי חשבון הנאמנות. נקבע כי בכך יש להעיד על חולשת טענות החייבים כלפי עו"ד זכרוני. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טענת החייבים שלפיה הם היו מסובכים בחובות ב"שוק האפור" לא הוכחה כלל ועיקר, וכי היא נטענה באופן כללי בלבד, מבלי לתומכה בראיות או בפרטים על זהות הנושים וגובה החובות הנטענים. בית המשפט המחוזי ציין כי אף שנכון הוא להאמין כי לחייבים היו חובות מסוימים ב"שוק האפור", הרי שגם לאחר שבוצעו אי אלו תשלומים בגין חובות אלו, עדיין נותר בידי החייבים סכום מספיק שאפשר להם לרכוש את הדירה. 16. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי מסקנתו שלפיה הבעלות האמיתית בדירה היא של החייבים מתחזקת גם לנוכח התנהלות הצדדים לאחר רכישתה, שכן החייבים הם אלו שמתגוררים בדירה מאז ועד היום, ואין כל תיעוד לתשלומי שכר דירה או להסכם שכירות בין החייבים לבין הבת. 17. על רקע כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הדירה, הלכה למעשה, היא בבעלותם של החייבים, כי בוצעה בה הענקה פסולה, וכי החריגים הקבועים בסעיף 96 לפקודה אינם מתקיימים בעניינו. משכך, נקבע כי יש להקנות את הדירה או את תמורתה לטובת קופת הכינוס. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי טרם שיינקטו הליכים למימוש הדירה, תינתן לחייבים הזדמנות לפדותה, והוא הפנה את הצדדים לניהול משא ומתן בנדון. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסוב הערעור שבפנינו. הערעור דנן 18. בערעורם טוענים המערערים כי נטל הראיה להוכחת הענקה פסולה מוטל על הנאמן, וכי נטל זה לא הורם שעה שהנאמן לא הציג ראיות להעברת הכספים מהחייבים למערערים. עוד טוענים המערערים כי הנאמן לא הוכיח את התקיימותם של היסודות הנדרשים לשם החלת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ובתוך כך לא הוכיח כי הדירה הנדונה הייתה נכס בבעלות החייבים וכי היא הוענקה לבת. כן נטען, כי גרסת הנאמן לא נתמכה בראיות מספקות, וכי אין די בה כדי לשלול את זכויותיה הקנייניות של הבת. לטענת המערערים, הנאמן לא המציא כל ראיה לקיומם של כספי מכירת החנות או להעברתם, וכן נמנע מלזמן את עו"ד זכרוני לחקירה ולעדות בעניין זה. 19. המערערים מוסיפים כי בניגוד לגרסתו של הנאמן, אשר התבססה על הנחות בלבד, גרסת המערערים הייתה סדורה, אחידה וברורה, ומשלא הוצגה כל ראיה הסותרת גרסה זו – ראוי היה לקבלה. בתוך כך, טוענים המערערים כי הם הציגו ראיות התומכות בטענתם כי כספי מכירת החנות שימשו להחזר חובות ל"שוק האפור", ובהן תצלומי שיקים על סכומים שונים, בסך כולל של 378 אלף ש"ח, שנמשכו על-ידי החייבת מחשבון הנאמנות. עוד נטען, כי בית המשפט ביסס חלק ממסקנותיו על קביעות עובדתיות שגויות. 20. הנאמן והכנ"ר סומכים ידיהם על פסק דינו בית המשפט קמא, ומדגישים כי אמנם הנטל הראשוני להוכחת הענקה פסולה רובץ על הנאמן, אך הנאמן עמד בנטל זה. משכך, נטען כי הנטל להפריך את הטענה הועבר לכתפי המערערים, וכי הם מצדם לא הציגו כל ראיה לביסוס עמדתם. בנוסף, הודגש כי הערעור נסוב על קביעות עובדתית של בית המשפט המחוזי, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. 21. ביום 20.1.2020 נערך הדיון בערעור, שבמהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם כמפורט לעיל. לאחר סיום הדיון, ביקשו הצדדים לעכב את מתן פסק הדין על מנת לנסות ולהגיע להסכמות במחלוקות שביניהם, ונעתרנו לבקשה. ואולם, לאחרונה, ביום 7.3.3021, לאחר ארכות רבות שניתנו בנדון, חלף המועד האחרון להצגת הסדר בין הצדדים, ונראה כי באה העת להכריע בערעור. 22. עוד יוער כי ביום 7.3.2021 הגיש המערער, שלא באמצעות בא-כוחו, מסמך שבו העלה טענות שונות, ובהן הטענה כי התנהל ללא חשבון בנק החל משנת 2008, עובדה אשר לטענתו יש בה כדי להסביר את סכומי המזומן הרבים שצבר. כמו כן, ביקש המערער לצרף ראיות חדשות ובהן פסק דין משנת 2011 הפוסק לטובתו פיצוי נזיקי בגובה 140 אלף ש"ח, אשר לטענתו תומך בגרסתו שלפיה היה ביכולתו לממן את רכישת הדירה. כן טען המערער כי הוא לא היה מיוצג במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, וכי הוא אף לא צורף כבעל דין להליך זה אלא אך השתתף בו כעד. דיון והכרעה 23. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 24. טענתם העיקרית של המערערים היא כי הנאמן, אשר נטל ההוכחה לגבי התקיימותם של היסודות הקבועים בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מוטל עליו, לא עמד בנטל זה ולא הוכיח שהדירה נרכשה מכספי החייבים. משכך, נטען כי לא היה מקום לקבוע שהחייבים העניקו לבתם את הדירה בהענקה פסולה וכי על כן יש לבטלה. 25. בפתח הדברים, יש לדחות את טענת המערערים שלפיה משלא הוכח כי החייבים היו בעלי הדירה בעבר, הרי שהם לא יכולים היו להעניק אותה לבתם. כפי שנפסק בעבר, סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מאפשר ביטולן של הענקות לא רק ביחס לנכסים בעין שהועברו למקבל ההענקה אלא גם ביחס לגלגוליהם של אותם נכסים, בדמות תקבולים ממכירתם או נכסים חלופיים שנרכשו מהם. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 947-946 (2001) (להלן: עניין לוין)): "דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של סעיף 96 לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לעניין זה, הונחתה, כך נראה, על-ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בעניין זה השתנתה, ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס 'שווייה' אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת נותרו חילוקי דעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני ... בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו". יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי הגם שהלכה למעשה, החייבים לא היו בעלי הדירה, אלא הבעלים של כספי מכירת החנות, הרי שגלגול הכספים האמורים לצורך רכישת הדירה על-ידי הבת, אינו מונע את ביטול הענקתם לבת. 26. אשר לטענתם העיקרית של המערערים – אמנם כן, הנאמן לא הציג לפני בית המשפט ראיות פוזיטיביות בדמות מסמכים המוכיחים כי כספי מכירת החנות עברו מהחייבים אל הבת, וכי הבת עשתה שימוש בכספים אלו לשם רכישת הדירה. ואולם, כפי שציינו החייבים והמערערים בעצמם, ההתנהלות הכספית של בני המשפחה לא תועדה במסמכים באופן כללי, ובכלל זה לא הומצא תיעוד של חשבון הנאמנות בו הופקדו כספי מכירת החנות. במצב דברים זה, בידי הנאמן, אשר מצוי בנחיתות אינפורמטיבית אינהרנטית ביחס לחייבים (ראו והשוו: רע"א 2438/16 רבוע כחול נדל"ן נ' טרבלסי, פסקה 17 (3.6.2016); ע"א 7876/17 הכונסת הרשמית נ' עו"ד קוטלר, פסקה 10 (18.2.2018)), היו ראיות נסיבתיות בלבד. אני סבורה כי די בראיות נסיבתיות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את טענתו בדבר הענקת הדירה לבת, באופן שמצדיק את ביטולה לפי סעיף 96 לפקודה (לעניין נטל ההוכחה ומידתו בהקשר זה ראו: עניין לוין, 950-949). 27. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בין הראיות הנסיבתיות האמורות: העובדה שהחייבים לא סיפקו הסבר מפורט או מניח את הדעת באשר להיעלמות כספי מכירת החנות; החייבים מתגוררים בדירה מאז רכישתה; לא נמצא כל תיעוד לתשלום דמי שכירות עבור השימוש בדירה או הסכם שכירות בנדון; הדירה נרשמה על שם בתם של החייבים, שהייתה כבת 20 בעת רכישתה. הנה כי כן, ראיות נסיבתיות אלה, במצטבר, עולות כדי רמת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח את קיומם של היסודות הקבועים בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. 28. החייבים והמערערים ביקשו לסתור את עמדת הנאמן, ולספק הסבר אלטרנטיבי לאופן מימון רכישת הדירה על-ידי הבת, ואולם גרסה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, כפי שפורט בהרחבה לעיל. בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מהעדים שהעידו לפניו, ניתח את הראיות, ונימק באופן מפורט את הבסיס למסקנותיו בנדון, ולא ראיתי להתערב בממצאיו העובדתיים, אשר ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם, ולא ראיתי כל הצדקה לחרוג מכלל זה במקרה הנדון (ראו: ע"א 3132/14 קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ, פסקה 7 (18.6.2015); ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 45 (25.9.2016); ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 8 (3.1.2018)). 29. בשולי הדברים, יש לדחות את טענותיו של הבן אשר הוגשו אך לאחרונה, מבלי שהתקבלה רשות בנדון. מעבר לדרוש אציין כי בניגוד לטענותיו בנדון, הבן היה בעל דין בהליך בבית המשפט המחוזי, ומעיון בנט המשפט עולה כי הוא אף היה מיוצג והגיש כתבי טענות בהליך. 30. סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. עוד אציע כי מימוש הדירה יתעכב לתקופה של 45 יום ממועד מתן פסק דין זה, על מנת לאפשר לצדדים לנסות ולהגיע להסכמות במחלוקות שביניהם. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏א' באייר התשפ"א (‏13.4.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18067150_R22.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1