מדינת ישראל נ. ווליד עבד אל חי

החלטה בתיק ע"פ 6714/08 בבית המשפט העליון ע"פ 6714/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ווליד עבד אל חי 2. באקר תאיה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.7.08 בת.פ. 40393/07 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ע' קפלן-הגלר תאריך הישיבה: י"א באלול תשס"ח (11.9.08) בשם המערערת: עו"ד ר' חמודות בשם המשיבים: עו"ד ו' חאסקיה בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ב' וייס פסק דין זהו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), אשר גזר על המשיבים שישה-עשר חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורם ממאסר שלא יעברו עבירת פשע או ניסיון לעבור עבירה כזו, וכן פיצוי המתלונן בסך כולל של 8,000 ₪. זאת בגין הרשעתם בעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות על פי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. לצד שני המשיבים הורשע נאשם נוסף (להלן: "נאשם 2", כפי שכונה בכתב האישום) אשר נדון לשבעה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, שנה מבחן מיום שחרורו ופיצוי המתלונן. אולם, המדינה לא ראתה לנכון לערער על גזר דינו לאור חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. 1. המשיבים הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן ועובדותיו להלן. המשיב 1 ונאשם 2 הם אחים. משיב 2 מאורס לאחותם של המשיב 1 ונאשם 2. בעת קרות האירוע נשוא כתב האישום, עבדו המשיב 1 והנאשם 2 בחנות בהרצליה (להלן: "החנות"). בבוקר יום 16.12.2007 פנה עובד החנות מ.א. לנאשם 2 בנוקבו בכינוי מעליב. בצהרי אותו היום, הגיעו המשיבים ונאשם 2 לחנות בחפשם אחר מ.א. בין שני המשיבים, נאשם 2 והמתלונן החלו דחיפות הדדיות שנפסקו נוכח התערבות העובדים במקום. מאוחר יותר, ניצת הריב שוב, ובמהלכו שלף משיב 1 מכיסו דוקרן, קרבו לבטנו של המתלונן, הפך את הדוקרן והכה את המתלונן בראשו ובכתפיו באמצעות ידית הדוקרן. משיב 2 הכה אף הוא את המתלונן. המתלונן ניסה להרחיק את המשיב 1 ולהוציא מידו את הדוקרן, אך משיב 1 דקר את המתלונן באמצעות הדוקרן בין המותן לגב בצד שמאל. משיב 2 ניסה לדקור את המתלונן בפניו באמצעות דוקרן ובתגובה בעט בו המתלונן ברגלו. בעקבות הדקירה נגרם למתלונן דימום פנימי מאסיבי בכליה, והוא הובהל לבית החולים בדרגת סיכון 4 (מתוך 5). על בסיס העובדות כפי שפורטו, הורשעו המשיבים בעבירות כאמור ברישת הדברים, וזאת במסגרת הסדר טיעון אשר אינו מכיל את גזר הדין. 2. במסגרת הדיון על גזר הדין הראוי למשיבים, הוצגו בפני בית המשפט המחוזי תסקיר שירות מבחן בעניינו של משיב 1 והוגשו מסמכים שונים, בינהם מסמכים המלמדים על עריכת סולחה בין משפחות המשיבים למשפחת המתלונן ומסמכים המעידים בשבחו ובשבח משפחתו של המשיב 2. כן הוצגו טיעונים לעונש מטעם המערערת ומטעם המשיבים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי, בין השאר, לעובדה כי דבר לא עזר להרגעת המשיבים ולסילוקם מזירת האירוע ומן המתלונן, וכן לעובדה שהמשיבים הם שפנו למתלונן בראשונה והתגרו בו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו להתפשטות האלימות בחברה ולצורך לשים לה קץ תוך העברת מסר לציבור שהנוקט באלימות יבוא על עונשו ויזכה כגמולו. מול שיקולים אלה, שקל בית המשפט המחוזי שיקולים לקולא עליהם נמנים עובדת ההודאה המהירה של המשיבים, נטילת האחריות והבעת החרטה מצידם, הפיצוי אשר הפקידו לטובת המתלונן, הסולחה אשר נערכה בין המתלונן למשיבים ולנאשם 2, תכני תסקיר שירות המבחן, והתקופה הממושכת בה שהו במעצר. 3. בערעור שלפנינו, יוצאת המדינה נגד קולת העונש שהוטל על המשיבים. לדבריה, העונשים אינם הולמים את חומרת מעשי המשיבים ואינם משקפים במידה ראויה את טיבם של המעשים, תוצאותיהם ומשמעותם החברתית. לטענת המדינה, למשיבים אופי אלים וחסר מעצורים והם מהווים סכנה לציבור. על כך מעידה, בין השאר, העובדה שהמשיבים התערבו בסכסוך לא להם, והגיעו לחנות מתוך מטרה לפגוע במ.א. כשהם מצוידים בדוקרן. זאת ועוד, גם לאחר שהופרדו הניצים והמשיבים הורחקו מן החנות, עמדו והמתינו בחוץ ואיימו על המתלונן שידקרו אותו משום שהגן על מ.א.. ביחס למשיב 1, גורסת המדינה שהוא לא היסס לעשות שימוש בסכין באופן שהביא לפציעה קשה של המתלונן, וזאת בעקבות התגרות קלה בלבד מצד המתלונן. המדינה מצביעה על כך שהתסקיר של משיב 1 מלמד שהוא כלל אינו נוטל אחריות לביצוע העבירות. כך, למשל, טען המשיב בפני שירות המבחן, כי האירוע האלים לא היה מתוכנן וכי המתלונן הוא בעליו של הדוקרן בעוד שהוא רק הגן על עצמו. באשר למשיב 2, טוענת המדינה שמסוכנותו נלמדת מכך שהוא ניסה לדקור את המתלונן גם לאחר שהמתלונן כבר נפגע מדקירתו של משיב 1. הרשעותיו הקודמות של המשיב 2 אף הן מעידות על מסוכנותו: בשנת 2004 נדון המשיב 2 לשנת מאסר בעקבות הרשעתו בעבירה של חבלה ופציעה כשהוא מזוין. בנוסף, ביום 4.6.2008 הורשע המשיב 2 בעבירה של החזקת סכין. היבט נוסף אשר מצדיק, לטענת המדינה, החמרת העונש, הוא חומרת הפגיעה במתלונן. כאמור לעיל, כתוצאה ממעשי המשיבים סבל המתלונן מדימום פנימי מאסיבי בכלייתו והובהל לבית החולים במצב בו נשקפת סכנה לחייו. לבסוף, ובהקשר רחב יותר, טוענת המדינה שמעשי אלימות ובריונות על רקע עניינים פעוטים הפכו לתופעה נפוצה בחברה, והעונשים שנגזרו על המשיבים אינם עולים בקנה אחד עם נורמת הענישה הראויה במקרים כגון אלה. המדינה עותרת לעונש מאסר משמעותי שיהלום את חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים. 4. מנגד, בדיון שנערך בפנינו, טען בא-כוחם של המשיבים כי אין הצדקה להתערבות בגזר הדין כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בא-כוחם של המשיבים הפנה לנסיבות הייחודיות של המקרה, בהדגישו כי הענישה במדינת ישראל חייבת להיות אינדיבידואלית. הוא הצביע על העובדה שבראשית הקטטה, תקף המשיב 1 את המתלונן באמצעות ידית הדוקרן, משמע, משיב 1 לא התכוון לדקור את המתלונן, אלא הדקירה נעשתה במסגרת המאבק על הדוקרן, ועל העובדה שהמתלונן לא ברח וביכר להמשיך ולהיאבק עם המשיבים. עוד טען בא-כוח המשיבים כי לזכותם של המשיבים יש לזקוף את זה שהודו בהזדמנות הראשונה וחסכו בכך זמן שיפוטי יקר. זאת ועוד, עברו הפלילי של משיב 1 אינו מכביד והוא נעדר הרשעות קודמות להוציא הרשעה אחת בגין החזקת סם לצריכה עצמית. כמו כן הפנה בא-כוחם של המשיבים לדו"ח של שירות המבחן בעניין המשיב 1, לפיו המשיב 1 נטל אחריות על מעשהו והביע חרטה. עוד מצביע בא כוח הנאשמים על כך שהמשיבים נלחמו עבור כבודו האבוד של אחיהם. 5. בית משפט זה חזר חזור והדגש על הצורך לשרש את "תת תרבות הסכין" אשר נפוצה במקומותינו, וזאת באמצעות הטלת עונשים קשים שיהיה בהם להחמיר עם הדוקר ולהרתיע עבריינים (וראו: ע"פ 2115/05 גינזבורג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2005); רע"פ 10987/04 חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.2004)). העברות בהן הורשעו המשיבים חמורות ונובעות מהצטברות העובדות הבאות: הם התערבו בסכסוך לא להם, והגיעו למקום במטרה לפגוע כשהם מצוידים בדוקרן. גם לאחר שהופרדו הניצים המשיכו המשיבים לעמוד בחוץ ולאיים על המתלונן. המתח הקיים בין מטרות הענישה והאינטרסים הכלליים שמבקשת הענישה להשיג, לבין עקרון הענישה האינדיבידואלית, משקף התלבטות המתעוררת גם כאן ביחס לנקודת האיזון הראויה שתאפשר את השגת מטרות הענישה, ובה בעת תיתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של העבריין המורשע. שאלה זו נעדרת מענה מתימטי ואין נוסחה לפתרונה. על בית המשפט לעשות שימוש בניסיון החיים ובניסיון המקצועי, בשכל הישר ובשיקול הדעת הרחב הנתון לו, כדי לגבש בכל מקרה ומקרה החלטה עונשית מאוזנת, מידתית וראויה (ראו ע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר (לא פורסם, 21.2.2008)). גם במקרה שבפנינו מתעוררת ההתלבטות האמורה. לדעתנו הפריז בית המשפט המחוזי במשקל השיקולים המיטיבים בקביעת גזר הדין של המשיבים. מעשיהם, כמאמר בית המשפט המחוזי, הם מעשים הראויים לכל גנאי, מעשים אשר חברה מתוקנת צריכה להוקיע. אכן, על מלאכת גזירת העונש להיעשות בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית, תוך נתינת הדעת ותשומת הלב לנסיבותיו האישיות של כל אדם אשר הורשע בדין. ואולם, אין משמעו של דבר כי נדחק מקומם של שיקולים כלליים דוגמת השיקול של הרתעת הרבים והבטחת שלום הציבור (וראו: ע"פ 6373/06 מדינת ישראל נ' אלנשמי (לא פורסם, 6.9.2006)). רואים אנו בחומרה את ההצטיידות בדוקרן והשימוש בו לצורך הפגיעה במתלונן, את התעלמות המשיבים מן האפשרות לפתור את הסכסוך - שמקורו בעניין של מה בכך - בדרכי שלום, ואת הפגיעה הקשה במתלונן, שדרך נס לא הובילה לתוצאה חמורה אף יותר. הבחירה באלימות ככלי להשבת כבוד אבוד היא תופעה בזויה שיש לגנות בכל לשון. כמו כן אין בהתנהגות המתלונן עובר לאירוע נשוא כתב האישום, כדי להפחית מחומרת המעשים (ראו: ע"פ 5409/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.09.07)). ריבויים של מקרים מסוג זה, של שימוש בסכין, דוקרן או נשק קר אחר ליישוב סכסוכים שוליים ופעוטים מחייבים גישה מחמירה (ראו ע"פ 6260/05 חדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2006); ע"פ 6720/04ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיקה (לא פורסם, 3.11.2004)). יצוין כי לא נעלם מעיננו שנאשם 2, לגביו לא הוגש ערעור, נידון לעונש קל יותר, אך זאת בשל נסיבותיו האישיות המתוארות לעיל, ואין בזה כדי להשפיע על גזר הדין של המשיבים. אשר על כן אנו מקבלים את ערעור המדינה, וכערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין אנו מעמידים את המאסר בפועל על 3 שנות מאסר. שאר חלקי גזר הדין יישארו איפוא בעינם. ניתן היום, י"ח באלול תשס"ח (18.9.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08067140_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il