יחזקאל דגן נ. רונן דגן

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6712/19 ע"א 6716/19 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט א' שטיין המערערים בע"א 6712/19 והמשיבים בע"א 6716/19: 1. יחזקאל דגן 2. י. דגן הכל לבניין בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 6712/19 והמערערים בע"א 6716/19: 1. רונן דגן 2. א.ל. בנה ביתך בע"מ 3. ר.ד. בניין שלם בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 4763-04-16 (השופט א' רון) שניתן ביום 9.7.2019 תאריך הישיבה: ז' באייר התשפ"א (19.04.2021) בשם המערערים בע"א 6712/19 והמשיבים בע"א 6716/19: עו"ד ירון רבינוביץ בשם המשיבים בע"א 6712/19 והמערערים בע"א 6716/19: עו"ד רונן וינברג פסק-דין השופט א' שטיין: הערעורים לפנינו ערעורים הדדיים המכוונים נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' רון) אשר ניתן ביום 9.7.2019 בגדרו של ת.א. 4763-04-16. פסק דין זה קבע הסדרי השבה הדדית בעקבות ביטולו של הסכם פשרה שאמור היה לסיים את הסכסוך העסקי – רב שנים ורווי יצרים – שניהלו ביניהם בעלי הדין, האחים יחזקאל ורונן דגן (להלן, בהתאמה: יחזקאל, רונן והאחים דגן) והחברות שבשליטתם. הסדרים אלה קבעו חיובים כספיים: אלו של יחזקאל ואלו של רונן, זה כלפי זה. חיובי השבה אלה – נושא הערעור שלפנינו – קשורים להתנהלות האחים דגן בקשר למגרש 5 במבשרת ציון הרשום על שמו של יחזקאל (להלן: המגרש). בתום שמיעת טענות הצדדים, ניסו האחים, בהמלצתנו, להגיע לפשרה בעזרת הליך הגישור. ביום 10.6.2021, הודיענו בא-כוחו של יחזקאל כי הניסיון לא עלה יפה. לא נותר לנו אפוא אלא להכריע בערעור שלפנינו לפי הדין. העובדות לסכסוך האחים פרקים רבים. תחילתו של הפרק אשר הונח על שולחננו הוא פסק הבורר, עוה"ד י' תוסיה כהן, שעליו אין עוררין (להלן: פסק הבורר). פסק דין זה קבע, בין היתר, כי הזכויות במגרש שייכות ליחזקאל וכי רונן, יחד עם האח האחר, שלמה דגן, והחברה שבאמצעותה השניים פעלו, חייבים לשלם ליחזקאל דמי שכירות ראויים בגין השימוש במגרש, אשר יחושבו לפי ערכו כמגרש נטול מבנים – דהיינו: בהתעלם מהמבנים שהוקמו בו בפועל – על ידי שמאי מוסכם ויעודכנו אחת לחמש שנים. המבנים ששווי השכרתם לא נכלל בדמי השכירות אשר נפסקו לטובת יחזקאל הוקמו והופעלו על ידי רונן ושלמה. אחד המבנים והחצר שלצדו שימשו חנות לחומרי בניין אשר נוהלה על ידי רונן (להלן: החנות), ואילו המבנה האחר הושכר בשעתו לרמי לוי שניהל בו סופרמרקט. בהתאם לפסק הבורר, נערכה שומה אשר קבעה כי שוויים של דמי השכירות החודשיים אשר מגיעים ליחזקאל הוא 17,000 ₪, נכון ליום 1.1.2011. המשכו של הפרק בסכסוך האחים אשר נוגע לענייננו-שלנו הוא הסכם פשרה אשר הושג בגדרו של ת.א. (מחוזי י"ם) 3021/09 (להלן: הסכם הפשרה) ושבחלוף זמן קצר הוכרז על ידי בית המשפט כבטל. במסגרת ההליך קמא, טענו יחזקאל ורונן – זה נגד זה – כי על האח האחר חלה חובה להשיב את אשר קיבל במסגרת הסכם הפשרה. לצד הטענות בדבר השבה, העלה כל אחד מהאחים טענות שונות אשר באו להטיל אשמה ודופי באח האחר, ובראשן הטענה בדבר חוסר תום-לב (אשר תופסת מקום של כבוד כמעט בכל סכסוך שמקורו ביחסים חוזיים). פסק הדין קמא בית משפט קמא קבע כי הבסיס להשבה ההדדית הוא מצב הזכויות כהגדרתו בפסק הבורר. נקודת מוצא זו הובילה את בית המשפט למסקנות הבאות, אשר חלות על האחים ועל החברות שבאמצעותן הם פעלו: רונן חייב לשלם ליחזקאל דמי שכירות עבור המגרש שרונן לא שילם לו, למרות שחייב היה לשלמם כאמור בפסק הבורר. מדובר בחוב בסך של 1,101,728 ₪, כולל הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ, נכון למועד מתן פסק הדין. יחזקאל חייב להחזיר לרונן את דמי-ההשכרה של אחד המבנים אשר התקבלו על ידי יחזקאל משוכר המבנה (רמי לוי, שכאמור ניהל בו סופרמרקט) – זאת, מאחר שמדובר במבנה שרונן זכאי היה להשתמש בו או להשכירו לטובתו-שלו לפי פסק הבורר. כמו כן חייב יחזקאל להחזיר לרונן את מלאי הציוד שהיה בחנות ונשאר בידיו של יחזקאל בעקבות הסכם הפשרה שבוטל; את שווי הרכבים שנשארו בידי יחזקאל, אשר היו שייכים לרונן לפני הסכם הפשרה; את התשלום-ביתר של דמי השכירות שרונן שילם ליחזקאל עבור שנת 2011; ואת ההוצאות השונות בהן נשא רונן במקומו של יחזקאל. לגבי כל אחד מסכומים אלו קבע בית המשפט הסדרי ריבית והפרשי הצמדה. לצד קביעות אלה, דחה בית משפט קמא מספר טענות בדבר השבה ונזקים שהעלו האחים זה נגד זה. הטענות שנדחו כללו את טענתו של רונן שייחסה ליחזקאל חבות בדמי השכירות בעד המבנים שעל המגרש: החנות והחצר שלצדה והסופרמרקט של רמי לוי. במסגרת זו, נקבע כי רונן חדל מלנהל את החנות ולא היתה עוד משמעות להשבתה לידיו בעקבות ביטולו של הסכם הפשרה, וכי כוח עליון (סופת שלגים) הביא לקריסת הסופרמרקט של רמי לוי. בנסיבות אלו, לא ניתן לראות ביחזקאל – שהמגרש כולו שייך לו – כמי שעשה שימוש בנכסיו של רונן והפיק מכך רווחים לא לו. כמו כן דחה בית המשפט את טענת יחזקאל שביקשה לחייב את רונן בהוצאות הפינוי של מבנים ופסולת מהמגרש; את טענתו של רונן בדבר זכותו לקבל מיחזקאל דמי מיגון ואיתור עבור אחד מכלי הרכב שכנראה שימשו את החנות; ואת דרישתו של כל אחד מהאחים לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש. שתי הטענות הראשונות נדחו בשל חוסר הוכחה, ואילו הדרישה לפיצויים בגין עוגמת הנפש נדחתה בשל האשמה ההדדית של שני האחים, שבלי ספק העציבו איש את רעהו עד מאד. טענות הצדדים רונן טוען כי בית משפט קמא צדק בכל אשר קבע לטובתו, אך טעה טעות חמורה בכל אשר ראה לפסוק לטובת אחיו יחזקאל. עיקר טענותיו מכוונות אל דחיית דרישתו לקבלת דמי השכירות בעד המבנים, אל הערכת שווי המלאי, שהיה בחנות ונשאר בידי יחזקאל, ואל שומת הרכבים. מנגד, יחזקאל טוען כי בית משפט קמא צדק בכל אשר קבע לטובתו, אך טעה טעות חמורה בכל אשר ראה לפסוק לטובת אחיו רונן. עיקר טענותיו מופנות כלפי עצם חיובו בהשבת שווי המלאי של החנות ושווי הרכבים. לדברי יחזקאל, מדובר בחנות נכשלת שהוא לא גילה בה שום עניין וידו לא נגעה ברכבים. שני המערערים – כל אחד לפי תורו – מלינים גם על החלטות בית משפט קמא שעניינן צירוף ראיות ותיקון כתבי טענות. דיון והכרעה סבורני כי דין הערעורים להידחות. ראשית, אציין כי החלטות שעניינן מתן או אי-מתן היתר לצירוף ראיות ולתיקון כתבי טענות בשלבי דיון מאוחרים מצויות בליבת שיקול-דעתה של הערכאה הדיונית. בהחלטות כאלה לא ניתן להתערב אלא בהימצא פגם יסודי אשר יורד לשורש העניין (ראו: רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח, פסקאות 14-12 (1.7.2015); רע"א 159/18 לביא נ' נציגות בית הדירות הרצל רוזנבלום 10-8 ת"א, פסקה 9 (17.4.2018); ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה, פסקה 33 (25.10.2018)). במקרה דנן, בעלי הדין לא הצביעו אפילו על ראשיתו של פגם כזה, ועל כן לא נותר לי אלא לדחות את טענותיהם בענייני פרוצדורה. באשר לגופם של דברים, לטעמי, בית משפט קמא צדק גם צדק בהחליטו להסדיר את ענייני ההשבה לפי העיקרון "ברי ושמא – ברי עדיף". בית המשפט נדרש לדון בסכסוך רווי יצרים וחסר פשרות שניהלו האחים – זה נגד זה – במצב של עדות מול עדות. מצב זה נשלט על ידי סעיפים 54(2) ו-54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). סעיפים אלו קובעים כי בעל דין הנושא בנטל השכנוע בנוגע לתביעתו, או ביחס לטענת ההגנה שלו כדוגמת "פרעתי", אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים: עליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בית המשפט כי בעדותו גופה יש סימני אמת מובהקים, שאותם חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו, למשל: ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, פסקה 16 (17.7.2013); ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פסקה 33 (1.5.2019)). במקרה דנן, למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, בחר בית משפט קמא ללכת במסלול שהותווה בסעיף 54 לפקודת הראיות, בהסתמכו על ראיות אובייקטיביות ועל עדויות שלא נסתרו. לטעמי, כאמור, מדובר בבחירה נכונה לחלוטין; אך גם אילו לא סברתי כך, לא הייתי מתערב בה מאחר שבחירה זו מצויה בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 425 (מהדורה שלוש עשרה, 2020); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 495-493 (מהדורה שלישית, 2012)). כפועל יוצא מכך, אין מקום להתערב בקביעת חבותו של רונן בדמי השכירות שלא שולמו על ידו ובשיעורם. אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, רונן הודה ביחס לשיעור דמי השכירות אשר אותם לא שילם במסגרת כתב תביעתו (ראו: שם, סעיפים 87 ו-91; ראו גם: תצהירו של רונן מיום 22.6.2018, סעיף 45). מכל מקום, גם אם נטה אוזן קשבת לטענתו של רונן כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא הוא לא הודה בחבות זו – לאחר שידענו כי לפי פסק הבורר, הלה חב בדמי השכירות בסך של 17,000 ₪ לחודש, נכון ליום 1.1.2011, לא נוכל לשחררו מהנטל להוכיח כי החוב נפרע. הטוען "פרעתי" – עליו הראיה (ראו: רע"א 7454/96 סמיון נ' שמואל (5.1.1997); ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ – מר יצחק שני, פסקה 8 (4.4.2012); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 442-441 (2015)), והראיה הדרושה אין. בנסיבות אלו, בהעדר הכחשה ברורה של חבות אשר מלווה בקבלות או בראיות אמינות אחרות שמעידות על ביצוע התשלום הדרוש, צדק בית משפט קמא בחייבו את רונן בדמי השכירות שנתבעו ממנו. כמו כן, אין מקום שנתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי יחזקאל אינו חייב לשלם לרונן דמי שכירות ראויים בעד החנות והחצר ובעד המבנה שבשעתו שימש את רמי לוי כסופרמרקט. כפי שכבר צויין, המגרש כולו שייך ליחזקאל, כאמור בפסק הבורר. רונן לא הוכיח כי יחזקאל עשה שימוש בחנות ובחצר שלצדה אחרי ביטולו של הסכם הפשרה. כמו כן לא הוכח כי רונן ביקש להפעיל את החנות באותו פרק זמן ובקשתו סורבה. המבנה ששימש את רמי לוי, כאמור, קרס, ולא הובאה ראיה כלשהי אשר מראה, ולו לכאורה, כי יחזקאל הפיק רווחים לא לו בעמדו על הריסות המבנה. טענות ההשבה שהועלו בכגון דא על ידי רונן נדחו על ידי בית משפט קמא מסיבה פשוטה: לא היה לו, ליחזקאל, מה להשיב כי הלה לא התעשר על חשבון נכסיו או זכויותיו של רונן. רונן סבור כי בית משפט קמא שגה בהחליטו לחשב את שווי המלאי בחנות לפי מסמכי מס ולא על פי עדותו – ולא היא. בנסיבות שתוארו, בעדותו של בעל דין לבדה לא סגי, ועל כן בית משפט קמא צדק גם צדק בהחליטו לבסס את שומתו על מסמכים כתובים אשר הוגשו לרשויות המס תחת ביקורת רו"ח. כפי שכבר נאמר: ברי ושמא – ברי עדיף. באשר לוויכוח השמאים בנוגע לשוויי הרכבים שיחזקאל חוייב לשלם לרונן – איני רואה כיצד ניתן לבקר את החלטתו של בית משפט קמא לבכר את חוות דעתו של שמאי רכב על פני חוות דעתו של מי שאינו שמאי רכב. כך או אחרת: מדובר בממצא עובדתי המיוסד על התרשמות הערכאה הדיונית מעדים שהעידו לפניה, ובכגון דא אין אנו נוהגים להתערב (ראו: ע"א 989/03 א' חטר-ישי משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 808 (2005); ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 8 (3.1.2018); ע"א 6715/18 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 28 (13.4.2021)). מנגד, טענתו של יחזקאל כי אינו חייב בדמי השבה בעד המלאי והרכבים, מאחר שלדבריו לא נגע בהם ולא היה לו בהם עניין – אף היא תלויה על בלימה. רונן הוכיח כי המלאי והרכבים נשארו בחזקתו של יחזקאל. נכסים אלה היו ואינם: הם לא הוחזרו לרונן; ולפיכך, יחזקאל חייב לשלם בעדם לרונן את דמי ההשבה, כפי שקבע בית משפט קמא, בין אם יחזקאל גילה בהם עניין ובין אם לאו. דיני ההשבה אינם מבוססים על הלך הרוח של החייב, וטוב שכך. הוא הדין לגבי יתר הכרעותיו של בית משפט קמא אשר דחו טענות שלא הוכחו כדבעי על ידי האח שהיה חייב בהוכחתן. הכרעות אלו אינן קוראות להתערבותנו ואף נכונות לגופן. דרישות הפיצוי בגין עוגמת נפש, שכל אחד מהאחים העלה בפני בית משפט קמא, היו מופרכות מעיקרן. כפי שקבע בית משפט קמא, כל אחד משני האחים – יחזקאל, מצד אחד, ורונן, מהצד השני – אשם בעוגמת הנפש אשר נגרמת לו ולאחיו מזה כשני עשורים. ברי הוא, כי איש מהם לא עשה מספיק כדי להשכין שלום בין האחים, ועל כך אין לנו אלא להצטער. לבסוף, בכל הנוגע לטענות בעלי הדין המייחסות איש לרעהו חוסר תום-לב בהתנהלות בקשר להסכם הפשרה, אין לי אלא לומר כי אין בהן כדי להשליך על ענייני ההשבה. אוסיף כי ממילא מדובר בהאשמות המתקזזות אהדדי. סוף דבר מהטעמים דלעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ג בתמוז התשפ"א (‏23.6.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19067120_F11.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1